סיפור בהמשכים סערת הרבעים

[שירת הכוכבים]

ב"ה

כשחזרתי 6 עמודים אחורה ועדיין לא מצאתי את הסיפור כמעט התייאשתי..
אז החודש הזה היה פורה במיוחד, או שהיתה פה הפוגה ארוכה במיוחד?
בכל מקרה, הסיפור שנכתב במהלך אתגר נובמבר מקסים בפני עצמו - אבל לא על חשבון סנדמיאל שתקוע על הצוק ההוא!

מחכים דחוך להמשך..

בעקבות כשל טכני התקשיתי להעלות פרק נוסף.
תודה על העידוד, בזכות זה התאמצתי והעליתי את הפרק.

 

[קשת החיים]

פרק יפהפה, תודה לך! לפחות אפשר לנשום לרווחה, סנדמיאל ירד מהקיר.

 

[CN]

ב"ה

עבר חודש מהפרק הקודם, וואו
מה שלומינו? סנדמיאל, אתה כמעט שם, אל תתייאש עכשיו מהסיפור הזה!

 

[שירת הכוכבים]

וואו, איך עבר חודש??
תכף אעלה את הפרק. הבא. אחרי אעשה הפסקת עריכה ואז- אני לא יודעת מתי אעלה את הפרק שאחריו.

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר כמה מכשולים. הגיע לכפר קטן משם היה עליו להמשיך דרך מגדל נעול. תחת זאת הוא טיפס על קיר ריגוט.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

עיר
דארגמיאל: בחור בן שמונה עשרה, אסופי. נשוי לשילאה ומתגורר יחד עם הוריו של אשתו ואחיה באותו הבית. יש לו בן יחיד בשם אביאל, שנלקח אל בית המרפא בעקבות חולי. החליט לצאת למסע להר הלבן על מנת להביא תרופה לרופא שיכול לרפא את בנו, ואף קיבל על כך את הסכמת אשתו.
אביאל: בנם התינוק של דארגמיאל ושילאה. נלקח אל בית המרפא.
אנמיג: גיסו של דארגמיאל, אחיה של שילאה. נשוי, יחסית טרי.
אורדיאן: גיסו של דארגמיאל, אחיה של שילאה. נשוי ואב לשני ילדים.
שרגאל: חברו הטוב ביותר של דארגמיאל ואסופי כמוהו. הם חלקו יחד עבר והווה משותפים, עד שהוא נפטר מאפשוצאיט.

פרק 54
שריקות הרוח גברו ככל שחלף הזמן.
מעט פתיתי שלג עפו באוויר, ודָארְגְמִיאֵל היה טרוד מכדי להבחין האם יורד שלג או שהרוח מעיפה את פתיתי השלג מן הקרקע.
השקים כבר נארזו כולם, הונחו בסדר מופתי בחדר המבוא.
דָארְגְמִיאֵל השקיף החוצה מן החלון, בוהה ברוחות הסוערות. איך אפשר לצאת ככה למסע?
"לא תוכל למשוך את זה לעד, דָארְגְמִיאֵל" אֶנְמִיג עמד מאחוריו, "הימים הבאים יכולים להיות סוערים בדיוק כמו היום ואף יותר".
דָארְגְמִיאֵל כבש אנחה, וסובב את ראשו אל גיסו הצעיר. "אתה היית יוצא למסע במזג אוויר כזה?".
"לא יודע אם הייתי מספיק אמיץ בשביל לצאת להר הלבן" אֶנְמִיג, כמו תמיד, כן לחלוטין. "אבל אם יש לך את האומץ הדרוש, דָארְגְמִיאֵל, הייתי מצפה ממך לצאת גם עכשיו".
דָארְגְמִיאֵל בלע את רוקו, ואחר נעץ באֶנְמִיג מבט תמה מעט. "מה?".
"תחשוב שזה עוד מכשול" עיניו של אֶנְמִיג צלולות, נעוצות בפניו של גיסו, "תחשוב שזה חלק מקשיי המסע".
דָארְגְמִיאֵל הסיט את מבטו אל החלון. "אתה צודק, אֶנְמִיג" הוא נטל את השק הראשון מן הרצפה, "אני אצא".
"אני בא לעזור" אֶנְמִיג הרים גם הוא שק, ואוֹרְדִיאָן, שעד אותו הרגע עמד והמתין- ניגש והרים שק נוסף.
בשתיקה העמיסו שלושתם את השקים על הסְקִיטוֹ התכלכל, בדממה הידקו את הקישורים.
בשקט הם נפרדו, ודָארְגְמִיאֵל התיישב על הסְקִיטוֹ בתנועה אותה למד ימים ספורים קודם לכן.
הוא יוצא למסע.
הסְקִיטוֹ החל לפסוע, דָארְגְמִיאֵל הוביל אותו לכיוון היציאה מן העיר.
החבילות הרבות לא העיקו כלל על הבהמה האצילית, שדהרה כבר אל האופק הבהיר.
דָארְגְמִיאֵל אחז במושכות, ובאופן שהפתיע אותו לחלוטין- לא פחד כלל. הוא לא ידע מדוע, אבל כשהיה על הסְקִיטוֹ, עוד מן ההתחלה- הוא חש בטוח מאוד, כמו שייתכן ולא חש מעולם.
פרסותיו של הסְקִיטוֹ הותירו סימנים על הקרקע המושלגת, ודָארְגְמִיאֵל חש איך פאותיו נפרעות ברוח העזה. דקירות קור היכו בלחייו, וזקנקנו לא סייע לפניו להתמגן מן הקור.
בגדיו העבים וגלימת הפרווה חיממו אותו אומנם, אך באופן לא מספק לחלוטין. הקור אפף אותו מכל כיוון, השלג עוד התעופף סביבו, מרסס על בגדיו פתיתים לבנבנים, עדינים.
דָארְגְמִיאֵל הידק את שפתיו זו לזו. הקור שסביבו לא יצליח לכבות את הלהבה הבוערת בליבו. להבת האהבה לאַביִאֵל שלו, להבת הדאגה לכל האנשים אותם הספיק להכיר בתקופה האחרונה- אבותיהם של עשרות תינוקות הנמצאים באותו מצב בו נמצא אַבִיאֵל שלו.
אסור שהאש הזו תכבה. לא עכשיו, לא כשהוא כבר יצא למסע. אם הלהבה תכבה, הוא עלול לכבות ביחד איתה. לקפוא בקור הייאוש.
באיטיות, הוא סובב את ראשו לאחור. העיר כבר לא נראתה, טושטשה בתוך הערפל הלבן. זהו, דָארְגְמִיאֵל, אתה פשוט חייב להמשיך הלאה.
הוא האיץ מעיט בסְקִיטוֹ, מישיר את מבטו קדימה אל האופק הקרוב, קרוב מדי. בתוך השק הקרוב אליו ביותר שוכנת מפה, אותה הצליח להשיג אחד מן האנשים במאמץ רב. הוא הספיק לעבור עליה ולגלות שהיא כתובה בכתב זר, אך לא הייתה מפה אחרת.
'אם אתה יודע לקרוא מפה- סביר להניח שתסתדר' נימת קולו של לִיאָדוֹ כשאמר זאת הייתה ללא ספק מתנצלת, 'ומלבד זאת- נסה לשאול, אולי אי מי יידע לתרגם לך אותה'.
אף אחד לא ידע לתרגם לו את המפה. טְרִיאַג הניח שאולי במהלך הדרך יוכל לפגוש במישהו שיידע את שפתה של המפה, יתרגם לו אותה. בינתיים זה מה שיש, ועליו ללמוד להסתדר עם הנתון.
עיניו של דָארְגְמִיאֵל התכווצו לרגע, מהורהרות. במהלך כל המסע הזה יהיה עליו ללמוד להסתדר עם הנתון. המפה, לכאורה, תהיה רק התחלה.
הוא בתחילתו של מסע, שעומד להיות קשה ומבלבל, והוא פשוט לא יודע עליו כלום. אין לו שמץ של מושג מה עלול להתרחש איתו בדקה הבאה.
והוא בכלל עדיין לא הבין איך הוא נמצא כאן, ולמה. מה הוא עושה פה, בתחילתו של המסע ההזוי הזה, ואיך ייתכן שדווקא הוא, הילד השקט, שמשהו פגום בביטחון העצמי שלו, התנדב לצאת למסע המפחיד ביותר שאנשי העיר מכירים.
או שאולי דווקא חייו הם אלו שדחפו אותו הנה. באין לו מי שיתערב בשבילו ויילחם עבורו, הוא למד לאט-לאט להסתדר בכוחות עצמו.
דָארְגְמִיאֵל הידק לרגע את אחיזתו במושכות. בסופו של דבר הוא נוהג בדיוק כפי שביקש ממנו שְׁרָגְאֵל. הוא לוחם בעצמו את מלחמותיו שלו, ולא נותן לאחרים להילחם אותן.
אולי ככלות הכל, על אף השנים הקשות מלאות הבדידות בבית היתומים, הוא הצליח לגדול.

....

 

[שירת הכוכבים]

קרני שמש בודדות עלו מן המזרח.
רוח קלילה, מדברית מעט, נשבה סביב.
סַאנְדְמִיאֵל פקח את עיניו אל תוך הבוקר העולה. הוא נטל את ידיו בעיניים מצומצמות, ואחר הביט סביבו, מוקסם מעט.
באור יום בהיר, מלמטה, נראה היה העמק גדול ואינסופי. גבעות החול מילאו כל פינה, והוא חשש לרגע שייאבד את דרכו.
משמאלו עמד קיר רִיגוֹט, עצום אך מוכר.
"עשיתי את זה בסוף" מלמל סַאנְדְמִיאֵל בהלם, "כבשתי את הפסגה שלך, קיר רִיגוֹט".
הקיר ענה לו בשתיקה קרירה, דומם.
סַאנְדְמִיאֵל נפנה לכיוון צפון, אליו עליו ללכת. מלמטה לא ניתן לראות את ההרים, הם רחוקים והגבעות הרבות מסתירות אותם מפניו. עליו ללכת על השבילים, ולקוות לטוב.
הוא נטל את גלימתו מן האדמה, וקשר את השרוך בזריזות. עליו להתפלל, לאכול משהו ולהמשיך בדרך. הוא רוצה עוד היום להגיע אל עמק השְׁחוֹר. עוד היום!
מן רגש שלא ידע לכנות בשם תפס בו לאחר שסיים את התפילה. הוא עשה את זה.
הוא לא רק טיפס על קיר רִיגוֹט, הוא עבר את כל המסע המטורף הזה. עבר במדבר לִימוּאָן, בדרך בִּיאַלוּג, בהרי אַלְדוּם, בקיר רִיגוֹט...
והוא פשוט קרוב לעמק השְׁחוֹר, קרוב כל כך.
הארוחה כללה מעט ירקות ופירות אותם הביא לו דוֹרְאֶלוּ, וכעך אחד שנותר לו עוד מלפני כן. אחר הוא ארז את השיירים, והוציא מן התרמיל אותו נטל איתו את המפה.
אם אלו הרי אַלְדוּם, מסתבר שזהו קיר רִיגוֹט... הוא חצה אותו, ואם כך המרחק אכן קצר מאוד... פחות מיום הליכה.
הוא יצליח. הוא חייב להצליח.
סַאנְדְמִיאֵל סגר את התרמיל והעמיס אותו על כתפו. הוא ילך בשביל העפר הרחב בו הבחין כבר מלמעלה, והאלוקים יהיה בעזרו.
היה חם בעמק, והרוח הייתה חמה גם היא.
הדרך הייתה ארוכה, ושערות פאותיו של סַאנְדְמִיאֵל נצמדו לפניו, רטובות. הוא חשק את שפתיו והמשיך הלאה. הוא חייב ללכת מהר, חייב.
נאד המים השני שנטל איתו כבר התרוקן כדי מחצית, וזה אומר שנותר לו רק חצי נאד. הוא חייב להזדרז.
השביל התעקל מידי מספר רגעים, והשמש כבר עמדה במרכז הרקיע, מונעת ממנו לחשב את הכיוון בעזרתה.
הוא לא ידע אפילו מה הכיוון הנכון, אך המשיך לפסוע עם השביל. הוא לא קיים כאן סתם, חייב להיות שמישהו עבר כאן. סלל אותו.
עיניו של סַאנְדְמִיאֵל עלו מאליהן מעלה, אל תכלת השמיים. אלוקים. הוא חייב להגיע כבר. הוא כבר לא מסוגל יותר.
אסור לו לאבד את הדרך.

....

 

[שירת הכוכבים]

אז-
זה הפרק האחרון בינתיים, עכשיו אני פונה להתחיל בעריכה של החלק הנוכחי. אם למישהו יש הערות או הארוות על הסיפור כולו, זה הזמן. כמובן שגם הערות ספציפיות יותר יתקבלו בברכה.
בתום העריכה אחזור, בעז"ה, להעלות את הפרקים הבאים. ייתכן ואצטרך לערוך תקציר עם שינויים וחידושים.