אתגר נספח לאתגר הדו שבועי: מתיקות מעודנת

[יואל ארלנגר - קקטוס]

שימו דבש ובואו לדון





בחזרה לאתגר

 

[נועה לבין (Tamar)]

אתגר מעניין. אולי גם האתגר הכי מאתגר.
לא ממש הבנתי. אם הכול ורוד ודגל לבן בים, איך אפשר ליצור עלילה? עלילה בלי הסתבכות זה כתיבת מצב, לא?

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

אתגר מעניין. אולי גם האתגר הכי מאתגר.
לא ממש הבנתי. אם הכול ורוד ודגל לבן בים, איך אפשר ליצור עלילה? עלילה בלי הסתבכות זה כתיבת מצב, לא?

לא התכוונתי שתכתבו סיפור שכולו הפי אנד מפרולוג ועד אפילוג
התכוונתי שתכתבו סיפור יפהפה, אופטימי, מתוק במידה
מקושט באסתטיקה, מתואר באופן צבעוני ככל הניתן.
קונפליקט לא חייב להיות מר, הוא יכול להיות מסעיר כמו מנה של שף שמשלבת חריף עם מתוק ומגוון מרקמים מפתיעים.

 

[כותב השורות]

לעדן מתיקות...
אפשר עם אביסלה מרירות.
ואפשר עם עוד מתיקות, אולי מסוג אחר.
האם שתי האפשרויות עומדות באתגר?

 

[לאלה]

סיפור יפהפה, אופטימי, מתוק במידה

אופטימי אופטימי?
או אופטימי שלי?
אני מתכוונת -
יש דברים שהם אופטימיים לכולם. מציאות אטופית ומושלמת.
יש אנשים קצת אפלים כמו מנתחים לדוגמא שעורק קרוע או גידול יפהפה בעמוד השדרה זה מקסימום האופטימיות שלהם.

מותר לי לכתוב על משהו שהוא אופטימי בשבילי ולרוב העולם הוא קטסטרופה?

 

[נועה לבין (Tamar)]

מותר לי לכתוב על משהו שהוא אופטימי בשבילי ולרוב העולם הוא קטסטרופה?

לעניות דעתי - חד משמעית כן. לכול אדם יש את האינטרפרטציה שלו על העולם. לסופר יש אפשרות לספר את שלו.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

לעדן מתיקות...
אפשר עם אביסלה מרירות.
ואפשר עם עוד מתיקות, אולי מסוג אחר.
האם שתי האפשרויות עומדות באתגר?

הכל פתוח

אופטימי אופטימי?
או אופטימי שלי?
אני מתכוונת -
יש דברים שהם אופטימיים לכולם. מציאות אטופית ומושלמת.
יש אנשים קצת אפלים כמו מנתחים לדוגמא שעורק קרוע או גידול יפהפה בעמוד השדרה זה מקסימום האופטימיות שלהם.

מותר לי לכתוב על משהו שהוא אופטימי בשבילי ולרוב העולם הוא קטסטרופה?

בוודאי, ואפילו מומלץ

לעניות דעתי - חד משמעית כן. לכול אדם יש את האינטרפרטציה שלו על העולם. לסופר יש אפשרות לספר את שלו.

צודקת

 

[7שבע7]

@שלחן עורך - הסוף היה מפתיע! אם כי בקריאה שנייה ודאי יכולתי לראות את הרמזים. אולי כי זו נקודת מבט ודמות לא שגרתיות? מוצלח!
@הזדמנות - כתיבה יפה ושימוש מיוחד במילים. הסיטואציה שעשעה אותי ואפילו עוררה בי קצת הזדהות...

 

[שלחן עורך]

איזה כיף זה לשנות גישה, להסתכל על העולם במבט מתוק.
לנסות לדמיין מחשבות של אנשים מתוקים, שכיף לפגוש אותם, שכיף לשמוע אותם, שכיף לחשוב כמוהם.
מחשבות נטולות ביקורתיות וכעסים, נטולות סטיגמות ותככים, לפעמים מעוותות מרוב תמימות, אך זוהי מתיקותן.
תודה @יואל ארלנגר - קקטוס על ההזדמנות לטעום קצת מתיקות. טעם של קרמל...

@שלחן עורך - הסוף היה מפתיע! אם כי בקריאה שנייה ודאי יכולתי לראות את הרמזים. אולי כי זו נקודת מבט ודמות לא שגרתיות? מוצלח!

תודה!

 

[המלמד מבני ברק]

@לבי הקטע כתוב יפה למרות שסימני הפיסוק החסרים צרמו מעט.
ובלי שום קשר- את/ה כפרי/ת?, הצלחת להכניס אותנו לכפר, לת"ת עם קומת הקרקע, חלונות רחבים ומשקיפים על שדות....
יש לי אחיינים שלומדים בכזה חיידר...

 

[לבי]

בס'ד
לא כפרית חבל, חלום ילדות...

 

[המלמד מבני ברק]

@נ. גל סיפור מאוד יפה ומתוק.
אבל...

נחמי לא צריכה מילים רבות

רחלי מקשיבה, יוצקת אוכל לצלחות

 

[נ. גל]

@נ. גל סיפור מאוד יפה ומתוק.
אבל...

אופס...
תודה, אתקן אצלי.

 

[שלחן עורך]

@נ. גל סיפור מאוד יפה ומתוק.
אבל...

"חשבתי שאנצל את היום ללמוד." אלימלך מתנער, חוזר לרוקן את צלחתו.
רחלי מביטה בו. "היום עוד ארוך."

מבחינה רוחנית זה משפט פגום מאוד.
ניתן ללכת על כיוון של ביטולה זוהי קיומה, על כך שרוח צעירה תיתן מרץ ללימוד, ועוד כל מיני שיקולים, השיקול הזה צרם לי מאוד.
הסיפור באמת מתוק! קצת היה לי מיותר החלק עם התיאור על הבנים והזקנים, הם לא חלק מהסיפור מלבד זאת שהגוזלים כבר אינם בקן.

 

[נ. גל]

מבחינה רוחנית זה משפט פגום מאוד.
ניתן ללכת על כיוון של ביטולה זוהי קיומה, על כך שרוח צעירה תיתן מרץ ללימוד, ועוד כל מיני שיקולים, השיקול הזה צרם לי מאוד.

אמת, זהו משפט בעייתי.

הסיפור באמת מתוק! קצת היה לי מיותר החלק עם התיאור על הבנים והזקנים, הם לא חלק מהסיפור מלבד זאת שהגוזלים כבר אינם בקן.

הבעיה שלי בקטע היא שהתבססתי על מקרה אמיתי. לכן הגעתי מנקודת מבט מאוד ספציפית.
מה שגרם לאלימלך לצאת ולשחק היא העובדה שהוא לא אחראי על אף ילד, ולכן הוא מרשה לעצמו לחזור להיות קצת ילד בעצמו. כדי להסביר זאת נכנס תיאור מראה הבנים. מסתבר שיכולתי לעשות זאת אחרת, אולי בשכתוב הבא.
אותה סיבה גם גרמה לצרימה הנ"ל, כיוון שישנם הרבה פרטי רקע שלא ידועים לקורא.
לקחתי לתשומת ליבי, אבדוק בפעמים הבאות את הפרשנויות האפשריות טוב יותר.

 

[שלחן עורך]

אני מקווה שאני יודע לאן אני הולך. כי אני לא מרוכז בכלל. שום דבר לא מצליח להרגיע את הרטט שבלב שלי. גם לא הנשימות העמוקות שאני לוקח. אני בטוח שמי שמביט בי עכשיו, מסתנוור מהאור הרך שזוהר כהילה על פניי. אני חוצה במעבר חצייה, מרחף, מכוניות צופרות לי אבל אני בכלל שומע מנגינה עם מתיקות מעודנת. אני מביט סביבי, גשר המיתרים, הרכבת הקלה, רמזורים זוהרים ובלל האנשים, מתמזגים למולי בגוונים מפעימים. קבצן שיושב על ספסל מחייך אלי חיוך רחב, אני משיב לו בכפליים. פתאום מתחשק לי לדלג, אני כמעט מתחיל ואז, בנס גלוי, מתאפס.

זהו. אני מתקרב. דמדומי שקיעה רכים נזרקים בעדינות אצילית על העיר. אני מיישר את העניבה, מסדר את הכובע, ומעיף לכלוך בלתי נראה מדש החליפה. שהחיינו לזמן הזה.

-----

אני סוגר את הדלת בעדינות, מביט בשעון חפוזות ויורד במדרגות בדילוגים של שתיים שתיים. אני משתדל לעולם לא לאחר ללימוד. ובמיוחד לא לחברותא עם שוקי. כבר כמעט חמש שנים שאני ושוקי לומדים פעם בשבוע לזכות מיכאל. מבלי שזה האחרון יודע על כך דבר.

היינו שלישיה. כמעט הכי מדוברת בישיבה. אני, שוקי ומיכאל. אני יודע שזה משהו נדיר. אני יודע שזה משהו קסום. הקשר בינינו הוא לא משהו שאפשר לתאר במילים. כדי להבין, צריך להרגיש. ביחד נכנסנו לתקופת שידוכים. אני הייתי הראשון שהתארסתי. אחרי חודשיים התארס שוקי, ומאז אנחנו ממתינים למיכאל. מקווים ומאמינים בכל הכח שיום יבוא, בקרוב. וזה יקרה.

-----

הכותל לא מלא היום ומעניק לי קצת מהפרטיות שאני צריך. נשארו דקות בדודות מהזמן שהקצבנו לעצמינו. אני מביט למעלה, ומרגיש רטיבות מתגברת אט אט בעייני. יונה לבנה חגה סביבי בחן, וצבעה הבוהק משרה עלי אושר שלא ידעתי שקיים. אני רוצה לדבר, להודות, אבל לא מצליח. לא יודע מאיפה להתחיל ואיך לגמור, כי אי אפשר לסיים. בעוד דקות ספורות, נתקשר להודיע לכולם. חיוך מבויש עולה על פני כשאני חושב על כך. אני מנסה לסדר בראש למי להתקשר מיד אחרי הורי. טוב, כאילו שזה לא מובן מאליו. אני מתחיל להתקדם באיטיות לכיוון היציאה מעזרת גברים. נעשה קר פתאום. אני מצטמרר, מיטיב את הצעיף על צווארי. ברגע האחרון נזכר למחות את הדמעות שנותרו. רעם מרעיד לפתע את השמים, אני מרים את עייני אליהם, ומדמה לשמוע בת קול האומרת ברכות; מזל טוב חתן.

------

כשאני ושוקי לומדים, הזמן עובר מהר כל כך עד שנראה שמישהו תופס את המחוג של השעות ומעביר אותו ישירות משמונה לעשר. אנחנו סוגרים את הגמרות בטפיחה, ומקדישים כמדי שבוע את הלימוד לזיווג הגון למיכאל בן רחל. בית המדרש שקט. ורק קולה של הרוח השורקת בחוץ נשמע ומורגש. אני קם להביא לנו כוסות תה, וכשאני חוזר, אני רואה את שוקי דומם עם הפלאפון ביד. אני קורא לו. הוא לא עונה. אני מתקרב, מניח את הכוסות בזהירות על השולחן. מה יכול לקרות? בשבריר שנייה רצות לי לפחות חמש מחשבות בראש אבל אני לא מספיק להעלות את השערותיי בקול, ושוקי תופס אותי ומצמיד לאוזני את הפלאפון. אני שומע בצד השני כחכוח ואז, מישהו קורא בשם שלי ואומר בקול חנוק; מגיע לי מזל טוב. הלב שלי עוצר. ולא במטאפורה. לאחר מכן הוא דופק בקצב של תוף אינדיאני. ואז אני צורח את נשמתי: מיכאל!. שוקי מצטרף בשאגה משלו. הקירות סביב מהדהדים. מיכאל. אנחנו נופלים אחד בזרועותיו של השני ומיכאל מצטרף אלינו דרך הטלפון בחיבוק אמיץ, משולש. ובדיוק אז השתררה הפסקת חשמל. האור כבה. גם החימום. אבל אין כל צורך בהם. הפנסים הדולקים בעינינו יכולים להאיר את כל בתי המדרש בשכונה. החום הבוער בלבבנו יכול להמיס תבנית קוביות קרח באנטרקטיקה. אנחנו יוצאים החוצה, גשם מקבל את פנינו בברכה. בעינינו הטיפות נדמות כיהלומים. נפרדים בשתיקה המומה, נרגשת, בידיעה שעוד מעט נפגש שוב בוורט. מי היה מאמין. העולם שבחוץ נראה יפה כל כך פתאום ועושה רושם שצופן בתוכו רק טוב ומתוק. הלוואי.

מיוחד! מרגש מאוד. אם הייתי מעט יותר רגשן, כנראה הייתי מוזיל דמעה או שתיים.
מה שעוד מיוחד מאוד, זה היופי ששני החברים החליטו לעשות משהו לזכות מיכאל. ומה הם עושים? לא מדליקים נרות, לא מקשיבים לישועות, לא תורמים לקרנות עלומות, לא נסחפים אחרי טרנדים ומודות. פשוט יושבים ולומדים! זו מתיקות אמיתית!
יש משהו מעט מבלבל, כי הסיפור מסופר בגוף ראשון, ובעצם מדובר בנקודת בשני דמויות. כך שהיה אולי מתאים לתת כותרת של שם לדמות לפני שהוא מתחיל לדבר.

 

[מוצג]

יש משהו מעט מבלבל, כי הסיפור מסופר בגוף ראשון, ובעצם מדובר בנקודת בשני דמויות. כך שהיה אולי מתאים לתת כותרת של שם לדמות לפני שהוא מתחיל לדבר.

חשבתי על זה, אבל משום מה לא רציתי לתת כותרת עם שם הדמות
ובסופו של דבר נראה לי שזה די מובן, הפסקאות הם במתכונת, וכל דמות בצבע אחר.

 

[לאלה]

נראה לי שזה די מובן,

לי זה היה די מובן (לקח לי שניה לקלוט בפסקה השניה, אבל שרדתי את זה ....)

קטע מיוחד במינו! גם הכתיבה, גם הרעיון. נראה לי זה בדיוק כוונת פותח האתגר - עולם וורוד ויפה אבל לא קיטשי.
וכמו שכתב שולחן עורך גם אני ממש אהבתי את הרעיון של הלימוד המשותף.

 

[שלחן עורך]

תזכורת:

הגשה עד יום שלישי
ז' אדר א' תשפ"ב או למניינם 8.8.22
עד השעה 12 בלילה

 

[אלעזר 1]

תזכורת:

לפי הלועזי או העברי?