פנאי קרוב ככל שתרצי- רותי קפלר

אם בעלה לא היה כזה "חמור גרם" כפי שהיטיבה @DvoraVidman להגדיר, השווער לא היה יכול להתנהג ככה.
בצורה הבסיסית ראיתי הענקה מצדו.
יכול להיות שמעבר יש יחסים מורכבים ואפילו מאיימים עם ההורים,
אזור נוחות, אי הבנה רגשית או משהו אחר.
ולכן חיפשתי את השיח של גילה איתו.
 
בצורה הבסיסית ראיתי הענקה מצדו.
יכול להיות שמעבר יש יחסים מורכבים ואפילו מאיימים עם ההורים.
ולכן חיפשתי את השיח של גילה איתו.
קראתי רק פרקים מעטים, ובהם היה חוסר התחשבות מוחלט מצידו ברצונותיה של אשתו.
 
יש נתינה מצדו, הנובעת גם היא מהצורה בה גידלו אותו - על הגבר לקחת ''אחריות'' על אשתו ( סוג של ג'נטלמן) אך מצד שני, הוא לא ממש רואה בה שותפה לחיים.
וזה די ברור שאף , לא הוא, המשפחה שלו או שלה - מעונין להקשיב לה.
 
יש נתינה מצדו, הנובעת גם היא מהצורה בה גידלו אותו - על הגבר לקחת ''אחריות'' על אשתו ( סוג של ג'נטלמן) אך מצד שני, הוא לא ממש רואה בה שותפה לחיים.
וזה די ברור שאף , לא הוא, המשפחה שלו או שלה - מעונין להקשיב לה.
כדאי לחכות ולראות, אנחנו מידי בהתחלה בשביל לשפוט.
 
בעל אכפתי?
חמור גרם.
אם הוא כזה, למה היא לא קמה ומתגרשת ממנו?
יש בנישואין שלה כנראה גם תועלת שאנחנו עוד לא עמדנו עליה.
המכלול קשה, אבל כנראה יש גם סיבות לא לעזוב.

זה לדעתי קצת יותר עמוק ממה שנראה.
 
אם הוא כזה, למה היא לא קמה ומתגרשת ממנו?
יש בנישואין שלה כנראה גם תועלת שאנחנו עוד לא עמדנו עליה.
המכלול קשה, אבל כנראה יש גם סיבות לא לעזוב.

זה לדעתי קצת יותר עמוק ממה שנראה.
זה לא משפחה שאפשר לעזוב.
 
ווא תודה על הסיפור המדהים! כל פרק אני קוראת בשקיקה פעמיים לפחות במהלך השבת;)
אפשר לומר שאני לגמרי מבינה את גילה, גם אני הייתי נכנסת לדיכאון אם לא היה לי מה לעשות בחיים...
ואיטי פשוט בחורה נדירה, גורמת לי לרצות להיות החברה הכי טובה שלה:cool:
 
לא כ"כ קשור להתכתבות האחרונה אבל אני מנסה את מזלי-
יש אפשרות להעלות לפה את הסיפור הקצר המשך ל'שניה לפני האור' שפורסם במוסף של 'משפחה'?
 
וואו וואו איזה פרק!
מבין השורות גם מובן כאן חוסר פרטיות משווע.
כל מה שקורה בביתם הקט, עובר בשידור ישיר וחי להורים
(או שאולי התקינו מצלמות בבית???)
 
כי מישהו סיפר על אגרסיביותו ואלימותו הבלתי מרוסנת של החתן, לשעבר.
בבירור נוסף, הבינו ההורים שעדיף לסגת לפני - מאשר להתחתן ולא להצליח לברוח אחרי.
 
לא כ"כ קשור להתכתבות האחרונה אבל אני מנסה את מזלי-
יש אפשרות להעלות לפה את הסיפור הקצר המשך ל'שניה לפני האור' שפורסם במוסף של 'משפחה'?
מרגיש לי קצת לא הוגן כלפי העיתון להעלות למקום ציבורי, מאמינה שהם משלמים כמויות לסופרות מותג כמו רותי קפלר כדי שתכתובנה בעיתון שלהם דווקא ואנשים ייקנו בשביל לקרוא את הסיפורים שלהם.
(בסוכות היה מלא תגובות של ראיתי רותי קפלר רצתי לקנות...)
 
עוד השוואה עדינה בפרק השבוע:

בין הוריה של איטי - שכל אחד מכבד את רעהו ואינו מאשים אותו בתהפוכות החיים
לבין גילה ואריה - שכל אחד מאשים בצורה ישירה ועקיפה בנסיבות הקושי של ילדם

נ.ב. עדיין צורם האי 'חוכמת הנשים בנתה ביתה' של גילה החכמה והרגישה
 
גם אני חושבת שחלק גדול מהבעיה זה שאין מספיק תקשורת.
נכון שהיא אמרה שהיא רוצה רוני.
אבל הגיוני מאד שבמקרה של השם הוא לא חשב שהיא רצינית.
אדם שקורא לבת שלו פרל'ה, לרוב לא מסוגל לחשוב שמישהו מתכוון ברצינות לקרוא לבת שלו רוני.
וכנראה שאם היו מדברים כמו שצריך, לא היו בוחרים את השם הזה, כי גם האבא צריך לרצות את השם,
אבל כן היה מקום לרגש שלה.
ואולי היו מגיעים למשהו באמצע ששניהם מתחברים אליו.

יש ביניהם פערי מנטליות עצומים
הוא לא רואה את זה לבד (וחבל)
והיא לא מספיק מסבירה את הצד שלה (גם חבל).
מצד שני, אם הכל היה מושלם כבר בשלב הזה, על מה היה הסיפור?

סתם התעלקתי על התגובה הזו אבל זו שאלה כללית שמציקה (רק?) לי לכל אורך האשכול.

כאילו, זה אמיתי הדבר הזה? לדון מה חשב ומה אמור היה לחשוב מישהו\י שלא קיים בכלל במציאות?
 
נ.ב. עדיין צורם האי 'חוכמת הנשים בנתה ביתה' של גילה החכמה והרגישה
היא צריכה להיות אישה לבעל בשביל להפעיל את החכמה.
היא היתה בשלב של שפחה לרודן...
רודן עשיר ומפנק, אבל רודן.
יש כאן מישהי נורמלית שהיתה רוצה שיאכילו אותה בפרלין, ביס-ביס?
לאנשים יש רצון בסיסי ובריא לעצמאות.
 
סתם התעלקתי על התגובה הזו אבל זו שאלה כללית שמציקה (רק?) לי לכל אורך האשכול.

כאילו, זה אמיתי הדבר הזה? לדון מה חשב ומה אמור היה לחשוב מישהו\י שלא קיים בכלל במציאות?
כן, זה חלק מהכיף
משחקי דמיון של מבוגרים

אבל האמת, שדנים על מקרים בסיפורים אבל תמיד זה נוגע למקומות האמיתיים של כל אחד בתוכו. אז כנראה בבאמת על זה הדיון, רק מתלבש על פרטי הסיפור.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

למען הסדר הטוב-
זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
________________________________________________________

הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
(למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
הגיע העת הזאת.

בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

ונחזור לגיבור סיפורינו.
דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
אבל-
בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

הוא בודד.

את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

ועל זה רציתי לכתוב.

הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

_______________________________________________________________

תודה ל

Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -
דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
***
רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

[ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
***
ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
***
אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
ואני מודה לה גם על כך.
***
ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
***
הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

(טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
@Ruti Kepler

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה