ספר חדש מהסופרת ברטלר

[קלסר]

גמרתן לקרא? גם אני רוצה!

מי יכולה להשאיל לי לחג? אני קוראת מהר.

 

[קלסר]

גמרתן לקרא? גם אני רוצה!

מי יכולה להשאיל לי לחג? אני קוראת מהר.

 

[נוי]

תמנתי, רובנו נמצאים באזור הדמדומים האפור, בו אנו לא חווים קיצוניות או לא מרגישים, או גרוע מכך - מכחישים.

יש אנשים שחיים במציאות מטורפת. ח. ברטלר מכוונת זרקור לאותם אנשים ומאירה אותם באור חיובי ומחמיא.

רובינו?
מי עשה סטטיסטיקה?
עד שלא תקלפי את האנשים, לעולם לא תדעי מה יש בתוכם.
ניסיונות קילוף פה ושם יביאו לך הרבה, הרבה הרבה הפתעות!

 

[לאה ולדמן]

אולי מי שחי באור דמדומים חושב שהיא מציגה את המציאות המטורפת באור מחמיא.

אני חושבת שיש בספריה המון הגזמה.
מציגה באור שנראה שיש לקנא במי שחי במציאות מטורפת וחווה חויות מסעירות.
כמו סרטי בלהות שמציגים את המציאות כרבת רגושים. ולא מציאותיים.


היא מציגה מציאות אך מוסיפה לה המון צבע ותאורה (כאילו לקחת תמונה, לחדד קונטרסט ולהוסיף המון רויית צבע)
והחיים המציאות הם לא ככה, יש בהם המון צבע, אבל הרב היותר מתון.
וכולנו עוברים, כולנו מתמודדים, לכולנו רגעים קשים יותר ופחות. לכל אחד נתנו התמודדיות מסוג אחר בתחומים שונים, אבל נתנו גם הכוחות בהתאם, כך שיכול להיות שלאחד יהיה אסון לאבד חמש שקל ולשני יראה באותן פורפורציות לאבד רגל...

חייבת להוסיף, אהבתי לקרוא את ספריה, הם ערבלו אותי כמו שצריך בהתחלה אבל הוסיפו לי המון המון בהמשך...
רק שלאורך הדרך הפריע הצבע (בדיוק כמו תמונה עם עיבוד מוגזם...)

 

[א-ירושלמית]

א. אף אחד לא יודע מתוך איזה רקע בדיוק אני כותבת. אני נמצאת בתוך מציאות מטורפת.

ב. אזור הדמדומים - שימו לב היטב: יש אנשים שחושבים שהצרות הקשות נמצאות אצל השני ובעלוני הפרסומת. לעיתים הם עצמם יכולים להכנס לעלונים מבחינת סוג ההתמודדות, הקושי והצרכים הכספיים.

ג. אזור הדמדומים 2 - שימו לב, ושוב, היטב: כל אחד חווה דברים אחרת!!! יש אנשים שחויה מסויימת מסעירה אותם מאד, אחרים - זה עובר לידם ובקושי נוגע בהם. ויש כאלו - שלמרות שעברו את החויה - היא מודחקת אצלם וזו משפיעה על החיים ממקומה העמוק והארוז היטב בפינה הנידחת. (היא כביכול 'מנהלת' את האדם).

ד. מציאות מטורפת? היא בעצם נמצאת בי. ולמרות זאת - צמחתי ממנה. וזה אומר - שכל אחד יכול לצמוח מתוך כל דבר שהוא, בין אם זה נסיון שעמד בו ובין אם זה נסיון שהוא עמד לצידו.


ולעניין הספרים, התהליך אינו כל כך קצר, חד וברור כמו בספרים. אבל אם נכתוב על נפילות מייאשות ומדכאות, אז מה הועלנו? לא תמיד יש להם מה להוסיף למסר, מה גם שכדי להגיע למצב של רב איכות - עדיף לתמצת כמה שיותר.
ואם דוקא מתעקשים, אפשר לאזכר את נקודת הנפילה, אם אין בה משהו שיועיל להמשך.
(אגב התרשמות שלי, קראתי לא מזמן ספר שדן בתהליך של בחורה שהשתקמה מתאונה. התהליך היה מלא מסרים, מייגע במיוחד, כבד, ונקודות הנפילה היו ארוכות ומעצבנות. הרגשתי ממש דשדוש מעצבן.)

רובינו?
מי עשה סטטיסטיקה?
עד שלא תקלפי את האנשים, לעולם לא תדעי מה יש בתוכם.
ניסיונות קילוף פה ושם יביאו לך הרבה, הרבה הרבה הפתעות!

נוי, את צודקת לגמרי, אבל אם אנשים היו רוצים לצאת מהאזור האפור, לא היו מספיק אנשי מקצוע מתחום הנפש. נכון עכשיו את חושבת שיש פיצוץ מסויים? אז עדיין לא…


וואלד, כדי לכוון קורא למסר מסוים, צריך להדגיש לו את כל המסביב.

 

[תמנתי ווב דיזיין]

אני חושבת שכדי להוציא ספר בנושאים האלה, מסתמא אין ברירה אלא להקצין אחרת לא יקראו ולא יתחברו אבל...
גם להקצנת מצב כדי לחדד אותו ולהעביר מסר צריך לשים גבול מסויים.
צריך לעשות בעדינות כדי שיחבר אליו קוראים.
אחרת לא רק שלא יעביר מסר אלא ייקרא כספר דמיוני.

 

[לאה ולדמן]

א. אף אחד לא יודע מתוך איזה רקע בדיוק אני כותבת. אני נמצאת בתוך מציאות מטורפת.

ב. אזור הדמדומים - שימו לב היטב: יש אנשים שחושבים שהצרות הקשות נמצאות אצל השני ובעלוני הפרסומת. לעיתים הם עצמם יכולים להכנס לעלונים מבחינת סוג ההתמודדות, הקושי והצרכים הכספיים.

ג. אזור הדמדומים 2 - שימו לב, ושוב, היטב: כל אחד חווה דברים אחרת!!! יש אנשים שחויה מסויימת מסעירה אותם מאד, אחרים - זה עובר לידם ובקושי נוגע בהם. ויש כאלו - שלמרות שעברו את החויה - היא מודחקת אצלם וזו משפיעה על החיים ממקומה העמוק והארוז היטב בפינה הנידחת. (היא כביכול 'מנהלת' את האדם).

ד. מציאות מטורפת? היא בעצם נמצאת בי. ולמרות זאת - צמחתי ממנה. וזה אומר - שכל אחד יכול לצמוח מתוך כל דבר שהוא, בין אם זה נסיון שעמד בו ובין אם זה נסיון שהוא עמד לצידו.


ולעניין הספרים, התהליך אינו כל כך קצר, חד וברור כמו בספרים. אבל אם נכתוב על נפילות מייאשות ומדכאות, אז מה הועלנו? לא תמיד יש להם מה להוסיף למסר, מה גם שכדי להגיע למצב של רב איכות - עדיף לתמצת כמה שיותר.
ואם דוקא מתעקשים, אפשר לאזכר את נקודת הנפילה, אם אין בה משהו שיועיל להמשך.
(אגב התרשמות שלי, קראתי לא מזמן ספר שדן בתהליך של בחורה שהשתקמה מתאונה. התהליך היה מלא מסרים, מייגע במיוחד, כבד, ונקודות הנפילה היו ארוכות ומעצבנות. הרגשתי ממש דשדוש מעצבן.)



נוי, את צודקת לגמרי, אבל אם אנשים היו רוצים לצאת מהאזור האפור, לא היו מספיק אנשי מקצוע מתחום הנפש. נכון עכשיו את חושבת שיש פיצוץ מסויים? אז עדיין לא…


וואלד, כדי לכוון קורא למסר מסוים, צריך להדגיש לו את כל המסביב.

שמעתי. קבלתי. הארת לי נקודות לחשיבה. תודה.

ובקשר לשורות האפורות - מסכימה עם כל מילה... גם אני לא אהבתי את הספר הנ"ל...
יש מקומות גם באמצע - חיה הרצברג, למשל, לדעתי עושה את זה טוב מכולם.
אבל עניין של טעם וריח.

 

[זהבי סגל]

תמנתי היקרה...
ברוך השם לא נתקלת מספיק במקרים הקיצוניים האמיתיים שהחיים מזמנים לכל כך הרבה מאיתנו. ודאי שלא אדבר באופן אישי, אבל יצא לי ללוות כמה מקרים קשים ממש. נשים או בחורות שמתהלכות בחוץ עם חיוך מרוח וזורח, ובבית החיים לפני פיצוץ. הגב' ברטלר המיוחדת לא הגזימה בכלל. לכל מטפל רגשי יש עשרות ספרים חיים כאלו, קיצוניים, שמגיעים אליו להתמודדות והתרוממות.

לאינספור רופאים, פסיכיאטרים, מנהלי ארגוני צדקה, ועוד אנשים צדיקים העוסקים בצרכי ציבור באמונה ובדממה, יש כל כך הרבה סיפורים מסמרי שיער שהחיסיון הרפואי או האתי גובר על הצורך הנואש לספר אותם לעולם.
בספר "לא מתה אנוכי" לא מצאתי שום הגזמה (מלבד השתאותי למול כשרונה הנדיר של הגיבורה ברוריה) ההתמודדות שלה קשה באופן קיצוני, כי אלו החיים של עקרות ל"ע.

האם הייתם מסכימים להחליף אותם לשעה אחת? לחודש אחד? לאכזבה נוספת? לבושה נוספת?
האם הצצתם באמת ועל אמת, לתוך חייהם של חולים כרוניים שלא מסוגלים להקים בית נורמלי?
לא מצאתי קיצוניות.
רק גבורת נפש, ואני מחכה בקוצר רוח לסוכות ולספר החדש.

 

[דסי]

אני חושבת שכדי להוציא ספר בנושאים האלה, מסתמא אין ברירה אלא להקצין אחרת לא יקראו ולא יתחברו אבל...
גם להקצנת מצב כדי לחדד אותו ולהעביר מסר צריך לשים גבול מסויים.
צריך לעשות בעדינות כדי שיחבר אליו קוראים.
אחרת לא רק שלא יעביר מסר אלא ייקרא כספר דמיוני.

כל אחד חווה את הדברים אחרת, יש כאלה שעבורם זה כספר דמיוני, ויש כאלה עבורם זה מציאות חיים יומיומית.

 

[גלבוע]

ברוך השם לא נתקלת מספיק במקרים הקיצוניים האמיתיים שהחיים מזמנים לכל כך הרבה מאיתנו.

רק בואו נזכור, בפרט בדיון כזה, שאף אחד כאן לא יודע במה נתקל השני.
נצא מתוך נקודת הנחה שלכל אחד ואחד יש את החבילה האישית שלו.
מסכימים?

 

[תמנתי ווב דיזיין]

"ברוך השם לא נתקלת מספיק במקרים הקיצוניים האמיתיים שהחיים מזמנים לכל כך הרבה מאיתנו"

את צוחקת עלי? תאמיני לי שיכולתי להוסיף לברטלר נושאים חדשים שעוד לא כתבו עליהם בציבור שלנו ואלה שהיא כתבה עליהם אני מכירה יותר מדי לעומק. גם על בשרי וגם על בשרם של הקרובים לי.

אבל אני מסכימה שכל אחד חווה זאת אחרת. אולי יש אנשים שבאמת עוברים את הניסיונות האלה בקיצוניות כזו. אז אני מושכת בחזרה את דברי לגבי זה. אולי אני פשוט חזקה ולכן זה נראה לי קיצוני.

תמנתי היקרה...
ברוך השם לא נתקלת מספיק במקרים הקיצוניים האמיתיים שהחיים מזמנים לכל כך הרבה מאיתנו. ודאי שלא אדבר באופן אישי, אבל יצא לי ללוות כמה מקרים קשים ממש. נשים או בחורות שמתהלכות בחוץ עם חיוך מרוח וזורח, ובבית החיים לפני פיצוץ. הגב' ברטלר המיוחדת לא הגזימה בכלל. לכל מטפל רגשי יש עשרות ספרים חיים כאלו, קיצוניים, שמגיעים אליו להתמודדות והתרוממות.

לאינספור רופאים, פסיכיאטרים, מנהלי ארגוני צדקה, ועוד אנשים צדיקים העוסקים בצרכי ציבור באמונה ובדממה, יש כל כך הרבה סיפורים מסמרי שיער שהחיסיון הרפואי או האתי גובר על הצורך הנואש לספר אותם לעולם.
בספר "לא מתה אנוכי" לא מצאתי שום הגזמה (מלבד השתאותי למול כשרונה הנדיר של הגיבורה ברוריה) ההתמודדות שלה קשה באופן קיצוני, כי אלו החיים של עקרות ל"ע.

האם הייתם מסכימים להחליף אותם לשעה אחת? לחודש אחד? לאכזבה נוספת? לבושה נוספת?
האם הצצתם באמת ועל אמת, לתוך חייהם של חולים כרוניים שלא מסוגלים להקים בית נורמלי?
לא מצאתי קיצוניות.
רק גבורת נפש, ואני מחכה בקוצר רוח לסוכות ולספר החדש.

 

[זהבי סגל]

"ברוך השם לא נתקלת מספיק במקרים הקיצוניים האמיתיים שהחיים מזמנים לכל כך הרבה מאיתנו"

את צוחקת עלי? תאמיני לי שיכולתי להוסיף לברטלר נושאים חדשים שעוד לא כתבו עליהם בציבור שלנו ואלה שהיא כתבה עליהם אני מכירה יותר מדי לעומק. גם על בשרי וגם על בשרם של הקרובים לי.

אבל אני מסכימה שכל אחד חווה זאת אחרת. אולי יש אנשים שבאמת עוברים את הניסיונות האלה בקיצוניות כזו. אז אני מושכת בחזרה את דברי לגבי זה. אולי אני פשוט חזקה ולכן זה נראה לי קיצוני.

חס ושלום, לא צחקתי בכלל. אבל את כן, כנראה וכנשמע, חזקה מאד או חלקה מאד.
יתכן שכל אחד מסתכל על העלילות האלו מהכוון שלו. מי שהיה שם זה נראה לו אולי לא מספיק מתאר את העוצמה האמיתית של ההתמודדות, ומי שהחיים האירו את הפנים מכל הכוונים (יש כזה?) נראה לו מוגזם. ואת מראה לי שיש גם סוג שלישי.

 

[תמנתי ווב דיזיין]

חס ושלום, לא צחקתי בכלל. אבל את כן, כנראה וכנשמע, חזקה מאד או חלקה מאד.
יתכן שכל אחד מסתכל על העלילות האלו מהכוון שלו. מי שהיה שם זה נראה לו אולי לא מספיק מתאר את העוצמה האמיתית של ההתמודדות, ומי שהחיים האירו את הפנים מכל הכוונים (יש כזה?) נראה לו מוגזם. ואת מראה לי שיש גם סוג שלישי.

את יודעת מה? אני מקבלת את דבריך.
אגב, לא ממש חשבתי שאת צוחקת עלי, זה היתה דרך התבטאות.

 

[brod]

סתם,
מה ההנאה הגדולה להתמסכן?

 

[דסי]

מה זה קשור להתמסכן?
טוב לך? ברוך השם!!! שמחה בשבילך.

אבל מה עם מי שלא טוב לו? הוא לא מתמסכן, פשוט לא טוב לו, הוא לא מרגיש טוב.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

סתם,
מה ההנאה הגדולה להתמסכן?

אין בזה הנאה.

 

[תמנתי ווב דיזיין]

זה לא שאלה של להתמסכן אלא שאלה של נתינת מקום לדברים קשים וכואבים שנמצאים בתוכנו ולאפשר להם לפרוץ החוצה. הספרים המדוברים דנים בקשיים שאנשים עוברים, בעיקר נשים וחלק מאיתנו מתחברים לזה יותר וחלק פחות.

מי שלא חווה דברים כואבים, אשריו.

 

[לאה ולדמן]

מי שלא חווה דברים כואבים, אשריו.

מי שלא חווה דברים כאובים סימן שקבר אותם עמוק עמוק בפנים
ולכן לא אשריו.

 

[תמנתי ווב דיזיין]

מי שלא חווה דברים כאובים סימן שקבר אותם עמוק עמוק בפנים
ולכן לא אשריו.

צודקת. או שהוא פשוט לא בעל רגש.

 

[לאה ולדמן]

אין בזה הנאה.

יש מושג בפסיכולוגיה של הרווח המשני (אולי אני טועה במילים)
לדוגמא כשילד חולה לכאורה הוא סובל, אך יש לו הנאה מזה שהוא נשאר בבית/מקבל צומי וכו'.

בנ"א לא יעשה משהו אלא אם יהיה לו ממנו רווח כלשהוא - הנאה.
ולכן גם אנשים שנוהגים להתלונן, להתמסכן וכו' ממשיכים לעשות זאת כיון שזה שווה להם ויש להם מזה איזושהיא הנאה. אחרת היו מפסיקים מזמן...

הדברים נכתבו באופן כללי וכתגובה ספציפית על המשפט הנ"ל ולא באו להביע דעה על הנכתב באשכול בקשר למסכנות.