שאלה לאמהות - אבל לענות בכנות...

[שמשונית]

את צודקת במאה אחוז בכל מילה. ותמיד הייתי אומרת לה שתזהר ולא תכנס למקומות שלא קל לצאת משם.
אבל---
אני לא אחזור על משפטים שאמא שלה היתה אומרת לה, אבל כשהיא היתה מספרת לי את זה, פשוט לא הייתי מגיבה.
אז כשהיה מדובר ב"מריבות שגרתיות" הייתי מדברת איתה על כיבוד הורים וכו', אבל כשאמא שלה איבדה את הצפון, שם לא אמרתי כלום. לא לכאן ולא לכאן.
שלא נדע....
אגב, היום היא נשואה ב"ה, ויש לה ילדה עם אותו אופי כמו שלה, והיא כל הזמן עובדת על עצמה כדי שהבת שלה לא תעבור את מה שהיא עברה.

והיא לא ידעה להזהר לא להגיע למצבים שאמא שלה מאבדת את הצפון? או שלפעמים היא קצת אפי' נהנתה מהענין בתת המודע או במודע ממש?
את כחברה מהצד יכולה לומר את האמת וזה אפי' נשמע מדבריך שהזהרת אותה לא לעשות שטויות. ז''א היא לפעמים עשתה.
ואני חלילה לא מצדיקה אמהות שמאבדות את הצפון. זה סכנת נפשות בכל קנה מידה וגם להן יש חיוב בין אדם לחברו מדאוריתא.
ולגבי חולי נפש בואי לא נכנס לזה אפי' שמצוות כיבוד הורים היא לכל הורה שהוא. ע''ע הסיפור על התנא שאמו זרקה עליו נעל באמצע הדיון בבית הדין וקם להחזיר לה את הנעל אע''פ שידע שתזרוק שוב. ועוד על זו הדרך יש ספורים אין ספור.
פותחת האשכול יצאה מנקודת הנחה שאלו שתענינה אינן חולות נפש.

צריך להבין שאהבת הורים לילדים בשונה מבני זוג היא משהו מולד. זהו טבע הבריאה. וכמו שאי אפשר להלחם במעשה בראשית ולהפוך למשל זכר לנקבה, כך אי אפשר להתכחש לזה. רק מה בדורות המבולבלים שלנו, צריך להזהר לא להפריע לאהבה הטבעית. זה הכל.

גלשנו קצת. נו, שיהיה לתועלת.

 

[מיה יצחקי]

כל התאוריות על אופי כמו הבעל/ כמו האמא, והפרשנויות לזה. או התאוריות על הריון קשה, לידה קשה, וכו'. הן מאד בעיתיות בעיני. הן גורמות לקַבֵּעַ מצב במקום להאמין בפשטות שדברים ניתנים לשינוי, והם באמת ניתנים.

אני חושבת שכשמגדירים דברים בצורה מסויימת יש כאלה שזה מבהיל אותם.
אם יש ילד שהוא חסר ביטחון וחשוב לתת לו טיפול ריגשי (אפילו רק תרפיה באומנות)
אם נגיד שזה מחלקת בריאות הנפש (כולם ירתעו ויגידו מה פתאום) אבל זה מה שזה
וכשתגידי תרפיה אף אחד לא הולך למקום הזה (המפחיד מלחיץ וכו')

אם יש קשיים שנובעים מהבדלי אופי (כמו שיש שלמות שנוצרת מאותה סיבה) אם יש חסר תקשורת כי משהו מעיק לי בתת מודע (עקב משהו שעבר על ההורה בזמן היריון לידה אחרי או לפני זו לא המצאה שהמצאתי וזה לא מפחיד אלא פשוט רגש מודחק שמציף אותך בזמן שהילד עושה משהו מביט וכד' ואת לא מודעות לו) וכן הלאה.
זו מציאות אבל אין פה דבר מעבר לקושי הסטנדרטי שכל אחת אחרת תיארה. כי הכל בסופו של דבר הוא עניין של מודעות

