נשות איחוד הצלה

[מרשימה]

מה המקור לכל זה?
כי בגמרא כתוב בדיוק הפוך.
"והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין? היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך" וגו'."
[פסחים ח.]

נדמה לי בשם מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א

אבל אולי באמת זה לא מתייחס למקום שהיזק מצוי.

 

[פטרוזיליה]

אין עליכן נשות ואנשי איחוד הצלה!!
הבן שלי איבד הכרה בליל שבת והיית חסרת אונים- ומי שבא והציל את המצב היה - איש צדיק שבא תוך 2 דקות (אמבולנס טיפול נמרץ הגיע אחרי חצי שעה או יותר...) ועשה את הטיפול הנדרש וב"ה הבן שלי היום ב"ה קופץ ומשתולל ישתבח שמו..
תודה ושוב תודה

 

[צליל בגיל]

ברוך השם, התקשורת שלנו מצויינת ובעלי הוא האדם הכי מתחשב שקיים. ברצינות!!
אבל... אולי אין לך ילדים קטנים, אולי יש לך גם גדולים, אולי את מלאך??
אני בכל אופן בשר ודם, אמא צעירה לשני קטנטנים ממש, בלי גדולים, בלי עזרה מהמשפחה סביב, ועם בעל שההתנדבות באיחוד זה לא בנשמה שלו אלא זה הנשמה שלו.
אולי מוסיף לזה גם העניין שאני לא גרה בעיר חרדית, אין המון מתנדבים ויש הרבה קריאות כך שהיציאות שלו די תכופות.
הוא כמובן שואל אותי לפני יציאות אבל הוא כזה בעל טוב ועושה את זה מעומק הלב שאני לא מסוגלת ולא רוצה להגיד לו לא. אבל זה לא אומר שקל לי בגלל זה.
אותו דבר לענייין האופנוע, הוא ממש חולם על זה ואני אישה טובה [אין עלי, אה?] ולכן לא רוצה ישר להטיל וטו.
לכן מעניין אותי מה שאר הנשים אומרות על זה.

ברוך ה' שכך.
אני אמא ל-5 צפופים ולא מלאך
אבל המירס לא יעיר את התינוק משום אופן
יש אזניה או רטט
גם כשבעלי מתנדב שבת זה בשקט בכיס בלי הרבה בלגאן מסביב
במשך היום הוא עובד ואין לו אפשרות להתנדב אז כמובן שההתנדבות מתבצעת בערבים ובשבתות
הוא כבעל וכאבא יודע שיש מינון וזה לא אומר שבעלך לא מתחשב . בכלל לא. הוא יכול להיות וכנראה שהוא בן אדם מקסים ועדין
רק שכתבת משפטים שצלצלו לי שמשהו עדיין לא מווסת בהתנדבות.
כמו- תכפילו את זה בכל רבע שעה כפול 24 ש'- זה אומר מידי הרבה גם לעשיית חסד!!! בכל קנה מידה.
או- מי מתעורר התינוק ואני- אם זה חד פעמי לא קרה כלום. אבל כמעט בכל לילה זה לא תקין.

יתכן שההתנדבות עדיין חדשה ולכן הצורך להראות נוכחות גבוהה כ"כ
אבל לא הייתי ממליצה להמשיך לחיות כך
המעשים המיוחדים שלהם כל כל שווים אבל החיים שלנו הנשים צריכם להמשיך נורמלי. נכון, תהיה הקרבה בשמחה , כמובן
אבל לא בתחושה של משאיר אותי, עוזב אותי, נשארתי שוב עם ילדים צורחים
זה כמובן לא מתייחס לכך שאולי כתבת את הדברים על בסיס שהם קורים באופן חד פעמי( אבל לא משתמע כך)

שימי לב שחצי מהמקרים לפחות הם פציעה קלה, וכד'
לא שאז זה לא משמעותי
אבל יש הבדלוגם הבדל גדול אם לאחר לסעודת שבת אצל מארחים כשאתה אורח בעיר ולא כונן
לא. גם מתנדב שנזקפות לו המון זכויות לא אמור ללכת לכל קריאה.
כדאי לך מאד!!! להתייעץ עם מישהו באיחוד, או עם מישהי מהנשים שם בהנהלת הארגון.

 

[אסתי-בראון]

שביעית, ממש התחברתי לקושי שלך, את מתארת אותו בצורה חיה כל כך, בשעתו לא יצא לי לראות את האשכול אז טוב שהקפצת.
באמת, את ראויה לכל הערכה, זה ממש לא פשוט מה שאת עוברת.
מצדיעה לך!

