פנאי קרוב ככל שתרצי- רותי קפלר

אז אולי שנחמי תתגרש מבעלה הנאכס.
למה דודי?

אולי אפשר להיות אמיצים ולספר על הדפקות של הצד הזה של המטבע.
של כל הנשים האלה שממשיכות להיות נשואות כי ככה זה.
ויש להן בעלים מנותקים. והן קורעות לעצמן את הצורה ועדיין מכבדות בכל ישותן
זאת זוגיות? בעיני לא.
זה חיים לצד, ולא חיים ביחד.

זה שיש גירושי בעולם המערבי זה לא חידוש
אבל אולי אפשר גם להסתכל לאמת בפנים. ולראות כמה מהזוגות שכן חיים ביחד היה שווה להם לעשות סיבוב או שניים אצל יועץ.
כי לא, זה שהם יחד וזה שהם חיים בשלום לא אומר שהם חיים באהבה.

סליחה על הכנות
צודקת!
 
נחמי לא תתגרש... בחיים. (צריך להסביר למה?)
בעלה ממש, אבל ממש לא נאכס.
זה שהוא קצת שלומפר ושכחן ומבולגן... נו באמת!! הוא מעריך אותה וביום פקודה יעשה הכל בשבילה!
זאת היא שצריכה ללמוד לבקש.. להסביר, לדבר.
תאמיני לי נחמי יותר מרגישה שיש לה בעל שחושב עליה ועוזר לה מאשר יפהלה.

שהיא בכלל... בעיני יפהלה היא הנאכסית הגדולה של הספר.
לא הייתי מסתדרת איתה דקה.
יש לה עוד תהליך ארוך מאוד לעבור בנושא של שיפור עצמי.

ואם כבר מדברים על סטיגמות!!!!!!!
להגיד שכל הנשים שנשואות לעילויים אין להם זוגיות?
זו אחת הסטיגמות הכי לא מוכחות והכי רדודות שיש.

זה שהם חיים ביחד ובשלום... זה קודם כל - אומר המון!
אהבה זה דמיון, זו מטרה לא מוגדרת, זה, סילחו לי - קשקוש הוליוודי.

לא יודעת מה איתך, אני מאמינה שהאבות והאימהות הקדושים ידעו איך לחיות
ואני לא חושבת שהיו להם בארון ספרי רומנטיקה שיסבירו להם שאהבה
זה מתנות ענקיות, מלא צחוקים ויציאות ובילויים (לא אמרתי שזה לא נחמד)

אהבה אמיתית זו הערכה שקטה, ענווה, נתינה בלי התחשבנות, הכרת הטוב בין בני זוג,
אין שום דבר מזה בזוגיות של דודי ויפהלה. לא משהו שמראים לנו.

שם יש תסכול, שליטה, חוסר שביעות רצון, חוסר הבנה, אנוכיות.
איזו אישה כשרה תעשה משהו שכל כך גורם כעס וחוסר אונים לבעל שלה (מסיבת הטבע)

נחמי היא אישה טובה לבעלה.
איזו שיחה מדהימה יש להם בסוף, שהיא מבינה פתאום את הצד שלו
שנותנים לו שנים ללמוד בשקט ולצאת הבעל האטום חרף רצונו..
איזה כבוד הדדי, איזה רצון להיות טובים ולהיטיב.
שמץ אנוכיות אין שם.
את כ"כ צודקת שהייתי חייבת לצטט אותך ולא להסתפק בשכויח
מילים כדורבנות!
 
אני נהנית לראות איך כל אחד/ת פה הופך/ת להיות מדריך/כת כלות או חתנים
מלאי הגיגים על חיי נישואין ועל מי נכון או לא
או שאולי פשוט נסכם שחיי הנישואין של כל אחד שונים?
לא גדלנו פה לפחות שני עשור כדי להבין שיש הכל מהכול?
ושום דבר לא משוואה ריבועית
זה נושא הרבה יותר מורכב אפילו לרותי קפלר הסופרת האהובה (עליי בכל אופן)
שאיך הם הכירו או לא, כאילו אין זוגות מאושרים שהתחתנו בכל צורה שהקבה זימן להם. דיי עם זה, ועוד להפוך את זה למשווה זה פשוט לא
[
 
קראתי עכשיו את הסיפור הקצרצר במוסף משפחה
דודי מהסיפור מזכיר לי בקווי המיתאר החיצוניים שלו
את דודי קפלר (סטטוסים).... הוא קשור לרותי קפלר?
גיסים.
האמת גם לי השם הזה, מיד הזכיר אותו...
 
גיסים.
האמת גם לי השם הזה, מיד הזכיר אותו...
לא גיסים
אבל יכול להיות שבהשראת גרושיו היא הכניסה גם בסיפור סוף כזה...

אגב, מי שמעניין אותה
יש לו בהידברות ראיון על הסיפור חיים שלו, מחכים ומצמרר
 
לא חושבת שמערכת יכולה לדרוש מסופרת דבר כזה.
בטח לא בסיפור נפרד שרק מתבסס על הסיפור.
אוף
הייתי רוצה המשך חי ובוגר
לומדים, מסתדרים, שילכו לטיפול מצידי
מסכנה אביטל!
בסוף, הם דווקא התאימו וחבל ממש הורס לי
 
אגב,
כל מי שלא הבין מה זה 'מסיבת טבע' אליה הלכה יפי\יפית ב'שניה לפני האור',
הבין לצערינו למה הכוונה בפרעות שמחת תורה.
ממש, אבל ממש לא קשור!
למסיבה כזו היא לא היתה לוקחת את אביטל
 
אני לא אההבתי את ההסללה
שחיה ומוישי שפינדר חיו חיים טובים ונעימים
ודודי התגרש
חיה באותה מידה יכלה להתגרש גם היא... זה יכול לקרות לכולם ה' לא שואל אותנו איזה ניסיונות נעבור
משהו בקשר של חיה ובעלה היה פחות וואו מדודי.
הרגשה שלי.
תקנו אותי אם אני טועה...
ולכן, אם חיה בסיפור היתה מתגרשת לא היה לי מדי אכפת.
על דודי - כן. ראיתי בספר מאמצים שלו, התחברתי לדמות שלו, אהבתי איך הוא מתאר
שהוא התחבר לאלוקים והרגיש את האמונה
(ממש בכיתי בקטע הזה, ולא, לא חוויתי את זה בחיים)
התכווצתי כשאמא שלו צעקה עליו (איפה הראש שלך? ולמה הוא לומד מדעים ולא גמרא - משהו כזה)
ולא כי הייתי שם. פשוט רותי, הבאת לנו את התחושות שלו ממקום מאוד פנימי ורגיש. אהבנו אותו.
את חיה? לא יודעת. היו בה חלקים פחות מגניבים (לא אהבתי את ה'שאלת רב' לגבי השידוך של שפינדר. בחילה.)
 
יש המון סיבות למה זוגות חרדים מחזיקים יותר מעמד (סטטיסטית).
חינוך לערכי משפחה מגיל צעיר, דגש על מה שצריך ומה שנכון ולא מה שבא לי, הכנעה, וגם, המון פחד ממה שיגידו, זה משחק תפקיד משמעותי.
כל זה לא אומר שמודרנים לא חיים בטוב, זו סטיגמה שהייתי מצפה לראות בעיתון כמו המודיע או המבשר. לא בעיתון הזה ובטח מכותבת השורות, שהספרים שלה ממש פותחים את החשיבה.
ודודי ויפה'לה היו זוג איכותי למרות כל הבעיות וזה בלט מכל קטע בספר.
אז הגירושין מפתיעים.
יחד עם זאת, נושא יפה שראוי לכתבה עליו יותר , מסר יפיפה ומתאים לסוכות.
 
מתי הספר יצא לאור?
אני חושבת שבטווח הזמן הזה היו יכולים לקרות עשרות שינויים לרעה :(
 
כל זה לא אומר שמודרנים לא חיים בטוב, זו סטיגמה שהייתי מצפה לראות בעיתון כמו המודיע או המבשר. לא בעיתון הזה ובטח מכותבת השורות, שהספרים שלה ממש פותחים את החשיבה.
יתכן שזה תלוי הרבה בסיבת הפתיחות.
לא הרי מי שנולד מודרני למי שנהיה כזה.
גם אם חיים בטוב, לפעמים יש יותר סיכויים לגירושין.
אם מדובר למשל בשוברי מסגרות, שנהיו פתוחים יותר ממשפחתם, יש הגיון שישברו עוד מסגרות.
אם זה אנשים שרוצים יותר למצות וליהנות ממה שיש לעולם להציע, יש הגיון שכשזה מתנגש עם ההנאות של אחרים למשל הבן זוג, הקשר מתפרק. [לתאוה יבקש נפרד]
ובאופן כללי ככל שיותר קרובים לתרבות המערבית יש פחות מחסומים לאדם לעשות מה שבא לו, וזו מציאות - ממש לא סטיגמה.
לא נראה לי שהעולם המערבח מתבייש בנתונים האלו.

את הסיפור במשפחה לא קראתי, אבל את הספר קנינו בזמנו וקראתי אותו רק פעם אחת. הוא לא עשה לי טוב, היתה בו נטיה להבין יותר את הפתוחים, ולשנוא את הצדיקים, היתה הרגשה כללית שהם יותר טפשים ונודניקים.
אני מאמין שבקריאה שניה הייתי רואה שהדברים יותר מורכבים.

אני מבין מהנידון כאן שהסיפור עבר שינוי ברושם שקיבלתי ממנו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

למען הסדר הטוב-
זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
________________________________________________________

הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
(למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
הגיע העת הזאת.

בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

ונחזור לגיבור סיפורינו.
דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
אבל-
בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

הוא בודד.

את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

ועל זה רציתי לכתוב.

הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

_______________________________________________________________

תודה ל

Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -
דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
***
רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

[ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
***
ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
***
אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
ואני מודה לה גם על כך.
***
ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
***
הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

(טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
@Ruti Kepler

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה