שני מוביילים אחרונים ודי

  • הוסף לסימניות
  • #1
ירד גשם דקיק ומעצבן, ואבי עמד בפתח החנות, לבוש בחולצה יוקרתית שראתה ימים יפים יותר.
ובפנים עבדו שני בחורים מישיבת 'פני אליהו' וערמו צעצועים שונים לתוך ארגזים.
אורות גבוהים סינוורו את אבי, ורכב שחור בוהק גלש על המדרכה, כמעט עד הפתח של החנות.
ניסן מלניק בעל החנות ירד מהמכונית ונעץ באבי מבט מזלזל: "אני מכיר אנשים כמוך", הוא פלט עשן סיגר אל פניו של אבי, "מהרגע הראשון ראיתי שלא תצליח עם העסק הזה, ואני ניסן מלניק מודה שהוא טעה שהשכיר לך את המקום".
"צודק", אבי איבד כל שמץ של אסרטיביות, "אני רק מסיים פה והולך".
"תזדרז", נהם מלניק, "בעשר בא לכאן מישהו לראות את המקום".
"אוקי", אבי היה עייף ומושפל, "תגמרו כאן זריז!" הורה לבחורים הצדיקים שעזרו לו בלי לבקש תמורה, מהם הכי לא נעים לו, רק בקמפ האחרון הם הסתובבו בחולצות טריקו עם הכיתוב: 'בחסות כיכר השעשועים, חנות הצעצועים המובילה בבני ברק', עכשיו הם מורידים את הצעצוע האחרון מהמדפים, מפרקים את חלון הראווה, ומורידים את השלט 'מכירת חיסול' מהשמשה.
מלניק נסע, וששון הגיע עם הנגרר והעמיס הכל, כל הארגזים והשקים יעברו למחסן של ארגון החסד. הם שילמו לו במזומן על הכל, ויחלקו לילדים יתומים, לפחות משהו אחר טוב בכל הסיפור הזה.
"עכשיו תטאטאו את החנות, ותנסו לשטוף את הרצפה, כמה שנספיק", ביקש מהבחורים. הוא התבייש ממלניק, פעם אחת היה בבית המבריק שלו בגבעת שמואל, וראה את העוזרת מסירה אבק מהפסלונים. בבית של אבי בקושי ראו את הרצפה.
אלישבע ארוסתו מנסה להשיג אותו בטלפון, הוא ראה את המספר על הצג וניתק, אולי בפעם השביעית היום, הוא יסביר לה אחר כך מה קרה.
הרצפה הייתה מלאה חפצים וקרטונים: "הכל לפח!" אמר אבי, "ואם בא לכם משהו, פשוט תקחו".
אביגדור וירוחם עבדו במרץ מתוך שמחה של מצוה, ואבי עישן בפתח, מסתכל בעיניים אדישות למראה איך המדף הדקורטיבי שהוא בנה לדגמי המכוניות, נדחס לתוך שקית ממותגת 'ככר השעשועים' ומוטלת אל מכולת האשפה.
משהו צילצל מתוך ערימת האשפה: "מובייל!" אמר אביגדור, "שנים!".
"תשים אותם פה על החלון ונסיים", אבי נעשה קצר רוח.
הם שטפו את החנות במרץ, ואבי כבר עמד בפתח עם הצרור, הוא יחזיר אותו למלניק, יאמר תודה ושלום, וילך הביתה להתכסות בשמיכה הכי כבדה שימצא.
כבר בעשרה לעשר חזר ניסן ואיתו אברך צנום עם זקן ארוך ודק.
אבי ניגש אליו, הניח בידו את הצרור, אמר תודה רבה, וקרא לבחורים שיעזבו הכל ויחזרו לישיבה.
ניסן אפילו לא התייחס, הוא תפס בזרוע של האברך הצנום והוביל אותו אל תוך החנות, נעליו מסמנות שביל של עקבות בוץ ורפש בתוך השטיפה של ירוחם ואביגדור.
הוא הסתכל לאחור, החנות ריקה, וזה רק ניסן והאברך צועדים בה, ואז הוא ראה אותם בחלון הראווה, הוא חשב לחזור ולקחת.
אבל אז הוא ראה את האברך מושלך מחוץ לדלת החנות, ואת ניסן יוצא בסערה וטורק את החנות, נועל בזעם.
"הוא חושב שאני משחק פה!" שאג, "מספיק היה לי פה לא יוצלח אחד, לא צריך לפתוח מעון למפגרים כאן!"
ואז לראשונה אבי חייך, וניסן עמד חסר אונים מול החיוך, מלמל משהו חסר פשר ונכנס למושב הנהג, תוך 10 שניות הוא נסע על ז׳בוטינסקי במאה קמ"ש.
ובכל פעם שאבי מצליח במשהו, הוא לוקח את עצמו לחנות להשכרה במיקום מצויין, ועושה לעצמו קפה קטן וסיגריה ליד המוביילים על החלון.
הקפיץ אמנם לא מתוח, אבל המנגינה נעימה נעימה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
קטע יפה ומבטא. אהבתי את הסמליות של המוביילים. הדרך שבה אתה מתחיל את הסיפור מהאמצע אבל נותן את כל הפרטים הרלוונטיים מענינת מאד
התמונה להשראה? או שהיא זו שנתנה לך את ההשראה?
ועוד משהו קטן. כדאי להוריד כמה אז שמופיעים הרבה בקטע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
קראתי כמה וכמה פעמים.
יש בקטע הרבה משפטים עם כמה משמעויות וזה מקסים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
נכתב ע"י leaha;2377845:
קטע יפה ומבטא. אהבתי את הסמליות של המוביילים. הדרך שבה אתה מתחיל את הסיפור מהאמצע אבל נותן את כל הפרטים הרלוונטיים מענינת מאד
התמונה להשראה? או שהיא זו שנתנה לך את ההשראה?
ועוד משהו קטן. כדאי להוריד כמה אז שמופיעים הרבה בקטע.
תודה
התמונה היא בעצם הבסיס של הסיפור, ראיתי את המוביילים בחלון ראווה של חנות נטושה ומעלת אבק, ובראש כבר נבנה הסיפור. חבל רק שלא הוצאתי את המצלמה מהתיק וצילמתי רק עם הטלפון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
יואל יואל, עליתי על הנוסחה הסודית שלך.
טור עשיר מאוד ונרגש מאוד, כל שורה זועקת רגש מסוג שונה.
כל הדמויות 'מרגישות' ועמוקות ולא שטוחות.
אבל...
אף מילת הסבר.
אתה מבחינתך מתאר את הדמויות כדמויות, בלי להאכיל את הקורא מהן מרגישות בדיוק. (בניגוד מוחלט לכתיבה הרווחת היום, שבה הסופר/ת ניצבת בתחילת הספר עם מחסן מלא ברגשות, ושופכת ושופכת רגש בדמויות, עד לזרא. לא משאירים שום דבר לקורא לנתח לעצמו או לחשוב לעצמו)

למשל:
"אביגדור וירוחם עבדו במרץ מתוך שמחה של מצוה, ואבי עישן בפתח, מסתכל בעיניים אדישות למראה איך המדף הדקורטיבי שהוא בנה לדגמי המכוניות, נדחס לתוך שקית ממותגת 'ככר השעשועים' ומוטלת אל מכולת האשפה."

כקורא, אפשר רק לנחש את התחושה של אותו אבי. אין פירוט.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
תודה למקפיץ, לא הגעתי לטור הזה עד כה. ועתה קראתיו, וקראתיו, וקראתיו, שוב ושוב.
יש בכתיבה שלך משהו מהנה, יואל.
נדיר, להצליח להעביר, בכתיבה הומוריסטית, תוגה עמוקה, חידלון וחוסר אונים.

יהיו מי שיגדירו את הכתיבה שלך צינית.
היא לא. היא אמיתית. אלא שהיא פשוט נוגעת בציניות האמיתית של החיים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
זה כמו תמונה שמספרת סיפור
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
דרך אגב
קראתי שוב, וזה מרגש אפילו אותי, למרות שלכאורה אני מכיר את הסיפור וכתבתי אותו..
מעניין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אף מילת הסבר.
אתה מבחינתך מתאר את הדמויות כדמויות, בלי להאכיל את הקורא מהן מרגישות בדיוק. (בניגוד מוחלט לכתיבה הרווחת היום, שבה הסופר/ת ניצבת בתחילת הספר עם מחסן מלא ברגשות, ושופכת ושופכת רגש בדמויות, עד לזרא. לא משאירים שום דבר לקורא לנתח לעצמו או לחשוב לעצמו)
בדיוק, זה התחכום האמיתי.
אחרי שכותבים קטע צריך לעבור ולמחוק ללא רחם,
להשאיר לקורא להבין לבד כמה שיותר. ביחוד כשמדובר ברגשות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
בדיוק, זה התחכום האמיתי.
אחרי שכותבים קטע צריך לעבור ולמחוק ללא רחם,
להשאיר לקורא להבין לבד כמה שיותר. ביחוד כשמדובר ברגשות.
שוחחתי פעם עם יואל, קנצלר פורום צילום.
הופתעתי מההגדרה שלו לעניין, והוא (לדעתי)- קלע.

יש המון סיפורת אצלנו שהיא 'כאילו' מלאת רגש, אבל הרגש שם סינטטי לגמרי, מלאכותי, ומרגיש לקורא דביק, מיותר, מעיק, מטריד.

התחושה שלי- כפי שכתבתי- שישנן כותבות שמרגישות צורך נפשי להשחיל שתיים-שלוש רגשות מינימום בכל שורה.

סורי, זה מעיק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
בקיצור, סופר טוב הוא לא זה שכותב טוב אלא זה שיודע מתי לשתוק (בעצם, כמו עוד הרבה דברים בחיים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
מסתוריות.
זה מה שלא חסר בסיפורים שלכם.
כזאת כתיבה גברית.. בלי שום רגש, הכל אמיתי, דוגרי.
אני אישית מתחברת לכתיבה כזו יותר מהכתיבה הנשית.
אהבתי מאד!
בלי שום רגש?
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
מסתוריות.
זה מה שלא חסר בסיפורים שלכם.
כזאת כתיבה גברית.. בלי שום רגש, הכל אמיתי, דוגרי.
אני אישית מתחברת לכתיבה כזו יותר מהכתיבה הנשית.
אהבתי מאד!
הפוך. נותנים לך להרגיש ולא מספרים לך:"כאן את צריכה להרגיש ככה וככה!"
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.

אשכולות דומים

קול שרשראות המתכת המקרקשות הדהד בחלל המסדרון הארוך. מנורות פלורסנט ישנות האירו חלקים ממנו, והבלטות הישנות האפרוריות ניסו לשקוע עוד כמה סנטימטרים אל תוך הקרקע. החשוד הובל במהירות, שני שוטרים אחזו בו משני צדיו. ידיו היו אזוקות אל מאחורי גבו, ומדי הכלא גירדו לו בגב.

הוא הוכנס אל תא החקירות, השוטר הימני הפעיל עליו לחץ באזור הצוואר והוא מיהר להתיישב, מחניק נאקה חרישית. השוטר השמאלי מיהר לשחרר את ידיו ולאזוק אותן מחדש אל הבליטה המתכתית שבמרכז השולחן הכבד. כעת הוא היה מאובטח. שני השוטרים טפחו על כפות ידיהם, משל הוא היה עשוי אבק כך שנגיעה בו מצריכה ניקיון יסודי. הוא בן אדם בדיוק כמוהם. אז מה אם יש לו דרכים שונות לשלוף כסף מהבנק? למה הכל חייב להיות דרך הכספומט? למה הוא צריך לשנן סיסמאות מסובכות אם ניתן לשבת לשיחה ידידותית עם פקידת בנק מבוהלת וצייתנית ולצאת עם תיק גב שחור עמוס בשטרות?!

השוטרים גם שאלו למה המפגשים התכופים שלהם, איתו, חייבים תמיד להתבצע במסגרת המשטרתית? הוא באמת נהנה לדבר איתם על פוליטיקה במהלך נסיעה סתמית לתחנת המשטרה הקרובה?

אולי הפעם הם יזכו לשמוע את התשובות האמיתיות. המפקד הורה להם לצאת עם תשובות מהחדר החשוך.

"אז מה, ירון?", פתח השמאלי.
"י-רון", הוא מיהר לתקן, "במלרע לא במלעיל".
"י-רון, בסדר", השוטר גלגל עיניים, "מה הפעם?".
"שום דבר, תגידו לי אתם".
"הנה, אבי, הוא מתחיל עם הקונצים שלו...", אמר השוטר עם הקנקן הצרפתי החום. על דש בגדו הופיע שמו בתוך תג ממותג – בן ציון ביטון.

"תשמע, חבוב", אבי התיישב על השולחן והביט במבט מתנשא על העצור, "יש שתי דרכים לעשות את זה...".
"אני מכיר אתכם ואת השיטות שלכם, נראה לכם שדדתי אתמול?".
השוטרים הביטו זה על זה במבטים לא מובנים, "הממ... כן, אתה שדדת את אתמול, זה כתוב בדו"ח".
"לא חכמולוגים", הוא צעק עליהם, "זה רק ביטוי!". הם עדיין עמדו מופתעים. "הנה. דוגמא. נראה לכם שאני כל כך פתי לחשוב שהמראה על הקיר מראה רגילה? אני יודע שהיא שקופה ושאתם מצלמים אותי מאחוריה...".

הם הביטו על המראה, הביטו עליו, הביטו שוב על המראה ושוב עליו. "אבי, לך תוריד את המראה". אבי הוריד את המראה וחשף מאחוריה קיר לבן שראה ימים טובים יותר. "למה אתה חושב שנצלם אותך מאחורי מראה?", בן ציון שאל בנינוחות, "יש מעליך מצלמת אבטחה...". י-רון הביט מעליו וראה שהצדק עם השוטרים.
"אוף", רטן לעצמו במחשבתו, "הם כבר התחילו עם הטריקים שלהם".

"תראה י-רון", בן ציון התיישב על אחד משני הכיסאות שמולו, "אני אהיה, מה שנקרא, השוטר הטוב, המתחשב, הנחמד, ה...", הוא חיפש דימויים נוספים, "אני אהיה השוטר הטוב".
קול סטירת לחי מצלצלת ואחריה צפצוף באוזנו של ירון נשמע, ככל נראה, בצידו השמאלי, ולאחריו צעקה, "ואני אהיה השוטר הרע".
"אגב, אתה יכול לקרוא לי בנצי".

"אני שומר על זכות השתיקה", ירון החליט לדבוק בקו ההגנה שהציב לו עורך דינו, "אני דורש שיחה לעורך דין שלי".
"עורך דין? שלך?", אבי התקצף, "מה אתה ראש הממשלה? אולי גם נפנק אותך במסאז' ודגים ברגליים... כאן אנחנו שואלים את השאלות ואתה עונה את התשובות, אחרת – אין על מה לדבר!".

"אבי, אבי", בנצי היסה אותו, "תירגע. ראה ירון, אני בעדך". ירון הביט בו במבט חלול. "אנחנו רק צריכים ממך כמה הוד-".
דלת החדר נפתחה ולתוכה נכנס צעיר, כובע משטרתי לראשו, אך בגדיו רחוקים מלהיות מזוהים עם המשטרה. הוא אחז בסיגריה מעשנת ובידו השנייה בכוס קפה.
"יאללה חבר'ה, תורי. צאו להפסקת סיגריה".
"לא תודה, אני לא מעשן", בנצי התנצל, ואבי שאל קצרות, "מי אתה?".

"אני אורי. אני עכשיו לוקח את העניינים לידיים, אני מודה לכם על הזמן שהקדשתם".
"אבל מ-מה?".
"בהצלחה, יש בחוץ בורקסים, תזדרזו שלא יגמרו לכם", אמר אורי והחל לדחוף אותם בעדינות אל מחוץ לחדר, כשסיים נעל את הדלת והתנשף. "איזה נודניקים, נכון?".
ירון הביט עליו במבט חשדן.

אורי ניגש אל ירון והושיט לו סיגריה חדשה, "קח, אתה מעשן?". ירון בתגובה נטל את הסיגריה בין אצבעותיו, ואורי הדליק אותם. לאחר כמה שאיפות, אורי הניח את רגליו על השולחן, לגן לגימה מהקפה המתקרר ואמר: "נעים להכיר, אורי".
"אני י-רון".
"איזה י-רון? אתה קשור לעזרא? החמולה של שמעונוב?", אורי מיד נדלק.
"לא, איזה, אני עובד לבד...".
"וואלה, אתה נראה כמו אחד שמנהל עסק...". הוא המתין לתגובתו של ירון. "מה יש? בלעת את הלשון?".
"אתם המנאייכ, אתה חושב עשו אותי מסוכר? מה, אני לא מכיר את הטריקים שאתה עושה לי? לך, לך תקרא לחברים שלך, חבל על המאמץ שלך".

"אוי, אוי, אוי ירון", הוא נאנח וגיחך בחיוך, "למה להתחיל ככה?". הוא שאף שאיפה נוספת מהסיגריה ואז שלף את הסמרטפון שלו והפעיל סרטון. מוזיקה דרמטית-תאגידית נשמעה, וקול של קריין מקצועי החל לספר על השינויים החדשים במשטרה. אורי דילג כמה שניות ולבסוף סיכם, "בקיצור, נעים להכיר, אני השוטר הסבבה".
"מה זה השוטר הסבבה?", ירון תמה. "אח, עוד פעם עושים ממני צחוק".
"אה", עיניו של אורי ברקו, "טוב ששאלת. החלטנו, כאן במשטרה, ליצור את השוטר החדש – 'השוטר הסבבה'. שוטר שמבין אותך, שוטר שבעדך, שלא בעדך – מה שרק תבחר. אני כאן כמו חבר שלך".
"חבר שלי לא היה מדבר איתי כשאני אזוק".
"צודק", אמר אורי ושלף מפתח קטן מכיס מכנסיו, באמצעותו התיר את האזיקים. ירון שפשף את כפות ידיו הכואבות והביט במבט מבולבל על אורי.
"ראית את המשחק האחרון?".
"כן".
"גועל נפש, למה משלמים לכם, הייתם יכולים לעשות את המהפך של העונה...".

*

וכך נרקמה חברות מעניינת בין השניים. אורי שיתף ירון בחדשות מעולם הפשע, הפלילים, הברונזה, האופנה, הגבייה, החירטוטים, הפוליטיקה והמשטרה, וירון התרברב במעשים שונים שעשה. הם עישנו ביחד, צחקו, ושמרו על קשר קרוב.
אט אט י-רון נפתח יותר ויותר, הוא התרצה והודה בעבירות המיוחסות לו ואף התנהג בנימוס בבית המשפט.

אורי היה בא לבקר את ירון בכלא, מביא לו עוגיות וסיגריות, ויחד הם היו מתעדכנים במה חדש בעולם הפשע.
עד שיום אחד, ירון שאל אותו, "תגיד אורי, אתה שונה מכל המנאייכ כאן, איך זה? מה, אתה לא שוטר אמיתי?".
אורי חייך, לגם מהקפה, ואמר:
"אני עובד על זה. הגשתי קורות חיים. בינתיים אני פשוט בא עם כובע ונכנס לחדרי חקירות. איכשהו זה תמיד עובד".
סיפורו המדהים של הרב משה חיים גרינוולד מניו יורק



אבי מורי הרה"ג ר' אברהם צבי גרינוולד זצ"ל נולד בלודז' אשר בפולין ובגיל שמונה התייתם מאביו. אמו שנשארה מטופלת בשבעה יתומים קטנים ודאגה מאד לחינוכו של בנה הבכור, שלחה אותו לבן דודה, הלוא הוא הגאון המפורסם רבי מנחם זמבה הי"ד, אשר גידל את אבי במסירות רבה וכמובן דאג ללימודו ואף היה לומד עמו בעצמו.

אבי היה כמעט בגיל שבע עשרה, כאשר התקיימה בוורשה החתונה הגדולה חתונת בתו של כ"ק הריי"ץ מליובאוויטש זצוק"ל עם כ"ק הרבי מליובאוויטש ותמיד היה אבי מורי זצ"ל מספר בתור חוויה רוחנית גדולה על החתונה ההיא, הן על עצם החתונה שבה השתתפו כל שמנה וסלתה של גדולי יהדות פולניה החסידית, והן על שאז זכה לראשונה להיות פנים אל פנים עם החתן הצעיר הלוא הוא הרבי, ולפגישה הזאת, כך הסתבר לו מאוחר יותר, היתה משמעות גדולה בעתיד.

כיצד זכה אבי להיפגש עם החתן – הרבי – פנים אל פנים?

ובכן, כאמור, הוא היה בחור צעיר אז, כמעט בן שבע עשרה, והוא הגיע לחתונה יחד עם קרובו ומחנכו הגאון ר' מנחם זמבה הי"ד. למחרת החתונה אמר לו ר' מנחם זמבה שהוא הולך לבקר את החתן במלון שבו הוא מתאכסן, ואם הוא רוצה הוא יכול להתלוות אליו, כמובן שאבי הסכים וכך הלך לפגישה של ר' מנחם זמבה עם החתן.

אבי לא יכל לזכור ולחזור על מה דיברו השניים אבל הוא זכר היטב כי בסוף השיחה, לפני שנפרדו שני האישים, פנה אליו החתן – הרבי – ואמר לו "הרי עוד כמה ימים חנוכה – האם ידוע לך למה בנר חמישי של חנוכה עושים יומא דפגרא בכל ה'שטיבלאך'?"

אבי לא ידע מה לענות, והוא זכר שגם ר' מנחם הי"ד לא ענה ורק הסתכל בחתן כממתין לתשובה, ואז החתן – הרבי – פנה לאבי ואמר לו: "נר חמישי דחנוכה מסמל את החושך הכי גדול, כי היום הזה לא יכול אף פעם לחול בשבת קודש, ועל ידי נר חנוכה מאירים גם את החושך הכי גדול בעולם, ומשום כך החידוש והכח של חנוכה בא לידי ביטוי דווקא בנר החמישי שהוא הסמל של החושך וזו התפקיד של כל יהודי, בכל מקום שבו הוא נמצא, בוורשא או בלונדון, להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

כאמור, אבי לא זכר את מה ששוחחו ביניהם שעה ארוכה החתן ור' מנחם הי"ד, אבל הוא אמר שלעולם לא שכח את העובדה ש"כל מסכתות הש"ס עפו שם בחדר", כשיצאו מהמלון – כך סיפר אבי – היה הגאון ר' מנחם זמבה בהתפעלות כה עצומה מהחתן של הרבי מליובאוויטש ובמשך ימים רבים לא הפסיק לדבר על כך גם בבית וגם עם כל מי ששוחח באותם ימים.



*



מאז עברו קרוב לעשרים שנה. אבי עבר את כל מוראות השואה, בתחילה בגטו ואח"כ במחנות ההשמדה. אשתו הראשונה וחמשת ילדיו הקטנים נטבחו מול עיניו, וכשנסתיימה המלחמה ובחסדי השי"ת נשאר בחיים, אוד מוצל מאש, היה שבור ורצוץ בגופו ובנפשו.

במשך שנתיים ימים התגלגל במחנות ההצלה ממחנה לשני, הוא ניסה ונדד בהרבה מקומות לברר אם יש ניצולים ממשפחתו הקרובה והרחוקה, ולדאבון הלב התחוור לו כי כל אחיו ואחיותיו עד אחד ניספו על ידי הצורר ימ"ש.

בשנת תש"ח נסע לארה"ב, לפילדלפיה, שם חי אחי אביו, ר' משה חיים גרינוולד, מחסידי אמשינוב אותו הוא לא הכיר פנים אל פנים כי הדוד נסע לאמריקה עוד בטרם נולד – אבל הוא ארגן את נסיעתו וקיבלו באהבה רבה כאשר הוא עושה הכל כדי להקל עליו ולנסות לשקם אותו לאחר מנת הייסורים הנוראה שעברה על אבי זצ"ל באירופה הדוויה.

בלחץ הדוד ובהתערבות האדמו"ר מאמשינוב זצ"ל החליט אבי לשקם את חייו שנהרסו כליל ונשא לאשה בזיווג שני את אמי ע"ה, אף היא ניצולת שואה. אמי ע"ה ילידת קרקוב בתו של הר"ר זושא סינקביץ הי"ד, מחשובי חסידי אלכסנדר, ניצלה יחד עם אחותה והצליחו להינצל מיד בתחילת המלחמה כשהוברחו ממדינה עד שהפליגו לקנדה, שם גדלה בבית דוד אמם, הנגיד החסיד ר' קאפל שוורץ מחשובי יהודי טורונטו.



*​



לפני הנישואין של אבי עם אמי לקח ר' קאפל שוורץ את אבי לניו יורק ליחידות לכ"ק הריי"ץ מליובאוויוטש זצוק"ל כדי שיברכו. אבי מורי זצ"ל סיפר לי שממש נחרד ונדהם לראות את השינוי והזקנה הגדולה שקפצה על הרבי הריי"ץ מאז שראהו בחתונה בוורשא והיה קשה מאד להבין את דיבורו של הריי"ץ, ואחד מזקני החסידים שהיה בחדר הסביר ומסר את דברי הרבי.

ר' קאפל אמר לריי"ץ זיע"א שאבי הוא "אוד מוצל" שאיבד בשואה את משפחתו, ואז מעיניו הק' של הריי"ץ החלו לזלוג נהר של דמעות טהורות. הריי"ץ בירך את אבי לבנין עדי עד ואיחל לו אריכות ימים ושנים טובות. לפני שיצא אמר אבי לריי"ץ כי הוא זכה להיות בחתונה הגדולה בוורשא ואז – סיפר אבי – אורו עיניו של כ"ק הריי"ץ זיע"א והוא אמר לו כי כיוון שחתנו נמצא כאן עכשיו, וכיוון שאבי היה בחתונה – על כן כדאי שיכנס אליו לומר לו שלום.

ר' קאפל ואבי ירדו למטה ואחר שהראו להם איפה נמצא חדרו של ה'רמ"ש' כפי שנקרא אז – דפקו ונכנסו ואמרו שבאו על פי הוראת הרבי...

אבי היה בהתפעלות עצומה מכך שהרמ"ש הכירו מיד והשאלה הראשונה שלו היתה שיתאר לו את ימיו האחרונים של ר' מנחם זמבה הי"ד כי שמע שנהרג בגטו ורשה אך לא ידע את הפרטים. לאחר שאבי סיפר לו מה שידע אמר הרמ"ש לאבי "כיון שהרבי אמר לכם להכנס אלי – אם כן אני מחויב לומר לכם דבר תורה וכיון שאנו בחודש כסלו בסמיכות לחנוכה, הרי ידוע המנהג אצל רוב החסידים ממשיכי דרך הבעש"ט הק' לעשות "יומא דפגרא" בנר החמישי. ומהי הסיבה? מכיון שנר החמישי אף פעם לא יכול לחול בשבת אם כן זה ענין של חושך הכי חזק, וזה הכח והחידוש של נר חנוכה להאיר גם את החושך הכי חזק וגם התפקיד של יהודי בכל מקום בו הוא נמצא, בניו יורק או בלונדון, עליו להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

אין צורך לומר שאבי היה נדהם ונרעש, כאשר הוא עצמו הספיק כמעט לשכוח במהלך השנים את אותה אימרה בדיוק שה"רמ"ש" אמר לו כעשרים שנה קודם לכן, והנה עכשיו, פרץ הזכרון בבת אחת, וממש חזר כמעט מלה במלה על מה שאמר לו אז במלון, בוורשא, לפני עשרים שנה והלוא דבר הוא.



*

לאחר חתונתו שימש אבי מורי זצ"ל כרב ומלמד בקהילת "עדת ישראל" ב"וושינגטון הייטס", שם נולדנו גם אני ואחותי, אבי התגורר שם כחמש שנים ואח"כ בהשתדלות ר' קאפל שוורץ עבר להתגורר לידו בטורונטו ושימש גם שם כרב ומלמד בקהילת החרדים שם.

במשך השנים, בטורונטו, התקרב אבי מאד לחסידות סאטמאר שהיו בעיר, כיון שעבודתו ברבנות ובהוראה היתה אצל חסידי סאטמר, אף שלא שלח אותנו להתחנך בסאטמר, שלח אותנו למוסדות הקרובים לרוחה, אותי ואת אחי שלח לישיבת "נייטרא" המפורסמת.

למרות שבהשקפותיו היה אבי קרוב לשיטת סאטמר מעולם לא דיבר חלילה נגד הרבי מליובאוויטש, ואדרבה, תמיד היה מדבר עליו בהערצה וחרדת כבוד מיוחדת וזה החדיר גם בנו, הבנים והבנות.

בחורף של שנת תשכ"ט התחתנתי אני, אבי אמר לי כי למרות שאיננו חסיד ליובאוויטש – הרי מכיון שלפני החתונה שלו זכה לקבל את ברכתו של הרבי, על כן ליבו אומר לו והוא מרגיש צורך ורצון להכנס עמי לרבי מליובאוויטש לקבל ברכתו לפני החתונה, למרות שמאז, למעלה מעשרים שנה, לא התראה עמו.

אני הסכמתי בלב שלם אבל אז התברר שזה לא כ"כ פשוט להיכנס לרבי, רק לאחר דו"ד עם המזכיר של הרבי – וכך לאחר שאבי הסביר לו שלא יכול לחכות כמה חדשים להזמין תור ל"יחידות" כי ברצונו לקבל ברכה לפני החתונה – הסכימו לתת לנו תור להכנס ובלבד שנבטיח שזה יהיה "רק לבקש ברכה" ולא נעכב את הרבי, אבי הבטיח ונסענו במיוחד מטורונטו ביום שנקבע לנו.



*



אינני זוכר את השעה המדוייקת שנכנסנו לרבי, אבל זה היה קרוב לבוקר מאשר ללילה, אי שם באשמורת הבוקר, אני ראיתי פעם ראשונה פנים אל פנים את פניו של הרבי, ובפרט עיניו הק' עשו עלי רושם גדול, אבי נתן לרבי את ה"פתקה" כנהוג ושם השמות שלי ושל הכלה שלי ובקשת הברכה של אבי שנזכה לבנין עדי עד וכו'.

כשלקח הרבי הפיתקה מיד אבי, עוד בטרם פתח אותה, הביט באבי בחיוך רחב ואמר לו: "נאך העכער צוואנציק יאר שוין טאקע געקומען די צייט, בפרט אז דער שווער האט דאך אייך געשיקט צו מיר" [-אחרי יותר מעשרים שנה באמת הגיע כבר הזמן, בפרט שחותני הרי שלח אתכם אלי...].

אבי נותר על עומדו נדהם ונפחד ונרעש ולא מצא כח לפתוח את פיו, בינתיים הגבאי הדופק בחוזק בדלת אך הרבי עשה תנועת ביטול בידו כמי שאומר אל תשימו לב, תוך כדי כך הרבי פתח את הפתקא הביט בה כהרף עין ותיכף התחיל לתת לנו את ברכותיו הקדושות שיהיה בנין עדי עד וכו' וגם בירך את אבי באריכות ימים ושנים טובות וכו' ואמר לו בערך בזה הלשון: אזוי ווי איר האט משמח גיווען ביי מיר אויף דער חתונה, וועט אייך דער אייבערשטער געבן כוחות און נחת משמח זיין אויכעט ביי דער חתונה פין אייער אייניקל " (כמו ששמחת בחתונה שלי ה' יתברך יתן לך נחת וכח לשמוח בחתונת הנכד שלכם).

מעיניו של אבי זלגו דמעות של התרגשות וגם אני מאד התרגשתי, ביודעי עד כמה אבי שבור ורצוץ בגופו מכל מה שעבר עליו במחנות וכו' ועד כמה יקרה לו ברכה כזו של הרבי.

לפני שיצאנו הרהיב אבי עוז ושאל את הרבי: היות והבטיח למזכיר שאנחנו נכנסים רק לבקש ברכה, בכל זאת כיון שיש שאלה שמאז מציקה לו האם הרבי מרשה לו לשאול.

הרבי חייך מאד ואמר לו (בערך(: "אזוי ווי דער רבי דער שווער האט אייך גישיקט צו מיר – מוז איך אייך ענטפערן אלע קשיות". (כיון שכבוד קדושת מו"ח אדמו"ר שלח אתכם אלי – אני מוכרח לענות לכם על כל הקושיות). וכששוב נשמעו דפיקות חזקות בדלת שוב עשה הרבי בידו סימן שלא נשים לב.

אבי פנה אל הרבי ואמר: מסיבות שונות יצא לי במשך כל השנים להיות בקרב חסידי סאטמר והחוגים שלהם ושם אני שומע כל הזמן טענות ומענות על שיטת ליובאוויטש, ואף שחלילה איני מקבל כל הלשון הרע שאני שומע וכו' אבל בכל זאת הצליחו גם אצלי לעורר קושיה גדולה על השיטה של ליובאוויטש בכל הקשור להתחברות לרשעים וכו', והרי ידועים הפסוקים כמו "משנאיך ה' אשנא" וכו' ואיך זה שליובאוויטש מתחברת במאור פנים עם רשעים הלוחמים נגד השי"ת ותורתו וכו'.

אבי אמר לרבי שהוא מבקש סליחה על עצם השאלה ולא התכוון חלילה לקנטר אלא אדרבה רוצה להבין שיטתו של הרבי כדי שיוכל לענות גם לעצמו וגם לאחרים וכו'.

הרבי פנה אל אבי בשאלה: מה היה עושה אותו קנאי מהשכנים שלך, אם חלילה הבת שלו היתה יוצאת לתרבות רעה? האם היה מנסה להחזירה לדרך התורה והמצוות או שהיה אומר "משנאיך ה' אשנא" ו"אסור להתחבר לרשעים" ולכן יתרחק ממנה ולא ירצה לקרב אותה?

הרבי לא המתין לתשובה, ומיד המשיך: אותו קנאי, היה עונה בודאי שכשמדובר בבת שלו זה שונה, כי על זה נאמר: "ומבשרך אל תתעלם" וכאן הרצינו פניו הק' של הרבי והוא עצם את עיניו הק', דפק על השולחן ואמר "ביי דער אויבערשטן איז יעדער איד טייער ווי א בן יחיד ביי דעם רבי'ן דער שווער איז יעדער איד ומבשרך אל תתעלם!" [ - אצל הקב"ה כל יהודי יקר כמו בן יחיד אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כל יהודי הוא 'מבשרך אל תתעלם'].

לאחר מכן הביט הרבי בי ובאבי במבט חודר ואמר: "ומסיימין בברכה כידוע נהגו אצל כל החסידים לחגוג את נר חמישי דחנוכה מה הטעם? כיון שנר חמישי של חנוכה לעולם לא יכול לחול בשבת ולכן זה מסמל את שיא החושך ובכח של נר חנוכה אפשר להאיר גם את העניין הכי חשוך, זה תפקידו של כל יהודי להאיר גם את המקומות הכי חשוכים, ולא משנה אם הוא נמצא בטורונטו או בלונדון, כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, בנו יחידו של הקב"ה וכשמדליקים את הנשמה שלו בנר של קדושה – מתעורר גם היהודי הרחוק ביותר במקום החשוך ביותר".

אבי שהיה נדהם ונרעש באופן הכי מבהיל, לא שמע גם את מלות הברכה האחרונות של הרבי והוא אפילו לא זכר איך הוצאתי אותו מהחדר של הרבי.

כל הדרך חזרה לטורונטו הוא לחש רק שתי מלים, פלאי פלאים, פלאי פלאים.



*



מאז עברו בערך כעשר שנים. בשנת תשל"ט התחתן אחי הצעיר בעיר לונדון, וכל המשפחה, אבי ואמי, אחותי וגיסי ואני נסענו לחתונה. במטוס בדרך ללונדון ראיתי שאבי מוטרד ומשהו מעיק לו, שאלתי במה הענין, ובתחילה לא רצה לספר, רק אחרי כמה פעמים ששאלתי סיפר לי:

כמה דקות לפני שעזב את הבית בטורונטו, נכנס אליו השכן, מהמכובדים ביותר בקהילה, ובכה לפניו בדמעות שליש, ואמר לו שמה שהוא מספר לו עתה זה סוד כמוס ושלא יספר לאיש רק בלית ברירה הוא מספר לו אולי יוכל לעזור.

ובכן מסתבר שהבת של אותו שכן הידרדרה מאד ביהדותה, בתחילה ההורים לא כל כך ידעו מכך כי הסתירה לגמרי מפניהם, אבל לפני שבועיים התברר להם למרבה האסון והבושה שהיא ברחה עם איזה גוי ללונדון ומאז אצלם בבית בכי ומספד ותשעה באב כל הנסיונות שלו על ידי קרוב משפחה בלונדון לאתר אותה עלו בתוהו ולכן הוא מבקש מאבי, בהיות שהוא נוסע ללונדון, שיראה לטכס עצה ולהתעניין אולי יחוס אולי ירחם ה', אולי יוכל לעזור למצוא את הבת ולמנוע ממנה מרדת שחת.

אבי שהיה בידידות קרובה מאד עם השכן, היה נרעש מהסיפור, וגם אני מאד לקחתי ללבי וחשבתי איך ומה נוכל לעשות בענין זה בלונדון.

החתונה היתה בשעטומ"צ, ובלילה הראשון של השבע ברכות פנה אבי למחותן, סיפר לו את המעשה עם בת השכן, ושאל אותו אולי יכול לייעץ לו איך ואיפה – אם בכלל שייך – להתעניין ולעשות משהו בנידון.

המחותן מיד כששמע הסיפור, אמר לאבי מורי שאם כי הוא אין לו שום מושג בזה, הרי יש לו ידיד חסיד חב"ד, שהרבי מליובאוויטש מטיל עליו תמיד כל מיני שליחויות ושמו הוא הר"ר אברהם יצחק גליק, ואם יש מישהו שיוכל לעזור בזה הרי הוא האיש, כי כבר איתמחי גברא להציל ברחבי אירופה הרבה נשמות יהודיות מהתבוללות.

עוד באותו לילה צלצל המחותן לרב גליק, סיפר לו את כל סיפור המעשה ועד כמה הענין דחוף, והרב גליק ביקש הטלפון של הורי הנערה מטורונטו אולי יודעים אי אלו פרטים וכתובות שיתנו לו קצה חוט איפה להתחיל בחיפושים. הרב גליק בצידו הבטיח לעשות את כל המאמצים וההשתדלות.



*



אינני יודע איפה חיפש הרב גליק, לאן הלך, אצל מי בירר, אבל באחת הלילות כעבור כעשרה ימים – אבי ואמי נשארו בלונדון עד אחרי חנוכה – צלצל הרב גליק למחותן ואמר שיבוא אליו בדחיפות "יש לי הפתעה מאד טובה".

המחותן ואבי מיהרו לבית הרב גליק, כשנכנסו לביתו ראו בסלון ביתו יושבת בחורה וממררת בבכי. בפתח הסלון דלקה החנוכיה.

לפתע, תוך כדי שאבי מסתכל על החנוכיה ורואה את חמשת הנרות הדולקים – אבי כמעט נפל מתעלף ארצה. הוא נזכר במשפט המוזר שהרבי הקדוש אמר לו לפני חמישים שנה, לפני שלושים שנה, ולפני עשר שנים.

"נר חמישי של חנוכה מסמל את הכח של החנוכיה והתפקיד של יהודי להאיר גם את המקום החשוך ביותר, בוורשא או בלונדון, בניו יורק או בלונדון, בטורונטו או בלונדון"...

"מה יעשה אותו קנאי", אם הבת שלו תדרדר... אצל הקב"ה כל יהודי הוא בן יחיד... אצל כ"ק מו"ר אדמו"ר כל יהודי הוא "מבשרך אל תתעלם"...

אין צורך לומר שהבחורה חזרה בתשובה שלמה, ואין גם צורך לומר שמאותו יום לא פתח יותר אותו "קנאי" את פיו נגד ליובאוויטש...



*

כשחזר אבי לקנדה עשה כל המאמצים להיכנס לרבי מליובאוויטש, הוא הרגיש צורך וחובה נפשית לאחר מה שקרה להיכנס לקודש פנימה אבל באותן שנים כבר היה קשה מאד להיכנס לרבי ל"יחידות".

רק בתשרי הבא, שנת תש"מ, לאחר מאמצים מרובים הצליח אבי להיכנס ל"יחידות" באותו לילה שנכנסו קבוצת האורחים שהגיעו לרבי לחגים.

אבי סיפר לי שמרוב התרגשות לא יכל להוציא הגה מהפה, וכשהתחיל לדבר ולספר את הסיפור פרץ בבכי. הרבי שמע ממנו רק כמה משפטים, ואז פנה לאבי ואמר לו: "דער שווער האט דאך געהאט א ווייטן קוק"... [לחותני הרי היה מבט רחוק]...

וכל פעם שסיפר אבי מורי זצ"ל את הסיפור היה אומר שהרבה יותר מהמופת הפלאי של הרבי מליובאוויטש, שכבר לפני חמישים שנה בהיותו חתן, ראה כל כך למרחוק... הרבה יותר מהמופת הזה הוא התפעל בכל ליבו על גודל הענווה השמיימית של הרבי שאמר לו בפשטות הכי גדולה וברצינות הכי גדולה "דער שווער האט דאך געאט א וויטען קוק"...

ושרשרת המופתים הפלאיים לא פסקה: בי"ד כסלו תשמ"ט, בדיוק שנגמר השבע ברכות מחתונת בתי הבכורה (כפי שהרבי בירך אותו שישמח בחתונה של הנכד) ובדיוק ביום שבו מלאו ששים שנה מהחתונה הגדולה בוורשא של הרבי – באותו ערב שבק חיים לכל חי והשיב נשמתו למרומים.



זכותו תגן עלינו

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה