הפריע לי מאד שמתישהו באשכול כתבו שסבל איקס לעומת פגיעה מנרקיסיזם זה כמו להשוות קרוהן לסרטן.
(ואף אחד לא יודע מה זה סבל איקס כי הכותבת לא פירטה).
אז אני לא נותנת סטיגמות ואני כן אומרת שזה הקטנה לא הוגנת. יש מספיק פגיעות נוראיות שילדים חווים בתוך המשפחה שלהם, והתפיסה של 'רק אנחנו מבינים מהו סבל' היא מאד לא הוגנת.
אני מסכימה שלא נכון לעשות השוואות, ואני לא בעד מדידת סבל מול האחר.
ממילא אי אפשר להעריך נכון סבל של אחר.
אדם שלא חווה משהו בעצמו, או לפחות מאוד מקרוב, מסתכל בדרך כלל על הדברים הבולטים והנראים לעין, ולא מודע לאינסוף פרטים שעוברים על הבן אדם השני במצבים השונים, שמשנים לגמרי את התמונה.
ברור שגם מבחינה רגשית - לדמיין מצב, זה רחוק מאוד מלחיות אותו.
יש מחקרים שאנשים התבקשו לדמיין את תגובתם הרגשית לכל מיני מצבים שהציגו בפניהם.
אחרי שנים, כשחלק מהם חוו באמת את המצבים הנ"ל - התברר שזה היה שונה מאוד ממה שהם דמיינו
על עצמם.
לפעמים דווקא הגיבו יותר טוב ממה ששיערו. המון פרטים לא נלקחים בחשבון מראש, כולל מנגנונים שונים בנפש, שקורים רק כשהמאורע קורה בפועל.
אם אדם על עצמו לא יכול לדעת איך הוא ירגיש במצב כזה או אחר, ודאי שעל השני הוא לא יכול.
וזה כולל, לדעתי, גם אנשים שחווים את אותו מאורע.
אפילו שהם במצב דומה, והם באותה הסירה, ועובדה שקבוצות תמיכה לפי קטגוריות - עוזרות לאנשים, כי יש הרבה יותר הבנה - ועדיין הם במצב דומה ולא במצב זהה.
האישיות שונה, החינוך שונה, נתוני החיים שונים, לכן כל אחד מגיב ומרגיש אחרת - גם באותו מצב חיצוני דומה.
לכן אנחנו לא באמת יכולים להבין עד הסוף את מה שעובר על השני.
עם זאת, אני יכולה להבין, שאדם שלא נותנים לו הכרה בסבל שלו, יאבק על ההכרה הזו.
וככל שהסבל והמצוקה שלו יותר גדולים, וככל שבמקביל ההכרה במה שהוא עובר יותר חסרה -
אזי מתוך חוסר אונים וצורך נואש שיבינו אותו ולא יקטינו את הסבל שלו - הוא משווה לאחרים - ומביא דוגמאות שיותר מובנות לאנשים, וכותב שזה אותו הדבר, או כותב שזה יותר גרוע, או כותב שאין להשוות.
האם זה עוזר? לפעמים כן.
לפעמים דווקא לא. כי האנשים האחרים מתקוממים - בתורם - שמקטינים את הסבל שלהם.
מה העיצה לכל זה? לנסות להבין אנשים, להקשיב להם, לתת הכרה למצוקה שלהם!
אם אדם מרגיש שהוא לא לבד - שנמצאים אתו - משהו בו נרגע.
הצורך העז להוכיח כדי לקבל הכרה - נרגע גם הוא.
אתה לא צריך להוכיח. יש לנו
אמון בך וברגשות שלך ובמה שאתה מספר. ואנחנו שומעים אותך.
אנחנו אתך. אנחנו לא נגדך. ולא מנסים להקטין.
זה גם לא משנה אם מישהו אחר סובל יותר ממך, או פחות ממך.
לסבל שלך יש מקום בכל מקרה.
ופתאום תראו שאנשים ירגעו מהצורך שלהם להוכיח ולהיאבק על ההכרה. כי הם מקבלים אותה.
ובכלל זה - הצורך להשוות או לבדל.
'אנחנו' ו'אתם' בסיפור הזה - זה כולנו. פעם אנחנו בצד הזה, פעם בצד הזה.
זה איך אנחנו והחברה שלנו מתנהלים בנוגע להכרה במה שעובר על השני.
בפרט בנושאים שעדיין לא זוכים להכרה ולהבנה אוטומטית, אלא להפך.
הנושאים החמים
