קצת הסתבכתי בעניין המחלות. יש מספר מחלות חשוכות מרפא. לכל אחת מהן יש תרופה שונה? והתרופה שנמצאת בעמק השחור, מרפאת רק את המחלה המסויימת שיש לאמו של סאנדמיאל?
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, ולאחר מכן הגיע אל העיר ליאשאר. משם הוא המשיך אל דרך ביאלוג.
אנאוטה: אשתו של סאנדמיאל. נותרה עם התינוק ועם חמותה לבד במאהל.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך.
אלאונה: אחותו הגדולה של סאנדמיאל (מאותה אם). מתגוררת רחוק מאוד ממנו.
עדריאל: בנם התינוק של סאנדמיאל ואנאוטה. נותר עם אימו לאחר שאביו יצא למסע.
מילאנה: ביתו היחידה של מנהיג המאהל בו מתגוררים צפנאל ומתנאל- אחיו הגדולים של סאנדמיאל, וזה שאליו השתייך אביו של סאנדמיאל.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
אוליאל: חבר טוב של סאנדמיאל.
עיר
דארגמיאל: בחור בן שמונה עשרה, אסופי. נשוי לשילאה ומתגורר יחד עם הוריו של אשתו ואחיה באותו הבית. יש לו בן יחיד בשם אביאל, שנלקח אל בית המרפא בעקבות חולי. הוא מאשים את עצמו בחוליו של בנו.
שילאה: אשתו של דארגמיאל. אחותם של אנמיג ואורדיאן.
אביאל: בנם התינוק של דארגמיאל ושילאה. נלקח אל בית המרפא.
שרגאל: חברו הטוב ביותר של דארגמיאל ואסופי כמוהו. הם חלקו יחד עבר והווה משותפים, עד שהוא נפטר מאפשוצאיט.
הרופא לוטמו: רופא מסתורי ששמו הוזכר בהקשר למגפת התינוקות שבעיר.
פרק 33
הנוף יכול היה להיות יפה.
מרחוק ממש נראה עמק לִיאַשְׁאָר- ריבוע ירוק שמילא שטח קטן, מוסתר חלקית באמצעות הר.
רוב השטח הפרוש תחת רגליו היה חום בגוונים שונים.
הגובה הרב סחרר אותו.
סַאנְדְמִיאֵל אחז בחוזקה במושכות הסְקִיטוֹ. עד לרגעים אלו, לא קלט כלל את דבריו של השומר. המקום הגבוה ביותר בו הוא שהה עד עכשיו, היה הגבעה ההיא בסמוך ללִיאַשְׁאָר, אז ראה את עמק לִיאַשְׁאָר הפרוש תחתיו.
כעת הוא רואה שטח עצום, גדול בהרבה מעמק לִיאַשְׁאָר.
הוא בגובה לא נורמלי.
סַאנְדְמִיאֵל הידק את שפתיו זו לזו, מאט עוד יותר את קצב הסְקִיטוֹ שלו.
כשיספר למָאנְרִיאֵל על המסע, יספר לו רק על הנוף. לא על הפחד המצמית שאופף אותו.
שאפף אותו.
סַאנְדְמִיאֵל הביט קדימה בנחישות. הפחד הזה צריך לעבור, מספיק! אנשים עברו כאן, בדרך הזו.
וחזרו כדי לספר...
סַאנְדְמִיאֵל לקח נשימה עמוקה. כמה אנשים עברו במקום הזה מאז בריאת העולם? לא נראה לו שהרבה.
או ש... נשימתו של סַאנְדְמִיאֵל התקצרה. או שהמקום הזה נוצר רק בהתפלגות המושבות.
האימה, שעד אותו הרגע הודחקה אל הקצה ואפשרה לפחד רך למלא את מקומה, מילאה אותו באחת עד אפס מקום.
הוא לא יודע הרבה על מה שהיה אז, בהתפלגות המושבות. הוא רק יודע ששרשרת אסונות טבע גרמו להכל להשתנות.
הוא גם לא יודע עד כמה ואיך.
אבל מה שהוא כן יודע, שפני כדור הארץ השתנו קצת. אולי ההר הזה, שעליו הוא נמצא כרגע, נוצר בערך אז. או שהמבנה שלו השתנה, הפך לגרוע יותר.
כך או כך, לפי דבריו של אוּלִיאֵל- המקומות שנוצרו אז הם מקומות נוראיים, שנראה כאילו נוצרו רק כדי לקרב אנשים אל מותם או דבר מה דומה.
הוא לא יודע בדיוק אילו מקומות נוצרו אז, בסערות השְׁחוֹר והמוות שהתחוללו ביקום.
אבל עמק השְׁחוֹר הוא אחד מהם. את זה הוא יודע מזמן.
עמק השְׁחוֹר נישא תמיד בפיהם של האנשים, כמו גם ההר הלבן. כולם יודעים שאלו מקומות מטילי אימה, והאגדות שמסופרות עליהם- רבות. כל אחת מהן שונה ומשונה יותר מחברתה, והמשותף לכולן הוא שהן ממלאות באימה כל ילד ממוצע.
אמא לא אהבה לספר להם אגדות מפחידות בלילה, לכן הוא מניח ששמע הרבה פחות אגדות בלילה, כי מי שנהג לספר להם אגדות היה אבא, שלא היה כל יום במאהל אלא חצה את ימיו עם המאהל השני.
חוץ מזה, שאבא לא סיפר להם תמיד אגדות מפחידות, כי אֶלְאוֹנָה הייתה רועדת מפחד ולא נרדמת בלילות.
כך שהרבה מן האגדות נחסכו ממנו. אולי לכן הוא היחיד מזה שנים רבות שהעז לצאת למסע אל עמק השְׁחוֹר.
כשהוא חושב על זה, זה נשמע הגיוני יותר ויותר.
סַאנְדְמִיאֵל כיווץ את מצחו, מהורהר. האם זה אכן היה נכון להתעלם מדבריהם של כולם ולצאת למסע? הרי אנשים חשובים ממנו, חכמים ממנו וטובים ממנו, העדיפו להישאר עם החולים ולצפות בהם עד שהם איבדו את טיפת החיים האחרונה.
למה דווקא הוא יצא? מה הוא חשב? האם היה כזה יהיר כדי לחשוב שהוא יצליח איפה שכולם נכשלו?
סַאנְדְמִיאֵל נשך את שפתיו, ומה עם הבטחתו למָאנְרִיאֵל? והרי גם אַנְאוֹטָה, ועַדְרִיאֵל... אפילו מִילְאַנָה.
מה הם יעשו, כולם, אם הוא הוא לא יחזור ולעולם לא ייוודע מה עלה בגורלו?
הוא שקע במחשבות עגומות לעוד מספר דקות.
עיניה הכהות של אַנְאוֹטָה, עיניו האדומות של עַדְרִיאֵל... עיניו הירוקות של מָאנְרִיאֵל... העיניים החומות של מִילְאַנָה, שהביטו בו בשמחה טהורה כל כך כשדיבר איתה.
הוא לא יכול לעשות להם את זה.
סַאנְדְמִיאֵל הזדקף באחת. הכל נכון, אבל עכשיו זה לא אמור לשנות לו. הוא צריך להמשיך פה בדרך, להעפיל אל ההר, מעלה.
גם אם לא יגיע אל העמק השְׁחוֹר, לפחות שיחזור הביתה.
וכשהמחשבה הזו עודנה בראשו, עצר הסְקִיטוֹ באחת, וצהל בקול.
סַאנְדְמִיאֵל התנער, הביט קדימה- וקפא באחת.
השביל נגמר. שתי פסיעות קדימה, והיו נופלים שניהם- הוא והסְקִיטוֹ- אל התהום הפעורה עשרות מטרים תחתם, אל מותם הבטוח.
שמש חורפית הציצה מבין העננים.
היא המסה במעט את השלג, והוציאה את האנשים מביתם המחומם.
דָארְגְמִיאֵל פסע אל השביל אותו פינו כמה פועלים מן השלג הרב שכיסה אותו בזמן האחרון.
תמיד כשהיו כמה ימי שמש, הייתה מוציאה אותו שִׁילְאָה כמעט בכוח מן הבית.
'חובה לתפוס קצת שמש' היא טענה.
עכשיו היא לא אומרת כלום. נמצאת בבית המרפא, ליד אַַבִיאֵל. היא תצא אל השמש רק אם יצליח לשכנע אותה לשוב הביתה.
דָארְגְמִיאֵל השפיל את עיניו, ונאנח. הוא, בניגוד לשִׁילְאָה, לא מתכוון לשבת ליד מיטתו של אַבִיאֵל ולבכות. הוא חייב לעשות משהו. למרות שתמיד שִׁילְאָה היא זו שמתרוצצת, משיגה דברים ומוודאת דברים אחרים.
אבל כעת, דווקא כשזקוקים למרץ זה שלה, היא מעדיפה לבכות, ולהותיר לו את המלאכה.
דָארְגְמִיאֵל הכניס את ידיו העטויות בכפפות אל כיסי המעיל העבה, חש בחוסר נוחות קל.
הוא לא רגיל לרדוף אחרי אנשים. פעם, כשהיו הוא ושְׁרָגְאֵל ילדים, הוכיח אותו שְׁרָגְאֵל על כך שהוא נותן לכולם לעשות בשבילו. 'תילחם את המלחמות של עצמך, דָארְגְמִי, לפני שכבר לא תדע איך לעשות את זה'.
בבית היתומים, אירעו מקרים רבים בהם הוא היה זקוק למישהו שיילחם את מלחמתו. פעמים רבות הוא הרכין את ראשו עד מעברו של הגל, ופעמים אחרות, בודדות, הוא הצליח לשכנע מישהו לעזור לו: פעם אביו העסוק של אחד מן הילדים, פעם סבתו הזקנה של ילד אחר, ופעם איזשהו דוד רחוק של ילד נוסף.
לרוב הילדים בבית היתומים היו קרובי משפחה, גם אם הם היו מאוד רחוקים. לילדים הבודדים שלהם לא היו קרובי משפחה כלל, היו מכרים אחרים- שכנים, ידידים נושנים של הוריהם...
רק לו, לשְׁרָגְאֵל ולילד נוסף- שעוד כשהיו שניהם קטנים הוא עזב את בית היתומים- לא היו קרובי משפחה ומכרים כלל.
מאז שהיו בני חמש הם ידעו שהם אסופיים. 'לא יודעים מי המשפחה שלכם' כך פלט אי אז המדריך העייף ששיגעו באותו היום.
הם היו המומים ממש. מוחם הקטן התעקש להבין: איך זה יכול להיות? מה קרה להורים שלהם? מי הביא אותם לכאן?
'אולי אין לנו בכלל הורים' הוא הציע אז, כששכבו שניהם במיטות.
'אין כזה דבר' פסק אז שְׁרָגְאֵל, "משהו אחר קרה'.
הם שכבו שניהם במיטות, מהורהרים. בסוף שניהם נרדמו, וכל אותו הלילה הוא חלם עשרות חלומות, שבכל אחד מהם נראו זוג הורים להם אירעו בכל פעם דברים אחרים.
פעמים הם מתו בדרכים שונות, ופעמים הם נטשו אותו.
יותר הם לא דנו על הנושא, עד שהיו שניהם בני שתים עשרה.
כבר אז, בגיל חמש, הוא הבין שאם אין לו אף קרוב משפחה, ולא יודעים מי המשפחה שלו- זה אומר שאף אחד לא יוכל להילחם בשבילו, ילד בודד וחסר זכויות בבית יתומים.
דָארְגְמִיאֵל נשא את עיניו קדימה. בית המרפא עמד מולו.
הוא הוציא את ידיו מן הכיסים. זהו זה, הגיע העת לצאת למלחמה. אם אל הצליח להילחם בתור ילד את מלחמותיו שלו, ילחם הוא כעת את מלחמתו של בנו.
בהחלטיות הוא נכנס אל בית המרפא פנימה, נחוש לגשת לכל רופא שהוא, להקים מהומות. מישהו יהיה חייב להסביר לו מיהו הרופא לוּטְמוֹ האלמוני.
הוא פסע במסדרון המוביל אל המחלקה בה שהה אַבִיאֵל, כשלפתע הבחין בדמותה של שִׁילְאָה.
היא עמדה בגבו אליו, ושוחחה עם אחת מעוזרות הרופאים.
דָארְגְמִיאֵל הביט בה, מופתע. "שִׁילְאָה?". מה גרם לה להיות מחוץ לחדרו של אַבִיאֵל? לשוחח עם עוזרת רופאים...
פחד דק אחז בו. האם ייתכן שאירע דבר מה לאַבִיאֵל?
המקום הגבוה ביותר בו הוא שהה עד עכשיו, היה הגבעה ההיא בסמוך ללִיאַשְׁאָר, אז ראה את עמק לִיאַשְׁאָר הפרוש תחתיו.
כעת הוא רואה שטח עצום, גדול בהרבה מעמק לִיאַשְׁאָר.
המקום הגבוה ביותר בו הוא שהה עד עכשיו, היה הגבעה ההיא בסמוך ללִיאַשְׁאָר, אז ראה את עמק לִיאַשְׁאָר הפרוש תחתיו.
כעת הוא רואה שטח עצום, גדול בהרבה מהעמק ההוא.
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, ולאחר מכן הגיע אל העיר ליאשאר. משם הוא המשיך לדרך ביאלוג.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
אוליאל: חבר טוב של סאנדמיאל.
פרק 34
התהום הייתה עמוקה.
מספר אבנים היו פזורות על הקרקע, אחת מן עפה רגע קודם לכן אל התהום.
סַאנְדְמִיאֵל נשם עמוק. האימה שאחזה בו קודם לכן, לאחר שנעצר הסְקִיטוֹ, טרם עזבה אותו.
מה עכשיו?
עיניו של סַאנְדְמִיאֵל נעו ימינה ושמאלה.
תחושת הקלה, עזה בעוצמתה, מילאה את כולו. משמאלו המשיך השביל, צר יותר אך קיים. הוא פשוט לא הבחין בו קודם, כי במקום להיות מרוכז בדרך הוא רק חשב לו מחשבות...
סַאנְדְמִיאֵל ירד מהסקיטו בזהירות, ומשך אותו אחריו באיטיות שמאלה. תכף, כשהסְקִיטוֹ יתיישר על הדרך והשביל יהיה רחב מעט יותר, הוא יעלה עליו בחזרה.
עכשיו עדיף שילך על שתי רגליו, ולו כדי להיות מרוכז יותר בדרך.
היה אסור לו לחשוב על כך עכשיו, כשהוא צריך רק להתרכז בדרך המסוכנת בה הוא צועד.
סַאנְדְמִיאֵל ניער את ראשו. 'זהו, מספיק לחשוב!' פקד על עצמו, 'עכשיו מתרכזים בדרך'.
הסְקִיטוֹ צעד מאחוריו, צייתן. עצם נוכחותו השרה שלווה כלשהי על סַאנְדְמִיאֵל. טוב עשה כשרכש אותו, על אף מחירו הגבוה.
השביל המשיך להעפיל אל הפסגה. סַאנְדְמִיאֵל חש שראשו כואב. פעם סיפר לו אוּלִיאֵל שבפסגות, גבוה, האוויר מדולדל יותר. יכול להיות שאכן האוויר פה מדולדל? האם ייתכן שהוא פשוט ימות פה, מחוסר חמצן? אבל על זה לא הזהיר אותו השומר!
די. סאנדמיאל נשף, מספיק עם זה. אנשים כן עברו כאן. כן, גם אם הם חזרו בשביל לספר והטילו אימה על כולם. זה לא משנה. העיקר שאפשר לנשום כאן.
בידו הימנית הוא אחז במושכות הסְקִיטוֹ, והשמאלית תפסה בראשו הכואב. הוא צריך להתרכז בדרך, אין לו פנאי לכאבי ראש.
פרסותיו של הסְקִיטוֹ הרעישו מאחוריו, והוא הבחין בהקלה שתכף, כשיעלו עוד קצת- השביל מתרחב, והוא יוכל לעלות בחזרה אל הסְקִיטוֹ.
לא שזה כל כך דחוף- הרי גם ככה הסְקִיטוֹ יצטרך ללכת בקצב בו הוא הולך עכשיו, אבל לפחות לא יכאבו לו הרגליים מן העלייה.
הוא התקדם עוד. לאחר מכן עצר ועלה על הסְקִיטוֹ בתנועות שהוא יצטרך להתרגל אליהן בדחיפות.
הסְקִיטוֹ החל ללכת, ואחר כך פשוט עשה זאת יותר מהר באופן שסַאנְדְמִיאֵל נאלץ לאחוז במושכות בחוזקה על מנת לגרום לו להאט.