ואני מצטרפת למה שכתבה צליל בגיל.
יש פה אולי משהו לא מאוזן בקפיצה לכל קריאה, לפחות בצורה שבה את מתארת. ולדעתי זה לא אמור להיות כך.
או שהפרשנות שלך לאירועים נעשית בצורה טוטאלית, או שאולי באמת יש מקום לקצת גבולות.

בכלל אני חושבת שלפחות בערים הגדולות, צריכה להיות תורנות כוננים (ואולי יש, אין לי מושג), שמי שלא בתורנות יכבה את המירס ויהיה פנוי לעיסוקיו ולענייניו.
אלא מאי, כמו שאמרו כאן, רוב המתנדבים הם חובבי אקשן, שמחפשים את זה ורוצים את זה. ואולי זה סוג של, ובזהירות אני כותבת, סוג של בריחה.
אצלי בבית ראיתי , פעמיים קרה שנפצעו אצלי פציעה קלה, והגיעו ארבעה-חמישה מתנדבים לכל קריאה.
בשביל מה?
לא מספיק שמתנדב אחד גג שניים יראו את הפצע ויחליטו שאין צורך בפינוי?
אז ברור שיש פה את אהבת האקשן.

אני מציעה לך שתשבי עם בעלך לשיחה רצינית, בלי מירס!!!
תסבירי לו את הקושי שלך, ותשאלי אותו מה לדעתו הוא יכול לעשות כדי לשפר את הרגשתך. תדגישי שאת מעריכה את פועלו באמת, וממש רוצה להיות שם לצידו, אבל יש כמה נקודות שמפריעות לך בדרך וצריכים לראות איך לפתור אותן בצורה שתהיה טובה לכל הצדדים.
ותדעי לך כלל ברזל, החסדים הכי גדולים, אם עושים אותם מתוך אילוץ, הם גורמים לסבל, לסטרס, לכעס פנימי עמוק, לתסכול.
הם לא מרוממים את האדם ולא נותנים הרגשת סיפוק והנאה רוחנית צרופה, וגורמים נזקים קשים לנפש לטווח ארוך.
אם אשה מרגישה שההתנדבות של בעלה היא אשתו השניה, הרי זוהי צרתה בתוך ביתה.
ולעומת זאת, חסד שעושים אותו מבחירה, הוא חסד שמרומם את האדם. יש לי אפשרות לומר לא, אבל בחרתי להגיד את הכן.
שתזכי להגיע לשם, בקלות, ברוגע, בשמחה.

 

[צליל בגיל]

אסתר, כתבת נהדר!
הערה שלי-
לפעמים קשה לבעל להבין את הנקודה הזו מתוך שיחה של האשה.
ומתוך נקודת מבטה.
אפשרות נוספת - ניתן בצורה אנונימית ליזום שיחה עם מישהו\י מההנהלה, לציין על איזה סניף מדובר
והם יכולים לעזור ליצור גבולות.
בהצלחה!

 

[נוי]

שביעית, יש לאישה כח, להיות קו אדום.
אני חושבת שאופנוע זה סוג של קו אדום.
דברים אחרים את מאפשרת וזה הרבה מעבר ל"יפה מאוד".
כאחת שמכירה את הסוגיה היטב ושנים לא מעטות, ההתלהבות להתנדבות אמורה להתמתן במשך הזמן.
קחי אויר מצד אחד, ומצד שני, שימי לב להיות האישה החזקה שמאחורי, ולנתב בחכמה את המינון.
בכל מקרה, אשרייך ואשרי חלקך.

 

[שיר פורום]

או כמובן, חוזר ממקרה עצוב ואנחנו בוכים יחד ונשארים בטראומה [כמו החייאה שלא הצליחה לתינוק ש''במקרה'' בגיל של התינוק שלי רק ''קצת יותר קטן בגוף'' לפי התאור...]

גם אם לפעמים "לא מצליחה" ההחיאה, חשוב לדעת שיש ערך אדיר לכך שהצלה הגיעו מהר והיו ברגעים אלו .
אישית, פעמיים לצערי, הצלה הגיעו עבור שני אנשים צעירים ממשפחתי הקרובה מאד. אך ללא הועיל...
יחד עם זאת ההרגשה שהיה מישהוא יחד ברגעים אלו נותן תחושה של לא לבד ויש מישהוא איתך ובשבילך - זו תרומה גדולה ומוערכת!
תודה רבה , תזכו למצוות ומעריכים מאד מאד!

 

[שביעית]

לכל החמודות שדואגות.
בעלי מתחשב מאוד ברצוני ובקשיים שלי, הוא באמת משתדל.
הבעיה היא יותר בי.
כמעט לא קורה שיש קריאה ובדיוק קל לי והוא יכול לצאת בלי בעיה. אני צריכה אותו 24/7 איתי ועם הקטנים לכן מתי שהוא יוצא, זה קשה. ותאמינו לי אני מספיק אומרת לו ''לא'' על קריאות. אפילו יותר מדי. הוא לא יוצא בצורה מוגזמת [אם זה היה תלוי בו - הוא היה גר ברכב בשביל להיות בהזנקה...].

ולגבי מה שלא הבינו איך זה 24 שעות * פעם ברבע שעה - מדובר על שדרים במירס שלהם הוא מאזין גם אם הוא לא יוצא לשם. זה קוטע שיחות ומנתק אותו כל פעם לכמה דקות מהסביבה .
לגבי כל אלו שכתבו שזו התלהבות של ההתחלה - אולי בעלי לא צבר וותק של שנים ארוכות אבל זה גם לא חדש. ולפי מה שדברתי עם נשים אחרות - זה קטע שלא ממש עובר...

 

[נוי]

לכל החמודות שדואגות.
בעלי מתחשב מאוד ברצוני ובקשיים שלי, הוא באמת משתדל.
הבעיה היא יותר בי.

לגבי כל אלו שכתבו שזו התלהבות של ההתחלה - אולי בעלי לא צבר וותק של שנים ארוכות אבל זה גם לא חדש. ולפי מה שדברתי עם נשים אחרות - זה קטע שלא ממש עובר...

אני מדברת אתך על סדר גודל של יותר מחמש עשרה שנה.
התלהבות בחמש שנים הראשונות נראית לי נורמלית. ואם לא הייתה התלהבות, לא היו לנו מתנדבים. זה לא דבר קל בכלל.

 

[אחד העם]

כמה הערות מרוכזות.
ראשית, כל כונני ההצלה - רפואת חירום, בשפה קצת יותר מקצועית. (ברמה של מעל 95%) הם חובבי אקשן, אחרת הם פשוט לא היו שם. ואני מכליל בדברי את כונני מגן דוד אדום ושלל הארגונים הנספחים אליו, ואת כונני איחוד הצלה. ולא, זה לא מוריד מאומה מהמעשים הטובים שהם עושים.

שנית, יש דרך אחרת, לכונני מגן דוד אדום, (בדרך כלל) יש גם ביפר (זימונית - הודעות כתובות) ו/או אפליקצייה ייעודיית שקיימת במד"א ובאיחוד הצלה. וכמובן המירס לא חייב להיות דלוק כל הזמן בעוצמה הגבוהה ביותר, אפשר לשים אותו על רטט (מעניין שבשבת זה עובד לרובם טוב....) או אוזנייה, ואפילו כמו שיש במרבית השכונות, בשעות הלילה בין 23-07 יש תורנים, ולא כל אחד יוצא.

לגבי אופנועים, אני זנחתי את האופנוע כשראיתי את התאונה של אפי גדסי ז"ל. כשסיימנו את הטיפול, עצרתי לכמה דקות, והודעתי לעצמי שאני ואופנוע לא הולכים יחד, ברור שהזמן מכהה את התחושה ואת המראות וכנראה שזה ידגדג שוב באצבעות (כמו שכתבו קודמי, זה בהחלט משפר זמני תגובה), אבל ב"ה אני מקבל תזכורות על בסיס שבועי, על הסכנות שברוכבי הדו גלגלי. רק אתמול בערב מול עיני רוכב אופנוע להגשת עזרה ראשונה, כמעט נדרס כי הוא חתך על השוליים ולא הבחינו בו.

לגבי ההערכה, אכן בשעת מעשה רוב האנשים לא מעריכים מכיוון שזהו טבע האדם, הם לחוצים. אחרי שהאנדרנלין יורד הם מעכלים ומעריכים ומוקירים, אבל בנינו, מי שמחפש את הכרת הטובה כנראה שהוא לא פועל בזירה הנכונה, זו זירה של הצלת חיים בשביל הסיפוק האישי שלך (ובשביל האקשן [בהתחלה]).

