הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
תמיד כשצפניה היתה מתרוקנת מאנשים, אולי שעה אחרי חצות, ארליך היה יוצא לסיבוב הלילי שלו.
בשקית גל פז בלויה שכנו כמה טושים של ארטליין, שחור, כחול ואדום. וכשהגיע לקרן רחוב, היה שולף אותם ומתחיל לכתוב.
על תיבת מכתבים אחת הוא כתב קטע משיר של אביתר בנאי:
"דיבור לוקח אותך
לאן שתבקש
דבר לאן אתה רוצה".
בשולים התחתונים של לוח מודעות עמוס פשקווילים הוא רשם בכתב סת"ם יפה ומדוייק:
"אבל הלב
הוא רוצה הרבה יותר
מספר סיפור אחר
וחוזר ואומר
שהלכת לי חבר"
ובלבנה אחת שבלטה מהקיר בצפניה הקטנה הוא כתב:
"גאולה, הו גאולה", וזהו.
כשהצבע התייבש הוא היה יושב בתחנה מול המכולת ומעשן סיגריות, לפחות שלוש, ואז עולה הביתה.
את כל זה סיפר שלוימי פריילאך לחברים בדירה, הוא עקב אחרי ארליך, תיעד את המסע הלילי שלו, והנה, תראו את התמונה.
ובתמונה נראה ארליך, חליפת זברה ארוכה, כובע סופר שטוח, זקן מאפיר ופאות מסולסלות קצרות, היד שלו אוחזת בארטליין, והמבט שלו מופנה ימינה בחשש.
"צילמתי אותו דרך החלון האחורי של המכונית, חיכיתי לו שם", סיפר פריילאך בעיניים נוצצות.
"לא מבין מה זה עניינך", העיר לוינסקי שהיה עסוק במשחק שח מט בטלפון, "הבן אדם רוצה לקשקש על קירות, תן לו, לפחות הוא לא עושה בזמן הזה דברים גרועים יותר".
"אתה ממש לא מבין", ענה פריילאך, "זה הכל מסקרנות, אני לא רוצה לפגוע בו, זה פשוט מעניין אותי מה גורם לו לעשות את זה".
"אז לך תשאל אותו", לוינסקי לא הרים את העיניים מהטלפון, היה מרוכז כולו במשחק, לפתע שאג: "מט!" והשליך את הטלפון על המיטה.
"עזוב פילוסופיה", אמר אבנר, השותף השלישי בדירה, "מי בא הלילה לצפניה?"
בערך באחת הם סיימו להתארגן, עלו על רכב מסחרי גדול שהשיגו בהשאלה מהמשחטה במאה שערים, הרכב הסריח מעופות אבל הם סבלו בשקט, לאחר דקות מספר החנו אותו ליד המכולת, מול התחנה.
לוינסקי החליט שהוא הולך לחפש מעריב ב"הר צבי", ופריילאך נלחץ.
"אתה תהרוס הכל", הוא לחש, "אל תצא מהרכב!"
אבל לוינסקי לא ממש הקשיב לו, הוא פתח את הדלת ויצא.
עברה כבר חצי שעה, לוינסקי עוד לא חזר.
"לא מבין מה יש לו?" התפלא אבנר, בדרך כלל לוקח לו איזה עשר דקות, וזה במקרה שהוא מאריך".
לוינסקי חזר, הוא נראה נרעש: "יש לארליך חיוב!" סיפר בלהט, "הוא הושיב אותנו שם איזה רבע שעה, עד שהגיע עשירי למנין".
"למה לא קראת לנו?" שאל אבנר, "אנחנו שניים פה".
"ואז הוא היה עולה עלינו", השלים פריילאך, "גם ככה לוינסקי נשרף".
"מלכתחילה לא הייתי אמור להיות בעסק", לוינסקי נשם לרווחה, "הבעיה היא שאני צריך להישאר תקוע בתוך הרכב המצחין הזה".
"בעיה שלך", הפטיר פריילאך.
"התחלתם?" התערב אבנר, "הייתי מגיע לכאן לבד היה הכי טוב".
"בלי המידע שלי לא הייתה שומעים עליו בכלל", התערב פריילאך, "היינו תקועים עכשיו עם היצור הזה שמשחק שחמט עם עצמו".
"ששש", לוינסקי הציץ מהחלון, "מישהו מתקרב".
השלושה נדחקו אל החלון הכהה, דמות הלכה ברחוב, נעצרה ליד התחנה, גבר, מעיל שחור ארוך.
"זה הוא", מלמל אבנר כשהאיש התכופף לעבר פח האשפה. הביט לכל עבר והתחיל לחטט בפח.
שלושתם שתקו כשהאיש המשיך לחטט, הוא נבר בקדחתנות ולבסוף העלה ממצא, פחית ריקה.
"לא נראה לי", מלמל אבנר, ואכן האיש חשף את פניו הקמוטות, "זה מיילך השנורר מזכרון מוישה", זיהה לוינסקי.
השנורר שירך את רגליו במעלה הרחוב, ונעלם ברחוב מלאכי.
שעה ארוכה רבצו השלושה ברכב, לוינסקי נרדם והתחיל לנחור בקול, ואבנר התלחש עם פריילאך על שידוכים ופגישות.
מדי פעם עבר מישהו ברחוב, אבל זה לא היה ארליך, פעם אברך צעיר, נער רחוב, עוזר צלם מותש ובעל קיוסק שצעד בחשש כשבידו שקית ניילון שמכילה את הפדיון היומי.
בסוף הוא הופיע, כולם היו כבר כל כך עייפים שלקחה להם דקה עד שהם הבחינו בו.
הוא צעד בעוז, ממוקד מטרה כמו צייד, שקית הגל פז מתנדנדת לקצב פסיעותיו, הוא נעצר באחת ליד טלפון ציבורי, הוציא את הארטליין מהתיק, פתח אותו, ונעצר באחת, ידו מרחפת מעל משטח הזכוכית של תא הטלפון.
"נגמרו לו המילים", ניחש אבנר.
"תביא לי את המשקפת", ביקש פריילאך, הוא הצמיד אותה לעיניו וקרא לאבנר: "תרשום מספר: אפס שתיים, חמש שבע אפס, פעמיים תשע, שלוש אפס".
הוא חייג והטלפון הציבורי צלצל, ארליך נבהל והכניס את הארטליין לשקית. מבטים מבוהלים לכל עבר, עוד שני צלצולים וארליך הרים את השפופרת.
"מסתובב, בעיר הישנה
ורעש בא, מכל פינה"
שר פריילאך לתוך הפלאפון של אבנר, וארליך הקשיב בשקט לצליל המתכתי שבקע מהשפופרת הכבדה של הטלפון הציבורי.
ופריילאך השתתק, עברה דקה ארוכה של שתיקה, ואז ארליך בקול ירושלמי אפוף סיגריות המשיך את השיר בלחש:
"אני מכיר כבר,
מכיר כבר את דרכי
הדרך אל שער הרחמים".
פריילאך ניתק, וארליך האזין לצליל הניתוק, בחן את השפופרת בחשד והשיב אותה למקומה, שוב סקר בעיניו את הרחוב הריק, הציץ לעבר הבניינים על תריסיהם המוגפים, ובסוף שלף בשנית את הארטליין וכתב משפט קצר על הזכוכית.
הוא קרא שוב את מה שכתב, שוב הציץ סביב, ואז נמלט מהמקום בדהרת טירוף.
"גאון!" התפעל אבנר, "אתה מצליח לראות מה הוא כתב?"
"מנסה", ענה פריילאך וקרא:
"היי, מישהו שומע אותי
מישהו מקשיב לי, שומע אותי".
"מעניין", אמר לוינסקי.
למחרת הם ניסו שוב, ארליך הופיע, נעצר ליד הטלפון הוציא את הארטליין, ובדיוק מופתי הטלפון צלצל.
"מסתובב, בעיר הישנה
ורעש בא, מכל פינה"
הקול היה אותו קול, וארליך חשב שהוא הוזה, חשוב שתק, ושוב השלים את השיר, והשיחה נותקה והוא כתב:
"פעם היינו מדברים לאט
היינו מדברים בשקט
מדברים לאט".
וברח.
ככה עוד יומיים, ובמוצאי שבת הם שוב ישבו שם במכונית, ושוב חייגו לטלפון הציבורי, וארליך ענה.
פריילאך התחיל את השיר וארליך התחיל לדבר.
"אני לא יודע מה לומר לך ומה לא, אבל אני מחכה כבר לראות אותך במשך שנים, מבטיח לך שתחזור ותהיה לך מיטה חמה ואוכל טרי, אני אבשל לך בעצמי, רק תחזור".
פריילאך נבוך, הוא כיסה את האפרכסת בידו ולחש: "נראה לי שהוא חושב שזה הבן שלו או משהו".
לוינסקי קפץ ממקומו:"אני יוצא אליו". ולפני שהספיקו לעצור אותו הוא כבר היה ברחוב, צועד לעבר ארליך, אבנר ופריילאך בעקבותיו.
הם הקיפו את ארליך שהיה כולו שקוע במונולוג שלו, ופריילאך ניתק את השיחה.
ארליך הביט לכל עבר כמו חיה במלכודת, אבל לא היה לו שום פתח מילוט, הוא נכנע ללא קרב: "אז זה אתם...." הוא מלמל בקול חנוק, "ראיתם הכל ושמעתם הכל.."
"מצטער", אמר פריילאך וצעד קדימה, "זה אני אחראי לכל הבלאגן, הם לא קשורים לכלום".
ארליך הביט בו ובהם, ובסוף פלט: "כולכם נראים לי בסדר".
בתנועת אצבע הוא משך אותם ללכת בעקבותיו אל המבוי של צפניה הקטנה, עלה קומותיים ופתח את הדלת, "בואו", הוביל אותם אל חדר קטן אך מסודר ומאובזר בסגנון של נער מתבגר, לונגים על הקירות, תערוכה של קליפרים ובקבוקי ויסקי ריקים, תאורת אולטרה ועוד אלמנטים שצריך להוסיף כאן.
על השולחן היה פתוח ספרון קטן: 'שירון ישראלי לכל עת', ומתחת רשום:"שי למשתתפי תגלית - קיבוץ גבע'.
ליד הספרון עומדת תמונה, יחיאל קראו לו, מחייך ליד כותל מלאכותי בגן הילדים, פאות מסולסלות ארוכות, ובתמונה אחרת מקומטת, אבל נתונה במסגרת, הוא ברעמת תלתלים, מחבק כלב.
"אתם יודעים לאן אני שייך", התחיל ארליך לספר, "תולדות אהרן, החסידות הכי קנאית שיש. יש לי שישה ילדים, כולם הולכים בדרך המצוות, אבל יחיאל מאז שהוא נער צעיר עשה בעיות. היה מסתובב ברחוב יפו וחוזר מאוחר בלילה, מסתגר בחדר ושומע שירים של רדיו באוזניות.
בזה הכי נלחמתי, הייתי מחרים לו את הדיסקים ושובר, קורע את העטיפה וזורק לפח. הכי התביישתי שהוא היה הולך ברחוב עם כל השמונה בגדים, ולאוזניו אוזניות גדולות.
שום דבר שעשיתי לא הזיז לו, הוא היה מתמיד במעשים שלו, לגמרי.
ויום אחד הוא חזר הביתה, לבוש במדי צבא. הגעתי לחדר שלו והודעתי לו שיש לו רבע שעה לארוז תיק ולעוף מהבית.
הוא עשה את זה בהתרסה, בחיוך מעצבן על הפנים, וציפורה אסתר היתה צריכה לתפוס אותי שלא אתן לו איזה פראסק רציני על הפנים.
היא לא התערבה בכלום, הייתי כל כך אלים ועצבני בתקופה הזאת, גם בלי עבודה, גם הילד הזה, היא לא העיזה.
ושניה אחרי שטרק את הדלת התחלתי להתחרט, רצתי אחריו במדרגות, אבל הוא התעלם ממני, שם את האוזניות הגדולות על האוזניים וצעד קדימה.
שלוש שנים ניסיתי ליצור איתו קשר, הייתי מסתובב בלילה ליד בית החייל, אולי אפגוש אותו. שלחתי לו מכתבים ליחידה והתקשרתי אליו מחסוי, אבל רק היה שומע את הקול שלי הוא היה מנתק".
ארליך לקח הפסקה קלה והצביע על הפריטים בחדר: "רואים את כל זה? ככה השארתי את החדר במשך שלוש שנים, עד שיום אחד שמעתי שהוא השתחרר ועובד כמחלק עיתונים. בשכונה הזאת הוא חילק עיתונים, כל לילה הייתי מנסה לפגוש אותו, אבל הוא היה מתחמק, מתעלם, ממשיך הלאה כאילו אני אוויר.
ויום אחד פתחתי את הדלת בבוקר וראיתי את הספרון הזה, מונח על השטיח שלפני הדלת.
תפתחו, תראו מה הוא כתב לי בעמוד הראשון".
אבנר קרא מתוך הספר: "לאבא, מזכרת מתוך העולם שלי, פה אני חי".
הם הביטו בכתב הרועד, כמו תרשים אק"ג של הלב השבור של הילד, וארליך המשיך:
"התחלתי לקרוא את השירים, ולהפתעתי מצאתי בהם חן וחכמה, את רובם הייתי מצנזר, אבל את הטובים נצרתי בליבי.
הייתי יורד לרחוב ומדבר איתו, איך הוא נשכב תחת פסיעותיו של יחיאל, שצועד בו כל שחר, עמוס בעיתונים, והחלטתי לתקשר איתו דרך הרחוב.
על קירות הרחוב כתבתי מילים מתוך השירים, מילים חזקות, וציפיתי לתשובה.
ויום אחד מצאתי מתחת לשורה אחת משיר:
'אני רואה עתיד,
אני זוכר תמיד,
שהכוונה נותנת אמונה',
את השורה הבאה:
'ואבא חוזר ואומר
תעזבנו יום
יעזבך יומים'.
זאת היתה התשובה הראשונה, ואחריה באו רבות, שורה שאלה, שורה תשובה.
זה מה שראיתם, זה מה שהיה", סיים ארליך, "אבל מה יהיה, מה יהיה?" שאל ונאנח.
השלושה שתקו, ואז לוינסקי עמד ואמר: "לי יש ניסיון בשח מט, לא באנשים, אבל יש לי תחושה שזה מתקרב להכרעה, וזה קרוב"
"הלוואי", אמר ארליך, "הלוואי".
ובסוף הלילה הם ראו מתוך המכונית את יחיאל עובר ליד תא הטלפון, קורא את השורות שכתב ארליך, מוציא ארטליין משלו ורושם.
אחר כך הרים את ערימת העיתונים ונעלם מעבר לפינה.
ופריילאך קרא דרך המשקפת:
"אבא אני רוצה לעמוד מולך
להגיד לך שאתה אבא טוב
אבא אני צריך לדעת שאתה
אוהב אותי
ככה סתם
אבא טוב".
בשקית גל פז בלויה שכנו כמה טושים של ארטליין, שחור, כחול ואדום. וכשהגיע לקרן רחוב, היה שולף אותם ומתחיל לכתוב.
על תיבת מכתבים אחת הוא כתב קטע משיר של אביתר בנאי:
"דיבור לוקח אותך
לאן שתבקש
דבר לאן אתה רוצה".
בשולים התחתונים של לוח מודעות עמוס פשקווילים הוא רשם בכתב סת"ם יפה ומדוייק:
"אבל הלב
הוא רוצה הרבה יותר
מספר סיפור אחר
וחוזר ואומר
שהלכת לי חבר"
ובלבנה אחת שבלטה מהקיר בצפניה הקטנה הוא כתב:
"גאולה, הו גאולה", וזהו.
כשהצבע התייבש הוא היה יושב בתחנה מול המכולת ומעשן סיגריות, לפחות שלוש, ואז עולה הביתה.
את כל זה סיפר שלוימי פריילאך לחברים בדירה, הוא עקב אחרי ארליך, תיעד את המסע הלילי שלו, והנה, תראו את התמונה.
ובתמונה נראה ארליך, חליפת זברה ארוכה, כובע סופר שטוח, זקן מאפיר ופאות מסולסלות קצרות, היד שלו אוחזת בארטליין, והמבט שלו מופנה ימינה בחשש.
"צילמתי אותו דרך החלון האחורי של המכונית, חיכיתי לו שם", סיפר פריילאך בעיניים נוצצות.
"לא מבין מה זה עניינך", העיר לוינסקי שהיה עסוק במשחק שח מט בטלפון, "הבן אדם רוצה לקשקש על קירות, תן לו, לפחות הוא לא עושה בזמן הזה דברים גרועים יותר".
"אתה ממש לא מבין", ענה פריילאך, "זה הכל מסקרנות, אני לא רוצה לפגוע בו, זה פשוט מעניין אותי מה גורם לו לעשות את זה".
"אז לך תשאל אותו", לוינסקי לא הרים את העיניים מהטלפון, היה מרוכז כולו במשחק, לפתע שאג: "מט!" והשליך את הטלפון על המיטה.
"עזוב פילוסופיה", אמר אבנר, השותף השלישי בדירה, "מי בא הלילה לצפניה?"
בערך באחת הם סיימו להתארגן, עלו על רכב מסחרי גדול שהשיגו בהשאלה מהמשחטה במאה שערים, הרכב הסריח מעופות אבל הם סבלו בשקט, לאחר דקות מספר החנו אותו ליד המכולת, מול התחנה.
לוינסקי החליט שהוא הולך לחפש מעריב ב"הר צבי", ופריילאך נלחץ.
"אתה תהרוס הכל", הוא לחש, "אל תצא מהרכב!"
אבל לוינסקי לא ממש הקשיב לו, הוא פתח את הדלת ויצא.
עברה כבר חצי שעה, לוינסקי עוד לא חזר.
"לא מבין מה יש לו?" התפלא אבנר, בדרך כלל לוקח לו איזה עשר דקות, וזה במקרה שהוא מאריך".
לוינסקי חזר, הוא נראה נרעש: "יש לארליך חיוב!" סיפר בלהט, "הוא הושיב אותנו שם איזה רבע שעה, עד שהגיע עשירי למנין".
"למה לא קראת לנו?" שאל אבנר, "אנחנו שניים פה".
"ואז הוא היה עולה עלינו", השלים פריילאך, "גם ככה לוינסקי נשרף".
"מלכתחילה לא הייתי אמור להיות בעסק", לוינסקי נשם לרווחה, "הבעיה היא שאני צריך להישאר תקוע בתוך הרכב המצחין הזה".
"בעיה שלך", הפטיר פריילאך.
"התחלתם?" התערב אבנר, "הייתי מגיע לכאן לבד היה הכי טוב".
"בלי המידע שלי לא הייתה שומעים עליו בכלל", התערב פריילאך, "היינו תקועים עכשיו עם היצור הזה שמשחק שחמט עם עצמו".
"ששש", לוינסקי הציץ מהחלון, "מישהו מתקרב".
השלושה נדחקו אל החלון הכהה, דמות הלכה ברחוב, נעצרה ליד התחנה, גבר, מעיל שחור ארוך.
"זה הוא", מלמל אבנר כשהאיש התכופף לעבר פח האשפה. הביט לכל עבר והתחיל לחטט בפח.
שלושתם שתקו כשהאיש המשיך לחטט, הוא נבר בקדחתנות ולבסוף העלה ממצא, פחית ריקה.
"לא נראה לי", מלמל אבנר, ואכן האיש חשף את פניו הקמוטות, "זה מיילך השנורר מזכרון מוישה", זיהה לוינסקי.
השנורר שירך את רגליו במעלה הרחוב, ונעלם ברחוב מלאכי.
שעה ארוכה רבצו השלושה ברכב, לוינסקי נרדם והתחיל לנחור בקול, ואבנר התלחש עם פריילאך על שידוכים ופגישות.
מדי פעם עבר מישהו ברחוב, אבל זה לא היה ארליך, פעם אברך צעיר, נער רחוב, עוזר צלם מותש ובעל קיוסק שצעד בחשש כשבידו שקית ניילון שמכילה את הפדיון היומי.
בסוף הוא הופיע, כולם היו כבר כל כך עייפים שלקחה להם דקה עד שהם הבחינו בו.
הוא צעד בעוז, ממוקד מטרה כמו צייד, שקית הגל פז מתנדנדת לקצב פסיעותיו, הוא נעצר באחת ליד טלפון ציבורי, הוציא את הארטליין מהתיק, פתח אותו, ונעצר באחת, ידו מרחפת מעל משטח הזכוכית של תא הטלפון.
"נגמרו לו המילים", ניחש אבנר.
"תביא לי את המשקפת", ביקש פריילאך, הוא הצמיד אותה לעיניו וקרא לאבנר: "תרשום מספר: אפס שתיים, חמש שבע אפס, פעמיים תשע, שלוש אפס".
הוא חייג והטלפון הציבורי צלצל, ארליך נבהל והכניס את הארטליין לשקית. מבטים מבוהלים לכל עבר, עוד שני צלצולים וארליך הרים את השפופרת.
"מסתובב, בעיר הישנה
ורעש בא, מכל פינה"
שר פריילאך לתוך הפלאפון של אבנר, וארליך הקשיב בשקט לצליל המתכתי שבקע מהשפופרת הכבדה של הטלפון הציבורי.
ופריילאך השתתק, עברה דקה ארוכה של שתיקה, ואז ארליך בקול ירושלמי אפוף סיגריות המשיך את השיר בלחש:
"אני מכיר כבר,
מכיר כבר את דרכי
הדרך אל שער הרחמים".
פריילאך ניתק, וארליך האזין לצליל הניתוק, בחן את השפופרת בחשד והשיב אותה למקומה, שוב סקר בעיניו את הרחוב הריק, הציץ לעבר הבניינים על תריסיהם המוגפים, ובסוף שלף בשנית את הארטליין וכתב משפט קצר על הזכוכית.
הוא קרא שוב את מה שכתב, שוב הציץ סביב, ואז נמלט מהמקום בדהרת טירוף.
"גאון!" התפעל אבנר, "אתה מצליח לראות מה הוא כתב?"
"מנסה", ענה פריילאך וקרא:
"היי, מישהו שומע אותי
מישהו מקשיב לי, שומע אותי".
"מעניין", אמר לוינסקי.
למחרת הם ניסו שוב, ארליך הופיע, נעצר ליד הטלפון הוציא את הארטליין, ובדיוק מופתי הטלפון צלצל.
"מסתובב, בעיר הישנה
ורעש בא, מכל פינה"
הקול היה אותו קול, וארליך חשב שהוא הוזה, חשוב שתק, ושוב השלים את השיר, והשיחה נותקה והוא כתב:
"פעם היינו מדברים לאט
היינו מדברים בשקט
מדברים לאט".
וברח.
ככה עוד יומיים, ובמוצאי שבת הם שוב ישבו שם במכונית, ושוב חייגו לטלפון הציבורי, וארליך ענה.
פריילאך התחיל את השיר וארליך התחיל לדבר.
"אני לא יודע מה לומר לך ומה לא, אבל אני מחכה כבר לראות אותך במשך שנים, מבטיח לך שתחזור ותהיה לך מיטה חמה ואוכל טרי, אני אבשל לך בעצמי, רק תחזור".
פריילאך נבוך, הוא כיסה את האפרכסת בידו ולחש: "נראה לי שהוא חושב שזה הבן שלו או משהו".
לוינסקי קפץ ממקומו:"אני יוצא אליו". ולפני שהספיקו לעצור אותו הוא כבר היה ברחוב, צועד לעבר ארליך, אבנר ופריילאך בעקבותיו.
הם הקיפו את ארליך שהיה כולו שקוע במונולוג שלו, ופריילאך ניתק את השיחה.
ארליך הביט לכל עבר כמו חיה במלכודת, אבל לא היה לו שום פתח מילוט, הוא נכנע ללא קרב: "אז זה אתם...." הוא מלמל בקול חנוק, "ראיתם הכל ושמעתם הכל.."
"מצטער", אמר פריילאך וצעד קדימה, "זה אני אחראי לכל הבלאגן, הם לא קשורים לכלום".
ארליך הביט בו ובהם, ובסוף פלט: "כולכם נראים לי בסדר".
בתנועת אצבע הוא משך אותם ללכת בעקבותיו אל המבוי של צפניה הקטנה, עלה קומותיים ופתח את הדלת, "בואו", הוביל אותם אל חדר קטן אך מסודר ומאובזר בסגנון של נער מתבגר, לונגים על הקירות, תערוכה של קליפרים ובקבוקי ויסקי ריקים, תאורת אולטרה ועוד אלמנטים שצריך להוסיף כאן.
על השולחן היה פתוח ספרון קטן: 'שירון ישראלי לכל עת', ומתחת רשום:"שי למשתתפי תגלית - קיבוץ גבע'.
ליד הספרון עומדת תמונה, יחיאל קראו לו, מחייך ליד כותל מלאכותי בגן הילדים, פאות מסולסלות ארוכות, ובתמונה אחרת מקומטת, אבל נתונה במסגרת, הוא ברעמת תלתלים, מחבק כלב.
"אתם יודעים לאן אני שייך", התחיל ארליך לספר, "תולדות אהרן, החסידות הכי קנאית שיש. יש לי שישה ילדים, כולם הולכים בדרך המצוות, אבל יחיאל מאז שהוא נער צעיר עשה בעיות. היה מסתובב ברחוב יפו וחוזר מאוחר בלילה, מסתגר בחדר ושומע שירים של רדיו באוזניות.
בזה הכי נלחמתי, הייתי מחרים לו את הדיסקים ושובר, קורע את העטיפה וזורק לפח. הכי התביישתי שהוא היה הולך ברחוב עם כל השמונה בגדים, ולאוזניו אוזניות גדולות.
שום דבר שעשיתי לא הזיז לו, הוא היה מתמיד במעשים שלו, לגמרי.
ויום אחד הוא חזר הביתה, לבוש במדי צבא. הגעתי לחדר שלו והודעתי לו שיש לו רבע שעה לארוז תיק ולעוף מהבית.
הוא עשה את זה בהתרסה, בחיוך מעצבן על הפנים, וציפורה אסתר היתה צריכה לתפוס אותי שלא אתן לו איזה פראסק רציני על הפנים.
היא לא התערבה בכלום, הייתי כל כך אלים ועצבני בתקופה הזאת, גם בלי עבודה, גם הילד הזה, היא לא העיזה.
ושניה אחרי שטרק את הדלת התחלתי להתחרט, רצתי אחריו במדרגות, אבל הוא התעלם ממני, שם את האוזניות הגדולות על האוזניים וצעד קדימה.
שלוש שנים ניסיתי ליצור איתו קשר, הייתי מסתובב בלילה ליד בית החייל, אולי אפגוש אותו. שלחתי לו מכתבים ליחידה והתקשרתי אליו מחסוי, אבל רק היה שומע את הקול שלי הוא היה מנתק".
ארליך לקח הפסקה קלה והצביע על הפריטים בחדר: "רואים את כל זה? ככה השארתי את החדר במשך שלוש שנים, עד שיום אחד שמעתי שהוא השתחרר ועובד כמחלק עיתונים. בשכונה הזאת הוא חילק עיתונים, כל לילה הייתי מנסה לפגוש אותו, אבל הוא היה מתחמק, מתעלם, ממשיך הלאה כאילו אני אוויר.
ויום אחד פתחתי את הדלת בבוקר וראיתי את הספרון הזה, מונח על השטיח שלפני הדלת.
תפתחו, תראו מה הוא כתב לי בעמוד הראשון".
אבנר קרא מתוך הספר: "לאבא, מזכרת מתוך העולם שלי, פה אני חי".
הם הביטו בכתב הרועד, כמו תרשים אק"ג של הלב השבור של הילד, וארליך המשיך:
"התחלתי לקרוא את השירים, ולהפתעתי מצאתי בהם חן וחכמה, את רובם הייתי מצנזר, אבל את הטובים נצרתי בליבי.
הייתי יורד לרחוב ומדבר איתו, איך הוא נשכב תחת פסיעותיו של יחיאל, שצועד בו כל שחר, עמוס בעיתונים, והחלטתי לתקשר איתו דרך הרחוב.
על קירות הרחוב כתבתי מילים מתוך השירים, מילים חזקות, וציפיתי לתשובה.
ויום אחד מצאתי מתחת לשורה אחת משיר:
'אני רואה עתיד,
אני זוכר תמיד,
שהכוונה נותנת אמונה',
את השורה הבאה:
'ואבא חוזר ואומר
תעזבנו יום
יעזבך יומים'.
זאת היתה התשובה הראשונה, ואחריה באו רבות, שורה שאלה, שורה תשובה.
זה מה שראיתם, זה מה שהיה", סיים ארליך, "אבל מה יהיה, מה יהיה?" שאל ונאנח.
השלושה שתקו, ואז לוינסקי עמד ואמר: "לי יש ניסיון בשח מט, לא באנשים, אבל יש לי תחושה שזה מתקרב להכרעה, וזה קרוב"
"הלוואי", אמר ארליך, "הלוואי".
ובסוף הלילה הם ראו מתוך המכונית את יחיאל עובר ליד תא הטלפון, קורא את השורות שכתב ארליך, מוציא ארטליין משלו ורושם.
אחר כך הרים את ערימת העיתונים ונעלם מעבר לפינה.
ופריילאך קרא דרך המשקפת:
"אבא אני רוצה לעמוד מולך
להגיד לך שאתה אבא טוב
אבא אני צריך לדעת שאתה
אוהב אותי
ככה סתם
אבא טוב".
