שכנים וכביסה. מה עושים?

[נחל]

אפשר לפתןח אשכול חדש בנושא זה הרבה טובים וחמים ידעו לענות .
עם ציטוטים מהימנים.
כולנו נרוויח.

רעיון מעולה.
אדרבה.

 

[נחל]

הקב''ה עצמו כועס כמו שנאמר לא אחת:" ויחר אף ה'"
אז מי אנחנו בני האדם שלא נכעס ??

זה ענין שונה לגמרי.
כשאדם כועס - הוא חווה רגש חזק שהוא אינו מצליח להתגבר עליו.
להבדיל, אצל הקב"ה לא שיך לומר שום דבר בדומה לזה. הוא עצמו ברא גם את הרגשות.

אבל אולי מוטב שאכן לא נסיט את הדיון לכיוון הזה.

 

[moti!a]

זה ענין שונה לגמרי.
כשאדם כועס - הוא חווה רגש חזק שהוא אינו מצליח להתגבר עליו.
להבדיל, אצל הקב"ה לא שיך לומר שום דבר בדומה לזה. הוא עצמו ברא גם את הרגשות.

אבל אולי מוטב שאכן לא נסיט את הדיון לכיוון הזה.

כאמור מבחינתי דיון בנושא רק במייל

 

[תרצה]

האמת, הפתיע אותי לקרוא את זה.
נניח שיש לי שכנים שזורקים למרפסת שלי שיירי ארוחת הצהרים. (בפועל התברכתי בשכנים עדיני נפש, שמבקשים רשות כל פעם לפני שהם מנקים את התריסים הנקיים שלהם.)
נניח שבקשתי שוב ושוב והם אטומים. הרי לפי ההלכה במקרה כזה אין חיוב לדון לכף זכות.
אסור לי לכעוס עליהם אפילו בלב?
מה המקור לאיסור הזה?

נא עייני במפרשים מהו איסור "לא תיטור": רש"י:זו היא נטירה שנוטר האיבה בלבו אע"פ שאינו נוקם
רשב"ם: לא תקום - לגמול לו רעה תחת רעה: ולא תטר - אפי' בלבבך אלא עבור על מדתך:
חזקוני: לא תקם - לפי שהחימה מכבשתך, אבל הקב"ה שהוא כובש את החימה כתיב נוקם ה' ובעל חימה.
ולא תטר - בממון דבר הכתוב, אבל בשל גוף, אינו זקוק למחול לו עד שיפיסנו.
לא תקם - במעשה.
ולא תטר - במחשבה.

גם הכלי יקר מאריך בהסברו על עניין זה של נקמה ונטירה וכדאי לעיין בו.

 

[נחל]

תודה.
בזכותך גם אני עינתי.
רש"י אומר: ואיזו היא נטירה א"ל השאילני קרדומך אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך אמר לו הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה שנוטר האיבה בלבו אע"פ שאינו נוקם.
רש"י מדבר כאן על אדם שנוטר לשני בגלל שהוא לא הסכים להיטיב איתו, לא על אדם שגורם נזק לחברו.
הרשב"ם מסביר את הפרוש המילולי, מה פרוש 'נטירה'. הוא לא מסביר למעשה את הגדרים ההלכתיים, מתי מותר ומתי אסור.
החזקוני מביא את דברי הגמרא, שמחלקת בין צער הגוף לבין ממון. (וכאן נשארת שאלה האם 'ממון' הכוונה למניעת עזרה ממונית, כמו בדברי רש"י, או להיזק ממוני.)
הרמב"ם מבאר מהו אסור נטירה, גם הוא מסביר על האיסור לשמור בלב לאחד שמנע טובה. 'ראובן שאמר לשמעון השכיר לי בית זה או השאילני שור זה ולא רצה שמעון לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור ממנו ואמר לו ראובן הא לך הריני משאילך ואיני כמותך..."

הגמרא (מגילה כ"ח) מספרת על חסיד שכל לילה לפני שהיה עולה על מיטתו היה מוחל לכל מי שצער אותו. היא מביאה את זה כדרגה, לא כחיוב הלכתי.

בספר 'חיים של שלום' (הלכות אסורי מחלוקת ומצות רדיפת שלום') הוא מתיחס מפורשות לענין הזה, ומביא את העולה מדברי הגמרא והפוסקים:
כל האיסור לשמור קפידא הוא דוקא אם מה שחטא השני נגדו היה במניעת הטבה או ריוח ממון בעלמא. אבל אם אדם הרע לו בצער הגוף (והוא הדין בדבר שיש בו הפסד וחיוב ממון) מותר לו להתרעם עליו.

 

[תרצה]

בספר 'חיים של שלום' (הלכות אסורי מחלוקת ומצות רדיפת שלום') הוא מתיחס מפורשות לענין הזה, ומביא את העולה מדברי הגמרא והפוסקים:
כל האיסור לשמור קפידא הוא דוקא אם מה שחטא השני נגדו היה במניעת הטבה או ריוח ממון בעלמא. אבל אם אדם הרע לו בצער הגוף (והוא הדין בדבר שיש בו הפסד וחיוב ממון) מותר לו להתרעם עליו.

תודה על חידוד והסבר כוונת המפרשים.
[ואכן מה שציטטת כאן מתאים לדברי החיזקוני שצטטתי בהודעתי למעלה - שעל צער הגוף או הממון אינו חייב למחול עד שיפייסנו.]

שוב, תודה.

 

[שמואל גרינשטיין]

תודה.
בזכותך גם אני עינתי.
רש"י אומר: ואיזו היא נטירה א"ל השאילני קרדומך אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך אמר לו הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה שנוטר האיבה בלבו אע"פ שאינו נוקם.
רש"י מדבר כאן על אדם שנוטר לשני בגלל שהוא לא הסכים להיטיב איתו, לא על אדם שגורם נזק לחברו.
הרשב"ם מסביר את הפרוש המילולי, מה פרוש 'נטירה'. הוא לא מסביר למעשה את הגדרים ההלכתיים, מתי מותר ומתי אסור.
החזקוני מביא את דברי הגמרא, שמחלקת בין צער הגוף לבין ממון. (וכאן נשארת שאלה האם 'ממון' הכוונה למניעת עזרה ממונית, כמו בדברי רש"י, או להיזק ממוני.)
הרמב"ם מבאר מהו אסור נטירה, גם הוא מסביר על האיסור לשמור בלב לאחד שמנע טובה. 'ראובן שאמר לשמעון השכיר לי בית זה או השאילני שור זה ולא רצה שמעון לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור ממנו ואמר לו ראובן הא לך הריני משאילך ואיני כמותך..."

הגמרא (מגילה כ"ח) מספרת על חסיד שכל לילה לפני שהיה עולה על מיטתו היה מוחל לכל מי שצער אותו. היא מביאה את זה כדרגה, לא כחיוב הלכתי.

בספר 'חיים של שלום' (הלכות אסורי מחלוקת ומצות רדיפת שלום') הוא מתיחס מפורשות לענין הזה, ומביא את העולה מדברי הגמרא והפוסקים:
כל האיסור לשמור קפידא הוא דוקא אם מה שחטא השני נגדו היה במניעת הטבה או ריוח ממון בעלמא. אבל אם אדם הרע לו בצער הגוף (והוא הדין בדבר שיש בו הפסד וחיוב ממון) מותר לו להתרעם עליו.

עיי' חפץ-חיים בהקדמתו, שמציין כי יתכן שהמספר לשה"ר יעבור על לא תיקום ולא תיטור, כאשר הרע לו בעניין ממוני, ומשום כך הולך ומדבר עליו.

 

[נחל]

אכן, הח"ח מחמיר בזה.
הספר הנ"ל מרחיב בענין זה, (עמ' ע"ו) כדי ליישב את דברי הח"ח שהם כנגד פשטות הגמרא.