שבת מברכים חודש שב"ט שנשמע
בשורות
טובות.
שמרם
ברכם
טהרם.
שלום
ברכה
טובה.
כל עפר הארץ היה כינים, היו עולים חדשים שכשהגיעו לישראל קיבלו מגורים באוהלים, בקיץ כשמסביבם הכל חול והחול חם, היו מסתובבים יחפים ולצערם מתרגלים לחום, באחד הימים הגיע הרב שלום שבדרון לבקר במקום, והנה צועד לקראתו יהודי מבוגר הולך יחף על החול החם ומחייך, שאלו הר"ש למה תחייך, השיב היהודי "חסדי ה' במצרים כתוב כל עפר הארץ היה כינים וכאן זה רק חול"...
משה רבינו רצה שהגאולה תהיה ע"י הקב"ה ואז לא יהיו עוד גלויות, אבל צפה הקב"ה שיהיה את המעשה הנורא בפרשת כי תשא ולכן לא גאל לבדו אלא ע"י שליח, מתי תהיה גאולה שלימה כאשר יהיה רק ע"י הקב"ה, ו2 ראיות לכך, 1 יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר, מתי יעידו על גאולה כללית מיד צר - כשזה יהיה גאולי ה', ישראל נושע ב-ה' תשועת עולמים, מתי תהיה תשועת עולמים - כשיהיה ישראל נושע ב-ה', מאת ה' לבדו ולא ע"י שליח.
"ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו, ג) הרה"ק ר'
אברהם יעקב מסדיגורא ז"ל, כשהיה ילד, אמר למלמד שרוצה כבר ללמוד גמרא, וסיפר המלמד זה לאביו הרה"ק
מרוז'ין זי"ע. קרא אותו אביו ושאלו אמת שאתה רוצה ללמוד גמרא. והשיב לו הן, שאל אותו אביו במה הרג משה את המצרי, אמר לו בשם המפורש, ושאל אם כן מדוע לא הרג יעקב את לבן בשם המפורש. השיב מפני שלא ידע, אמר לו מאין אתה יודע זה, אמר לו כתיב 'ושמי ד' לא נודעתי להם'.
"השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה" (ח' ט"ז). "השכם בבוקר" - בשעה שאדם משכים בבוקר לעבודת קונו, "והתיצב לפני פרעה" - יש בכוחו להתייצב ולעמוד במלחמה עם פרעה (היצה"ר) ולהכניעו. (ברכת יוסף)
[מתאים להרבה הזדמנויות ומצבים שונים בעם ישראל] מסופר, אחרי שנודע ליהודי ארץ ישראל על שואת יהודי אירופה, נכנסה אל ה"
חזון איש" קרובת משפחתו ממשפחת
גריינימן ושאלה אותו איך ייתכן שהקב"ה עשה כך לעמו, ענה לה ה"חזון איש", הקב"ה הוא "אב הרחמים", ומה שעושה הכל הוא ברחמים, רק שאנחנו לא מבינים....
"ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה" (ו' - כ"ג) מכאן למדנו שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה. [רש"י]. בספר "
צל העדה" כתב, "אחות נחשון לו לאשה" בגימטריה "אדם הנושא אשה צריך לבדוק באחיה". ויש עוד רמז "אשת חיל מי ימצא", ר"ת אחים.
"הוא אהרן ומשה" (ו' - כ"ו) לומר ששקולין כאחד. [רש"י]. שאל ה"
חוזה מלובלין", הגמ' בברכות [נ"ח.] אומרת, שאין דעתן של אנשים דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומין זה לזה. ומתרץ, שאנשים שמחשיבים את עצמם ל"יש", באמת דעתם לא שווה, אבל משה ואהרן אמרו "ונחנו מה", אפס ואין, וביטלו את ישותם לגמרי. לגביהם אפשר לומר ששקולין כאחד. הוּא אַהֲרֹן וֻמֹשֶה=הן הם שקולים כאחד
פעם בא אל רבי
אהרן קוטלר בחור שגנח מכאבים, והתברר שלקה בהתקפת "אפנדיציט". ר' אהרן ראה בצערו ונפשו היתה מרה עליו. הוא ליווהו לפתח הבית ובירכו בברכת "רפואה שלימה" לקראת נסיעתו לבית החולים לניתוח. כעבור שבוע לקה ר' אהרן בעצמו בהתקפת "אפנדיציט". בגילו זה היה דבר נדיר מסוכן, ובחסדי הקב"ה ר' אהרן נרפא, וכשבא ר'
הלל זקס לבקרו, התבטא ר' אהרן שהוא סבור שהקב"ה לימד אותו שיעור בנושא "נושא בעול עם חבירו" משום שהיה עליו להרגיש יותר מה שהתלמיד הרגיש כשסיפר לו על כך.
האדמו"ר רבי
דוד מלעלוב, נתן רמז בפסוק "למחר יהיה האות הזה", כלומר, "למחר" בגאולה העתידית, "יהיה האות הזה" אז תהיה גם אות ו' החסרה בפדות, והגאולה תהיה שלימה.
"הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (ט' - כ') ה"
אמרי חיים"
מויז'ניץ היה אומר, "הירא את דבר ה'", אדם שהוא ירא שמיים, "הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים", הוא אינו נותן לילדיו להסתובב ברחובות, כי הא דואג לחינוכם היהודי השלם.
בשבועות אלו שקוראים על גלות ויציאת מצרים [ועברנו את הגלות במצרים בשביל לפרוע שטר-חוב כמובא במדרש על "ברית בין הבתרים"] ראוי לזכור את המשל מבעל ה
"חפץ-חיים" זי"ע על האורח שהגיע לבית הכנסת וראה את הסדר הלא-מובן של הגבאי בקריאת העולים לתורה, ושאל אותו על כך, וענה לו הגבאי, אתה אורח שמגיע באמצע השנה ואינך יודע באיזה מצב אוחז הסדר בכיבודים, ולכל כיבוד ואדם יש את הזמן, והכיבוד לפי הסדר בכל שבוע. והנמשל הידוע,
"שהאדם הוא אורח בעולם הזה, ולכל דבר יש סיבה ויש סדר הנמצא בלוח הזמנים של בורא עולם". וכן ידועה הדוגמא על היהודי שראה בחלומו והנה יש 4 שבילים של פסיעות, והנה יש מקומות שבהם יש רק 2 שבילים, ואמר בשאלה כלפי שמיא, כשהיה קל הלכנו יחד, וכשהיה קשה עזבו אותי, ושמע שעונים לו
ש-2 השבילים הם פסיעותיו כביכול של הקב"ה שלקח אותך עליו בזמנים הלא קלים. ועלינו לזכור בכל מצב את הפרשה הזו שכתוב בה בהדגשה
"וידעתם כי אני ה'", וכן ידוע
בחינוך: "קוּמִי שֶׂאִי אֶת הַנַעַר וְהַחַזִיקִי יָדֵך בּוֹ", שכשהבן/בת מתחיל/ה חלילה לזוז לכיוון לא טוב, לא להתייאש וכדו' אלא לאחוז בו בכל מצב ולתת לו הרגשה אנחנו
איתך לאורך הדרך.
"ותחיין את הילדים" - סיפור: פעם נכנסה אישה אלמנה אל הגאון ר'
שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, והשיחה צערה על כי בעלה נפטר מן העולם לאחר מחלה קשה, והשאירה לאנחות עם ארבעה יתומים קטנים. והגם שקשה לה מאוד להתגבר על אבלה ובדידותה, עם כל זה לא הייתה זו סיבת בואה לכאן, דאגה אחרת טרדה את מנוחתה: בימי חיותו של בעלה, התאמצה אמנם בכל כוחה לסייע לו ולהקל מעליו, אך מחשבות מטרידות אותה תדיר, כי לו הייתה מתמסרת אליו יותר ומטפלת בו טוב יותר אולי היה מתאושש ממחלתו והיה נשאר בחיים. וכיון שמחשבות אלו טורדות את מנוחתה עד מאד, החליטה לקבל על עצמה לעשות דבר מה טוב והגון לעילוי נשמתו, דבר זה תתאמץ לקיים בכל כוחה, ובכך תבוא המנוחה לנפשה. מסיבה זו באה לר' שלמה זלמן, כדי לשמוע מה יצווה לה הגאון שתקבל על עצמה לקיים לעילוי נשמת בעלה. לשמע הדברים נענה ר' שלמה זלמן ואמר: "דבר נאה הוא מצדך לחפש מה לעשות לעילוי ולטובת נשמת בעלך, כדרך בנות ישראל המקיימות את ההלכה (יר"ד רכז, ט) 'מכבדו בחייו ומכבדו לאחר מותו', אך אם תרצי לעשות דבר טוב באמת, דבר שירבה זכויות לבעלך בעולם העליון יותר מכל זכות בעולם קיימי נא את שלושת הדברים הבאים: א. כשתצאי מכאן, קחי נא את כל ילדייך אל חנות משחקים, וקני להם משחק חדש לפי בחירתם ולפי הנאתם. ב. קבעי לך מנהג מהיום והלאה, לילך לטיול עם הילדים פעם בשבוע למקום טוב לעיניים ונחמד למראה, אשר שם יוכלו להתרענן ולהחליף כוחות חדשים. ג. למרות מצבך הקשה, נסי להתגבר בכל כוחותייך על ההרגשות המעציבות, כדי להכניס רוח שמחה בתוך ביתך". לתמיהת האישה כי רבה, שהתכוננה לשמוע הוראות לתיקונים וחומרות או סיגופים, הסביר לה הרב: "הרי בוודאי מוכר מאמר הזוה"ק (חלק ב, רעא: 'ברא מזכה אבא' שאם הבנים הולכים בדרך הישר, הרי זו זכות גדול לאב בעולם העליון, היושב שם ומסתכל על בניו ההולכים בדרך אשר ציווה ה'. והמציאות מוכיחה כי ילדים שהם שמחים ורגועים לומדים ביתר התמדה ונוהגים יותר בדרך הנכונה, כשאיפת הוריהם ומוריהם, והם מצליחים יותר בכלליות, ובכן, אם תיזהרי לקיים את ההנהגות שהצעתי לפנייך הרי יתגדלו בניכם נאמנים לה' ולתורתו, ומזה תצא נחת רוח הכי גדולה לאביהם בעולם העליון, הרבה יותר משאר תיקונים וסיגופים". האלמנה השבורה והרצוצה יצאה מבית הרב בלב מלא חיזוק ועידוד, ביודעה כי עיקר חובתה בעולמה הוא לדאוג לכך שבניה יהיו שמחים, שלווים ורגועים, וכך יוכלו לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל (במעלות קדושים וטהורים)(הפרשה בהלכה).
להנהיגם בנחת: שמעתי פעם אמרה צינית: עשרים וארבעה חדשים הורים עובדים קשה כדי ללמד את הילדים שלהם לדבר, ולאחר מכן - במשך עשרים וארבע שנים הם עושים כל מה שביכולתם כדי להשתיק אותם! לצערנו, בהרבה מקרים ההורים מתפעלים כאשר הילד מצליח לבטא מילה, אבל כאשר הילד מתחיל לזרום בדיבורו, אין להם סבלנות להאזין לו (האבסורד העוד יותר גדול הוא - שלאחר מכן הם מוכנים לשלם הון למטפלים כדי ללמדו שוב לדבר ולהביע את עצמו). כאשר הילדים נולדים, אין להם שום מעצורים, לא פיזיים ולא רגשיים ונפשיים. הם צועקים ומבקשים אוכל כשהם רעבים, יורקים ופולטים כשהם מרגישים צורך, בוכים כשהם עצובים וצוחקים כשהם שמחים, מנדנדנים כשרוצים משהו, ומסרבים בכל התוקף כשלא מתחשק להם. הם לא טרודים בשיקולים על איך שיסתכלו עליהם ובמה הם יצליחו להרשים, והם עושים מה שבא להם. לאט לאט אנו מנסים לחנך אותם שאי אפשר לעשות מה שרוצים ומתי שרוצים, ויש דברים רבים שלא יפה ולא מקובל לעשות בין אנשים, או כאלה שצריכים לעשות גם כשלא מתחשק. כך גם מבחינת התוכן. ככל שהילדים הולכים ומתפתחים, הם מתחילים להביע את עצמם ולומר בקול מה שהם חושבים. הם שואלים מה שמסקרן אותם, גם אם הדברים מסבים אי נעימות לשומעיהם. ילד צעיר יכול לשאול בסקרנות את הסבתא החביבה מתי היא כבר תמות, להעיר ברבים ולהצביע על אדם שנראה 'שונה', ובלא מעט מקרים הם מביכים את ההורים בחוסר הטקט שלהם. כמובן, ההורים מנסים לעשות את שלהם, לחנך וללמד את הילד להתחשב ברגשות הזולת ולא לשאול שאלות מביכות ולהעיר הערות פוגעניות וכו'. אבל במהלך חינוך זה, יש סיכון שההורים עלולים 'לשפוך את התינוק עם המים', כאשר הדרך אצה להם והם לחוצים לראות תוצאות מהירות. אז לפעמים הם גורמים במו ידיהם שילדיהם האהובים יאבדו את הביטחון להביע את מה שהם רוצים, ועם הזמן אף יאבדו את היכולת להבין מה בדיוק הם מרגישים. במיוחד הדברים קורים, כאשר הורים משתמשים בבזיונות ובהשפלות כדי להשתיק את הילדים ו"לחנכם". למשל, כאשר ילד מביע את עצמו בצורה שלא מקובלת, ובמקום לתת לגיטימציה, או לפחות לגלות הבנה, למה שהוא מרגיש ורוצה, ובו בזמן להדריכו איך כן להביע את עצמו ולבקש את מה שהוא רוצה, "יורדים" עליו ופוגעים בו כדי שלא יעז שוב להעלות על דעתו לעשות כן. הורה מן השורה אמנם אינו רוצה לפגוע בילדיו, אבל הבעיה היא כאשר הם אומרים פעם ופעמיים ומצפים שהילד כבר יבין מעצמו (כי הרי אמרנו לו!), וזה לא כל כך עוזר והוא נכשל שוב, אז במקום לחזור ולהסביר ולדבר עם הילד, שוב ושוב, אפילו מאה פעמים, מתחילים להשתמש באמצעים חריפים יותר שבכוחם לעשות את העבודה במהירות - אך לצערנו, לא בצורה יעילה. עצוב לראות את התוצאה כאשר ילד מאבד את האומץ לומר אשר בלבבו, והוא מפסיק להתלונן אפילו על דברים שחיוני [!] היה שכן יתלונן באוזננו (כגון פגיעות למיניהן). הנזקים הנפשיים מההתכנסות והשתיקה ומדיכוי הרגשות, עלולים להיות אדירים, ולא ניתן לתאר עד היכן הדברים יכולים להגיע. כאשר ילד מעיר או אומר דבר שלא לעניין, במקום להעמידו במקום ולתת לו הרגשה רעה, עלינו לשים לב שזו דווקא הזדמנות פז להחכימו וללמדו איך לחשוב נכון. מטבע הדברים, לילדים חוש דמיון מפותח, והם רואים צל הרים כהרים ומוציאים דברים מפרופורציה, אבל מרתק להאזין לרעיונות שלהם ולמצוא את הנקודה איפה שאפשר להראות ולהסביר להם איך לראות את הדברים באור יותר מציאותי ובצורה יותר מאוזנת. בכך גם נוכל ללמדו איך להתמודד עם רגשותיו ואף לשנות אותם. הרבה פעמים כשאני מייעץ להורים לשוחח ולהסביר לילדיהם דבר זה או אחר, הם מגיבים בתמיהה: גם בגיל כזה?! הוא בכלל יבין?! ודאי, אני עונה להם, אין גיל שבו הילד קטן מדי כדי לשמוע הסברים על איזון נכון וחשיבה עניינית. מובן שבתחילה לא יבינו על מה שאנו מדברים, אבל עם הזמן הם יקלטו ויבינו. הרי כולנו מפטפטים ומדברים אל הילדים מיום היוולדם, ורק כך הם קולטים את השפה ואת מה שאנו מבקשים ללמד אותם. היעלה על דעתנו שנמתין עד שיבינו הכל כדי שנתחיל לדבר אליהם?! אין ספק שגם אם לא נשקיע בילדים, הם ילמדו המון במהלך החיים מתגובת הסביבה והחברה. אבל במקום להמתין עד שילמדו בחוץ, עלינו לנקוט יוזמה ולתכנן איך ללמדם בעצמנו, מאחר שיש לנו כוח ועוצמה בלתי נדלים להשפיע על הילדים ולהדריכם על כל צעד ושעל. החיים מזמנים לכולם הזדמנויות שונות, ואין ילד שאינו מתמודד יום יום, בבית ובחוץ, עם כל מיני קשיים. עם קצת מוכנות והשקעה מחשבתית מצדנו, נוכל לתרום להם לאין שיעור וערך, ללמדם ולחנכם איך להסתדר יותר טוב בכל תחומי החיים. ילדים שלא מרגישים מאוימים ומרגישים משוחררים לבטא את אשר בלבבם, יגדלו להיות יותר פתוחים וזורמים, נוחים ורגועים, עם הרבה פחות מעצורים וחרדות. החיים המשותפים בבית יהיה באווירה יותר טובה, ועם הרבה יותר יותר אהבה, ויהיה שיתוף פעולה מלא בין הילדים להוריהם בהעלאת נושאים מציק עליהם, והם ישמעו בשמחה מה שיש לנו לומר ולהציע כדי לעזור להם. שערו בנפשכם ילד שמרגיש נרדף על ידי שאר הילדים בכיתה, או אפילו על ידי המורה עצמו, שאינו מעז לספר על כך בבית מחשש שעוד יחטוף על כך מהוריו, בבחינת "ונוסף גם הוא על שונאינו", לעומת ילד שכבר מחכה להגיע הביתה ולשתף את ההורים במצוקתו, והוא סמוך ובטוח שהם יתייחסו לדבריו במלוא הרצינות וההבנה, וינסו יחדיו לחשוב על פתרון הבעיה. באווירה כזו מחנכים ומטפחים את הילדים, מצמיחים ומצעידים אותם קדימה, באהבה באחווה בשלום וברעות! הורים שישכילו להתאזר בסבלנות ולהקדיש מזמנם להיות אוזן קשבת ולב שומע לילדיהם בבית, כשהם מסבירים ומדריכים אותם בסבלנות איך להתמודד עם כל מה שנקרה בדרכם, ירוויחו לא רק שהם יגדלו חכמים ונבונים יותר, יציבים ובריאים בנפשם יותר, אלא שזה אף יתרום תרומה אדירה לכך שיהיה כיף להעביר יחד בבית זמן איכותי, כאשר הילדים שותים בצמא את דברי הוריהם, והם, ההורים, מרותקים בחינוכם וזוכים לשאוב מהם מלוא חופניים נחת יהודי. בידינו הדבר, עם קצת מאמץ והשקעה, וכמובן, בעזרת ה' ובסייעתא דיליה!(הרב אהרון פרידמן)
לראש חודש: וארא,
ברש"י אל האבות, ומה החידוש לאחר שהפסוק מפרט את השמות, ומפרש אחד המפרשים [אולי הכלי חמדה], שבכל ראש חודש היה מגיע אליהו הנביא להתפלל בבית המדרש של אחד מהתנאים, והיתה הזדמנות בראש חודש שהוא לא הגיע, וכשהגיע אח"כ שאלו התנא, איפה היית, וענה לו אליהו הנביא:
"כל ראש חודש אני מגיע לאבות הקדושים ומעירם לתפילת ראש חודש, אבל אינני מעירם יחד אלא כל אחד בנפרד, כי אם זה יהיה ביחד - הם יביאו מיד את הגאולה, והקב"ה עוד לא רוצה שתהיה גאולה, ולא טוב להביאה לפני זמנה, ולכן אני חייב להביאם כל אחד בנפרד", ולכן כאן כתוב ברש"י אל האבות - ביחד, כדי לזרז את הגאולה ממצרים, וידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה. *[
המקור: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" (ו, ג) אל האבות (רש"י) והרי אנו יודעים שאברהם יצחק ויעקב הם האבות, בעל הכלי חמדה מסביר ע"פ הגמרא
בב"מ (פ"ה) ש
אליהו הנביא היה מגיע לישיבה של רבי, פעם אחת איחר להגיע, והסביר לרבי שהקים את אברהם להתפלל ואח"כ את יצחק וכו'. שאלו רבי, מדוע לא הקמת את שלושתם ביחד, וענהו, שאז תגדל מידת הרחמים ויבוא המשיח, ועדיין לא הגיע הזמן. והנה במצרים נגאלו 190 שנה לפני הזמן, ולצורך זה היה צריך להקים את שלושת האבות יחד. וזה רמז רש"י בלשונו הזהב, "אל האבות", שהיו שלושתם ביחד.
רמז לחודש שבט - ואין ב
שבטיו כושל
פסימי רואה בהזדמנות - קושי. אופטימי רואה בַקושי - הזדמנות.
אל תחפש את הדרך לאושר - תחפש את האור שבדרך.
'לכבוד נישמת רבי שניאור זלמן בן רבי ברוך זי"ע - בעל התניא - כ"ד טבת
'לכבוד נישמת רבי שמואל בן רבי אברהם זי"ע - שם משמואל מסוכטשוב - כ"ד טבת
'לכבוד נישמת רבי אליהו אלעזר בן רבי ראובן דב דסלר זי"ע - מכתב מאליהו - כ"ד טבת
'לכבוד נישמת רבי משה מרדכי בן רבי שמעון נתן נטע בידרמן זי"ע מלעלוב - כ"ד טבת
'לכבוד נישמת רבי יצחק בן רבי זאב כדורי זי"ע - כ"ט טבת
'לכבוד נישמת רבי נטע בן רבי אברהם מחֶלֶם זי"ע - א' שבט
[*-ידוע שאחד מתושבי חלם שירד מדרך היהדות והרחיקוהו מהעיר - הוא גרם מעצמו לפרסם הרבה מילתא דבדיחותא על העיר חלם, אבל העיר חלם היא עד היום עיר של חכמים וסופרים.]
'לכבוד נישמת רבי יחיאל מנחם מנס בן רבי אברהם דוד זיטניצקי זי"ע - א' שבט
ששת הקומות שבנה בישיבת "אמרי אמת" בבני ברק הם לזכר ששת בניו שנהרגו בשואה הי"ד.
הנושאים החמים
מנהג ישראל תורה - בזהירות: את האוכל לעופות יש לשִׂים לפני שבת, כי מזונותיהם לא עלינו כל הזמן, ולכן זו איסור חילול שבת. ועוד: "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו" (ט"ז - כ"ז) שאל רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע, הלשון "מצאו" מתאים לדבר שנאבד, אבל בשבת לא ירד מן, ומדוע נאמר "ולא מצאו"? ומתרץ, בילקוט מסופר שדתן ואבירם רצו לעשות דבריו של משה פלסתר, שהרי הוא אמר "וביום השביעי שבת לא יהיה בו", מה עשו? פיזרו את המן שליקטו בערב שבת, ואמרו לשכניהם צאו וראו, אף בשבת יורד מן ואין ממשות בדברי משה. אלא, שבינתיים ירדו ציפורים ממרומים, ואכלו את המן ולא נשאר כלום. מכאן ההדגשה "ולא מצאו", שהופרה מזימתם. מסיים ר' מאיר מפרמישלאן, ולזכר השליחות שמילאו הציפורים באותה שעה, נוהגים בשבת שירה לפזר לחמים בערב שבת בשדות בשביל הציפורים, ובשבת אסור שהרי אסור לפזר אוכל לבע"ח שאין מזונותן עליך.