מקווה שעזרתי לכם/ן.
היו ברוכים.

 

[שביעית]

וכמובן המירס לא חייב להיות דלוק כל הזמן בעוצמה הגבוהה ביותר, אפשר לשים אותו על רטט (מעניין שבשבת זה עובד לרובם טוב....) או אוזנייה, ואפילו כמו שיש במרבית השכונות, בשעות הלילה בין 23-07 יש תורנים, ולא כל אחד יוצא.
.

בד''כ המירס על רטט והשמע הוא רק בפומית הביפר ולא על רמקול, אבל תראה לי כונן שמרגיש רטט מהביפר ולא מוציא להקשיב לקריאה. זו הבעיה. לא הציפצוף הקולני כמו ההתנתקות מהסביבה כל כמה דקות בשביל להקשיב לביפר. [והסביבה אני מתכוונת לאישה למשל, שנתקעת באמצע משפט].
לגבי הלילה, לא בכל מקום יש כוננים מסויימים ללילה. אצלינו לדוגמא אין. כולם בכוננות. כנ''ל שבת, כל מי שנמצא שבת באזור לוקח את המירס.

לגבי אופנועים, אני זנחתי את האופנוע כשראיתי את התאונה של אפי גדסי ז"ל. כשסיימנו את הטיפול, עצרתי לכמה דקות, והודעתי לעצמי שאני ואופנוע לא הולכים יחד, ברור שהזמן מכהה את התחושה ואת המראות וכנראה שזה ידגדג שוב באצבעות

.

בעלי צריך לדבר איתך. לא יעזור מה שאגיד, זה החלום שלו והשאיפה לקבל אופנולנס ולהיות זמין יותר. הוא נדבק חזקקקקקק בחיידק ההתנדבות. אין מה להגיד....

 

[הנלי]

שלום לך שביעית ושלום לכל נשות איחוד הצלה

כאשת מתנדב פעיל+ אני יותר משמחה שהנושא עלה.
שביעית, התאור שלך כ"כ מדוייק!
המירס מתחת לכרית, המקום המצומצם באוטו שהולך על התיק האדום והענק,
הישיבה באוטו עם כל הילדים לזמן לא ידוע מראש כשהוא קופץ למקרה,
השיחה שמופרעת כל כמה שניות עם הטזזזזזזזזזזז של הביפר או המירס,
כשהוא שוכח להעביר את המירס לשקט וב5 בבוקר כל הבית קופץ עם ה"כונני..... בוקר טוב"

זה היה כמו לקרא את החיים שלי כאן

ראיתי גם כאלו שכתבו שזה קושי של התחלה- אני לא חושבת ככה. אני בעסק מספיק שנים בשביל לומר שזה לא.
זה קושי שהוא פה בשביל להישאר פה.
אין שום ספק שאנחנו משתדלים למצוא גם זמן לעצמנו שבו הכל סגור- אבל למרות הכל, יש זמן שהקושי מאיים להטריף.
וזה יכול להיות אפילו שהחלטתם שהיום הולכים לישון מוקדם, אתם כבר מוכנים לישון ופתאום שכן מתקשר שהילד שלו לא נושם טוב.

וכל זה בלי לדבר על קריאות שוא או על קריאות שטותיות בסגנון הילד לא נראה לי ואין לי כח להגיע עד לרופא אז....

כמו רוב נשות איחוד הצלה- אנחנו לא כותבות את זה כדי לקבל מחיאות כפיים.
אני, בכל אופן, כותבת כי חסרה לי ההזדהות של נשים כמוני. הקבוצת תמיכה של נשים שיודעות איך נראה בעל שחוזר ממקרה קשה ומתפרק
שיודעות איך זה נראה להמשיך לנהל סעודה לבד
ושיודעות איך זה נראה לתכנן משהו ובסוף לא להוציא אותו לפועל כי הבעל לא פה.

אבל יש משהו שאני כן רוצה לפנות לכולם ולדבר עליו-

השיימינג

השיימינג שהאנשים היקרים האלו עוברים

כשהם יוצאים לתאונות מזעזעות, למקרים קשים, להחייאות של ילדים, למקרים של התאבדות וכו'- הם המלאכים בכתום
אבל כשהם יוצאים ללידות- פתאום הם הופכים להיות גברים שכל מה שמעניין אותם זה לידה ורק בשביל זה הם הלכו להתנדב
ועוד אמירות לא ממש נחמדות ומועילות.
בואו נזכור שגם לידה, כמו כל המקרים- זו הצלת חיים ממש.
רק הצלת חיים של 2 בו זמנית.

 

[שביעית]

מי בדיוק עושה להם שיימינג [חוץ מנשותיהם הפרטיות]? עוד לא שמעתי שמישהו כותב שהם מילדים בשביל הסקרנות.
מה שכן כתבו כאן זה חוסר רצון וחוסר הסכמה מצד חלק מנשות המתנדבים שבעליהן יצאו ללידות. למען האמת אודה שאני הראשית מביניהן. זה לא קו אדום בשבילי אלא בורדו עמוק, זורח ונושך. אבל כל אחת ומה שמפריע לה.

בכל אופן , אני שמחה שעוד משהי מזדהה איתי. עם כל המעודדות כאן ש''זה יעבור'' התחלתי להרגיש ממש קטנה ואגואיסטית.

 

[Xxx0]

אבל כשהם יוצאים ללידות- פתאום הם הופכים להיות גברים שכל מה שמעניין אותם זה לידה ורק בשביל זה הם הלכו להתנדב
ועוד אמירות לא ממש נחמדות ומועילות.
בואו נזכור שגם לידה, כמו כל המקרים- זו הצלת חיים ממש.
רק הצלת חיים של 2 בו זמנית.
לא מסכימה!!!!!
כשאני הזמנתי הצלה ללידה הגיעו 8 אופנועים!!! עם חיוכים זורחים!
עד שאפי גדסי ז"ל "העיף" את כולם! ונשאר מתנדב אחד בלבד. (לא הייתי צריכה יותר מזה)
נכון שזו הצלת חיים, ועוד של 2 בו זמנית, אבל אם הגעת ואתה רואה שלא צריך אותך בשטח- תפנה את המקום! זה לא הצגה!
(במקרה שלנו- 6 האופנוענים המיותרים קיבלו נזיפה מיו"ר הצלה)

ובאותה נשימה אני אומרת: איחוד הצלה זה ארגון עם מתנדבים נפלאים שעושים עבודת קודש, והצילו את חיי בני כבר פעמיים!
אך זה לא סותר את הנקודה הזו שצריכה תיקון!!

 

[שביעית]

(במקרה שלנו- 6 האופנוענים המיותרים קיבלו נזיפה מיו"ר הצלה)

את רואה? כי אכן זה לא נכון ולא מקובל ובדרך כלל לא קורה. אני יודעת איך זה עובד מאחורי הקלעים בתשדורות המירס שרצות. גם אלה שבדרך כלל יוצאים - ללידות יש פחות היענות. גם בגלל שקריאה של יולדת זה לרוב סתם משהי עם צירים שהזמינה אמבולנס אבל בעיקר בגלל שלידות נתפסות כדבר מעט פחות סימפטי והם מעדיפים להשאיר את זה לצוות אמבולנס שיפנה לבי''ח.

 

[Xxx0]

לא יודעת בדיוק ממי הם קיבלו נזיפה, ולא מעניין אותי להכנס לפוליטיקה הזו.
אני רק יודעת בידיעה ברורה שאני ממש ממש לא מקרה יחיד.
ושמעתי כבר מכמה מתנדבים שיש שם סוג של תחרות סמויה- מי היה ביותר לידות!!
אז נכון שאתם הולכים להציל חיים, וכל הכבוד!!
ונכון שכמו שכתבו קודמי- רוב המתנדבים עושים זאת גם בשביל האקשן!
אז בילדה- כשמתנגשים שני הדברים יחד,גם הצלת חיים וגם אקשן הכי כיף להגיע-
אז תחשבו מה נכון לעשות, כי לי ולעוד יולדות רבות כמוני זה היה מאד מאד מאד לא נעים!!!!
ושוב- מעריכה מאד את המתנדבים שמצילים חיים!!!
אה, ואת הנזיפה הם קיבלו רק אחרי שאני דרשתי שיקבלו נזיפה.

 

[נוי]

אלפא, זה כנראה תלוי באזורים.
יש מקומות שמתלוננים שהזמינו וחכו עד שמישהו הואיל להגיע סוף סוף.
והנלי- לא ראיתי מתנדב בן ארבעים+ מתנדב בהיסטריה מוגזמת כמו ההוא שבשנים הראשונות.
זה אמור להתמתן.
בכל מקרה, אופציית התפילה ב"ה תמיד נמצאת.

 

[הנלי]

שמעתי כבר מכמה מתנדבים שיש שם סוג של תחרות סמויה- מי היה ביותר לידות!!


אז הנה. לזה אני קוראת שיימינג.
כי זה כ"כ לא נכון.
אולי יש בודדים כאלו, אבל כהכללה- זה הכי לא נכון שאפשר.

לא יודעת מה היה במקרה הזה, אבל אי אפשר להשליך ממנו על כולם!

 

[שרלוט]

לא ידעתי שיש פה ניקים פחדנים!!!
לאף אחד אין את האומץ לבוא ולאמר: חבר'ה הגזמתם?!
[הדיון האחרון לא מתאים! לא מוסיף כבוד לאף אחד!]

 

[Xxx0]

ברוך דיין האמת
הלילה נפטר מתנדב איחוד הצלה אפי גדסי, מיחידת האופנולנסים בירושלים בתאונת דרכים בדרכו לארוע בשעה שלוש וחצי בלילה. אדם צעיר, אב לשלושה. יצא רכוב על אופנוע, באמצע הלילה, להציל חיים, ומונית נכנסה בו. שולחת חיזוק וחיבוק למשפחה בשם כל נשות איחוד הצלה.
כן, גם זה דברים שאנחנו צריכות לקחת בחשבון.... כי גם כשנוסעים ברכב רגיל [ולא אופנוע] מהירות הנסיעה היא לא הכי רגועה בעולם, מטבע הדברים ואופי יעד הנסיעה...
שימו לב למה שהוא כתב השבוע בפייסבוק שלו:

חודש אלול 2017

הטרגדיה התרחשה יומיים לפני מסיבת ההודיה: הסיפור שלא תוכלו להישאר אדישים אליו

"לפתע שמענו צעקה: 'חגית נפלה מהסולם'. חגית בת השש שיחקה עם ילדינו על סולם חבלים ופשוט צנחה מראש הסולם. רצנו לשם כמו מטורפים. חגית שכבה על החול. כולה כחולה. ניכר היה שהיא לא נושמת". סיפור מיוחד ומלא מסר מאת חיים ולדר, למדור "מתחזקים באלול"


הדפסהשתף במייל
חיים ולדר | י"ד אלול התשע"ז | 05.09.17 | 21:55
(צילום: דוברות ’איחוד הצלה’)
אא

במוסף 'קטיפה' מבית 'יתד נאמן', כתב הסופר חיים ולדר במדורו 'סיפור מהחיים' את הסיפור הבא. בחרנו להביאו כחלק מפרויקט "מתחזקים באלול", כיוון שהוא מלא במסרים ותובנות לחיים.

"הסיפור שאני רוצה לספר לך התרחש לפני ארבעה חודשים", מתחיל הסיפור שמובא לפניכם באופן מלא.

היינו כמה משפחות בפארק הירקון עם הילדים. הילדים משחקים במתקנים, ה גדולים על אופניים, הנשים מפטפטות ואנחנו הגברים עושים מנגל. אני רוצה לציין, בלי קשר לסיפור, ואולי עם קשר, שכולנו אנשים חילוניים אבל עם כבוד לדת. כולנו מכירים מנעורים, ונהנים לצאת מפעם לפעם באמצע השבוע לפיקניק.

לידינו הגיע בחור דתי עם ילד קטן מאוד ושיחק איתו בכדור, לא בדיוק שמנו לב אליו.

ואז חבר שלי תומר הלך לרכב שלו שחנה בחניון כדי להביא פיתות, ומיד חזר עצבני כולו. "יש איזה אופנוע שחונה קרוב לדלת, לא יכלתי להיכנס".

תומר הוא מנהיג טבעי של החברה שלנו. בחור גבוה, בריון ועם פיוזים קצרים. הוא דווקא עם לב טוב עד שמעצבנים אותו, והאופנוע הזה משום מה עצבן אותו.

"של מי האופנוע?" צועק תומר, כאילו יש סיכוי שמישהו מהאלפים בפארק ישמע אותו.

אבל למרבה ההפתעה, הבחור הצנום עם הילד אומר לו: "אתה מדבר על אופנוע של 'איחוד הצלה?'"

"כן, עם ארגז גדול מאחורה, אדום לבן, למה זה שלך?"

"כן, זה שלי"

"אז תיקח את הרגליים שלך ותעיף אותו משם לכל הרוחות", אומר תומר.

הבחור אומר לו: "למה לדבר ככה, דבר יפה".

"דבר יפה אמרת? עוד מעט תרגיש את נחת זרועי בלי לדבר בכלל. תעיף את האופנוע לפני שאני יוצא עליך".

הבחור הביט בו, היה נראה פגוע. "היית רוצה שידברו ככה ליד הילד שלך?" שאל.

תומר הניגש אליו בצעדים מאיימים. הוא רצה ממש להכות אותו. כאן אנחנו עצרנו אותו ואמרנו לבחור: "עזוב, תזיז את האופנוע וזהו. אל תסתבך איתו".

האמת, בכלל לא תמכתי בתומר, ואני מאמין שגם חבריי לא. אבל הוא היה החבר שלנו והבחור לא, ובקודים שלנו זה הספיק כדי לתמוך בתומר. והבחור? מה הוא מעניין אותנו בכלל.

הבחור לקח את הבן שלו והלך מושפל כולו. אצלהו השתררה שתיקה. השתיקה הזו זעקה את כל מה שכל אחד מאיתנו הרגיש בליבו. למה הוא היה חייב להשפיל אותו ככה. ובכלל, הרי לקח את הפיתות מהצד השני של הרכב, אז מה היה דחוף כל כך להטריד את הבחור, אבל כמו שאמרתי, כל זה בלב. לתומר לא אמרנו כלום, אבל הרגשנו אשמים שגם אנחנו חלק מההשפלה שלו.

הבחור חוזר אחרי כמה דקות וממשיך לשחק עם הבן שלו.

מה שקרה כמה דקות לאחר מכן הפך את כל הקערה על פיה.

* * *

לפתע שמענו צעקה: "חגית נפלה מהסולם".

חגית היא בתו של תומר, בת שש, היא שיחקה עם ילדינו האחרים ועוד כמה עשרות על סולם חבלים, והיא פשוט צנחה מראש הסולם וכל הילדים החלו לצעוק שמשהו קרה לה. רצנו לשם כמו מטורפים. חגית שכבה על החול. כולה כחולה. ניכר היה שהיא לא נושמת.

תומר התקרב והחל לצעוק: "חגית, חגית, תתעוררי. הצילו, שמישהו יעזור. שמישהו יזעיק אמבולנס", הצעקות שלו נשמעו בכל הפארק.

ולפתע מופיע הבחור הצעיר ההוא לידי, מניח בידיי את הילד שלו. "תשמור עליו, אני מגיע לעזור", ולפני שיכולתי לומר מה או מי – הוא נעלם בריצה מטורפת.

קשה לי לתאר את הרגעים הללו. היו שם כמה עשרות אנשים שרואים מול עיניהם אסון נורא ואף אחד מהם לא יכול לעשות דבר בנידון. אני לא יכול לתאר את תחושת חוסר האונים הזו. פשוט לא.

ובתוך הכאוס הזה אנחנו שומעים אזעקת אמבולנס. לא הבנו איך הגיע אמבולנס עוד לפני שמישהו הזמין. מיד קיבלנו את התשובה. האזעקה הגיעה מכיוונו של אופנוע אדום עם ארגז גדול מאחורה... עם האופנוע עליו היה רשום 'איחוד הצלה'.

הבחור הצעיר שישב עליו ירד במהירות, פתח בידיים מיומנות את הארגז, הוציא משם כמה פריטים וניגש אל הילדה.

זה היה כל כך משונה. תומר החזק והחסון רעד כמו ילדה קטנה, והבחור העדין הזה הפך ברגע למפקד ולשולט באירוע. הוא זרק הוראות לאנשים: "תחזיק את זה, תגיש לי את זה, רוץ לאופנוע ותביא לי את השקית הכחולה, כעת תקרע אותה בעדינו..." במקביל שידר במכשיר הקשר שלו: "תביאו לכאן אמבולנס. מקרה ראש. אובדן נשימה".

הבטנו בו כמלאך ומושיע. הוא פעל בקור רוח ובמיומנות מקצועית ובתוך דקה החלה חגית, שהיתה מונחת חסרת חיים, לזוז ולהשתעל.

הוא הצליח להחיות אותה.

זעקות בכי של נשים, וגם אנחנו, ה גברים, בכינו. הבחור היה מרוכז. ממשיך להשגיח על הילדה ולדבר עם מוקד כלשהו.

לאחר כמה דקות שנדמו כנצח – מגיעה אלונקה. פראמדיק ועוד שני גברים מובילים את הילדה לאמבולנס. תומר ניגש לבחור ואומר לו: "סליחה, אני... אני מצטער" ובוכה כולו. הבחור אומר לו: "אין זמן, תעלה לאמבולנס. יהיה בסדר".

והאמבולנס מסתלק ביללה.

* * *

באנו אליו כולנו. חיבקנו ונישקנו אותו וביקשנו סליחה. אני לא יכול לתאר מה היה שם. הבחור כמעט התכווץ. כמויות החיבוקים והנשיקות שקיבל, ואני לא מדבר על החיבוקים שלנו.

היינו מרוגשים והבנו שקרה פה משהו שלא קורה לבנאדם בחיים. ביקשנו ממנו את הטלפון שלו ואמרנו לו שנשמור על קשר.

באנו לבית החולים. הילדה יצאה מכלל סכנה. תומר היה שבור ואומלל. הוא כל כך התבייש ביחסו אל האיש שהציל את בתו.

למחרת התקשר אליו. בכה, ביקש סליחה ואמר לו: "אני רוצה לפצות אותך בכסף", אבל הבחור הרגיע אותו ואמר לו: "זה בסדר, אני מוחל לך".

במקביל, ניסה להפחית ממה שעשה: "אנחנו ב'איחוד הצלה' עושים בכל שבוע את הדברים האלה. זה השכר שלנו. חלילה, אני לא אקח לך שום פרוטה".

תומר לחץ עליו והוא אמר: "אם אתה רוצה תתרום ל'איחוד הצלה'. אני לא אקח ממך פרוטה".

חגית שוחררה מבית החולים כעבור שלושה ימים, אבל תומר לא נרגע. הנפש שלו סערה. הוא הודיע לנו שהוא רוצה לעשות מסיבת הודיה ולהזמין את הבחור כאורח הכבוד.

הוא קבע מסיבה לעוד שבוע, במוצאי שבת, ותיאם עם הבחור שיגיע. הוא הבטיח לו לעשות התרמה ל'איחוד הצלה' כאות תודה. לזה הבחור הסכים.

כאן לכאורה מסתיים הסיפור. אך אף אחד מאיתנו לא העלה על דעתו איך הסיפור הזה יסתיים, ואני מציע לך ולקוראיך לשבת לפני שאני ממשיך לספר.

* * *

ביום חמישי אור לכ"ג באייר, יומיים לפני מסיבת ההודיה בשעה 3:30 בלילה הוזעק הבחור, אפי גדסי שמו, לטיפול באירוע חירום רפואי. בדרך, ברחוב מנשה בן ישראל בירושלים, פגע בו נהג מונית בעוצמה. אפי נהרג במקום.

בטח שמעתם על אפי גדסי, מתנדב 'איחוד הצלה', שנהרג לפני ארבעה חודשים.

הוא האיש שבס"ד הציל את חגית.

הבושה הגיעה אלינו, והחיים שלנו לא חזרו להיות כפי שהיו.

כולנו הגענו להלוויה.

בכינו כמו ילדים קטנים. החזקנו את תומר שהיה קרוב לעילפון. אני לא יכול לתאר את הצער שלו ולא פחות מזה את תחושת האשמה שלו. הרגענו אותו שהוא ביקש ממנו סליחה ואפי מחל לו, אבל הוא הרגיש כאילו חלק מהלב שלו מת.

כמה שאנחנו התחזקנו – תומר התחזק פי כמה. אני מדבר על כיפה גדולה שלו, תפילות, שמירת שבת מלאה. הכל בזכותו ולעילוי נשמתו של אפי.

תומר ארגן בין כל חבריו מגבית לרכישת אופנוע של 'איחוד הצלה' ואופנוע זה יימסר בעוד כחודש לארגון.

זה הסיפור על אפי גדסי ז"ל, שמייצג את מאות מתנדבי 'איחוד הצלה' שעושים עבודת קודש שלא על מנת לקבל פרס, וכפי שהעיד המקרה שלנו, לפעמים עבודת הקודש הזו כרוכה באי נוחות, חוסר שינה ואפילו פגיעות וחוסר כבוד.

שיהיה הסיפור הזה והמסר שבו לעילוי נשמתו של המתנדב המסור אפי גדסי ז"ל", מסיים ולדר את הסיפור המצמרר.

התחזקתם? התרגשתם? רכשתם תובנות לחיים? החלטתם לקבל על עצמכם משהו בעקבות התנהגותו הנאצלת של אפי ז"ל? נשמח אם תשתפו אותנו בתגובות, ושיהיו הקבלות לעילוי נשמתו.