שום דבר פה לא קיבעון שאין לו פתרון
כי באותה מידה שאפשר לומר אין כל קשר להבדלי אופי (כי מפחיד לחשוב על זה אולי זה לא ניתן לתיקון?) אפשר להתאלם מהבעיה ולומר אין שום קושי ביני ובין הילד שלי (לרב כמה שהילד מתבגר יש מודעות לקושי בין ילד והורה אז השוני אם קיים גדל) בגיל קטן קושי שלנו יותר פיזי ככל שהילד גדל הקושי הופך לעול רגשי יותר ויותר.)
אז התוצאה אותה תוצאה התגברות הקושי וההבדל

אך אם אני מודעות שיש לי קושי עם הילד שלי ואני בודקת מה הסיבה שלו תמיד אפשר לתקן ולהתקדם ולהבנות (כי בסופו של דבר הכל זה עבודת המידות) וזה לא משנה כלל מאיזה סיבה נוצרה הבעיה בתקשרת /התנהלות

למה קל לומר שאיני מסתדרת עם השכנה כי האפוי שלה כל כך שונה משלי? (היא קםפדננית צרחנית חטטנית ואני א והבת פרטיות רוגע וכו') למה מפחיד אותי לומר שקשה לי במשהו עם הילד מאותה סיבה? מה פה קיבעון? עם השכנה תוכלי לעבוד על המידות והצליח וכך גם עם הילד (רק שעם השכנה את יכולה לברוח מהמערכה ולהישתדל לא להיתקל בה לא לפתוח דלת וכד' והילד נמצא אית בבית אין הרבה אפשרויות לברוח מהמערכה)

 

[chayasl]

והיא לא ידעה להזהר לא להגיע למצבים שאמא שלה מאבדת את הצפון? או שלפעמים היא קצת אפי' נהנתה מהענין בתת המודע או במודע ממש?
את כחברה מהצד יכולה לומר את האמת וזה אפי' נשמע מדבריך שהזהרת אותה לא לעשות שטויות. ז''א היא לפעמים עשתה.
ואני חלילה לא מצדיקה אמהות שמאבדות את הצפון. זה סכנת נפשות בכל קנה מידה וגם להן יש חיוב בין אדם לחברו מדאוריתא.
ולגבי חולי נפש בואי לא נכנס לזה אפי' שמצוות כיבוד הורים היא לכל הורה שהוא. ע''ע הסיפור על התנא שאמו זרקה עליו נעל באמצע הדיון בבית הדין וקם להחזיר לה את הנעל אע''פ שידע שתזרוק שוב. ועוד על זו הדרך יש ספורים אין ספור.
פותחת האשכול יצאה מנקודת הנחה שאלו שתענינה אינן חולות נפש.

צריך להבין שאהבת הורים לילדים בשונה מבני זוג היא משהו מולד. זהו טבע הבריאה. וכמו שאי אפשר להלחם במעשה בראשית ולהפוך למשל זכר לנקבה, כך אי אפשר להתכחש לזה. רק מה בדורות המבולבלים שלנו, צריך להזהר לא להפריע לאהבה הטבעית. זה הכל.

גלשנו קצת. נו, שיהיה לתועלת.

ואמא שלה ידעה להזהר לא להגיע למצב של לאבד את הצפון? לא. אז אם היא לא הצליחה, בטח שא"א לדרוש מנערה בת 16-17-18 שתשלוט בזה.
זאת אמנם לא טענה, אבל כשהיא עשתה את השטויות שלה, זה הגיע הרבה אחרי שאמא שלה עשתה את הטעויות שלה.
שורה תחתונה, שלא נהיה במצב הזה, כדי שלא נצטרך להבין את זה...

 

[נחל]

שורה תחתונה, שלא נהיה במצב הזה, כדי שלא נצטרך להבין את זה...

בדיוק כך.
אי אפשר בכלל להתחיל לשפוט. ויתכן מאד שהיא חוותה דברים קשים יותר מהתנא ההוא, ולא כשהיא ישבה בראש שולחן מכובד, אלא כשהיא הייתה ילדה קטנה או גדולה שזקוקה נואשות לאמא שלה.