העלייה הייתה עוד ארוכה, ובסופה הוא עצר על אחת הפסגות.
סַאנְדְמִיאֵל עצם את עיניו, מעדיף שלא לראות את התהום הפעורה תחתיו.
אסור לו להסתכל למטה, הוא עלול לאבד את שיווי משקלו אך ורק בשל הפחד שיכול לשתק את עצמותיו.
הוא רק יתרגל רגע או שניים לרוח שצולפת על פניו, ואז יפקח את עיניו וימשיך הלאה.
הסְקִיטוֹ החל ללכת, וסַאנְדְמִיאֵל, שהחליט לסמוך על חושיו הבהמיים, לא עצר אותו. שילך לו, מקסימום יעצור שוב אל מול התהום והוא יצטרך לכוון אותו שוב.
הוא פקח את עיניו, ועוד לפני שהספיק לקבל שוב סחרחורת מן הגובה הרב- הוא קלט את מיקומה של השמש בשמיים, והעניין החל להדאיג אותו.
על כך הוא לא חשב.
השמש שוקעת לה לאיטה אל עבר המערב, והוא- עוד לא התפלל! מלבד זאת, איך יוכל לעשות את הלילה כאן, על ההרים? פחד מוות!
סַאנְדְמִיאֵל נרעד מעט, חש לפתע שהסְקִיטוֹ מתחיל לדהור.
הוא פקח את עיניו, ועצם אותן מייד. הפעם הסחרחורת הגיעה אליו מהר, כנראה גם בשל מהירות דהירתו של הסקיטו.
הוא ניסה לעצור אותו, אך זה התעלם לחלוטין. הוא פשוט דהר, וסַאנְדְמִיאֵל- עצום עיניים- קיווה שהוא לא דוהר יחד איתו אל התהום.
הרוח צלפה בפניו עוד רגעים ארוכים, מעיפה את פאותיו אחורנית. חלק משער הפאות עף גם אל פניו, והוא לא יכול היה לשלוח יד להסיט אותו. הפחד לאבד את שיווי משקלו וליפול מן הסְקִיטוֹ באמצע הדהירה ההזויה הזו- היה גדול מכך.
רגע. ההזויה.
סַאנְדְמִיאֵל ייצב את עצמו, פוקח עין אחת ועוצם אותה בחזרה מידית. משהו בתחושה המקיפה אותו כרגע מזכירה לו את מדבר לִימוּאָן. האם...
לא. אם המקום אמור לעורר אשליות והזיות כמדבר לִימוּאָן, היה השומר מעדכן אותו בכך, לפחות בהתחלה- כשהזהיר אותו מפני הסכנות.
האם ייתכן שכל המקום הזה כולו הינו אשליה אחת גדולה?!
לא ייתכן. הכל אמיתי מדי...
סַאנְדְמִיאֵל נשם עמוק, נושא תפילה בליבו. בבקשה אלוקים, אני רוצה לפקוח עיניים ולראות שהכל בסדר. שאני לא עומד להתרסק בעוד רגע אל התהום---
רגע אחד עוד הייתה התפילה בליבו, מלאה בחום, וברגע שלאחר מכן הוא פקח את עיניו.
השמש כבר עמדה בקצה האופק, כתומה. הסְקִיטוֹ המשיך לדהור מבלי לעצור, והוא-
סַאנְדְמִיאֵל סובב את ראשו לאחור, באיטיות. הסחרחורת שבה ותקפה אותו, אם כי פחות מקודם. הוא ניער את ראשו, מבחין בפסגות הרים רחוקות. אבל- איך-
הוא החזיר את מבטו קדימה.
בדהירתו, חצה הסְקִיטוֹ את רוב רובו של הרכס. תכף זה ייגמר, והוא פשוט יירד מן ההר הזה.
אולי עדיף היה כן לעצור ללינת לילה, אבל ניסיונותיו לעצור את הסְקִיטוֹ עלו בתוהו.
הוא ניסה עוד פעם אחת נוספת. הסְקִיטוֹ האט, אך לא עצר כלל.
סַאנְדְמִיאֵל עצם את עיניו, שוב. הוא צריך להתפלל, ועדיף שלא לעשות זאת על גבה של בהמה.
הסְקִיטוֹ עצר.
סַאנְדְמִיאֵל פקח את עיניו, משתאה. הסְקִיטוֹ עצר, ללא כל סיבה נראית לעין. הוא בחן את הסביבה, אין שום דבר שהיה יכול לגרום לו לעצור.
רק התפילה שלו.
סַאנְדְמִיאֵל ירד בזהירות מן הסְקִיטוֹ, חושש שזה יפרוץ לפתע שוב בדהירה- הפעם בלעדיו.
"לא תעשה לי את זה, נכון?" הוא פנה אל הסְקִיטוֹ אדום הגוף, בעל הרגליים הגבוהות עד מאוד. "אתה לא תברח".
הוא החל למלמל תפילה בעל פה, שולח את עיניו אל השמיים המתחילים להכהות.
השמש נעלמה בקצה השמיים, מותירה רק פס דק, כתום, היכן שנעלמה.
סַאנְדְמִיאֵל סיים את התפילה, ואחר הביט על השקים הקשורים אל הסְקִיטוֹ שלו. שילך לישון? כאן, על ההר?
אין לו ברירה.
הוא הוריד כמה מהשקים אל האדמה, בורר לעצמו בזהירות את מעט הירקות שנותרו לו מן הכפר. הוא צריך לאכול אותם היום, בטרם ירקיבו. אולי ישאיר קצת גם למחר בבוקר.
הירקות לא היו טעימים, אך סַאנְדְמִיאֵל השתדל להתעלם מכך. גם בבית אכל אוכל שלא היה לו טעים. לפחות זה לא מֶאקְפִינָאר...
הוא עצר בירק השלישי, לא מסוגל לאכול יותר על אף שנותר רעב. נמאס לו מן הירקות. אולי יאכל קצת לחם?
סַאנְדְמִיאֵל העיף מבט סביב. החושך מסביבו התגבר, והוא העדיף שלא להסתבך מחר במקרה ואין לו הרבה מים.
הוא נטש את רעיון הלחם, והחל להתפלל, שוב.
לאחר מכן הוא כבר חש עייף. עייף מספיק בשביל להניח את ראשו על השק, ולהירדם מהר מאוד, אולי אפילו יותר מהר משהוא נרדם בדרך כלל בבית.
בעיניים עצומות הוא הרהר ביום החולף, שהיה מעורפל כמעט כמו הימים במדבר לִימוּאָן. נו טוב, כבר מחר הוא עוד ייצא מכאן.
מחר יהיה יום חדש. הלוואי שהוא יהיה יפה יותר.
משמאלו המשיך השביל, צר יותר אך קיים. הוא פשוט לא הבחין בו קודם, כי במקום להיות מרוכז בדרך הוא רק חשב לו מחשבות...
סַאנְדְמִיאֵל ירד מהסקיטו בזהירות, ומשך אותו אחריו באיטיות שמאלה. תכף, כשהסְקִיטוֹ יתיישר על הדרך והשביל יהיה רחב מעט יותר, הוא יעלה עליו בחזרה. עכשיו עדיף שילך על שתי רגליו, ולו כדי להיות מרוכז יותר בדרך.
היה אסור לו לחשוב על כך עכשיו, כשהוא צריך רק להתרכז בדרך המסוכנת בה הוא צועד.
סַאנְדְמִיאֵל ניער את ראשו. 'זהו, מספיק לחשוב!' פקד על עצמו, 'עכשיו מתרכזים בדרך'.
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, ולאחר מכן הגיע אל העיר ליאשאר. משם הוא המשיך לדרך ביאלוג.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
אוליאל: חבר טוב של סאנדמיאל.
שטחי אחוזות
גאטסאם: בעל האחוזה. הוא פגש את ליאם באירוע, ולאחר מכן הם נפגשו בביתו ליאם. ליאם סיפר לו על איש השקט, ולאחר מכן לקח אותו אל ספרייה בתוך ארמונו.
מיאמארי: אשתו של גאטסאם.
שינאר: גיסו של גאטסאם, אחיה של מיאמארי.
ליאם: בעל אחוזה עשירה מאוד, מנהל אותה לבדו. אחיו הצעירים מתו שנים קודם לכן, והוא נותר לבדו באחוזה עם צוות עצום של משרתים. הוא חיפש מישהו שיעזור לו בפעולותיו, כיוון שהוא עצמו כבר מזדקן. לאחר שפגש בגאטסאם החליט כי הוא המתאים לכך, והזמין אותו לביתו. שם הוא רקם עבורו סיפור על מנת לקנות אותו.
פרק 35
עבר
החדר היה מואר.
כורסאות רבות מילאו אותו, וכך גם ספות.
חלון אחד, גדול ורחב, היה קבוע בקיר הדרומי של החדר, מכוסה בחציו באמצעות וילון בד ככה ואטום.
גַאטְסָאם ישב על הכורסא הקבועה שלו, עיניו על אותיות הספר. הספר כבד ועיוני, אבל לא אכפת לו. סיפורים קלילים- הוא לא מחבב, על אף אהבתו הגדולה למילה הכתובה.
ספר עמוס מידע כמו זה- הוא מסגנון הספרים האהוב עליו, וזהו כבר הספר הרביעי שהוא קורא מן הספרייה של לִיאַם.
הוא לקח איתו עשרה ספרים, והוא חושב שאולי כדאי שייקח עוד יומיים עוד.
השקט היטיב עימו, וריכוזו הרב בקריאה גרם לו שלא לשמוע את דנדונו המרוחק של השעון.
הזמן חלף באותו הקצב בו הוא חלף תמיד, וגַאטְסָאם כבר הגיע לחציו של הספר.
הוא היה באמצע פסקה המדברת על אורח חייהם של התושבים ברִיאַרוּנֵי המרכז במאה השנים שכונו בספר 'האחרונות' אך הוא הניח שנגמרו לפני כעשרים שנה, כשקול חריקת הדלת הקפיץ אותו.
"גַאטְסָאם?".
גַאטְסָאם הרים את עיניו מן הספר, פוגש בפניה של מִיאַמָארִי. "אה, הגעת. שלום".
"גַאטְסָאם" מִיאַמָארִי התקרבה עוד, וההפתעה ניכרה על תווי פניה. "חשבתי שתחכה לי בטרקלין למטה".
גַאטְסָאם החזיר את ראשו אל הספר. "אה". לכן היא מופתעת.
טוב, סביר להניח שאלמלא ספריו של לִיאַם הוא אכן היה מחכה לה שם למטה. הוא אפילו לא חשב שהשעה כבר ארבע. או שהיא הקדימה? כנראה שלא.
מִיאַמָארִי נאנחה, והוא לא אהב את זה. "רוצה שנלך עכשיו אל המרפסת?".
גַאטְסָאם הגיע כבר אל הפסקה הבאה, והרים את ראשו בחוסר רצון. "לא".
מִיאַמָארִי נאנחה שוב, והייתה נשמעת קצת עצובה כשאמרה "חבל".
גַאטְסָאם התנער. הוא לא רוצה שמִיאַמָארִי תהיה עצובה, בטח לא אחרי כל כך הרבה זמן שהוא לא ראה אותה.
'וגם היא לא ראתה אותך' עלה בו קולו הנוזף של דִירָאד, אחיו הבכור והאחראי. נו, אז עוד יותר. דִירָאד הרי תמיד צדק. לפחות כשזה היה ביניהם, ולגבי נושאים כאלו...
"טוב" הוא אמר בגבורה, סוגר את הספר. "אני אבוא איתך למרפסת".
מִיאַמָארִי חייכה חיוך קטן. נראה היה שהיא הבינה שהוא עושה זאת בשבילה, אך לא היה לה אכפת.
גַאטְסָאם הניח את הספר על שידה סמוכה, והתרומם מן הכורסא.
"ביקשתי שיביאו לנו למרפסת כוסות שתייה חמה" מִיאַמָארִי כבר התקרבה אל הדלת, "כבר התגעגעתי לנוף מהמרפסת...".
גַאטְסָאם פסע אחריה, מהוסס מעט. נראה שמִיאַמָארִי שוב עליזה כתמיד, אך היא רוצה לומר לו דבר מה ולא אומרת. הוא חש בכך.
הדרך אל המרפסת הייתה קצרה. יש כמה מרפסות, אך גַאטְסָאם מחבב דווקא את זו שנמצאת בקצה הקומה השלישית, זו שמשקיפה על האגמים המרוחקים.
מִיאַמָארִי יצאה הראשונה אל המרפסת. היא הנידה שם בראשה למשרתת הצעירה שאחזה במגש מתכת שעליו שתי כוסות משקה מהביל.
גַאטְסָאם נכנס רק לאחר שכוסות המשקה נחו על שידת עץ נמוכה, והמשרתת עשתה את דרכה בפרוזדור הארוך.
"אז איך היה לך פה, לבד?" מִיאַמָארִי כבר נטלה את הכוס שלה, וניגשה אל המעקה.
גַאטְסָאם נותר בפתח המרפסת. "בסדר".
מִיאַמָארִי לגמה מכוס המשקה שלה, ואחר הביטה לעברו. "גַאטְסָאם, אני יכולה להבין מה קרה לך?".
גַאטְסָאם נע, והתקרב לעבר השידה. "שום דבר".
מִיאַמָארִי השפילה את עיניה. "מה אתה מסתיר ממני?".
"שום דבר" גַאטְסָאם לא נגע בכוס שלו.
מִיאַמָארִי הביטה בו במבט ארוך, ואחר לגמה שוב מכוס המשקה שלה. "גַאטְסָאם...".
הוא לא ענה.
"אתה מסתיר ממני דבר מה" קולה של מִיאַמָארִי נמוך, ונימה של עצב שזורה בו. "אני שמה לב. אתה יכול לשתף אותי במה שקרה פה בזמן שלא היינו כאן? מה אלו הספרים שעל השידה, והמגילות המונחות על המדף? איך זה שלא שמת לב שהגעתי? אני כאן כבר שעה וחצי, אתה יודע? ואמרו לי גם-".
גַאטְסָאם ננער. "דיברת עם שִׁינְאָר?" הוא בירר בדחיפות.
"לא" קולה של מִיאַמָארִי מאשים, "וזה לא משנה עכשיו, גַאטְסָאם".
גַאטְסָאם השפיל את ראשו. "הספרים זה סתם. היה פה..." הוא התקשה לשקר, "משעמם. החדר קצת רחוק מהשעון. אני לא שמעתי אותו".
מִיאַמָארִי הרימה אליו עיניים דומעות. "אבל למה אתה משקר, גַאטְסָאם?".
הוא שתק. הוא שונא שמִיאַמָארִי עצובה. הוא רוצה שהיא תהיה שמחה תמיד. אבל הוא לא יכול לספר לה על לִיאַם. למה? ככה. הוא לא יודע למה, אבל הוא לא מסוגל.
הווה
קרני השמש הגיעו לפסגת ההר.
הרוח חלפה בין הפסגות, קרירה.
היא שיחקה בפאותיו של סַאנְדְמִיאֵל, ליטפה את לחיו והעיפה את כובעו מראשו.
סַאנְדְמִיאֵל קם במהירות ממקומו, ורדף אחרי הכובע. הוא הצליח להשיג אותו אחרי מחצית הדקה, וחבש אותו במהודק.
אחר שב אל השקים ואל הסְקִיטוֹ.
טוב, הוא היה באמצע לאכול ארוחת בוקר המורכבת בעיקר מירקות וממעט לחם, אבל הרוח הזו עצבנה אותו.
מלבד הרוח, גם כאב ראש עז וחולשה תקפו אותו, והביאו אותו למסקנה שאוּלִיאֵל צדק, ועל פסגות ההרים באמת חסר חמצן.
סַאנְדְמִיאֵל החל לאסוף את הירקות הבודדים שנותרו חזרה אל השק, ואחר קשר את השרוך והעמיס את השק על הסקיטו.
שני השקים הנוספים גם הם הועמסו על הסְקִיטוֹ, ולאחר שסקר את הסביבה ווידא שלא שכח דבר- עלה גם סַאנְדְמִיאֵל על הסְקִיטוֹ, משדל אותו לדהירה.
הסְקִיטוֹ דהר על הפסגה, וסַאנְדְמִיאֵל עצם את עיניו, מסוחרר. היום הוא חלש עוד יותר מאתמול, והסחרחורת הזו איומה.
הוא לא רוצה להאט את הסְקִיטוֹ. הוא רוצה שכבר היום בצהריים הוא יוכל לעמוד על קרקע מישורת, הגבוהה מפני הים אך במעט, וימשיך בדרכו.
הסְקִיטוֹ האט.
סַאנְדְמִיאֵל פקח את עיניו, מגלה שהדרך היורדת למטה זהה לדרך העולה מעלה- צרה ומעוקלת.
דבר אחד כן הבדיל את הדרך היורדת מן ההר לזו העולה אליו- בתהום הפעורה מאות מטרים מתחתיו, זרם נהר.
סַאנְדְמִיאֵל עצם את עיניו במורא. לא שזה שונה מן הדרך הקודמת, אבל משום מה לרדת מן ההר מפחיד אותו יותר מלעלות אליו.
הסְקִיטוֹ פסע לאט, וסַאנְדְמִיאֵל ניסה להתרכז בדרך. אולי כדאי שירד? לא, אין לו מקום לרדת פה. הוא עלול ליפול אל התהום.
עוד כמה עיקולי דרך, וסַאנְדְמִיאֵל חש את עצמו מותש.
הוא לא מסוגל לירידה הזו. לא מסוגל להביט אל התהום.
הדרך המשיכה להתפתל. הסְקִיטוֹ ירד לאט, פונה כל העת ימינה.
סַאנְדְמִיאֵל עצם את עיניו. הסְקִיטוֹ מסתדר נהדר בלעדיו, הוא לא חייב להחליש את עצמו בכוח עוד יותר ממה שהוא כבר.
בקוקטייל מאמינים שריהוט איכותי הוא הרבה מעבר למראה מרשים, הוא הבחירה ביצירה על־זמנית שממשיכה להרגיש נכונה גם כשהטרנדים מתחלפים. אנו מקפידים על חומרי גלם מובחרים, רמת גימור גבוהה ועיצוב מדויק שמעניק לכל חלל נוכחות אלגנטית ונוחות יומיומית. הקולקציות שלנו נבחרות בקפידה כדי ליצור חללים מרשימים, הרמוניים ומזמינים כאלה ששומרים על יופיים לאורך שנים ומספרים סיפור של איכות ללא פשרות. עבורנו, יוקרה אינה מותרות – היא נקודת המוצא. סטנדרט שמנחה כל בחירה, כל חומר וכל קו עיצובי. אנו מזמינים אתכם לעיין בקטלוג, לבקר באולמות התצוגה ולבחור.
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, ולאחר מכן הגיע אל העיר ליאשאר. משם הוא המשיך לדרך ביאלוג.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
עיר
דארגמיאל: בחור בן שמונה עשרה, אסופי. נשוי לשילאה ומתגורר יחד עם הוריו של אשתו ואחיה באותו הבית. יש לו בן יחיד בשם אביאל, שנלקח אל בית המרפא בעקבות חולי. הוא מאשים את עצמו בחוליו של בנו.
שילאה: אשתו של דארגמיאל. אחותם של אנמיג ואורדיאן.
אביאל: בנם התינוק של דארגמיאל ושילאה. נלקח אל בית המרפא.
הרופא לוטמו: רופא מסתורי ששמו הוזכר בהקשר למגפת התינוקות שבעיר.
פרק 36
הדרך למטה המשיכה להתפתל.
אבל הוא לא ראה אותה, עצם עיניים. לא מסוגל לפתוח.
הרוח נשבה סביבו, מעיפה את פאותיו לאחור. הכובע שלו כמעט ועף שוב, אך הוא שלח יד על מנת לאחוז בו, מקווה שלא לאבד שיווי משקל.
סַאנְדְמִיאֵל אחז ביד ימינו במושכות הסְקִיטוֹ, ובשמאלו תפס בכובע עד שהרוח חלשה מעט.
תפילה חמה, חסרת מילים, מילאה את ליבו.
הוא רוצה להגיע בשלום למטה, ולא רק לשם. הוא רוצה להגיע בשלום הביתה, אל האוהל הקטן במאהל השלישי.
עיניו נותרו עצומות עוד זמן ארוך. הוא פקח אותן רק כשחש שדבר מה בתוואי השטח השתנה.
הסְקִיטוֹ דהר על שביל עפר רחב, שמשני צדדיו צמחו שיחים יבשים.
בחוסר אמון סובב סַאנְדְמִיאֵל את ראשו לאחור. הר בִּיאַלוּג עמד שם, גבה קומה ומאיים.
איך הצליח להגיע למטה, כך בכמה דקות בודדות?
זה לא הגיוני. לא.
האם זה קשור לעצימת העיניים?
סַאנְדְמִיאֵל נשא את עיניו אל תכלת השמיים. במדבר לִימוּאָן, עצימת העיניים גרמה לאשליות להיעלם.
אבל ההר אינו אשליה. הוא בטוח בכך.
האם עצימת העיניים בהר גרמה לקושי כולו להתגמד, להפוך ללא-כלום?
השאלה הייתה מעניינת, מסקרנת ומתמיהה. האם הדבר הזה אכן ייתכן?
זה נשמע משונה. משונה מאוד. אבל גם מדבר מלא באשליות נשמע משונה, על אף שזו בדיוק ההגדרה של מדבר לימוּאָן.
ראשו הושפל אל צווארו האדמדם של הסְקִיטוֹ שלו. אולי כדאי שייתן לו שם?
לבהמת הרכיבה הזקנה היה שם. הוא יודע אותו, כי הבעלים הקודמים שלה מסר לו אותו. אבל הוא לא השתמש בו כלל.
לסְקִיטוֹ שלו, לעומת זאת, הוא כן רוצה לקרוא בשם.
סַאנְדְמִיאֵל ליטף קלות את שערו של הסְקִיטוֹ. טוב, זה לא משנה עכשיו. בהזדמנות יחשוב על שם, כעת הוא חש את עצמו עסוק מכדי לעסוק בכך.
אין לו מושג מה היעד הבא שלו.
אולי כדאי שהוא יוציא את המפה, וינסה להבין את מה שמתרחש בה.
סַאנְדְמִיאֵל האט מעט את הסְקִיטוֹ, וחילץ בידו השמאלית את המפה מן הכיס הפנימי של גלימתו.
הוא פרש אותה באיטיות, מסתבך מעט עם ידו החלשה.
הכתמים המוכרים היו שם, והאותיות הזרות לעגו לו.
האם לעולם לא יצליח לפענח אותן?
הוא רוצה למצוא מישהו שיעזור לו. הוא כבר הגיע למסקנה הזו קודם לכן, אבל מיום ליום היא רק התעצמה.
הוא רוצה לפענח את המפה הזו. אלוקים.
אם יבין את המפה, דרכו תהיה קלה הרבה יותר. הוא יידע לאן לפנות, לאן ללכת...
מרחוק נראו הרים, נמוכים יותר מהר בִּיאַלוּג. בהרבה יותר.
סַאנְדְמִיאֵל כבש אנחה, והחל להתעמק במפה. אם ריבוע הקווקווים מסמל את דרך בִּיאַלוּג, מסתבר שהוא כבר עבר יותר ממחצית הדרך אל עמק השחור!
המסע הזה עוד ייגמר יום אחד. הוא חייב להאמין בכך.
עיניו הושפלו שוב אל המפה. אולי הוא לא רוצה לפענח אותה רק בגלל שזה יקל עליו את דרכו. השפה הזו מסקרנת אותו בלי קשר.
אם האותיות הן אכן האותיות שחרוטות על הסלע שמול האוהל- מסתבר שמדובר בדבר מה שאולי קשור בדרך כלשהי אליו. אל אבא, אל אמא... אל אנשי המאהל. הרי החריטה לא צמחה על הסלע מעצמה.
סַאנְדְמִיאֵל חשק שפתיים. זה לא אמור לשנות לו עכשיו, כשהוא רק צריך להביא לאמא את עשב הפֵּדֶארוֹל, וזהו. אבל בכל זאת המשיכו מחשבותיו לסוב על האותיות.
די, מספיק. הוא ניער קלות את ראשו. עליו להתרכז במסע. הוא הכניס את המפה בחזרה למקומה, ושב לתפוס במושכות בשתי ידיו.
עיניו נישאו אל עבר ההרים. הוא צמצם אותן, האם הוא אכן רואה שם, למרגלות ההרים, מקום יישוב? הוא חושב שכן.
הוא זירז את צעדיו, רוצה להגיע אל היישוב עוד היום, ואולי לישון שם בלילה. אם יהיה שם שוק או לפחות חנות סבירה, אולי יוכל לרכוש צידה לדרך עבור ההמשך.
