נספח לאשכול "הורים!!"

[יעל אייזיקוביץ]

טוב, אין ענין שאפאחת תרגיש נחיתות/התנשאות ליד השני.
אבל אני , שבית הכנסת נמצא הושטת יד מהחצר שלי, יכולה להעיד על רעש אימים, קרוקסים מתעופפים היישר אל חצרי, בכיות, תינוקות נטושים/ מושגחים ביד אמונה של בת ה6/5,
אכן ,אשריכם נשות ישראל שהיצר הרע שלכן זה ללכת לבית הכנסת
אבל אחרי הכל- זה עדיין יצר הרע.
אבל זה בזבוז זמן, אם המשטרה היתה עוברת בית בית בערב בשכונתי היתה מוצאת בתים נטושים לרוב, לפעמים עם מכשיר ביביסיטר והרבה פעמים לא.
אין לי שום הסבר לזה אלא לימוד זכות של:"מקוצר רוח ומעבודה קשה".
אין לי כח לפרט את כל המקרים שהייתי עדה, תאמינו לי, רק השם שומר על הילדים שלנו.
ירדנו מהפסים.

 

[GRN]

אולי אני בין הבודדות בעולם שנהנות מאוד להתפלל עם עצמי בבית. בקצב שלי, לפי הכוחות שלי, לשיר לעצמי את כל הפיוטים, להתרגש איפה שמרגיש לי, לדמוע בנחת, להתעכב איפה שמתאים לי, למהר איפה שלא. יש משהו נהדר בתפילה בבית הכנסת, יש דבר נפלא בתפילה בבית, ביחיד. זה השנים שלי להתפלל עם עצמי, למה לכמוה לדבר אחר?

 

[פלאפונית]

[/B]זה מאוד נחמד ל'רדת' על אנשים ולהרגיש שאנחנו יותר צדיקות...

מיכל,
אנחנו ממש לא מתכוונות ''לרדת'' על אנשים.....
אלה רק רוצות לחדד את העניין לאלה שלא מספיק
הבינו כמה זה מפריעה להביא ילדים לביהכ''נ ..

ברור שזכותה של כל אישה לבוא להתפלל
אבל שזה לא יבוא על חשבון נשים אחרות שבאות להתפלל....

 

[RacheliArt]

גם לי קשה להתפלל בביה"כ ומעדיפה בבית בקצב שלי בנחת או לא כ"כ בנחת, תלוי בילדים. אני גם מאלה שחושבות שניתן בכל עת להתפלל אל הקב"ה, גם בעת שטיפת כלים.
אפשר לרגום עלי אבנים כעת אם תרצו.

 

[יעל אייזיקוביץ]

תגידי, וכל זה שווה את הקטרוג?

דוקא מחזק לראות את הנשים שאכפת להן.
הקטרוג זה לא האשכול אלא התופעה.
מכירות את המשל על המלך שבא למלא משאלות של ההמון ,וכשהגיע תורה של אשה אחת סלק אותה בבושת פנים.
כששאלו : מדוע?
ענה: זו האומנת של בני, במקום לטפל בו באה לבקש..
הילדים הם לא שלנו. וכשאני ראיתי בקצה גרם המדרגות בבנין עגלה עם תינוק לא קשור שכמעט התעופפה מכל המדרגות.
חשבתי על האמא הצדיקה והאחראית(אני מכירה אותה היטב) באמת של הילד הזה, ועל כמה שהיצר הרע יכול להתחכם, ולגרום לנו כל כך לפספס.
דמעות של תינוק מוזנח הן הן הקיטרוג, ולא האשכול הזה.

 

[bracha]

איך אני מבינה אותך!זה בדיוק במחשבות שלי...
אבל לא יודעת למה..זה כזה קשה לשבת בבית עם הילדים ולהתפלל..ומרגישים שבכל זאת אנחנו מפסידים משו..אבל הרבנים אומרים שעכשיו התפקיד להיות בבית..אבל זה כמו בערה שבוערת מפנים..ולנסות להרוויח ולנשום את האוויר של הבית הכנסת..דקה מפה ודקה משם..למה אני לא מצליחה להשלים עם זה..שזהו..זה לא הזמן..ולא להילחם בלי כוח ל כל רגע שאולי אשמע את החזן?!כך אני מרגישה..ואני רוצה כבר להשלים עם זה..אולי אתן תעזרו לי...

את לא היחידה שמרגישה ככה, אני מרגישה את אותו דבר.
ואני מאמינה שכולן מרגישות את זה.

לכן אני חושבת שאשכול כזה מאד מחזק. להבין כמה חשוב להישאר בבית עם הילדים.

הרי מה עדיף? שכל אישה לא תתפלל 10 שנים מחייה בבית כנסת, או שכל הציבור כל השנים לא יוכל להתפלל נורמלי בבית הכנסת?

 

[פלאפונית]

גם לי קשה להתפלל בביה"כ ומעדיפה בבית בקצב שלי בנחת או לא כ"כ בנחת, תלוי בילדים. אני גם מאלה שחושבות שניתן בכל עת להתפלל אל הקב"ה, גם בעת שטיפת כלים.
אפשר לרגום עלי אבנים כעת אם תרצו.

אבנים, אוי לא....
הייתי זורקת עליך יהלומים
כל הכבוד לך!!!
(ואגב לאישה שעסוקה עם פיצקאל'ך וילדים קטנים
היא פטורה מתפילה והרעיון הזה של להתפלל במילים שלך
בין האכלה לבין החתלה רעיון מצוין...!!)

 

[GRN]

דוקא מחזק לראות את הנשים שאכפת להן.
הקטרוג זה לא האשכול אלא התופעה.
מכירות את המשל על המלך שבא למלא משאלות של ההמון ,וכשהגיע תורה של אשה אחת סלק אותה בבושת פנים.
כששאלו : מדוע?
ענה: זו האומנת של בני, במקום לטפל בו באה לבקש..
הילדים הם לא שלנו. וכשאני ראיתי בקצה גרם המדרגות בבנין עגלה עם תינוק לא קשור שכמעט התעופפה מכל המדרגות.
חשבתי על האמא הצדיקה והאחראית(אני מכירה אותה היטב) באמת של הילד הזה, ועל כמה שהיצר הרע יכול להתחכם, ולגרום לנו כל כך לפספס.
דמעות של תינוק מוזנח הן הן הקיטרוג, ולא האשכול הזה.

הקטרוג זה להעלות את התופעה על במה
ולחזור ולתאר אותה
ושוב לתאר אותה
וגם להסביר כמה היא נוראה

התופעה אינה קטרוג.

 

[יעל אייזיקוביץ]

הקטרוג זה להעלות את התופעה על במה
ולחזור ולתאר אותה
ושוב לתאר אותה
וגם להסביר כמה היא נוראה

התופעה אינה קטרוג.

ואת זה מי אמר?

 

[יעל אייזיקוביץ]

בואו נבדק כמה תועלת יצא מאשכול זה, ולפי זה נדע.
הרי לא הוגב כאו אישית בתוקפנות כלפי מישהי מסוימת.
מי שמרגישה בעקבות האשכול הזה,חיזוק בהכרה, שתפקיד האם להשאר בבית עם הילדים
שתצלצל בפעמון

 

[שירי כהן]

ועכשיו לסנגוריה:

תודה לה', היו בביה"כ כמה אמהות עם ילדים שממש במסירות נפש עמדו בחוץ נכנסו, יצאו נתנו לילד ממתק, משחק, וכו' ועפו מהעזרת נשים מיד בבכי או הציוץ הראשון, אני ממש הערכתי אותם על המאמצים שהן עושות, אני לא הייתי מסוגלת לעבוד כ"כ קשה כדי להצליח להתפלל בבית כנסת
זה מאוד נחמד ל'רדת' על אנשים ולהרגיש שאנחנו יותר צדיקות...

אבל הלא על זה נסוב הדיון,
המחשבה שלבוא עם ילדים לבית הכנסת היא בבחינת 'מסירות נפש',
מסירות אשר אינה נדרשת כלל וכלל ואף אינה רצויה -
יתרה מזאת, דרושה מסירות רבה לשבת עם הילדים בבית,
ולהתמסר לתפקידך כאם,
ולמסור את זכות הישיבה השקטה בבית כנסת לאמך ובנות גילה אשר ישבו אתך בזמנו בבית,
לנערות ולבחורות שאוטוטו בעז"ה צריכות לשבת בבית בימים נוראים עם הקצ'קלך שלהם,
ולמסור את הנפש והרצון של אהבת ההרגל והחופש למוסרותיה הכובלים, והיפים, של האמהות...
להבין שהעבודה הקשה הזו - 'להצליח להתפלל בבית כנסת' היא עבודת שווא,
ואלו לא מילים שלי.
הערוץ הישיר הוא בבית. למה לחפש ערוץ עוקף? ועל חשבון שלוות נפשן של נשים רבות?
נכון שהיא בורחת בפיפס הראשון של התינוק.
איזו צורה יש לזה? איזה ריכוז יכולה לתפוס אמא שלי או אמא שלך, כשנשים כל הזמן נכנסות ויוצאות, ונמלטות ושוב נכנסות, והדלת נעה על צירה,
וכל תינוק רק עושה 'פיפס'...
וכל ילד רק מבקש 'אמאאאאאאאאאאא' - אחד...
וכל זאטוט רק מצייץ 'צויץ'...
והרי לך פינת חי לרגל החג!
שלא לדבר על הריח (ועוד בצום!) והרעש שיוצרים הממתקים על עטיפותיהם המרשרשות, ורעש המציצה/לעיסה/גריסה הקולני של תהליך הבאתם לכליון...
תאמיני לי - אני יושבת בבית. ואת האשכול הזה אני מגבה בליבי (וכרגע בהודעתי ) לא כי אני חושבת שאני יותר צדיקה מהן, זה פשוט לא מה שמעסיק אותי..
אלא בתקווה שדיבור יניע מעשה - ויבוא השקט לכמה בתי כנסת בהם נמצאות נשים יקרות לי שיוצאות מתוסכלות וכעוסות מהיום הכי מרומם בשנה.
בגלל המסירות נפש.

 

[מיכל נ.]

אני בעד להשאר בבית עם הילדים, ב-ע-ד וברור שאם הילדים מפריעים למתפללים, עדיף לא ללכת
וגם שמעתי את הרבנית רות שמש מספרת את המשל שיעל א. נתנה, וזה כ"כ נכון,
אבל אם עשיתי שיקול שאני יכולה ללכת לבית כנסת בלי להפריע, ויש עוד המון אמהות שעושות את זה ולא כמו התיאורים הזוועתיים שמתארים פה, אז זאת הכללה גסה לבוא ולשים איקס על כל מי שמתאמצת ולא חסה על חולשתה ומארגנת את החבורה ומכינה להם שקיות והולכת לאיטה עד לבית כנסת כדי להרגיש, ולהתרומם קצת יותר מהמריבות המעייפות של הילדים בבית וגם הילדים מרגישים את האוירה המרוממת

ואנחנו עמך וצאנך וחפצים לעשות רצונך, כולנו באותו ראש לא?

 

[זהבי סגל]

אבל הלא על זה נסוב הדיון,
המחשבה שלבוא עם ילדים לבית הכנסת היא בבחינת 'מסירות נפש',
מסירות אשר אינה נדרשת כלל וכלל ואף אינה רצויה -
יתרה מזאת, דרושה מסירות רבה לשבת עם הילדים בבית,
ולהתמסר לתפקידך כאם,
ולמסור את זכות הישיבה השקטה בבית כנסת לאמך ובנות גילה אשר ישבו אתך בזמנו בבית,
לנערות ולבחורות שאוטוטו בעז"ה צריכות לשבת בבית בימים נוראים עם הקצ'קלך שלהם,
ולמסור את הנפש והרצון של אהבת ההרגל והחופש למוסרותיה הכובלים, והיפים, של האמהות...
להבין שהעבודה הקשה הזו - 'להצליח להתפלל בבית כנסת' היא עבודת שווא,
ואלו לא מילים שלי.
הערוץ הישיר הוא בבית. למה לחפש ערוץ עוקף? ועל חשבון שלוות נפשן של נשים רבות?
נכון שהיא בורחת בפיפס הראשון של התינוק.
איזו צורה יש לזה? איזה ריכוז יכולה לתפוס אמא שלי או אמא שלך, כשנשים כל הזמן נכנסות ויוצאות, ונמלטות ושוב נכנסות, והדלת נעה על צירה,
וכל תינוק רק עושה 'פיפס'...
וכל ילד רק מבקש 'אמאאאאאאאאאאא' - אחד...
וכל זאטוט רק מצייץ 'צויץ'...
והרי לך פינת חי לרגל החג!
שלא לדבר על הריח (ועוד בצום!) והרעש שיוצרים הממתקים על עטיפותיהם המרשרשות, ורעש המציצה/לעיסה/גריסה הקולני של תהליך הבאתם לכליון...
תאמיני לי - אני יושבת בבית. ואת האשכול הזה אני מגבה בליבי (וכרגע בהודעתי ) לא כי אני חושבת שאני יותר צדיקה מהן, זה פשוט לא מה שמעסיק אותי..
אלא בתקווה שדיבור יניע מעשה - ויבוא השקט לכמה בתי כנסת בהם נמצאות נשים יקרות לי שיוצאות מתוסכלות וכעוסות מהיום הכי מרומם בשנה.
בגלל המסירות נפש.

כל מילה פנינה.

פעם הייתי בעבר הזה של בית הכנסת והיום אני בבית ב"ה.
צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן מה התפקיד האמיתי שלי ואיפה המוסף והנעילה שלי. בביה"כ הם ברקיע השביעי ואני בטיטול העשירי.... ופלים, תפוחים, פסטרמות ושוקולדים....

 

[GRN]

ואת זה מי אמר?

מי אמר? ההגדרה של קטרוג

תופעה לא יכולה להיות קטרוג

קטרוג וסנגוריה אלו נקודות מבט
קטרוג דן את התופעה לחובה
סנגוריה דנה אותה לזכות

לומר את הדברים זה נקרא לקטרג (ולפותחת האשכול, יודעני גם יודעני שנתכוונת לטובה, אבל עדיין...).

שנה טובה ומבורכת לכולנו.

 

[שירי כהן]

כולנו באותו ראש? אחד הדברים היפים שיהיו (אולי) בימות המשיח!
איפה אותו ראש? מכירה את היהודי שנחת על אי בודד והקים שלושה בתי כנסת...
באחד הוא מתפלל ביום חול, בשני בשבת - ולשלישי הוא לא נכנס.
אז הנה דוגמית לחווית שני הראשים
את רואה את האם הזו שתיארת כמתאמצת לדבר טוב, ואני רואה אותה כלא מתחשבת.
מה לעשות.
השקיות שהיא מארגנת לילדים הם חלק מהצרה.
כמובן כל בר דעת מבין שאין המדובר לא בהודעותי ולא בהודעות מעלי על מקומות בהם יש אזור שניתן לשבת בו בלי להפריע לקהל בתוך בית הכנסת, שזה דבר נהדר.

דרך אגב, תראי ציטוט ארוך אבל שווה, בכללו הוא כולל את זה שהילדים צריכים לספוג את הקדושה של בית הכנסת - אבל שימי לב מתי!

אסור למתפלל להושיב לפניו תינוק, מפני שיש לחוש שמא יטריד את כוונתו (מ"ב צו, ד). וקל וחומר שאין להביא לבית הכנסת בזמן התפילה תינוקות וילדים קטנים שאינם יודעים להתפלל, מפני שהם עלולים להפריע למתפללים. ואף שישנו מנהג חסידות להביא תינוקות לבית הכנסת, כדי שיספגו מאווירת הקדושה שבו, זה דווקא שלא בשעת התפילה.

לחשיבות העניין אזכיר את דבריו של בעל השל"ה הקדוש, שכתב בשם ספר 'אורחות-חיים': שיחת הילדים בבית הכנסת איסור גדול. ובזמן הזה יש תינוקות באים לבית הכנסת כדי לתת עונש למביאיהם, לפי שהם באים לחלל קדושת בית אלוקינו ולשחוק בו כברחובות קריה. יקומו לצחק זה עם זה, זה מצחק עם זה וזה מכה את זה. זה מרנן וזה בוכה. זה מדבר וזה צועק. זה רץ אילך וזה רץ אילך. ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת, ואז כולם יצעקו מים מים. ויש אשר יתן אביו בידו ספר, והוא ישליכנו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים. סוף דבר, מקול שטותם כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל, והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת, אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאוג מן הפורענות. והיותר רע, כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הזרה, וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם עניין בית הכנסת וקדושתו ולא יתנו כבוד לתורה, וכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו, וגם כי יזקין – ממנה לא יסור. סוף דבר, ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאד לבית הכנסת, כי יפסיד בהביאו ולא ירויח. אבל משיגיע הילד לגיל חינוך, אדרבה, יביאנו לבית הכנסת, וילמדו לשבת באימה וביראה, ולא יניחנו לזוז ממקומו, ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה (של"ה, מסכת תמיד נר מצווה, והביאו מ"ב צח, ג).

מי שהביא את ילדו לתפילה, והילד החל להפריע לתפילת הציבור, למרות שהוא נמצא באמצע תפילת עמידה, יקחנו בידו ויוציאנו החוצה, וימשיך להתפלל שם (ועיין בהמשך יז, טו).

 

[מיכל נ.]

רגע את התגובה הזאת כתבתי לפני שאיתי את התגובה של pr
יכול להיות שאת צודקת אם מדובר בהרבה נשים עם ילדים בבית כנסת הקטן בו התפללתי היו בסה"כ 3 נשים עם ילדים ובהתחלה הם ישבו יפה עם הסוכריה על מקל וכו', לא היה רעש של עטיפות, באיזה שהוא שלב הם נהיו על קוצים והאמהות המסורות ברחו וחזרו וכו', אבל לנשים היתה סבלנות נפלאה אליהם, וכולם מיד פינו את הדרך, פתחו את הדלת, במקום בו הייתי היתה אוירה יפה של אכפתיות במיוחד שראיתי שנשים אלו כ"כ התרגשו מהתפילה וקלות ההתרגשות שלהם רגשו גם אותי, הבנתי כ"כ לליבם, והערכתי אותם מאוד, ובמיוחד בבוקר כשהילדים הפריעו הם יצאו ושמעו מבחוץ עם שמש קופחת על הראש את החזרה של מוסף, מה אגיד לך, אני לא ברמה הזאת, לי יש כבוד והערכה רבה לאמהות האלו

ובאותו ראש הכוונה שכולנו מכוונים לעשות את רצון ה' כל אחד בדרך שלו

 

[שירי כהן]

מיכל, כל כך ברור לי שמקומי הנכון וה-הכי טוב שבעולם הוא בבית הממוזג עם המשחקים והספרים והילדים על הרצפה,
ולא עם הילדים המשועממים בשמש הקופחת עם הסידור מנסה להאזין מבחוץ,
והנה שוב ושוב המחשה לראש היהודי השונה בדעותיו מאחד לשני.
כולנו אחים זה נכון, כולנו באותו ראש - לא ממש.

 

[ארבע]

השנה התפללתי בבית, וככל שייחלתי לזמן הזה, והיה לי ברור שמקומי בבית, פתאום היה לי די קשה. שרתי לעצמי את הפיוטים וגעגוע עז לתפילה הישיבתית לה הורגלתי רבות בשנים פילח את הלב. משכך, האשכול הזה בהחלט מחזק אותי.

ואגב שהות בבית, היינו אצל ההורים, ויחד עמי שהתה אחותי ובתה הקטנטונת. באיזשהו שלב העוללה המטירה צרחות מהסוג המעצבן, ואני ביקשתי מאמה שתנסה להרגיע אותה. ענתה אחותי: עכשיו תורה, מקודם הבת שלך צרחה יופי. מה? הבת שלי, המלאכית? מה פתאום? את הצרחות שלה בכלל לא הרגשתי. כל הורה רגיל למעללי ילדיו, ועל פשעיהם וצרחותיהם תכסה אהבה, הדציבלים מונמכים אטומטית בחסות אותה אהבה. אז גם אם ילדיכם שקטים ונעימים ומנומסים, יש מצב שאתם היחידים האוחזים בדעה הזו, והסביבה סופגת דומיה (או שלא...)

 

[מיכל נ.]

השנה היתה לי התלבטות קשה ואת חטאי אני אזכיר:
תכננתי להשאר בבית כל יו"כ, אני עם ארבעה קטנטנים
ופתאום אחותי החמודה מתקשרת ומשגעת אותי שהיא תשמור לי על הילדים ואני אלך, שכנעתי אותה שזה יהיה לה קשה והם שובבים וכו' וכו' אבל לא עזר, ואז הרגשתי פתאום, לא תאמינו, רצון 'להתחפף' היה לי פטור מעבודת התפילה הארוכה והנה לוקחים לי את הפטור ואומרים לי ללכת...
לא האמנתי על עצמי, הרי תמיד התלוננתי שאני רוצה ללכת ולא יכולה ופתאום כשנותנים לי את האפשרות אז אני קצת מנסה להתחמק? לא היה לי נעים לגולות בעצמי את התופעה
ולמה אני מספרת את כל זה? כדי שתעריכו את מי שגם יש לה 'פטור' וגם מתאמצת ולא חוסכת מעצמה, משתדלת כ"כ לא להפריע ומתפללת בהתרגשות, אני לא יודעת באיזה נשים אתן נתקלתם, אבל את הנשים שראיתי יש הרבה מה להעריך
בהצלחה לכולן!!!!!

 

[תקוה]

בשנים שביתי היתה ממש קטנה ולא יכולתי לחשוב על להשאיר את הוד נסיכותה בבית שכנה או חמות ישבתי על הספה וזמזמתי לעצמי את מיטב השירים והניגונים. כשחמותי חזרה עם תחושת רוממות מבית הכנסת חשתי לא פחות ממנה. "פספסת שלא באת" היא אמרה ועניתי לה כנגד ש"אני חשתי את אווירת יום הדין במלא הרגש. פה, בביתה הצנוע" "אבל היא עוד קטנה (9 חודשים) למה לא להתאמץ למען התפילה?" השבתי לה "יללה אחת שלה שתפריע לאיזו אישה שבאה במיוחד לרבע שעה הזו ואני אהרוס לה? לא שווה לי!" קיבלתי סיבוב על הרקה.

היום כשהיא גדולה יותר ואני מגיעה לבית הכנסת לגיחה קצרה אני מצדיעה לעצמי בעבר. ורואה את הסיבוב על הרקה כהענקת אות כבוד.