 

[chayasl]

בדיוק כך.
אי אפשר בכלל להתחיל לשפוט. ויתכן מאד שהיא חוותה דברים קשים יותר מהתנא ההוא, ולא כשהיא ישבה בראש שולחן מכובד, אלא כשהיא הייתה ילדה קטנה או גדולה שזקוקה נואשות לאמא שלה.

כמה נכון...

 

[GRN]

תראי יכול להיות..
כמו שכתבתי עדיין יש לי שני ילדים שאחד מהם בן שנה ככה שאני לא יכולה לדעת איזה תכונות יש לו.

לדעתי עצלות למשל היא תכונה נרכשת. ולכן אני יעשה את הכל שהילדים שלי לא ירכשו אותה. (בד"כ היא נרכשת בחברה הקרובה ז"א הורים ואחים)

עצלות זו נטיה בנפש והיא תלויה בכך שהגורם "עפר" (כן, כן ) דומיננטי בהרכב הנפש. אולי את מתכוונת להרגלי חיים, שהם בוודאי ובוודאי נרכשים.

 

[מיה יצחקי]

והיא לא ידעה להזהר לא להגיע למצבים שאמא שלה מאבדת את הצפון? או שלפעמים היא קצת אפי' נהנתה מהענין בתת המודע או במודע ממש?
את כחברה מהצד יכולה לומר את האמת וזה אפי' נשמע מדבריך שהזהרת אותה לא לעשות שטויות. ז''א היא לפעמים עשתה.

אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו
נשמע לי קצת קשה מה שאמרת (ואיני סותרת את החובה הגדולה שיש בכיבוד הורים)
אם ילדה בת 10 (לא נראה שקושי כזה מתחיל בגיל מאוחר יותר בהרבה) מביאה את אמא שלה לאבד את הצפון נוכל לומר לה למה עשית זאת? מגיע לך שאמא שלך איבדה את הצפון
זה כמו לומר לילד שחטפו לו ממתק מהתיק למה הבאת ממתק? מגיע לך. אולי הוא עשה טעות אבל האם זו סיבה מוצדקת למה שעשו לו??????????

אנחנו לא יודעות את הסיפור ולכן איננו יכולות לדון (אני בכל אופן)
מאוד כואב לי לשמוע כשדנים צד כלשהו לחובה.כשלא יודעים את כל ההבטים וגם אז עדיין אף אחד לא יודע מה עובר בלב של כל אחת
אני לא דנה את האמא אלא מנסה לומר שלא תמיד יש אשמים ולא תמיד יש צודקים. אנחנו לא יודעות מה עבר בלב האמא ולא מה עבר בלב הילד אבל לי בטוח ששניהן נפגעו ולשניהן היו כוונות טובות.

 

[ליקי]

אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו
נשמע לי קצת קשה מה שאמרת (ואיני סותרת את החובה הגדולה שיש בכיבוד הורים)
אם ילדה בת 10 (לא נראה שקושי כזה מתחיל בגיל מאוחר יותר בהרבה) מביאה את אמא שלה לאבד את הצפון נוכל לומר לה למה עשית זאת? מגיע לך שאמא שלך איבדה את הצפון
זה כמו לומר לילד שחטפו לו ממתק מהתיק למה הבאת ממתק? מגיע לך. אולי הוא עשה טעות אבל האם זו סיבה מוצדקת למה שעשו לו??????????

אנחנו לא יודעות את הסיפור ולכן איננו יכולות לדון (אני בכל אופן)
מאוד כואב לי לשמוע כשדנים צד כלשהו לחובה.כשלא יודעים את כל ההבטים וגם אז עדיין אף אחד לא יודע מה עובר בלב של כל אחת
אני לא דנה את האמא אלא מנסה לומר שלא תמיד יש אשמים ולא תמיד יש צודקים. אנחנו לא יודעות מה עבר בלב האמא ולא מה עבר בלב הילד אבל לי בטוח ששניהן נפגעו ולשניהן היו כוונות טובות.

אנחנו לא יכולות לדון את האמא או הבת אבל אני יכולה לכתוב מנסיון קרוב. (לצערי)
שכן! ילד בן 10 שיודע שיש לאמא בעיה והיא לא מי יודע מה יודעת לשלוט בעצמה מפנים את המסר ולומד ללכת על קצות האצבעות! ולומד לשמור מרחק.
ומי שלא לומד הוא בבעיה! כי את האמא אי אפשר לשנות! וזה יעלה לילד\ה הזו בחיים. (הנפשיים בודאות והרוחנים כמעט בודאות) ממה שאני ראיתי.
מי שיש לה אמא עם סף נמוך. (נהיה עדינים כן..) יכולה בהחלט ללמוד לחיות אם זה ומי שלא לומד סוחב הרבה משקעים וזה לא קשור לתוכונות של האמא שהיא חזקה חוזק זה לא איבוד שליטה!
מי שחזקה באמת היא מנהלת בית יפה ומושלם לא בית של מריבות.
וילדה בת 17-18-19 יכולה להיות יותר בוגרת ומבינה מאמא עם סעיף קטן.(או גדול ואני כותבת את הכל מהכרות לא סתם תאוריות)
ובחורה כזו הייתה אמורה למצוא לעצמה את הפינות. (מקווה שכך היה) כי מי שלא לומד לעשות את זה הוא מסכן!


ולתקווה נכון מה שכתבת על מי שמחכה וכו'.. גם אצלי היתה אחרי הראשון תקופת המתנה וזה לא כ"כ משנה כמה יותר משנה שהכרתי את התחושה של הרצון והצפיה לילד.

ועדיין ברור לי שאם קשה לך עם הילד אז קשה! ולא תמיד זוכרים כמה רצו אותו בדיוק שהוא מכעיס.
וכבר שמעתי משהי שנולד לה ילד אחרי 10 שנים שהיא בוכה שקשה לה לקום בלילה, אז היא אמרה בגלל שחיכיתי לו לא קשה לי? זה קושי מלוו בשמחה אבל זה נשאר קושי.

 

[ליקי]

אה.. ועוד דבר ברור שיש לחברה שלך הרבה מה לעבוד!
כי לצערנו אנחנו מקבלים בתורשה גם את הדברים הלא מושלמים של ההורים שלנו. והרבה ממה שלא אהבנו אצל ההורים שללנו אנחנו עושים. ואם הייתה ממש בעיה אז זה הרבה יותר קשה.

 

[תקוה]

ולתקווה נכון מה שכתבת על מי שמחכה וכו'.. גם אצלי היתה אחרי הראשון תקופת המתנה וזה לא כ"כ משנה כמה יותר משנה שהכרתי את התחושה של הרצון והצפיה לילד.

ועדיין ברור לי שאם קשה לך עם הילד אז קשה! ולא תמיד זוכרים כמה רצו אותו בדיוק שהוא מכעיס.
וכבר שמעתי משהי שנולד לה ילד אחרי 10 שנים שהיא בוכה שקשה לה לקום בלילה, אז היא אמרה בגלל שחיכיתי לו לא קשה לי? זה קושי מלוו בשמחה אבל זה נשאר קושי.

מקבלת.
לא הגעתי לשלב הזה כנראה .
אני לא חשה בקושי עד כדי כך... אולי כי היה לי קשה יותר בלי הקושי הזה שמופיע לעיתים כה רחוקות...
מה שנכון שקשיי ההתחלה קשים המעבר,מזו''ץ למשפחה. הקימה בלילה
אך זה מרופד מכל הכיוונים בכל כל הרבה אושר שהכל מתגמד מול האושר האינסופי...
כך דעתי. אולי באמת דעת יחיד...

 

[מיה יצחקי]

שכן! ילד בן 10 שיודע שיש לאמא בעיה והיא לא מי יודע מה יודעת לשלוט בעצמה מפנים את המסר ולומד ללכת על קצות האצבעות! ולומד לשמור מרחק.
ומי שלא לומד הוא בבעיה! כי את האמא אי אפשר לשנות! וזה יעלה לילד\ה הזו בחיים. (הנפשיים בודאות והרוחנים כמעט בודאות) ממה שאני ראיתי.
.

וכך את נותנת לגיטימציה למה שהאם עושה?????????????

וסליחה אבל אני אומרת אמא שלא יכולה לעבוד על עצמה היא בבעיה.
כי הנשמות שהיא קיבלה במתנה הם אוצרות והם פיקדון וזו האחריות שלנו לדאוג שלילדים שלנו יהיה טוב והעתיד שלהם יהיה טוב (רוחנית וגשמית) ולא ההפך
הילדה שקיבלת במתנה לא ביקשה ממך להיות המתנה שלך. אם את לא יכולה לשמור עליה כראוי זה בעיה

ועם זאת הרבה פעמים יש ילדים, אופיים כ"כ נוח שהם יוצאים מזה בקלות ולא ניזוקים מדי (תמיד יש נזק) ויודעים מתי לשתוק ומתי להתחבא ומתי לשמח או להרגיע. והרבה פעמים יש אמהות שמודעות לקושי ויודעות שיש להן תפקיד וגם הן לומדות להתגבר ולגדול

כל אדם המגיע לעולם מקבל כוחות להתמודד עם נסיון השאלה אם הוא מצליח להתבונן לתוכו ולמצוא כוחות אלו זה לא תמיד קל. ולכן מבקשים שלא נגיע לידי ניסיון .
וזה לא רק ילדים והורים זה כל החיים שלנו רצף של נסיון שהתגברות על הקושי מעלה אותנו מגדילה ומורוממת בעוד כל נפילה מורידה דוחקת ומקטינה.

ולכן איננו יכולות לדון אף אחד אחר (לפעמים בקושי להבין) אלא להבין שכל אחד במצבים האלה סובל הילד ההורים אפילו האחים. אפשר להבין לתת אמפטיה ואם מאוד חשוב לנו אפשר להתפלל לה' ולבקש שיתן לאלה שקשה להם את הכוחות הטמונים בו כדי להצליח.


עבודת המידות אמרנו?

 

[שמשונית]

חשוב מאד להבחין בין איסורי דאוריתא של בן אדם לחברו שזה אסור לאמא לעשות בכל מקרה!
לבין חובת כיבוד הורים שמצווה על הרגש ואין לה גדרים אלא היא כל בן חיב לעשות להוריו את מה שהם רואים ככבוד ולא מה שלדעתו צריך להיות ויש אסמכתאות ברורות לכך.
קשה לקבל את זה אבל זו האמת.
בואו נשאל כך: מה אמא חיבת לילדיה אם בכלל?









מאוד חכם להגיד לילדה אמא שלך הבוגרת והיא צריכה לעבוד על מידותיה ולשלוט בעצמה ולך מותר להתעלל בחולשות שלה. וכולן פה מבינות מצוין למה אני מתכוונת.
ולהיפך להגיד לאמא, הילד אשם הוא הרתיח אותך אז מגיע לו שגלשת...
אבל האמת, צריך להגיד לכל אחד את ההיפך הגמור.
וזה גם מה שאמרתי לחברה של אותה בת רדופה, את תגידי לה שהיא צריכה לחזור בתשובה ולהתחזק בכבוד הורים ושתתקן אותי בבקשה אם אני טועה. זה לא שפיטה בכלל. היא אומרת את זה בפרוש.
וחזרתי ואמרתי שלאמא נגיד דברים אחרים. ויש לה חיובי דאוריתא וחובת עבודת המידות דחופה ביותר. והרבה על מה להתוודות.
אבל תבינו מה יש לנו כאן:
בדור עקום השכל וההשקפה שלנו מה עשתה לנו הפסיכולוגיה הגויית? הילד הוא במרכז ואתם ההורים 'תשדרו' חם ואהבה, כי לא בטוח שאתם אוהבים באמת...(אבסורד כבר אמרנו?)ותהיו נתונים לחסדים ולקריזות שלו! רק כך הוא יגדל מחוסן נפשית, בריא בנפשו, אהוב לבריות, ירא שמים ושמח בחלקו.
ואגב מסתמא בסופו של דבר תהיו אשמים בחולשות כלשהן שכנראה יהיו לו.
במקום להבין שהקב''ה לקח את אבא ואמא ושם אותם בבית הזה. הקב''ה ידע את כל החולשות שלהם והמידות הלא מעובדות שלהם והכין להם ולילדיהם עבודת חיים! ששניהם אינם פטורים ממנה.
ראית פעם אמא שנכנסת מראש למאבק ואלימות כלפי ילדיה? ללא כל רקע?
שכאשר נולד לה תינוק היא מחליטה מראש שהוא חצוף ומרדן וכו'?
ז''א שהילד התנהג בצורה שקשה לאם מאיזו שהיא סיבה ובמקום להתאים את עצמו לאמא. אמא לא בטוחה בעצמה הודות לפסיכולגיה המעוותת שעוותה לנו את המוח וכאן הילד נכנס ועושה ככל העולה על רוחו בחסות האידיאל של 'הילד במרכז'!
ואח''כ מה שאמא לא תעשה - היא האשמה בעיני הילד האנוכיות שקבלו מהרחוב כזו לגיטימציה.
כמה פעמים יש לילדים ביקורת וטענות על ההורים בדברים שהם בכלל לא בגדר עוול אלא למשל חסכנות, חומרות, נקודת אופי שאינה חיסרון כמו סגירות/פתיחות וכד'
וכך אנו פטורים מכל עבודה עצמית כי הרי אנו מוכרחים במעשינו כתוצאה מהתנהגות ההורים וכולם צריכים להבין ולגונן עלינו וההורים אשמים במחדלים שלנו.
במקום להבין שבכל מצב, בכל מצב, יש בחירה חופשית! גם במצב הלא פשוט שה' שם את הילד זו הבחירה שלו מה לעשות עם זה. ויוכיחו כל הילדים שגדלו באותו בית וצמחו כל אחד כפי בחירתו.
ולהגיד שאדם מוכרח מהאופי שלו ומהסביבה שלו זו שלילת הבחירה החופשית וזו כפירה בעצם.
ויוכיחו בעלי התשובה הגיבורים שעושים שינוי בהרגלים ונגד הסביבה בה גדלו ותכונות האופי שהתפתחו בהם וכו' וכו' ובוחרים להכיר בבורא העולם שנתן לנו תורת חיים. ועושים שינוי של 360 מעלות...

וגם לך אמא יש בחירה חופשית ואינך מוכרחת במעשיך! וגם אם קשה עם הילד והוא דורך לך על היבלות הכי מדממות בלי משים שוב ושוב.
הבן אדם היחיד שיש לך שליטה עליו ויש לך אפשרות לגרום לו לפעול אחרת, הוא-

את עצמך בלבד!
ואין לך שום פטור.


הרבה הרבה נחת .

 

[ליקי]

וכך את נותנת לגיטימציה למה שהאם עושה?????????????

וסליחה אבל אני אומרת אמא שלא יכולה לעבוד על עצמה היא בבעיה.
כי הנשמות שהיא קיבלה במתנה הם אוצרות והם פיקדון וזו האחריות שלנו לדאוג שלילדים שלנו יהיה טוב והעתיד שלהם יהיה טוב (רוחנית וגשמית) ולא ההפך
הילדה שקיבלת במתנה לא ביקשה ממך להיות המתנה שלך. אם את לא יכולה לשמור עליה כראוי זה בעיה

ועם זאת הרבה פעמים יש ילדים, אופיים כ"כ נוח שהם יוצאים מזה בקלות ולא ניזוקים מדי (תמיד יש נזק) ויודעים מתי לשתוק ומתי להתחבא ומתי לשמח או להרגיע. והרבה פעמים יש אמהות שמודעות לקושי ויודעות שיש להן תפקיד וגם הן לומדות להתגבר ולגדול

כל אדם המגיע לעולם מקבל כוחות להתמודד עם נסיון השאלה אם הוא מצליח להתבונן לתוכו ולמצוא כוחות אלו זה לא תמיד קל. ולכן מבקשים שלא נגיע לידי ניסיון .
וזה לא רק ילדים והורים זה כל החיים שלנו רצף של נסיון שהתגברות על הקושי מעלה אותנו מגדילה ומורוממת בעוד כל נפילה מורידה דוחקת ומקטינה.

ולכן איננו יכולות לדון אף אחד אחר (לפעמים בקושי להבין) אלא להבין שכל אחד במצבים האלה סובל הילד ההורים אפילו האחים. אפשר להבין לתת אמפטיה ואם מאוד חשוב לנו אפשר להתפלל לה' ולבקש שיתן לאלה שקשה להם את הכוחות הטמונים בו כדי להצליח.


עבודת המידות אמרנו?

לגיטימציה לא נתתי!
אבל אמא שמתנהגת בצורה כזו היא לא נורמטיבית! זה הרי ברור לכל מי שקורא את מה שכתוב כאן, ולכן אני חושבת שמותר לילד לטובתו!!!
ללמוד קצת אך לשרוד ולא ללכת ראש בראש כי זה לא יתן לו כלום!
ושוב אני לא דנתי רק כתבתי שילד גם בן 10 יכול לדעת מה לעשות ומה לא לעשות אם זה חשוב לו והוא רוצה להמשיך אך שהוא לחיות!

ועוד נקודה שאני חייבת להוסיף לגבי זו שככה אמא שלה מתנהגת אל תשכחי שהיא הולכת להיות הסבתא של הילדים וכן חמות של בעלה אח"כ והבעיות רק גדלות אולי אן מריבות אבל יש התנהגות לא נורמטיבית שצריך לחיות איתה ולהעביר לילדים שזאת סבתא גם אם היא ככה. ואל תהיו תמימים אמא שצורחת על ילדים, היא ממשיכה להתנהג ככה גם אחרי שיש חתנים\כלות ונכדים בבית. (אולי יש חצי שנה של חסד שהיא עוד מתביישת אבל ההרגל חזק מהכל) ונכון שלא נעים לקרוא את זה ובכלל לא נעים לחשוב ככה אבל מה לעשות הורים שקשה איתם זה עד 120.

 

[נחל]

חשוב מאד להבחין בין איסורי דאוריתא של בן אדם לחברו שזה אסור לאמא לעשות בכל מקרה!
.

שמשונית, אף אחד לא חושב שמותר לעבור על איסורי דאורייתא.
אבל במצבים קשים יש כזה דבר שנקרא אונס, ולפעמים מישהו עושה דבר שהוא אסור, כי הוא לא מסוגל לעשות אחרת.
מעבר לזה -יש דברים שאסור לעשות להורים, ובמקרים מסוימים ההלכה מתירה, משום חייך קודמים.
בשורה התחתונה - כששומעים על מישהי שחוותה כזו התמודדות, זה לא נכון לבוא ולהעיר לה, ואפילו לא לחשוב בלב שהיא לא בסדר. מנין לנו לדעת?
לניצולי שואה לא היה היתר לדבר כלפי שמיא, והחזו"א לא רצה להעיר להם. למה?
הוא למד פסיכולוגיה?
זו הבנה בסיסית. אתה לא יכול להבין מישהו שחווה מצב מצוקה קשה, כי אתה פשוט לא היית שם, ואין שום טעם שתטיף. בקלות אתה עלול לקלקל ולפגוע.

ואני יכולה לומר לך מנסיון, שגם חברה טובה לא יכולה לשפוט.
לי הייתה חברה טובה שגדלה בבית קשה. היא ספרה לי דברים, ושתפה אותי. את חושבת שלכן אני יכולה להגיד איפה היא יכלה להתגבר ואיפה לא? מנין לי? מי שחושבת שהיא יכולה לשפוט אחרים, פשוט טועה. ולא משנה מה מידת הקרבה שלה לאותה אחת. גם אחות לא יכולה לבוא בביקורת כלפי אחותה. כי גם את אותו מצב עצמו כל אחד חווה אחרת בהתאם לאופי שלו.

 

[נחל]

...

 

[נחל]

ולהגיד שאדם מוכרח מהאופי שלו ומהסביבה שלו זו שלילת הבחירה החופשית וזו כפירה בעצם.
.

בחור בן חמש עשרה שגדל בסביבה חילונית לגמרי, ולא ראה ספר תורני או דמות תורנית מימיו.
איך זה שהוא מחלל שבת? הוא מוכרח בגלל הסביבה שלו?
אולי גם זו שלילת הבחירה החופשית?

רק מה, פה אנחנו רואים את הנתונים מבחוץ, ומבינים שכך השם גלגל, והוא כרגע אונס, עד שיתאפשר לו להכיר באמת.
יש גם מצבים רגשיים שהם אונס. אדם בשום אופן לא יכול להטיף לזולתו. יתכן מאד שהזולת עובד על עצמו כפול ומכופל ממנו עצמו, וזה לא נראה כלפי חוץ.

 

[מי]

לגיטימציה לא נתתי!
אבל אמא שמתנהגת בצורה כזו היא לא נורמטיבית! זה הרי ברור לכל מי שקורא את מה שכתוב כאן, ולכן אני חושבת שמותר לילד לטובתו!!!
ללמוד קצת אך לשרוד ולא ללכת ראש בראש כי זה לא יתן לו כלום!
ושוב אני לא דנתי רק כתבתי שילד גם בן 10 יכול לדעת מה לעשות ומה לא לעשות אם זה חשוב לו והוא רוצה להמשיך אך שהוא לחיות!

ליקי, נתת עצה פרקטית יעילה בהחלט, שברור שלא כל ילד יכול ליישם. הרבה ילדים אכן נוקטים בשיטות התגוננות כאלה או אחרות באופן אינסטנקטיבי.
אם נחזור לעניינו, אמהות, חלקכן מכירות את הסיטואציה של ילד שפחות מסתדרים איתו וחלקכן לא.
מוסכם?
מי שמכירה (ולא משנה אם באופן אישי או לא ) שתצלצל לי תודה.
תודה!

 

[שמשונית]

אני מצטערת אם נשמעתי לא כפי שהתכוונתי.
אין פה שום שפיטה. חלילה ובכלל אף פעם אי אפשר לשפוט. לעולם!
כל מה שדובר כאן לגבי הדוגמאות היו למידת לקח לעצמינו על בסיס דוגמא נפוצה לצערינו.
זה מגוחך בכלל להטיף אל תשפטו...
ועל זה שאמרתי שצריך לשוב על טעויות-
ומה נראה לך בעלי תשובה לא צריכים לחזור בתשובה על תקופת חילוניותם?
ואדם שחטא באונס לא צריך לחזור בתשובה?
מי שמרגיש האשמה בדברי עושה זאת על אחריותו בלבד וכנראה יש לו על מה להאשים את עצמו.
כאמור כל אחד יכול לקחת אחריות ושליטה על מעשיו בלבד.
וכן גם לי יש המון על מה לחזור בתשובה. שנזכה. גמח''ט.

 

[שמשונית]

כפילות

 

[נחל]

ובכלל אף פעם אי אפשר לשפוט. לעולם!
.

טוב, אז אם הנקודה הזו יש בינינו הסכמה, אין שום טעם לבוא לחברה ולהגיד לה שהיא צריכה לחזור בתשובה על כבוד הורים, כי יכול להיות שהיא לא צריכה. יתכן שבתנאים שהיו לה היא עשתה מה שיכלה, ויכול גם להיות שעל מה שהיא הייתה צריכה כן לחזור, אפילו דברים של אונס, כדבריך, היא כבר חזרה. מנין לנו לדעת?