נשות איחוד הצלה

[שתים]

זה התחיל לפני מעל חצי שנה,
בעיקר בבני ברק
ברחבי הארץ זה בתהליך פיתוח והפעלה

הבנתי שגם בירושלים יש קבוצה, מישהי מכירה?

 

[תמר אלי]

וחוץ מזה-
הבן שלי כשהיה קטן, נחנק פעם מנקניקיה באמצע א.צהרים, והמתנדב שהגיע אמר שעוד כמה שניות כבר לא היה את מי להציל(ברררר...), הוא היה שם לפחות חצי שעה, ועד שחזר לביתו לקח יחסית זמן רב.
בעלי שאל אותו אם הוא יצא מהבית, ואמר שהם בדרך לפדיון הבן של ע-צ-מ-ם, ובטח כולם כבר דואגים וכו', אבל העיקר שהילד בריא וניצל.
אחרי הכל, הלכנו אני ובעלי והבן שלנו לפדיון ההוא, הבאנו איתנו מתנה ענקית, וכולם שאלו מי אנחנו וכו', אמרנו, שאנחנו המשפחה שבגללו התעכב הפדיון, אבל שידעו שכל מה שהילד הזה יעשה וכל זכויותיו מזדקפים לו(ולאשתו)עקב הצלת חייו.
הבן הזה גדל ב"ה ועשה לאחרונה סיום גדול, וכמובן הזמנו את המתנדב ואשתו, והרגשנו כמו משפחה. הוא הציל אותו כפשוטו וכמובן את כל דורותיו.
חזקו ואימצו!!!

ואו
צימררת אותי!!

 

[עוז והדר]

יש כאן בפורום אולי נשים שהבעלים הם מתנדבים באיחוד הצלה?
כי אם כן אני חושבת לפתוח ''קבוצת תמיכה''
ועכשיו ברצינות, אני מאמינה שיש הרבה מצבים או סיטואציות שכולנו נתקלות בהן והן מרגיזות.
לדוג': ביפר שישן איתנו קבוע במיטה כי ''אם יקרה משהו בלילה'', לא משנה שמי ששומע אותו [וקופץ כל לילה מחדש...] זה רק אני והתינוק שמתעורר.
או שנוסעים לשבת והתיק ממלא את הבגאז' ואין מקום לפאה שלי, אבל על התיק לא מוותרים. לא משנה שאנחנו נוסעים לאזור שהוא בכלל לא על הגל שם [אולי תהיה תאונה? ואם באמת יש, אז עוצרים, גם אם שבת אוטוטו והשויגער שונאת שאנחנו מגיעים צפוף לשבת ולא נעים לי ממנה].
וסתם ארוחה משותפת שטרחתי להכין ובדיוק התיישבנו לאכול ואז יש קריאה, הוא קופץ ולהתראות עוד שעה.
או שאני בדיוק באמצע משפט ופתאום קולטת שהבנאדם לא איתי, דיווחו משהו והוא שקוע בלהאזין או להגיב גם אם הוא לא יוצא [ותכפילו את הסיטואציה כפול פעם ברבע שעה לפחות כפול 24 שעות].
או מקרה ''נחמד'' שאני מתארחת אצל ההורים בשבת והוא לא חוזר אחרי התפילה. מחכים ומחכים, באיזשהו שלב פונים אלי [] בטרוניה "איפה בעלך, יצא לקריאה?" ואין לי מושג מה קורה ומתי יחזור, ואם זה התעכבות של כמה דקות עם חבר או יציאה לקריאה שממנה הוא יכול לחזור רק בסוף הסעודה. אז לחכות או לא?!
או מקרה שהיה, וסורי על התיאור, שהוא חזר מלוכלך ומסריח כי היה החייאה על מישהו שהיה לו אי שליטה על הסוגרים ולכן תכולת המעיים והקיבה התרוקנו והוא עמד בפנים ועשה החייאה ועכשיו הוא ממהר לכוילל ואני זאת שצריכה לקחת את הבגדים ביד, לשטוף באמבטיה ולהכניס למכונה שלי!
או שהוא עוזב אותי באמצע הרחוב עם ילדים קטנים, רחוק מהבית, עם שקיות, בשעת ערב כי יש קריאה ''ממש פה''.
ולחילופין, אני יכולה לבא איתו ולחכות למטה, סגורה ברכב [כי הוא נעל ואם אני אצא האוטו יצפצף עד שהוא יסיים את הטיפול] עם ילדים קטנים קופצנים/בוכים ברחוב שומם בשעת ערב, רועדת ומתפללת שיחזור כבר ויודעת שזה יכול לקחת גם שעה ויותר.
והכי מעצבן - שעד שהוא יצא והשלמתי עם זה [והרגשתי גיבורה...] וארזתי את האוכל הטרי מהשולחן למקרר והרגעתי את הילד שצורח כי אבא הלך - הוא חוזר אחרי עשר דקות כי היה ביטול, או סירוב החייאה או בסוף מקרה שווא.
או כמובן, חוזר ממקרה עצוב ואנחנו בוכים יחד ונשארים בטראומה [כמו החייאה שלא הצליחה לתינוק ש''במקרה'' בגיל של התינוק שלי רק ''קצת יותר קטן בגוף'' לפי התאור...]
או יוצא לקריאה לכתובת של קרובים / מכרים ואני נשארת משקשקת בבית שרק זה לא הם.
בקיצור, שיגרה יומיומית של מתנדב ובני ביתו.
אנשים לא יודעים כמה זה מורכב וכמה לא מובן מאליו. לא יפה להגיד אבל לפעמים אנשים חושבים שהמתנדבים עובדים אצלם, נוזפים בהם ומתייחסים לא יפה.
בתכל'ס,כמובן שזו שליחות מטורפת והצלת חיים, הם מרגישים סיפוק על העשיה ומקבלים פידבקים חיוביים. שום דבר לא משתווה לעיניים הנוצצות כשהוא חוזר מהחייאה מוצלחת שהחזירה דופק ונשימה לאדם שטכנית מת! [''הייתי ראשון במקום! ממש תוך שתי דקות'' - מבחינתו זה השיא]. ואם להיות כנים זה גם מכניס להם עניין לחיים; הם יוצאים למקרים, נפגשים עם חברים ומטפלים בארועים מעניינים. יש להם התלמדויות וקורסים ומפגשים וימי ריענון וימי גיבוש. קורס נהג אמבולס וקורס ליחידת חוסן וקורס מדריכי עזרה ראשונה [כל קורס כזה זה מהצהריים עד הערב כפול למעלה מעשר מפגשים או שבוע פלוס מחוץ לבית כולל לינה]וכו'
ואנחנו נשארות לבד בבית. לפעמים שעות וימים, עם הילדים, עם הבלאגן, בשעות לחוצות, בערב שבת, בשעת השכבה, לפני שיש אורחים או בזמן שיש אורחים. בלי עזרה מאף אחד [ ובלי היכולת להתקשר ולשאול "מתי אתה כבר בא?" כי הוא לא יכול לדבר, חכי בסבלנות...] , מחכות לבעל שאמור להכנס כל רגע אבל בסוף מגיע אחרי שלושת רבעי שעה בגלל ש...
אז שוב, נכון שזו הצלת חיים, אבל זה לא אומר שקל לנו עם זה, שזה ברור מאליו. שוכחים שזה לא רק המתנדב שרץ עם התיק ביד להציל חיים אלא גם האישה הקטנה שנשארה בבית גם אם המצב שם קטסטרופלי [קורה לפעמים...]. עם יד על הלב, זה קשה. לפעמים אני קצת מתחרטת שהתחלנו עם זה.

אז אם גם לכן יש סיפורים, מקרים מעצבנים, סיטואציות שהיו קשות לכן - פליז, שתפו [כמובן בעילום שם ופרטים כי הכל חסוי]שנדע שיש עוד ואני לא היחידה שלא קל לה עם זה.

חדשה באתר חחח אז קצת בדיליי.
בעלי לא מתנדב. אני גם לא מכירה מתנדבים. אבל וואו, הערכה עצומה לכל אחד ואחת מכם. הנשים של, הילדים של, ההורים של, כולכם! מלאכים. באמת.
לא שלא הערכתי קודם, אבל ההסתכלות שונה לגמרי כעת.
עבודת קודש.

 

[שביעית]

אז קצת בדיליי

קצת הרבה בדיליי
האשכול הזה לפני יותר משנה...

מאז המצב קצת השתנה....

מצד אחד יותר השלמתי עם זה. גם בעלי משתדל מאוד ואם הוא רואה שהמירס מתחיל לשגע אותי - הוא משתיק אותו [לא מכבה. לא להגזים...].
גם בשבת המירס מכובה בשבילי...

מצד שני, ההתנדבות העמיקה.
יש אופנוע מתחת לבית, יש אפילו אמבולנס בחניה.
משמרות כל יום קבוע, ובליל שישי מתחילת הערב עד לפנות בוקר...
יותר מזה, שידורי המירס מגיעים הרבה פעמים מ... הבית שלי[]. זה מגיע ממד''א לפלאפון של בעלי ומשם עובר דרך המירס למוקד, לכוננים וכו' ואז צריך להוציא פרטים, לכוון וכו'.

אבל מתרגלים.
מה לעשות.

 

[שושן ורד]

קצת הרבה בדיליי
האשכול הזה לפני יותר משנה...

מאז המצב קצת השתנה....

מצד אחד יותר השלמתי עם זה. גם בעלי משתדל מאוד ואם הוא רואה שהמירס מתחיל לשגע אותי - הוא משתיק אותו [לא מכבה. לא להגזים...].
גם בשבת המירס מכובה בשבילי...

מצד שני, ההתנדבות העמיקה.
יש אופנוע מתחת לבית, יש אפילו אמבולנס בחניה.
משמרות כל יום קבוע, ובליל שישי מתחילת הערב עד לפנות בוקר...
שידורי המירס מגיעים הרבה פעמים מ... הבית שלי[]. זה מגיע ממד''א לפלאפון של בעלי ומשם עובר דרך המירס למוקד, לכוננים וכו' ואז צריך להוציא פרטים, לכוון וכו'.

אבל מתרגלים.
מה לעשות.

וואו את לא יודעת כמה שאני מעריכה ומוקירה לצערי מכמה סיפורי הצלה שנזקקתי להם וכל פעם שאני רואה את המתנדב עולות בי רגשות הוקרה.
לא קרה לי בזמנים מיוחדים כמו שבת ולכן פחות חשבתי על האישה והבית תכלס ממש צודקת עולם חסד יבנה

 

[עוז והדר]

קצת הרבה בדיליי
האשכול הזה לפני יותר משנה...

מאז המצב קצת השתנה....

מצד אחד יותר השלמתי עם זה. גם בעלי משתדל מאוד ואם הוא רואה שהמירס מתחיל לשגע אותי - הוא משתיק אותו [לא מכבה. לא להגזים...].
גם בשבת המירס מכובה בשבילי...

מצד שני, ההתנדבות העמיקה.
יש אופנוע מתחת לבית, יש אפילו אמבולנס בחניה.
משמרות כל יום קבוע, ובליל שישי מתחילת הערב עד לפנות בוקר...
יותר מזה, שידורי המירס מגיעים הרבה פעמים מ... הבית שלי[]. זה מגיע ממד''א לפלאפון של בעלי ומשם עובר דרך המירס למוקד, לכוננים וכו' ואז צריך להוציא פרטים, לכוון וכו'.

אבל מתרגלים.
מה לעשות.

אוי באמת? חחח אני עוד מנסה להבין איך לתפקד פה. אז לא שמתי לב מתאריך כנראה.
שולחת חיזוק ענקי! ובאמת מעריכה מאוד, בטוחה שעוד רבים כמוני.

 

[חחח]

יש כאן בפורום אולי נשים שהבעלים הם מתנדבים באיחוד הצלה?
כי אם כן אני חושבת לפתוח ''קבוצת תמיכה''
ועכשיו ברצינות, אני מאמינה שיש הרבה מצבים או סיטואציות שכולנו נתקלות בהן והן מרגיזות.
לדוג': ביפר שישן איתנו קבוע במיטה כי ''אם יקרה משהו בלילה'', לא משנה שמי ששומע אותו [וקופץ כל לילה מחדש...] זה רק אני והתינוק שמתעורר.
או שנוסעים לשבת והתיק ממלא את הבגאז' ואין מקום לפאה שלי, אבל על התיק לא מוותרים. לא משנה שאנחנו נוסעים לאזור שהוא בכלל לא על הגל שם [אולי תהיה תאונה? ואם באמת יש, אז עוצרים, גם אם שבת אוטוטו והשויגער שונאת שאנחנו מגיעים צפוף לשבת ולא נעים לי ממנה].
וסתם ארוחה משותפת שטרחתי להכין ובדיוק התיישבנו לאכול ואז יש קריאה, הוא קופץ ולהתראות עוד שעה.
או שאני בדיוק באמצע משפט ופתאום קולטת שהבנאדם לא איתי, דיווחו משהו והוא שקוע בלהאזין או להגיב גם אם הוא לא יוצא [ותכפילו את הסיטואציה כפול פעם ברבע שעה לפחות כפול 24 שעות].
או מקרה ''נחמד'' שאני מתארחת אצל ההורים בשבת והוא לא חוזר אחרי התפילה. מחכים ומחכים, באיזשהו שלב פונים אלי [] בטרוניה "איפה בעלך, יצא לקריאה?" ואין לי מושג מה קורה ומתי יחזור, ואם זה התעכבות של כמה דקות עם חבר או יציאה לקריאה שממנה הוא יכול לחזור רק בסוף הסעודה. אז לחכות או לא?!
או מקרה שהיה, וסורי על התיאור, שהוא חזר מלוכלך ומסריח כי היה החייאה על מישהו שהיה לו אי שליטה על הסוגרים ולכן תכולת המעיים והקיבה התרוקנו והוא עמד בפנים ועשה החייאה ועכשיו הוא ממהר לכוילל ואני זאת שצריכה לקחת את הבגדים ביד, לשטוף באמבטיה ולהכניס למכונה שלי!
או שהוא עוזב אותי באמצע הרחוב עם ילדים קטנים, רחוק מהבית, עם שקיות, בשעת ערב כי יש קריאה ''ממש פה''.
ולחילופין, אני יכולה לבא איתו ולחכות למטה, סגורה ברכב [כי הוא נעל ואם אני אצא האוטו יצפצף עד שהוא יסיים את הטיפול] עם ילדים קטנים קופצנים/בוכים ברחוב שומם בשעת ערב, רועדת ומתפללת שיחזור כבר ויודעת שזה יכול לקחת גם שעה ויותר.
והכי מעצבן - שעד שהוא יצא והשלמתי עם זה [והרגשתי גיבורה...] וארזתי את האוכל הטרי מהשולחן למקרר והרגעתי את הילד שצורח כי אבא הלך - הוא חוזר אחרי עשר דקות כי היה ביטול, או סירוב החייאה או בסוף מקרה שווא.
או כמובן, חוזר ממקרה עצוב ואנחנו בוכים יחד ונשארים בטראומה [כמו החייאה שלא הצליחה לתינוק ש''במקרה'' בגיל של התינוק שלי רק ''קצת יותר קטן בגוף'' לפי התאור...]
או יוצא לקריאה לכתובת של קרובים / מכרים ואני נשארת משקשקת בבית שרק זה לא הם.
בקיצור, שיגרה יומיומית של מתנדב ובני ביתו.
אנשים לא יודעים כמה זה מורכב וכמה לא מובן מאליו. לא יפה להגיד אבל לפעמים אנשים חושבים שהמתנדבים עובדים אצלם, נוזפים בהם ומתייחסים לא יפה.
בתכל'ס,כמובן שזו שליחות מטורפת והצלת חיים, הם מרגישים סיפוק על העשיה ומקבלים פידבקים חיוביים. שום דבר לא משתווה לעיניים הנוצצות כשהוא חוזר מהחייאה מוצלחת שהחזירה דופק ונשימה לאדם שטכנית מת! [''הייתי ראשון במקום! ממש תוך שתי דקות'' - מבחינתו זה השיא]. ואם להיות כנים זה גם מכניס להם עניין לחיים; הם יוצאים למקרים, נפגשים עם חברים ומטפלים בארועים מעניינים. יש להם התלמדויות וקורסים ומפגשים וימי ריענון וימי גיבוש. קורס נהג אמבולס וקורס ליחידת חוסן וקורס מדריכי עזרה ראשונה [כל קורס כזה זה מהצהריים עד הערב כפול למעלה מעשר מפגשים או שבוע פלוס מחוץ לבית כולל לינה]וכו'
ואנחנו נשארות לבד בבית. לפעמים שעות וימים, עם הילדים, עם הבלאגן, בשעות לחוצות, בערב שבת, בשעת השכבה, לפני שיש אורחים או בזמן שיש אורחים. בלי עזרה מאף אחד [ ובלי היכולת להתקשר ולשאול "מתי אתה כבר בא?" כי הוא לא יכול לדבר, חכי בסבלנות...] , מחכות לבעל שאמור להכנס כל רגע אבל בסוף מגיע אחרי שלושת רבעי שעה בגלל ש...
אז שוב, נכון שזו הצלת חיים, אבל זה לא אומר שקל לנו עם זה, שזה ברור מאליו. שוכחים שזה לא רק המתנדב שרץ עם התיק ביד להציל חיים אלא גם האישה הקטנה שנשארה בבית גם אם המצב שם קטסטרופלי [קורה לפעמים...]. עם יד על הלב, זה קשה. לפעמים אני קצת מתחרטת שהתחלנו עם זה.

אז אם גם לכן יש סיפורים, מקרים מעצבנים, סיטואציות שהיו קשות לכן - פליז, שתפו [כמובן בעילום שם ופרטים כי הכל חסוי]שנדע שיש עוד ואני לא היחידה שלא קל לה עם זה.

ת'אמת, בחיים לא חשבתי על זה מהכיוון של האישה. פעם ראשונה שאני שומעת גם את הצד הזה!!!!!!
אני פשוט מעריצה!!!!!!!
ו- עדיין לא קראתי את האשכול אבל בטח מישהו/י כתבה פה על הקטע של השכר שבטוח ששמור לכן לא פחות מלבעל!!!

 

[Harmonyapro]

היי,

קצת הרבה בדיליי
האשכול הזה לפני יותר משנה...

מאז המצב קצת השתנה....

מצד אחד יותר השלמתי עם זה. גם בעלי משתדל מאוד ואם הוא רואה שהמירס מתחיל לשגע אותי - הוא משתיק אותו [לא מכבה. לא להגזים...].
גם בשבת המירס מכובה בשבילי...

מצד שני, ההתנדבות העמיקה.
יש אופנוע מתחת לבית, יש אפילו אמבולנס בחניה.
משמרות כל יום קבוע, ובליל שישי מתחילת הערב עד לפנות בוקר...
יותר מזה, שידורי המירס מגיעים הרבה פעמים מ... הבית שלי[]. זה מגיע ממד''א לפלאפון של בעלי ומשם עובר דרך המירס למוקד, לכוננים וכו' ואז צריך להוציא פרטים, לכוון וכו'.

אבל מתרגלים.
מה לעשות.

שלום לך שביעית היקרה ולכל נשות מתנדבי ''איחוד הצלה''
אומנם את הודעתך קראתי ממש מזמן, הערכתי אותך מאד! אבל ראיתי שהרבה כבר כתבו על כך ולכן הרגשתי מידי קיצ'י שוב לכתוב את אותן מילים,
לאחרונה הצטרפנו גם אנחנו למשפחה הענקית הזו, ואז סיפרה לי מישהי שהיא יודעת על מיזם שמנסים לארגן בתחום ולכן הם מבקשים מכל נשות המתנדבים או אפילו המתנדבים בעצמם מי שיכול שיכתוב ויספר להם קצת על מאחורי הקלעים של כל העניין הזה, לתועלת כולם,
אין צורך להזדהות ממש, אבל כדאי מאד!!
מה שחשוב בעיקר זה לציין:

מאיזה עיר אתם?
כמה זמן כבר?
האם פועל העירכם ארגון נשמ''ה או משהו כנ''ל?

בעיקר לפרט קצת על התחום העלום ולא מוכר קצת.

המייל הוא <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

בהצלחה לכולן ורק בשורות טובות תמיד!!