אולי, אולי יפגוש שם מישהו שיוכל לתרגם לו את המפה, או טוב יותר- ללמד אותו את השפה הזו? טוב, הוא לא יתעכב על לימוד שפה כשאמא חולה ומחכה לתרופה שיביא לה, אבל...
השפה הזו מסקרנת כל כך! הלוואי שימצא דרך לשתול בערוגה אחת את הירקות כולם.
בית המרפא היה אפלולי מעט.
המסדרון היה ארוך, ובכל זאת הוא היה כמעט ריק.
דָארְגְמִיאֵל הביט באשתו, שסובבה אליו את ראשה.
פניה היו חיוורות, אך לחייה היו סמוקות מעט. היא הייתה נראית כמעט חולה בעצמה.
שִׁילְאָה עזבה את עוזרת הרופאים, וקרבה לעברו במהירות. "דָארְגְמִיאֵל".
דָארְגְמִיאֵל עדיין היה מופתע וחושש. "שִׁילְאָה... יש מישהו ליד אַבִיאֵל?".
שִׁילְאָה הנידה בראשה. "אמא של התינוק השוכב לידו. היא הסכימה להשגיח על שניהם".
דָארְגְמִיאֵל מצמץ בחוסר הבנה. שילאה עזבה את אַבִיאֵל? נשמע לו מוזר. "אירע דבר מה?".
שִׁילְאָה התנשפה מעט. "אולי נצא החוצה. הבנתי שיש עכשיו קצת שמש".
דָארְגְמִיאֵל הביט בה, תקווה זעירה חודרת אל ליבו. האם שִׁילְאָה אכן חוזרת לעצמה כמו שנדמה לו? מי הוא זה שהצליח לנער אותה כך?
הוא הניד בראשו בהסכמה, והם יצאו יחד אל החצר הלא-מטופחת של בית המרפא.
דָארְגְמִיאֵל החווה בראשו לכיוון ספסל עץ שנח בקצה החצר. "שנשב?".
שִׁילְאָה הנהנה. פניה היו עדיין חיוורות, והסומק בלחייה רק החל למוג. "נשב".
דָארְגְמִיאֵל התיישב הראשון, מסדר את המעיל העבה שלו. היא התיישבה לידו.
עיניה של שִׁילְאָה היו מושפלות. "אני... דָארְגְמִיאֵל, אני ביררתי על הרופא לוּטְמוֹ".
דָארְגְמִיאֵל כמעט וזינק ממקומו, המום. "מה?!" אז גם היא שמעה על הרופא ההוא!
"שמעתי עליו כמה פעמים" עיניה הבהירות של שִׁילְאָה נתלו בו, "הנחתי שגם אתה".
"גם אני" דָארְגְמִיאֵל הנהן, "הרבה פעמים. וכולם התחמקו מלהסביר".
שִׁילְאָה השפילה שוב את עיניה. "אני... ישבתי מקודם ליד אַבִיאֵל. ואז הוא התחיל קצת לבכות".
דָארְגְמִיאֵל הביט בפניה החיוורות, בכתמי הסומק שעוד הבעירו קצת את לחייה.
קולה של שִׁילְאָה רעד, "בהתחלה אני בכלל לא שמעתי אותו. הוא בכה ממש בשקט, חלש. כששמתי לב, בכיתי קצת ביחד איתו. ואז אני הבנתי".
דָארְגְמִיאֵל נשך את שפתו התחתונה במשך כל המשפט, ושחרר במילה האחרונה. "מה הבנת?".
"אם אני לא הייתי שם, אף אחד לא היה שומע את אַבִיאֵלִי שלנו" הרעד בקולה של שִׁילְאָה התגבר. "הוא בכה ממש בשקט. ואני הבנתי שככה לא שומעים גם אותי".
דָארְגְמִיאֵל ניער את ראשו, בטוח שלא שמע טוב. "מה?".
היא העיפה בו מבט דומע. "בשבוע האחרון אני... רק בכיתי. ישבתי ליד אַבִיאֵל, ישבתי בבית... ובכיתי".
דָארְגְמִיאֵל הניע את אצבעותיו בתוך הכפפות. כאבה של שִׁילְאָה על בנם הינו גם כאבו שלו, אך בכל זאת נראה לו שהיא לקחה יותר קשה ממנו את חוליו של אַבִיאֵל.
"אף אחד לא באמת שומע את הבכי שלי" קולה הפך החלטי, "הבכי שלי לא יועיל מאומה כעת. נכון, צריך לבקש רחמים מאלוקים. אבל צריך גם לעשת מה שרק אפשר. אז הבנתי שאני צריכה לעשות דבר מה. התחלתי לדבר עם כל רופא שרק ראיתי, שיגעתי את כולם. עכשיו אני כבר יודעת מיהו".
דָארְגְמִיאֵל נדרך. היא הצליחה! היא הצליחה עוד לפני שהוא התחיל בכלל לנסות. "מיהו?!".
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, ולאחר מכן הגיע אל העיר ליאשאר. בהמשך עבר גם בדרך ביאלוג.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
פרק 37
הבתים היו נמוכי קומה.
הם היו עשויי עץ לא צבוע, ובעלי גג רעפים אדמדם.
אנשים לא רבים הסתובבו בין הבתים, ממהרים כל אחד לדרכו שלו.
סַאנְדְמִיאֵל עצר את הסְקִיטוֹ שלו.
הוא ישב על הסְקִיטוֹ, באמצעה של רחבה גדולה שמוקמה בערך במרכזו של הכפר. בסמוך אליו נחה באר מים שנראית די עתיקה, ונערה עם צמות משכה במאמץ דלי מתוכה. לאן עכשיו? שינסה לפנות לאחד המקומיים?
הם נראים כולם ממהרים כל כך, אבל זה לא שיש לו אפשרות אחרת. האם יש כאן אכסנייה? המקום נראה קטן. אבל אף פעם אי אפשר לדעת. בכל אופן, זו לא תהיה הפעם הראשונה בה הוא עוצר במקום שאין בו אכסנייה.
בעוד הוא הוגה בכך, נעצר בסמוך אליו נער גבה קומה. "מי אתה?".
סַאנְדְמִיאֵל הובך מעט מהישירות. "שמי סַאנְדְמִיאֵל בן עַדְרִיאֵל אוּפְּצִיגָאנוֹ, ואני ממאהלי חצי הגורן הדרומיים. אני באמצעו של מסע ארוך ואני אשמח לשמוע האם יש כאן אכסנייה".
הנער בהה בו בעיניים גדולות, ואחר משך בכתפו. "אני לא יודע איפה זה המאהלים שאמרת, אבל זה נשמע רחוק. אני מצטער, אבל אין לנו כאן אכסנייה בכלל".
סַאנְדְמִיאֵל בלע את רוקו. "אני מניח שבכל אופן ניתן להתארח היכנשהו...".
הנער הניד בראשו, "אני לא יודע. אבל אפשר לשאול את בִּיאוּנְד, הוא יודע הכל" עיניו של הנער נעו על פני הרחבה הגדולה, עד שנעצרו על בחור רחב שישב על גדר אבנים נמוכה וכרסם מאכל כלשהו.
סַאנְדְמִיאֵל נעץ בו את מבטו, וזה הרים אליהם עיניים. "הי, מה זה? עובר אורח?".
"בדיוק ככה" אישר הנער גבה הקומה, "הוא רוצה לעצור פה איפשהו. לאיפה הוא יכול ללכת כדי לנוח קצת מהדרך הארוכה?".
"לזקנת הכפר" השיב הבחור, בִּיאוּנְד, מידית. "היא ובעלה, זקן הכפר, ישמחו לארח אותו" הוא התרומם מן הגדר, והתקרב אליהם. "הבית שלהם שמה" הוא החווה בידו לשמאלו של סַאנְדְמִיאֵל, "יש להם עץ לימונים ממש קרוב לדלת, מימין. התריסים בצבע חום, והדלת קצת מקולפת".
סַאנְדְמִיאֵל הנהן בראשו. "תודה לשניכם, יבורך יומכם".
הבחור שב למקום בו היה קודם לכן, והנער מיהר לדרכו. סַאנְדְמִיאֵל הניע את הסְקִיטוֹ שלו שמאלה.
הוא חלף על פני מספר בתים, עד שעיניו נתקלו בעץ לימונים עתיק שפירות ירקרקים וקטנים בצבצו בין עליו. לשמאלו עמדה דלת עץ מקולפת.
בהיסוס, ירד סַאנְדְמִיאֵל מעל גבו של הסקיטו, נטל את המושכות וקשר אותן אל העץ.
הוא נקש על הדלת באיטיות.
היא נפתחה מהר יחסית, בידי זקנה נמוכת קומה ומרובת קמטים, שחבשה לראשה מטפחת בהירה ודהויה. "הו, תודה לק-לי הטוב שזיכה אותי באורח!" הזקנה ספקה כפיים בהתרגשות, "מאין מגיע בחורי?".
"ממאהלי חצי הגורן הדרומיים" התחיל סַאנְדְמִיאֵל לומר, ונעצר באחת למראה סבר פניה המחמיר של הזקנה.
"אַה! אל תדבר שטויות, ילד. תאמר את האמת. תמיד טוב לומר את האמת. ברחת מאבא ואמא? הסתבכת בצרות? אני אעזור לך, מבטיחה. נתקן הכל, רק תיכנס ותספר לי כל מה שקרה" הזקנה נסוגה מהדלת, מאפשרת לו להיכנס.
סַאנְדְמִיאֵל נבוך. "אני-" הוא התחיל, ואחר החליט להיכנס. "החפצים שלי על הסְקִיטוֹ".
"סְקִיטוֹ?" הזקנה בחנה את הבהמה הגבוהה שקשורה לעץ הלימונים שלה, ואחר הנידה בראשה. "אין שום בעיה. תכניס את כל החפצים יפה אל החדר, שב ותספר לי הכל. גם פִּיאַנוֹר בעלי יקשיב לך יפה אם אני אבקש ממנו, ואתה מצאת חן בעיניי, רק לא יפה שאתה משקר לי. כנס, בחור, כנס".
סַאנְדְמִיאֵל התלבט האם להעמיד את הזקנה על טעותה, והחליט להכניס את החפצים קודם. אם היא לא האמינה לו מיד, היא לא תאמין אלא אם כן יצליח לשכנע אותה, וזה ייקח זמן. לכן עדיף להיענות להצעתה. הנדיבה, אחרי הכל.
בתנועות מהירות הוא פרק את השקים מעל גבו של הסְקִיטוֹ האדום, והכניס אותם אל פנים הבית נמוך הקומה. הוא הניח אותם בזהירות בסמוך לדלת, ובחן את פנים הבית.
החדר לא היה גדול בכלל. אדם זקן, זקן מאוד, ישב ועיין במגילת קלף עתיקה בסמוך לשולחן עץ עתיק. על השולחן נחו, מלבד המגילה ממנה למד, עוד שתי מגילות נוספות, נר שעווה עבה ודולק, וכוס חרס מלאה במים כדי מחציתה.
ארון עץ נמוך עמד בצידו השני של החדר, ובסמוך אליו מספר כלי בישול שונים.
שתי דלתות היו קבועות בקצה הרחוק ממנו ביותר, וסַאנְדְמִיאֵל הניח שהן מובילות לשני חדרים.
הזקנה משכה כיסא עץ מעט רעוע, ומיקמה אותו בסמוך לשולחן. אחר היא פתחה את אחת הדלתות, נבלעה בפתח, ושבה כשהיא גוררת אחריה בקול רעש כיסא נוסף. "שב, בחור, שב יפה" קולה היה נוזף.
סַאנְדְמִיאֵל התיישב, ממש מול הזקן, שהרים אליו מבט.
"יבורך יומך, בחור".
סַאנְדְמִיאֵל הסמיק מעט, "בעלת הבית ביקשה שאספר לה הכל מהתחלה".
"זה בדיוק מה שביקשתי" הסכימה הזקנה, והתיישבה על הכיסא שהביאה. "קדימה בחור, תתחיל. תספר לי מה קרה ולמה החלטת לבוא ולשקר".
"לא שיקרתי" סַאנְדְמִיאֵל נענע את ראשו, פגוע מעט. הוא עוד לא הבין למה היא חושבת שהוא משקר, ולמה היא כל כך בטוחה בכך. מה הוא עשה לא בסדר? "אני באמת ממאהלי חצי הגורן הדרומיים".
הזקנה נפגעה. "אבל אמרתי שאני אעזור לך בכל מקרה, לא משנה עם מה הסתבכת!" היא אמרה במחאה, "למה אתה לא מאמין לי?".
"זו את שלא מאמינה לי" סַאנְדְמִיאֵל התאמץ לשמור על כבודה ועם כל זאת להסביר את עצמו, "אני באמת מגיע משם, עברתי מסע ארוך ואני בדרכי לעמק השְׁחוֹר".
הזקן עזב את המגילה באחת, מאפשר לה להתגלגל בחזרה אל מצבה הקודם. "מה?".
סַאנְדְמִיאֵל הנהן, חשב שהסומק טרם עזב את פניו.
"איך נגרום לו לספר את האמת, פִּיאַנוֹר?" הזקנה הביטה בבעלה בתלונה.
"אני חושב שהוא דובר אמת, לִיאַנוּרָה" קולו של הזקן צרוד מעט ונמוך, בניגוד לקולה הגבוה של אשתו. "הביטי בעיניו... הוא אכן הגיע משם. אמור לי, בחור צעיר, מדוע יצאת אל עמק השְׁחוֹר?".
סַאנְדְמִיאֵל פתח את פיו להשיב, אך אז הזקנה השתנקה בתדהמה. "העיניים שלו, פִּיאַנוֹר! הן אדומות!".
"נכון" אישר פִּיאַנוֹר, "שמתי את ליבי לכך".
סַאנְדְמִיאֵל חש שהוא אינו מבין דבר. הכל רק הסתבך סביבו, עוד ועוד דברים נכנסו למשבצת ה'בלתי פתורים'. כל החוטים הסתבכו זה בזה, והוא אינו מצליח למצוא אף לא קצה אחד על מנת להתיר קשר אחד בודד לפחות.
"אמא שלי חולה באַטוֹלִין, ואני רוצה שהיא תחיה" סַאנְדְמִיאֵל ברר את מילותיו, מסדר אותן כך שיאמר הכי פחות מילים ובכל זאת יסביר הכל, "יצאתי אל עמק השְׁחוֹר כדי להביא לה תרופה".
עיניו של הזקן נעצמו, ונשימותיו הפכו קולניות מעט.
סַאנְדְמִיאֵל נבהל, "הכל בסדר?".
פִּיאַנוֹר פקח את עיניו, וצבען הבהיר השתלב עם פניו החיוורות. "כשהוא מדבר כך הוא נשמע ממש כמו עובדיה".
עובדיה?
סַאנְדְמִיאֵל הביט בהם בתימהון. מי זה? הבן שלהם? אבל זה נשמע כאילו... כאילו קרה לו משהו.
לִיאַנוּרָה צמצמה את עיניה, ואחר הנהנה באיטיות. "אתה צודק, פִּיאַנוֹר... גם הוא ידע להיות נחוש ככה, עובדיה" קולה היה מתגעגע ועם זאת מאושר.
לא נשמע טרגי, הסיק סַאנְדְמִיאֵל. כנראה התחתן ועבר לגור במרחקים. אבל איפה, ולמה? טוב, יש הרבה סיפורים בעולם. אל לו לדחוף את אפו בעניינים לא לו.
הזקן הביט בסַאנְדְמִיאֵל, והיה נראה שהוא מתלבט האם לומר לו דבר מה או לא. "סיפרו לך פעם על דורשי האמת? שמעת עליהם מתישהו?".
סַאנְדְמִיאֵל נענע בראשו לשלילה, באיטיות. דורשי האמת? כינוי מעניין, אבל הוא די בטוח שלא נתקל בו מעולם.
"זה לא ייאמן, לא ייאמן ממש" מלמל הזקן כמו לעצמו. "איך קוראים לך?".
"סַאנְדְמִיאֵל בן עַדְרִיאֵל אוּפִּצִיגָאנוֹ, מהמאהל השלישי" סַאנְדְמִיאֵל חש איך הבלבול שמיל אותו קודם הולך וגדל. הקשרים מוסיפים להסתבך זה בזה.
"ואבא שלך לא אמר לך כלום על זה אף פעם?" חקר פִּיאַנוֹר, קולו הצרוד הופך קשוח מעט.
סַאנְדְמִיאֵל חש שפניו מאבדות מעט מצבען, "אבא שלי נפטר כשהייתי בן אחת עשרה" הוא לחש, "אם אמר לי משהו, אני לא זוכר אותו כנראה".
"ועל ברית הברכה?" שאלה הזקנה, קולה תובע עוד יותר מזה של בעלה.
סַאנְדְמִיאֵל טלטל את ראשו אנה ואנה.
פִּיאַנוֹר כבש אנחה. "אני לא בטוח שאני רוצה להיות הראשון שמספר לך על כך משהו" אמר בקול שקט, "תן לי לחשוב על זה. לך לנוח בינתיים. לִיאַנוּרָה, תכיני לו את החדר של עובדיה, כן?".
סַאנְדְמִיאֵל השפיל את עיניו. האם ייתכן שהזקן יבהיר לו אי אילו דברים מוזרים שנתקל בהם? שיתיר כמה מן הקשרים? אם כן, הוא מקווה עד מאוד שהוא יחליט לעשות זאת.
אבל אם הוא רק יוסיף על הבלגן השורר במוחו...
סַאנְדְמִיאֵל נעמד, ופנה אל החדר שאליו נכנסה לִיאַנוּרָה.
אולי עדיף לא לשמוע דבר.
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו.
אנאוטה: אשתו של סאנדמיאל. נותרה עם התינוק ועם חמותה לבד במאהל.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך.
צפנאל: אחד מאחיו הגדולים של סאנדמיאל, בן עשרים ושתיים. נשוי ומתגורר במאהל הסמוך לזה בו מתגורר סאנדמיאל. אחיו של סאנדמיאל מאמא אחרת. הסכים לקחת את מאנריאל אל אוהלו.
מתנאל: אחד מאחיו הגדולים של סאנדמיאל, בן עשרים. נשוי ומתגורר במאהל הסמוך לזה בו מתגורר סאנדמיאל. אחיו של סאנדמיאל מאמא אחרת. לקח את מאנריאל אל המאהל שלו.
אימו של מאנריאל: חולה מאוד במחלה קשה.
בית האבן
איש השקט: המנהיג, אדם שקט היושב בדרך כלל בחדרו וקורא לאנשיו בעת הצורך.
אליאב: בכיר בארגונו של איש השקט, נמצא רוב הזמן בבית האבן ויוצא מידי פעם למשימות אותן מטיל עליו איש השקט. במשימתו הקודמת, להביא תרופה לנער-שרגאל, הוא נכשל. הוא בישר על מותו של שרגאל למשפחתו.
דן: אדם נוסף הנמצא בבית האבן, שצוות אל אליאב במשימה לא ברורה.
פרק 38
הגבעות כבר נראו מקרוב.
השמש שלחה קרניים מעבר לאוהל האחרון, מסנוורת.
מָאנְרִיאֵל מיהר את צעדיו, ונכנס במהירות אל האוהל. "שלום!".
ראש בהיר הסתובב לעברו, "לא שלום בכלל!".
מָאנְרִיאֵל הביט לרגע בבן השתים עשרה, ואחר החליט להתעלם ממנו ופסע לעבר אוּרִיאֵל בן השלוש. "אוּרִיאֵלִי, תגיד שלום".
הילדון המתולתל חייך אליו את חיוכו המתוק, "שלום מָאנִיאֵל".
מָאנְרִיאֵל התיישב על המחצלת, בסמוך למשחקיו של אוּרִיאֵל אחיינו. "אתה רוצה שאני אשחק איתך?".
"אתה לא אמור לשחק עכשיו" יְחַצְאֵל, גיסו בן השתים עשרה של צְפַנְאֵל, עמד מעליו. "אתה אמור ללמוד".
"ואתה?" מָאנְרִיאֵל לא הרים את ראשו, אלא ליטף את לחיו של בן השלוש. מה זה העניין של יְחַצְאֵל? מי הוא, בכלל?
"שחררו אותנו מוקדם" יְחַצְאֵל שילב את ידיו, "מה אתה עושה פה, מָאנְרִיאֵל? לך ללמוד!". קולו היה חסר סבלנות.
"לא רוצה" מָאנְרִיאֵל הרים אליו עיניים ירוקות בוערות, על אף שלא רצה בכלל להתרגז. הוא הבטיח להיות ילד טוב. "זה לא עניינך, בסדר? אם עזבתי את הלימודים באמצעם זהו עסקו אולי של צְפַנְאֵל. שלך ממש לא".
יְחַצְאֵל עיקם את שפתיו ברוגז, "אבל צְפַנְאֵל לא כאן, ואני כן. לך ללימודים שלך עכשיו, מָאנְרִיאֵל, תיזהר ממני! אני רציתי לשחק עם הילדים בפרטיות, בלעדיך! למה אתה תמיד צריך להציק?" קרא בקולניות.
מָאנְרִיאֵל נעמד על רגליו באחת, אוף! איזה ילד מעצבן! "אני מציק? אתה מציק! אני גר כאן, ואתה לא! זכותי להיות פה!".
"אתה לא גר כאן, רק מתארח. אתה גר אצל אמא שלך, אני יודע" יְחַצְאֵל הביט בו בזלזול מופגן, "ועכשיו לא, כי היא לא יכולה לגדל אותך".
"היא כן, בטח שהיא כן" צעק מָאנְרִיאֵל, לא מבחין במבטו המבוהל של אחיינו בן השלוש.
חצוף, בטח שאמא יכולה לגדל אותו! היא האמא הכי נהדרת שאפשר להיות. "אתה סתם אומר, אתה לא יודע כלום! אמא שלי יכולה לגדל אותי!" והיא גם עשתה את זה נהדר. היא סיפרה לו הרבה סיפורים ואגדות, וכשהיא הייתה בריאה- הוא כמעט לא רב עם אף אחד.
"היא לא, היא חולה" קולו של יְחַצְאֵל עובדתי. "וזה די הגיוני שהיא חולה, עם ילד כמוך".
מָאנְרִיאֵל חש שהדם זולג לו מהראש. הוא פשוט נפל לו מהראש, וכל האוהל הסתובב סביבו במעגלים. אמא חולה בגללו? בגללה שהוא ילד שובב שאף פעם לא הסתדר עם החברים, לא מקשיב בלימודים ומתחצף לסַאנְדְמִיאֵל ואַנְאוֹטָה?
יכול להיות. יכול מאוד להיות. אמא הרי ביקשה ממנו, קצת אחרי החתונה של סַאנְדְמִיאֵל ואַנְאוֹטָה, שיתנהג לאַנְאוֹטָה יפה. היא אמרה לו שאחרת זה יכאב לה שהילדים שלה לא מסתדרים ביניהם.
וכואב לה עכשיו, הוא יודע. היא חולה בגללו. זה הוא אשם!
מָאנְרִיאֵל יצא בריצה מהאוהל, קורס על החול. הוא אשם. הוא ילד רע שמציק לכולם. אולי כדאי שלא ישחק יותר עם אוּרִיאֵל, כדי לא להציק לו בטעות.
עדיף בכלל שלא יהיה אצל צְפַנְאֵל. לרַאנְדִיאֵל של מֶתָנְאֵל אי אפשר בכלל להציק, אמא שלו כל הזמן איתו. הוא ילך למֶתָנְאֵל וזהו.
בצעדים מאוששים יותר הוא נכנס לאוהל בחזרה, ונטל את אחת מיריעות הקלף הקטנות שתמיד נמצאות בתוך ארגז העץ על המחצלת.
ביד רועדת מעט הוא נטל גם נוצה וטבל אותה בדיו, ואחר רשם לצְפַנְאֵל באותיות ברורות ככל שיכול היה עם ידו הרועדת, שהוא הולך למֶתָנְאֵל וזהו. ושהוא לא צריך לדאוג לו בכלל.
אחר כך הוא שם את הקלף בחדר הילדים בלי שיְחַצְאֵל ראה, ויצא שוב מהאוהל.
האוהל של מֶתָנְאֵל שכן לא רחוק בכלל, אבל בדרך הרגילה הוא היה צריך לחלוף על פני האוהל בו הוא לומד. לכן הוא עשה עיקוף גדול, והגיע לשם רק כעבור עשר דקות תמימות.
מֶתָנְאֵל לא היה באוהל. אבל אמא שלו כן. ואותה, כך חשב מָאנְרִיאֵל ברגע בו ראה אותה באוהל, הוא לא לקח בכלל בחשבון.
rhon.co.il
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //