שיתוף | או חברותא או שיבוטא | או - תאווה! תאווה! תאווה!

  • הוסף לסימניות
  • #1
סיפור לסוף זמן חורף:
ר' רפאל יצחק "הכריש", שף במסעדת "הדג", בעל מחבר קונטרס "חיזוקים איתנים", ישב במסעדת הדגים בנמל יפו, וזלל ברעבתנות דג נא. שאריות של עור ואורז נתקעו בזקנו, אך הוא פרע אותו בידו וניער אותם ממנו בקלות.
זה עתה הוציא את ספר הבישול הראשון שלו, ושובל מעריצים עגומי פנים בהו בו דרך הזכוכית הכהה של המסעדה, וציפו שאולי השף יחון אותם במבט, אף השף היה עסוק בדבר מאוד חשוב, הוא ניסה באותו רגע לשחזר את המהלך של המשגיח על כך הנושא של הכרת הטוב, ואיך בדיוק הוא ישלב את זה בקונטרס של החודש הקרוב.
למי ששאל אותו, סיפר רפאל יצחק הכריש, כי הוא נולד בתור ילד חרדי, וכל מיני דברים שחווה, גרמו לו לעזוב את המגזר החרדי.
לעצמו הוא היה עונה שהוא בעל תאוה גדול. יש כל מיני משגיחים שאומרים שכל מי שפורק היום עול זה מתאווה – שטויות! הם לא מכירים אותי, אני בהחלט בעל תאוה! כל השאר סתם אפיקורסים!
בכל מקרה הוא עכשיו מנהל את מסעדת הדג שהקים בנמל, וכל אניני הטעם שקקו במקום, ליקקו מרקים עדינים, קרם צלופחים, פירות ים בתפוזים, ועוד מני שקצים ורמשים, חלקם חסרי שם, חלקם חסרי חיים, וחלקם עודם בחיים, גוססים לתוך מרק חם לקול תרועת הקהל האנין.
בשעות בין הערביים היה רפאל יצחק פורש לחדרו, נוטל ידים ומתחיל לכתוב את הקונטרס החודשי "חיזוקים איתנים", מופץ בחנויות הספרים המובחרות ובדוכני הספרים של בלוי בבתי הכנסת, ניתן לשלם ב"נדרים פלוס", הנחה לאברכים מעל גיל 30.
איזה כיף שיש "אוצר החכמה" היום, היה שמח עם עצמו, בזמני בשביל ספר כמו זה, הייתי צריך לשבת באויצר איזה שבוע, כאן איך שאני מחפש יש לי את הספר, שמח.
~~~~~~
מכיוון שבעל מצפון גדול היה, אבל תאוותו גדלה עליו מאוד, לא יכל לישון בלילות, והדבר פגע בכושר העבודה שלו, לחזור בתשובה זה גדול עליו, אבל לשלוח שו"ת SMS הוא יכול.
וכך כתב בשאלה: "שואל בשביל חבר שחוטא ומחטיא את הרבים, אוכל ומאכיל שקצים בשבת, מה התיקון שלו? איך הוא יכול לכפר על מה שעשה" ושלח.
"אחד שהחטיא את הרבים", כתב לו הרב כהן מרבני בית ההוראה, "תקנתו שיזכה את הרבים, ואפשר על ידי עלונים כמו העלון שלנו שצריך לתמוך בו שיצא כל שבוע, אפשר לתרום בכרטיס אשראי".
תפס אותו הרעיון של הרב, התיישב על המקלדת והתחיל להקליד איזה שיחה מהזיכרון, משהו שהראש ישיבה של חדרה אמר בקעמפ הצו"לים, כשעוד היה צדיק וניסה לשבור את התאוות שלו, "אם תשבור את התאווה יהיו לך שניים", אמר לו איזה חסיד אחד באוטובוס, אבל הוא זילזל בו, ועכשיו הוא מגלה שהוא לגמרי צדק. וככה נולד הקונטרס "חיזוקים איתנים", שמשלב מהלכים מוסריים מראשי הישיבות, עם מהלכים למדניים בנשים נזיקין, משהו מלהיב לגמרי.
ויום אחד הוא הלך באמת, בתחפושת של חרדי הוא נכנס לפונוביץ' ובהה בהלם בבחורים שהחזיקו את החוברות שלו והתווכחו על משהו שכתוב שם ,התמזל מזלו באופן שרק בספרים קורה, והוא שמע את אחד הבחורים אומר לרעהו: "אני לא מסכים איתו בכלום, אבל הייתי מת לדעת מי המחבר של הקונטרס". והבחור השני ענה לו בזלזול, "אם לא תעיין קצת בחוברות שלו, לא בטוח שתוכל להבין את הדרגה שלו".
הוא היה המום, בחלום שלו הוא לא חלם שזה יצליח עד כדי כך, מיד התקשר למדפיס ואמר לו להדפיס עוד מהדורה ולחלק בחינם כפרסומת, לרגל הילולת הרבי מקוצק , היה כתוב על הכריכה, לטשטש עקבות.
לפעמים היו בעיות בהפצה והוא היה לחוץ, הסרטן לא מחליק לו בגרון בלי שידע שיש לו זיכוי הרבים פעיל כל הזמן, בשביל להיות בטוח שהכל רץ, הוא פתח ארגון קטן של מבחנים על הספרים שלו בתמורה כספית זעירה, והרבה בחורים נבחנו על הקונטרסים וקבלו שוברים לקניית כובע בסוף זמן חורף.
הוא לא היה שלם עם עצמו, היה לו חשש שמא הטריפות שהוא אוכל מטמטמים לו את הלב, ואז הקונטרסים שלו יצאו עם טמטום הלב מובנה בתוכם, ובחורי ישראל יחטאו בגללו בשל טמטום הלב שהוא מכניס בספרים.
~~~~~~
אחרי התלבטויות רבות, ואוכל רב שלא ירד לו בגרון, הוא החליט לחדול ממאכלי בשר בכלל, בגרזן קהה הוא רוצץ את פסל הדג שהיה קבוע מעל פתח המסעדה, לקול צהלת ההמון והצלמים של משרד היח"צ, וקבע במקומו מיצג אמנותי בצורת עלה של חסה, צבע על פח, ממוחזר, של תומרקין, 2008.
המסעדה הפכה את עורה ונעשתה טבעונית, ובמקום הקהל המסורתי שלו שהיה בא לזלול ושילם כהוגן, החלו לפקוד את המסעדה אשכנזים רזים וחיוורים בנעליים סינטטיות זולות משוק הכרמל, שהיו מבקרים במקום לעיתים קרובות, מנסים לנחם את עצמם על אי אכילת בשר, במעדנים שהשף הכריש לשעבר היה מבשל מקליפות של סלרי ומאצות מאודות, אחד מהאשכנזים הנ"ל היה סטודנט שהיה מתעד את המנות שלו ומתבל אותם במשפטים אידישאים וישיבתים, רפאל ידע שלשניהם יש עבר דומה, אך בחר להתעלם ממנו, וכל פעם שהגיע היה יורד לחדר שלו וכותב עוד שמועס בקונטרס.
ויום אחד ראה שהסטודנט הגיע למסעדה עם לפ טופ, ומתוך התיק הטרנדי שלו הוא שלף את הקונטרס "חיזוקים איתנים" של החודש הזה, והתחיל לנסח מייל לכתובת שהופיעה בחלק האחורי של הקונטרס, כתב ככה איזה רבע שעה, מציץ מדי פעם בקונטרס, מקמט את המצח וממשיך לכתוב בהתלהבות מהולה במעין זעם קרוב לריתחא דאורייתא. לחץ על שלח, טרק את הלפטופ והחל סועד את ליבו בטחינה ועלי גפן לא לפני שצילם אותם והעלה לפייסבוק.
ובדיוק באותו רגע הגיע המייל לרפאל, והטלפון רטט לו בכיס בדיוק כשתיבל את הרטטוי, והוא נהנה ממשחק המילים הזה של "רטט", ו"רטטוי", הוא לא יכל לכבוש את הסקרנות, ורץ למשרד לשבת לקרוא את המייל. הוא ניסה לקרוא בין המילים אם הוא מנסה לרמוז לו שעלה עליו, אבל השאלות שלו היו כל כך חזקות בלמדנות שלהן, עד שמצא את עצמו צולל לתוך אוצר החכמה כדי לענות לסטודנט על השאלות.
ניסה מפה, ניסה משם, אבל השאלות היו ממש חזקות, והוא לא הצליח לענות עליהם, חיפש וחפר, פשוט כלום, אין לו מה לענות לו, הוא שואל טוב.
התחיל לגרד בראש, נזכר שאין לו כיפה, כמה כיף זה לגרד את הראש עם כיפה, נזכר בימים שבהם היה תקוע בשושנים לדוד, לומד כל הלילה, כי מחלקים בבוקר רוגעלך, כמה שהאוכל ניהל אותו כבר אז.
עלה לו איזה תירוץ, נראה לו קצת דחוק, הוא התחיל לכתוב אותו וזה הלך והסתבך, הוא רצה כבר לראות איך הסטודנט יגיב כשיקרא את התירוץ שלו, והזמן לא התחיל אפילו להספיק, ממש לא כיף.
אז הוא פשוט ניגש אליו והתחיל לומר לו את התירוץ, לרגע הסטודנט נבהל, אבל בגלל שבתל אביב הוא ראה מספיק דברים מוזרים, הוא התעשת והתחיל לענות לו בלי בעיות, מצטט בעל פה את ר' שמעון שקאפ, ורפאל דוחה את המהלך שלו בקלות, מי שיודע קצת רייד יודע שזה אפילו לא מתחיל, אבל הסטודנט לא היה פראייר, תקף אותו מכל מיני ראיות, ושמט לו את כל היסוד, וכך התווכחו עד שעת הסגירה, ונשארו בצריך עיון.
למחרת הגיע הסטודנט עם ערימה של ספרים, ובאמצע המסעדה הוא הפך שולחן אחד לכולל אברכים מאולתר, ורפאל השיב לו על כל שאלה, והסטודנט תקף, ורפאל הגן, לא סתם כינו אותו "הכריש", כמו ארכי טורף הוא הסתער על הסברות החלשות של הסטודנט, קורע אותם בשינים חשופות.
לאחר חודש של ויכוחים, הוא תלה שלט על דלת המסעדה, "לימוד תורה חשוב יותר מלמלא עלי גפן באורז, המסעדה תיסגר בשעות הבוקר, ותיפתח אחר הצהריים". וידידיה מאיר צילם בסלולרי והצמיד לטור השבועי שלו, מוקף במשפטים מלאי רגש והתפעלות.
למשך שבועים המסעדה היתה סגורה בבוקר, ורפאל והסטודנט היו עושים שטייגען בתוך המסעדה, עד שרפאל הבחין שקורה לו משהו לא טוב, מרוב ריתחא דאורייתא עם הסטודנט הוא לא מצליח למצוא לעצמו זמן לכתוב את הקונטרסים, ובכלל אחרי ההגהות של הסטודנט לא נשאר כלום מהחידושים שלו, הוא החליט פשוט לבטל את החברותא, תלש את השלט מפתח המסעדה, שלח את הסטודנט למסעדה אחרת, וחזר למלא בבוקר עלי גפן, ככה יש לו זמן לחשוב בלימוד בלי מפריעים, וככה הלומדים יהיו מרוצים, ויתחזקו, והוא יוכל להמשיך לעשות מה שהוא רוצה בלי נקיפות מצפון.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
ענק! עצום! אדיר! כביר!
אין לי מילים.

אני חייב כמה טיפים איך אתה עושה את זה כל כך טוב. מאיפה כל הפרטים המדויקים, והרעיונות המקוריים, והאווירה התוססת.
משהו שלא מצוי במחוזותינו.
בגדול זה מגיע מלהתחבר לדמות, אל אתה מכיר מישהו עם סיפור חיים שיכול לתת לך השראה, אתה מנסה להיכנס לנעליים שלו ולחיות משם, רוב הפרטים בסיפור מבוססים על דמויות אמיתיות וקיימות, אך הפרטים כמובן שינים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
בס"ד


ליואל, ידידי.
הטרפת אותי בשנה האחרונה עם בערך אלף שיחות טלפון, כל פעם ממספר אחר.
כל פעם אמרת לי את אותו הדבר:
נתן, נתן. פנס בערפל, פנס בצהרים. לץ בבוקר, תנין בלילה. נתן נתן. תן לי ביקורת, ספר לי איך הכתיבה שלי.
נראה לך שהיה לי כוח?
מה פתאום.
פעם אחת אפילו אירחת אותנו לשבת שלימה (שאפו על האומץ), תודה על העוף. הצטערתי שלא ביקשתי לארוז את מה שנשאר, אחח. אתה יודע לבשל, בחורי הטוב.
במוצאי שבת, אמרת לי כך, דמעות מציפות את עיניך:
נתן, אכלת בשבת כמו שניים פרה ואחד גמל, לפחות עכשיו תן לי ביקורת, אני משווע לפידבק.

לנצח לא אשכח איך עמדתי בדלת ביתך במושב זכריה, טעון וגדוש. יריתי זיקוקים עם העיניים. לא הצלחתי, הזיקוקים יצאו חלושעס.
בסוף אמרתי בקול שפל, שהיה אמור בכלל להיות שחצני ורועם:
יואל, תודה רבה על הדגים.
כרגע אני עמוס בפניות קודמות, ויש טורים רבים שעליי עוד לכתוב.
אמצא זמן, אני מבטיח - שיקרתי במצח נחושה וללא בושה - אכתוב לך ביקורת, בהזדמנות, אולי בערב פסח.

ערב פסח בא, ואני אנא אני בא:
שקר לשקר מצטרף לעיתון גדול, ולא נותרה ברירה.
לפעמים, צריך הבטחות, אפילו שהן הובטחו בשקר מוחלט, ובחוסר כנות זועקת.

אז הנה הביקורת המוטחת המובטחת, אתה הולך ליפול מהפח אל הפחת, ידידי.
היא תהיה ארוכה. הבטחות צריך לקיים, אמר מי שאמר ושכח לחתום על הצ'ק.


הכתיבה שלך יואל, ייחודית, כמעט אגדית.
עושר המושגים, הדימויים, השזירה של המילים - יוצרות יחד סלט גן עדן, אבל...
תמיד יש אבל, יואל, תמיד.
טוב, נתחיל.
-----


הטור הנוכחי, תופס את הקורא באוזניו כבר בשורה הראשונה.
ציטוט:
ר' רפאל יצחק "הכריש", שף במסעדת "הדג", בעל מחבר קונטרס "חיזוקים
איתנים", ישב במסעדת הדגים בנמל יפו, וזלל ברעבתנות דג נא. שאריות של עור
ואורז נתקעו בזקנו, אך הוא פרע אותו בידו וניער אותם ממנו בקלות.


כל משפט פה הוא הברקה סדרתית, וזה למה:
ר' רפאל יצחק - אבל מכוּנה הכריש? ממתי ר' כלשהו מכונה במשהו אחר מעבר להרה"צ הנדוש?
כריש?
כרישים יש רק במקווה, שר איזה שיכור.
המילים המדוייקות שלו היו, אם אינני טועה: "יש כריש במקווה"

המתח מתגבר:
שף במסעדת 'הדג'.
גם רב, גם כריש, גם שף?
ואז המתח כמעט מסתיר את השמש, אוי, המתח:
... בעל מחבר קונטרס "חיזוקים איתנים", ישב במסעדת הדגים בנמל יפו, וזלל ברעבתנות דג נא.

קודם כל - קליעה בול. חיזוקים איתנים. שם נפלא לקונטרס. שֵם מכובעדי'ג, שם שרק מישהו מהתחום יכול לתת לקונטרס שלו.
שם שמרמז: אני יודע הכל, אבל אני עדיין צנוע ולא מדביק לקונטרס שלי שם יותר מידי מפוצץ. בדיוק המנעד הנכון.

נקודה שניה:
ממתי מחבר קונטרסים זולל דג נא, ועוד ברעבתנות?
הגזמת, יואל. פגיעה אנושה ברגשות הקוראים (יש מצב שאתה נהנה מזה?).
רב מכובד אוכל תמיד בנועם וענוות חן. חס וחלילה בצורה אחרת.

רבנים אוכלים בצניעות, אנחנו - פשוטי העם - סתם אוכלים בפשטות. יש רק עדה אחת, מאוד מסויימת, שנוהגת לאכול ברעבתנות.
מי העדה?
ובכן, כל מי שהוא לא אנחנו. כולם, יואל. כולם. כולם כולם חוץ מאיתנו. העדה שלנו הכי טובה, באמת.


ואז מגיע משפט המחץ הנועל את הפסקה, ומקבע סופית את הצורך הנפשי של הקורא להמשיך לקרוא את הטור הארור:
...שאריות של עור ואורז נתקעו בזקנו, אך הוא פרע אותו בידו וניער אותם ממנו בקלות.
גם רב, גם כריש, גם אוכל ברעבתנות, גם כותב קונטרסים - וגם מגדל זקן גדול עד כדי הצורך בניעורו?

מה נאמר ומה נדבר, כריש.

חשבנו עכשיו יבוא טור שגרתי, טעינו.
הנה באה הפיסקה השניה, ומעלה עוד יותר גבוה את הסקרנות והעניין סביב הכריש השבע:
זה עתה הוציא את ספר הבישול הראשון שלו, ושובל מעריצים עגומי פנים בהו בו
דרך הזכוכית הכהה של המסעדה, וציפו שאולי השף יחון אותם במבט, אף השף
היה עסוק בדבר מאוד חשוב, הוא ניסה באותו רגע לשחזר את המהלך של
המשגיח על כך הנושא של הכרת הטוב, ואיך בדיוק הוא ישלב את זה בקונטרס
של החודש הקרוב.


הפסקה הזו משדרת: חכו חכו, יש עוד הרבה, בקושי התחלנו. מעבר לכרישות המוזכרת, האיש גם הוציא ספר בישול, והוא אישיות מוכרת במיוחד, עד כדי שיש שובל של מעריצים (ברצינות, יואל? שובל של מעריצים? לא אחד, לא שניים, שובל?...) שעומדים ומציצים עליו. ורגע, למה הם בכלל עגומי פנים?

הפסקה נגמרת בעוד בוּמצ'יק נחמד:
הכריש לא רק כותב קונטרסים, אלא עוד שותל בתוכם מסרים ממרן שליט"א!
מי, מה, למה, ואיך אנשי החצר מאשרים לכריש להכנס בכלל ולהאזין ל'מהלך'?..

ואת כל העושר הזה הצליח הכותב לדחוס בשתי פסקאות בודדות, מרשים, מרשים.

הטור ממשיך וממשיך, ולצערי - הקצב רק עולה. כל משפט מקפל בתוכו עולם שלם של מסרים, ורבדים.
מצד אחד - מענג, מעולה.
מצד שני - בלתי אפשרי לקריאה, יואל. אולי תעלה כל יום שתיים שלוש פסקאות, ככה מתון מתון.

הטור פשוט גדוש מידי, כמו לאכול משולש פיצה עם 10 שקיות תיבול, וגלון שלם של רוטב. זה לא רק שהשפם טובל בצבע החום הדביק, אלא גם המגבעת החדשה והמהודרת נרטבת כולה מהשפע. יותר מידי רוטב, בחורצ'יק, הגזמת.

שאלת אותי טלפונית בדמע (ניסית לטשטש את העקבות, אבל שמעתי את ההתנשפויות ואת הדמעות מתקנחות לתוך ממחטה משובצת גועלית בגודל של יבשת):
י'א נתן, למה אתה לא מצליח לקרוא אפילו טור אחד שלי כמו שצריך?

וזאת התשובה, יואל. כי זה בלתי אפשרי.
יותר מידי זיקוקים, יותר מידי שכבות.
אי אפשר להחזיק את כולם ביחד.


הנה עוד פסקה.
...וכך כתב בשאלה: "שואל בשביל חבר שחוטא ומחטיא את הרבים, אוכל ומאכיל
שקצים בשבת, מה התיקון שלו? איך הוא יכול לכפר על מה שעשה" ושלח.
"אחד שהחטיא את הרבים", כתב לו הרב כהן מרבני בית ההוראה, "תקנתו
שיזכה את הרבים, ואפשר על ידי עלונים כמו העלון שלנו שצריך לתמוך בו שיצא
כל שבוע, אפשר לתרום בכרטיס אשראי".


ההומור - מושחז. שואל, אבל 'בשביל חבר', כמובן.
מזכיר את הסיפור המוכר על אותו תלמיד חכם מופלג שנכנס בסילודין למרן זצ"ל, ושאל אגב תנועות מצועצעות ומוגזמות:
רבינו שליט"א, באתי כדי לשאול שאלה בשביל שכני, שמתבייש לבוא ולשאול בעצמו...
על המקום, מיידית, אמר מרן זצ"ל:
תמהני, למה אתה צריך לבוא? הלא שכנך יכל לבוא בעצמו, ולומר שנשלח על ידי שכנו...


הלאה.
דרך השאלה התמימה הזו, הדמות כולה מוארת באור שונה לגמרי.
לא רק כריש רעבתן, אלא גם מחלל שבת, חוטא ומחטיא מוצהר.
האמת? נורא ואיום. תתבייש, יואל. לגרום לקרוא להזדהות עם דמות, לחבב אותה, ואז לגלות לו שהדמות המוערצת היא בעצם אדם מחלל שבת, חוטא ומחטיא?
אולי אני צריך לדבר עם וועדת הקבלה של מושב זכריה, בקטנה. להחליף איתם כמה מילים בנוגע לתנאי הקבלה של התושבים שם, רק אומר.

ומה התשובה?
שוב, רבדים על רבדים.

רובד ראשון:
תשובה הלכתית, לזכות את הרבים. תשובה קצת מוזרה, אני חושב. לא עדיף קודם לחזור בתשובה?..

רובד שני:
הצעה מעשית. עלון תורני. סאבטקסט: כעת מובן למה הכריש עוסק בהדפסת קונטרסים תורניים.

רובד שלישי:
יח"ץ טהור. בתוך התשובה עצמה מגולם יח"ץ אמיתי. העלון שלנו יוצא כל שבוע. יפה, מרשים.
כתבה שיווקית אנחנו מכירים, עכשיו יש גם תשובה שיווקית.

מזכיר לי למה אי אפשר לקרוא עיתונים בחג, האמת. לא בגלל המשקל שמעיק אבל לא הורס את הקריאה, אלא פשוט בגלל כמויות היח"ץ בלתי אפשריות בתוך כל משפט שני. וזה עוד במגזינים הרציניים יותר, לא מוספי היח"ץ הפתטיים.

רובד רביעי:
עקיצה חדה, רמיזה בוטה על כל תעשיית ה'שנור' חסרת הגבולות.
שאלת שאלה הלכתית? אין בעיה, תשובה תקבל, אבל גם המלצה עסיסית לתרום, ואפשר גם באשראי.
מזכיר לי כותרת של כתבה חדשותית בעיתון אחד, לפני שני שבועות:
"אישי ציבור מוטרדים מהאפשרות שהמקווה ביישוב חרציות לא ייבנה כמתוכנן".
וואלה?
מעניין.
קוראים את הכתבה, ואז מגלים את ה'ברוך':
כולה כתבה שיווקית נלעגת. רוצים שתתרום כסף, כדי שיוכלו לבנות את המקווה ביישוב חרציות.
הרגשה שעבדו עליך, שגרמו לך 'סתם' לקרוא כתבה, כאשר בעצם קראת פרסומת לעמותת טהרת האוהל.
בדיוק כמו בתשובה של הרב כהן. קיבלת תשובה הלכתית, אבל הרגשת שעבדו עליך, ידידי הכריש.
כי בסוף התשובה ה'הלכתית גרידא', הומלץ לך בחום גם לתרום.

מזכיר לי עלון שבתי מסויים, שהיה פעם מעניין וקריא.
בסוף, קרה מה שקרה, והעלון הפך להיות בלתי קריא בעליל, וזה למה:
בסוף כל מדור, מופיעה השורה השיווקית הבאה: מעוניין ברכישת סט ספריו של הרב הכריש? חייג עכשיו ל'חיזוקים איתנים שופס'!
אה, באמת?

שוב, אותה הרגשה. עבדו עליך בעיניים.
חשבת אתה קורא עלון תורני עם מדורים אקטואליים, גילית בסוף המדור שבעצם קראת קטע פרסומי שרוצה לגרום לך לקנות את סט (!) ספריו של הרב.
אוף.

שורה תחתונה, יואל:
אתה כותב טוב, ונהדר, ומעולה, וייחודי. תמשיך לכתוב, תמשיך, תמשיך, ואל תעצור לרגע.

שאלת קיטבג לסיום: איך הולך לך עם הספר?


שבת שלום, נתן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #10
@יואל ארלנגר - אדיר. הדפסתי (כן, גם אני...) לפני שבת. עונג שבת של ממש. כתיבה אלופה! (ל'חרדים טהורים' זה בטח יצרום, אבל נו, אפשר לעשות תשובה...)

@נתן גלנט - זו לא ביקורת. זו פרשנות טובה ומלאה!
בשפה מקראית זה נקרא: "הפשט וניתוח".

שאפו לשניכם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
למען האמת, הדפסתי גם אני לשבת. נהנינו עד הגג.
הרבנית המליצה להגיה שוב לפני הדפסה. ביקשתי פרטים והיא רק זכרה את זה:
...מקמט את המצח וממשיך לכתוב בהתלהבות מעולה במעין זעם קרוב לריתחא דאורייתא...
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
למחרת הגיע הסטודנט עם ערימה של ספרים, ובאמצע המסעדה הוא הפך שולחן אחד לכולל אברכים מאולתר, ורפאל השיב לו על כל שאלה, והסטודנט תקף, ורפאל הגן, לא סתם כינו אותו "הכריש", כמו ארכי טורף הוא הסתער על הסברות החלשות של הסטודנט, קורע אותם בשינים חשופות.
לאחר חודש של ויכוחים, הוא תלה שלט על דלת המסעדה, "לימוד תורה חשוב יותר מלמלא עלי גפן באורז, המסעדה תיסגר בשעות הבוקר, ותיפתח אחר הצהריים". וידידיה מאיר צילם בסלולרי והצמיד לטור השבועי שלו, מוקף במשפטים מלאי רגש והתפעלות.
ורק אני חשבתי שהסוף של הסיפור יהיה:
באותו יום יצא הסטודנט משערי המסעדה כשרוחו טובה עליו וחיוך ערמומי ניצת בין שיניו, למרות כאב הראש מהפלפולים והסברות עם ה"כריש", לא התאפק, פתח את הפלאפון, חייג מספר ספרות, כשהאיש מהעבר השני ענה אמר לו הסטודנט "הרב כהן, בסיעתא דשמיא היום אפשר לברך על המוגמר, החזרנו עוד נשמה יהודית הביתה."
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
לדוג שני כרישים בגלל כריש אחד....

יואל, טור חופר בטעם טוב! נוגע ברבדים השמנוניים של יער הדגים המחוזקים, ומניב תורה שלמה של תוכן באיפיון הרשע לתיאבון בין זמננו, המגלם את הכלל 'רשעים מלאי חרטות'.

נתן, טור פרדוקסלי. ביקורת שראוייה לטור בפני עצמו. שלל אבחנות מלועו הפעור של נטיף המים הכריש, הגוזל את חנית ההתרמה מידי המתרים, ומשדלו במנת דג אחת אפיים.

אם זה לא היה עצוב, זה לא היה מצחיק.
זה היה שופך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
@יואל ארלנגר
הכית שוב.
אתה באבחה אחת קוטל אותם את כולם. לא מכו אלאור עזריה שהתמהמה והשתפן, אתה קוטל ברגע האמת, לא משאיר מקום ללוחמי צדק צבועים למיניהם להשתחל להם עם המצלמה בין קת הרובה שלך והקרבן בעל עיני הרוצח.

מי שכתב שחרדים טהורים לא יהנו - אינו אלא טועה, לא הבין, לא התעמק.
זו קריאת תיגר על תעשיית ה'הכל אפשרי ורק תתרום לארגון החשוב שלנו', תעשיית ה'שאל את הרב' באינטרנט שמתירים כמעט הכל. ורק תתרום ותהיה שותף. וכל סלב שמצטלם עם כיפה ותפילין באומן ובמזיבוז ומצייץ 'וואו איזו אנרגיות רוחניות' רגע לפני שהוא בורח חזרה לבילוי ערב בפאב השכן, הופך ליקיר המדור. עולם חדש של חיזוקים איתנים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
@יואל ארלנגר, אין לי מילים. גנבת את כולן לתוך הטור המוצלח שלך. בפעם הבאה תשמיט לפחות קטע אחד, בכדי שיוותרו לנו מילה או שניים לתגובה...

בעצם, תוסיף עוד קטע... האשכול ייראה כ'נעול'... מלבד 'תודות' לא תקבל עליו כלום, אבל אנחנו נזכה לעוד שעה קלה של קורת רוח בעולם הזה.

היום, אחרי הבשורה המרעישה, מן הראוי לתקן: געציל, חפרת!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אוהדי יואל הכריש - לתשומת ליבכם!
מישהו הקפיץ באיש את רעהו אשכול עתיק וגנוז, בתוכו שליתי את הפנינה הבאה....
אני עורך עלון בשם "ותן חלקנו"
ניתן לקבלו במייל ע"י שליחת הודעה לכתובת <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
או לחילופין, ניתן להורידו מאתר לדעת נט
מהרו להירשם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
  • הוסף לסימניות
  • #19

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת מקומט או חלק
קרן שמש חדרה מבעד לחלון, גורמת לר' שלומקה למצמץ, הוא פקח את עיניו ממלמל 'מודה אני' ונוטל את ידיו.

אחר ניגב אותם במגבת שהמתינה לו על השידה לידו, הוא התרומם לכדי ישיבה, נשען לאחור על ראש המיטה, מביט במיטה הריקה שלידו.

אשת נעוריו כבר איננה, הוא הביט בידיו המקומטות כלא מאמין, צובט עצמו לראות שהוא לא חולם, המציאות הכתה בפניו, הזדקנת. כן. אמר לעצמו בעודו צוחק צחוק של זקנים.

מלאך המוות כבר כאן. הוא מרגיש אותו קרוב. היום, מחר, שנה, שנתיים. זה יקרה.

לו רק היה מנצל את זמנו כשידיו עוד היו יפות, הרהר לעצמו.

אל מול עיניו צף כעת סבו ר' תנחום. הוא שלומקה היה בחור צעיר כשהגיע לישון עם סבו בבית, על מנת לעזור לו בפעולות השגרתיות שזקנים מתקשים בהם.

אחח זה היה קשה לראות כך את סבו, תמיד הרי היה כה צעיר ונמרץ. זוכר הוא איך היה נוהג להביט על ידיו הקמוטות של הסבא תנחום, מנסה להפנים שסבא תנחום, הזדקן.

סבא תנחום שפיקח היה, נוהג היה לצבוט לו בלחיו עם ידיו הקמוטות, לוקח את ידו החלקה של שלוימלה הצעיר מניח על ידו שלו ואומר "שלוימלה, גם לי היו פעם כאלו ידים וגם אני הייתי מסתכל כך על ידיו של סבא שלומקה שלי. דע לך" היה מוסיף כשאצבעו מתנופפת מולו באזהרה, "שמהר מאוד גם הידיים שלך יהיו מקומטות ככה".

אחר היה נאנח ושוקע במחשבות, "איי איי איי שלוימלה, אתה עוד צעיר. לו הייתי משכיל לנצל את הזמן כשידי עוד היו יפות כשלך."

נקישה קלה על הדלת החזירה את סבא שלומקה למציאות, נער עדין ושחרחר עמד בפתח פותח את הדלת בהססנות, סבא שלומקה חייך אליו וסימן לו להתקרב.

נכדו היקר והעדין התעניין בשלומו איך הוא מרגיש, סבא שלומקה נפנף בידיו כאומר לא חשוב. הוא שם לב למבטים החפוזים על קמטי ידיו.

"קרב אלי תנחום יקירי, הראה לי את ידיך היפות, הראה לי את הזמן שעוד מחכה לך".

סוף​
שיתוף - לביקורת החלום לחלום
מאז שהוא היה קטן הוא היה אוהב את זה, את הטבע, את הנגינה , את ציוצי הציפורים,
הנפש השקטה שלו אהבה את זה תמיד, אלו היו ההנאות שלו.
לא האוכל, היופי והאגו היו מנהיגים אותו, בשבילו מנוחה של שעה בין עציי השדות
הגבוהים ונגינה בחליל לקול ציוץ הציפורים היה מה שגרם לו לאהוב את החיים, את העולם
ואת עצמו.
ככה הוא היה תמיד, עד שיום אחד בלי כל תיכנון , העולם הרגוע והשליו שלו התנפץ,
המוני חיילים דהרו על סוסיהם ושרפו כל מקום, כל בית, הוא שמר על החליל שלו כמו על
עצמו, אבל השדה- השדה נשרף ונגמר.
העצים כאילו לא היו, נהפכו לחתיכות שחורות ומפויכות, הוא נלקח בשבי, החליל מתחבא
מתחת למעילו, משפחתו הקטנה נעלמה כלו הייתה, והשקט שלו גם כן, נעלם ולא היה.
כל לילה היה מתעורר שטוף זיעה לאחר חלום נורא, מתנשף ומזיע , מוודא שהחליל שמור אצלו.
כל פעם שהיה מתעורר ומביט סביבו, על הרצפה המלוכלכת שעליה היה שנרטבת בדמעות
של הישן לצידו כל פעם מחדש, והוא עצמו- אין? מה הוא עושה כאן? איך הגיע לכאן?
איפה העולם הרגוע שלו? איפה המשפחה הקטנה שלו שבכל מקרה לא היה ממנה כזה
הרבה- רק הוא, אחיו ואביו, וגם הם נעלמו לו- או שדווקא הוא זה שנעלם להם?
לאחר מספר לילות של שינה גרועה, של סבל מתמשך, לאחר שהתעורר שוב מסיוט לא נורמלי,
הוא חשב לעצמו מה היה קורה אילו במקום לחלום חלום על שריפה ועל עצים מפויכים
היה חולם על שדה מלא בציוצי ציפורים וצלילי נגינה? מי יודע , אם הייתה לו שליטה על חלומותיו
בהחלט היה רוצה לחלום על כזה דבר, אבל לצערו גם זה חלום שכנראה לא ייתגשם.
החלום לחלום.
שיתוף - לביקורת ?
דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

כל הלילה ירדו גשמים עזים.

למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
הוא נשאר לשחק עם כולם.
הבונקר#



03:17

הוא עמד שם מהוסס "למה באת לכאן בכלל ?" הוא שומע קול מתוכו רוטן

"רצית להילחם! החלטת לא לוותר!" מזכיר לו קול אחר

ואז במבט חתום הוא פותח את הדלת, בליבו יודע שהכול הולך להשתנות.

עשן סמיך של סיגריות חוסמות לו את הראיה, הריח שמעורב עם אדי אלכוהול כמעט מחניק ממנו שיעול.

באת בסוף הא ?! מחכים לך! הדובר גבר צעיר וחסון, לבוש חולצה מרושלת ואף אדום שכמו משלים את מראהו האימתני, מושיט לו את היד ללחיצה אדירה שכמעט שוברת לו כמה עצמות, לא סתם כינו אותו "הבריון".

הדלת נטרקת אחריו בנקישה קלה, כמו צוחקת על הנאיביות שבו.

"למה היית צריך את זה? רצית להרגיש גיבור גדול?" שוב הקולות סוערים בתוכו "אולי יש עוד אפשרות לסגת? חוץ מ"הבריון" איש לא ראה אותך!" הוא לא מרפה.

הוא כמעט בא להסתובב וללכת, אבל הקול השני לא משחרר "לא להיכנע! לא לתת להם כזאת מתנה! את הכול הם כבר לקחו! לפחות שבך לא ישלטו!!"

הוא מחליט להמשיך.

הם חוצים את החדר בזריזות, דלת חסונה בעלת קוד מספרים ניצבת מולם.

"הבריון" ניגש ומיקש עליה קצרות.

9-5-4-1-6 חרך צר של אור נפתח.

ואז הוא שמוע אותו.

ניגון אדיר שממיס את כל כולו.

"אמר אביי. אמר אביי. אמר אביי. אמר אביי"

המבט בעיינים נלדק, משהו בתוכו ניצת, ורגליו כקלות מרוחות, את מפתן הדלת ביעף חוצות.

והניגון נמשך ונמשך, וכל רצונו רק שלא יפסק לעולם.

"הוו גרישה כמה חייכנו לך!!" הוא שומע את קולו של הרב.

גרישה מסתכל סביבו בלהט, רואה את הרב, רואה את כולם, ועל פניהם אותו המבט,

המבט שלו!

"כי הם חיינו ואורך ימינו",

מכונת ה-ק.ג.ב. וה-נ.ק.וו.ד. לא תשבור את רוחינו,

את הגוף והכסף בחוזקה היא רומסת,

אבל הנשמה לא-לוקות כוספת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה