אתגר אתגר דו שבועי-קו ישיר לגאולה

[הנף מקלדת]

בילדותי, ישבתי בכיתה ליד נחום המדומיין, ביחד היינו צובעים בצבעים עזים את ימות המשיח. איזה קטעים יהיה...

יום אחד קרא לי אבא, עלה איתי על אוטובוס, ואמר לי שנוסעים לגאולה.
נפלא. אני הולך לראות האם חלומותיי קלעו אל המטרה.

ובמלכי ישראל-גאולה עסקים כרגיל, כולם נחפזים. שאלתי מישהו: "איפה המשיח?" הוא הצביע על חנות פיצוחים.
אחר כך ששמעתי אחד צועק לרעהו בטלפון: "אני בגן עדן!" וגם הוא עמד ליד חנות פיצוחים, התחלתי לחשוב שאולי בתכלס', ככה זה יהיה...

כאן מגיע האתגר.

קחו אותי יחד אתכם ויחד עם המשפחה שלכם, לטיול בינהזמנים, לגאולה העתידה.
תספרו כיצד יראו ימות המשיח, כשבית המקדש יתנוסס על מקומו וה' מולך בציון.
תעשו את התיאורים חיים, ויותר חשוב אמינים.

חשוב להדגיש כמו הילד שמתחיל להאמין שרחוב מלכי ישראל זוהי הגאולה השלמה, ככה אני רוצה את התיאור שלכם.
סיפור על החיים היומיומיים. בלי שום שינוי של סדרי הטבע. ובלי תחיית המתים. תיאור של חיי היומיום שנת תשפ"ב אחרי ביאת המשיח.

הערה חשובה מאד: לא חייבים להיצמד לגמרי למובא בספרים. אבל חייבים להיצמד לעקרונות הידועים על ימות המשיח כפי שכל אחד שמע מרבותיו. העיקרון המנחה, לחזק בקרבנו את השאיפה לראות את הימים מתגשמים, בעזרת כוח הדמיון. בבחינת לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע.

ויה"ר שנזכה לקיים כראוי את חיובינו להצטער על חורבן הבית ויתקיים בנו כל המתאבל זוכה ורואה בנחמתה.

ויה"ר שתזכו כולכם באתגר. אבל רק הטובים מכולם בתיאורים חיים ואמינים יזכו. אמן.

נספחנו הנאמן.

 

[אשר לב]

לֹא חָלַמְנוּ


זוֹכֶרֶת כַּמָּה הָיִיתִי מִתְעַצֵּל?

זוֹכֶרֶת כַּמָּה הָיִיתִי מִתְעַצֵּב?

זוֹכֶרֶת כַּמָּה הָיִיתִי מִתְעַצְבֵּן?



זוֹכֶרֶת אֵיךְ הָיִיתִי יַבְשׁוּשִׁי בַּתְּפִלָּה?

זוֹכֶרֶת אֵיךְ הָיִיתִי נִרְדָּם לָךְ בִּשְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה?

זוֹכֶרֶת אֵיךְ הָיִיתִי שָׁקוּעַ כָּל הַיּוֹם בָּעֲבוֹדָה?



זוֹכֶרֶת שֶׁהָיִיתִי קָם מְאֻחָר?

זוֹכֶרֶת שֶׁהָיִיתִי וְטָעַנְתְּ שֶׁאֲנִי לֹא כָּאן?

זוֹכֶרֶת שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁאֲנִי לֹא מָה שֶׁהָיִיתִי?



זוֹכֶרֶת שֶׁהָיִיתִי מִתְעַנְיֵן בִּרְכָבִים, בְּנַדְלָ"ן, וּפָחוֹת בַּתּוֹרָה, תְּפִלָּה וְקִיּוּם מִצְווֹת בְּהִדּוּר?

זוֹכֶרֶת שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר ש...מָה אֶעֱשֶׂה, בֶּאֱמֶת אֲנִי רוֹצֶה, אֲבָל אֲנִי לֹא מַרְגִּישׁ חִבּוּר?

זוֹכֶרֶת אֵיךְ הַגַּשְׁמִיּוּת הַצִּבְעוֹנִית כֹּה הִבְהֲבָה וְקָרְצָה, וְהַלֵּב הָיָה כֹּה יָבֵשׁ וְסָגוּר?



אָז זֶהוּ, שֶׁפִּתְאוֹם הוּא הִגִּיעַ וְהַכֹּל נִשְׁאַר אוֹתוֹ דָּבָר, אֲבָל מַשֶּׁהוּ בִּפְנִים הִשְׁתַּנָּה.

וְכֻלָּנוּ אָמַרְנוּ, כַּמָּה מַדְהִים זֶה שֶׁהַכֹּל נִרְאֶה אוֹתוֹ דָּבָר אֲבָל מַרְגִּישׁ כָּל כָּךְ שׁוֹנֶה.

וְצָחַקְנוּ עַל עַצְמֵנוּ, אֵיךְ דִּמְיַנּוּ גְּאֻלָּה מִתּוֹךְ גָּלוּת, אֵיךְ חָלַמְנוּ עַל כֶּסֶף גָּדֵל עַל עֵצִים.

וְלֹא יָדַעְנוּ וְלֹא הִרְגַּשְׁנוּ וְלֹא חָלַמְנוּ, אֵיךְ הוֹלֵךְ לְהִתְהַפֵּךְ לָנוּ פִּתְאוֹם כָּל סֻלַּם הָעֲרָכִים.

 

[כותב השורות]

עוד שנתיים בעז"ה


ר' שולם התרווח להנאתו בספת העור המעוצבת בסטייל חדשני שעמדה במרכז הסלון
הוא לחץ על הכפתור המכוונן ורגליו התרווחו על החלק שהתרומם
'מערכת ישיבה קוראים לזה', הרהר לעצמו,
'מי חלם שאני יישב על רהיטים כאלה ועוד בסלון בגודל הזה'

גם שנתיים אחרי זה עדיין מרגיש לו זר, לגור במקום שהוא לא בני ברק, ועוד אפוא? ברמת אביב החדשה, ווילה, על הים, ר' שולם כך התברר, משבט ראובן, ובחלוקה החדשה שהתבצעה אחרי שרוב תושבי השכונה נטשו את בתיהם, הוא, קיבל את נחלתו בהסדר תשלום מצחיק שחתם עם מנהלת השבט.

ר' שולם לחץ על השלט שוב ושוב בניסיון להעביר ערוץ, הוא עוד לא יודע איך מתעסקים עם הדבר הזה, כל כמה רגעים קפץ לו המסך לערוץ הסנהדרין.

אמנם עניין אותו מאוד שידור פסק הדין הדרמטי שככל הנראה יתיר לרשתות התקשורת הנוכריות, לצלם לראשונה את סדר עבודת יום הכיפורים לעולם כולו
אך כבר היו שמועות על פסק הדין החדשני שייתנה שימוש בטכנולוגיות מסוימות שאין בהם חשש גרמא, ובנוסף יקבע תחום לצוותי הצילום במרחק סביר שלא יפריע לציבור המתאסף בהר הבית, אז הפתעה גדולה לא הייתה לו.

יותר מכל דבר אחר הוא רצה לתפוס את - מקדש T.V. שם הבטיחו לבנו ר' יענקב לשדר את הקרבת קרבן התודה שלו, מה שיאפשר לאביו ר' שולם לצפות באירוע המשמח בשידור חי
ככה זה כשאשתו של ר' יענקב היא כ"ץ מהבית, המשמרת שבדיוק השבוע עובדת במקדש, היא דאגה לכך שהמשפחה שלה דיברו עם החבר'ה במקדש T.V. כך שמסיבת ההודייה תועבר בשידור חי.

ר' שולם כל כך רצה להיות שם, אבל השתתפותו בלוויה של ר' מלכיאל וייס זצ"ל מנעה ממנו את ההגעה לבית המקדש.

הוא ניסה לחייג לבנו שיסביר לו איך מעבירים ערוצים, אך לא היה מענה, גם אצל הנכדים הקו היה מנותק, 'הם כנראה הגיעו להר', הרהר ר' שולם, בהר, הוא ידע, אין קליטה.

הוא ניתק את המסך ומיד הדליק שוב, המתין שניות ספורות ולחץ על הכפתור הירוק, ו...הופ זה הצליח לו.

צמרמורת אחזה בגופו כשראה את הרחבה מפוארת שבמרכזה פתח האולם

'איזה יופי מקודש', מלמל לעצמו בהתרגשות

העזרה הייתה מלאה אנשים, בין הזמנים, ואנשים מנצלים את החופש לעלייה מוקדמת להקרבת הקרבנות, כך, בחגים הם יהיו מחושבים יותר עם כמויות הבשר, ברגל האחרון הציבור עוד לא התרגל להלכות נותר והיה ביקוש עצום למתנדבים שיסעדו בארוחות משפחתיות.

הוא הביט היטב בין האנשים מנסה לזהות ביניהם את בנו ונכדיו, הנה הם, ניתר ר' שולם מהספה והתקרב אל המסך, הוא ראה אותם צועדים יחפים, בנו ר' יענקב היה נראה מרוגש, הם התקרבו אל הכהן שחיכה להם ליד הטבעות, והעבירו לידיו את הכבש.

כל העת נשמעה נעימה תימנית / חסידית כשברקע ניתן היה להבחין בנגנים הרבים שעמדו על 3 מדרגות בהמשך העזרה.
ר' שולם זיהה שם את אהרל'ה החברותא שלו מהישיבה, הוא תמיד אהב לנגן על גיטרה, נזכר ר' שולם, עכשיו הוא רואה אותו מנגן על כינור.

דמעות מילאו את עיניו כשראה את נכדיו רוקדים בדבקות לצלילי 'מזמור לתודה' כשהכהן עולה בכבש, ור' יענקב בנו, עומד בתחתית המזבח מסתכל על הכהן ובוכה בהתרגשות, מודה לה' על החיים שניתנו לו במתנה, אחרי תקופת המחלה הארורה ממנה סבל.

'הרי עלי קרבן תודה' אמר ר' שולם בהתלהבות,

'אני רוצה גם להודות לה', ולא חסר על מה!'.

 

[הזדמנות]

ואותו איש מוזר,
מרחובינו הצר,
לצריפו לנגר
חזר גם חזר.

וכל איש בא לקנות,
המון רב מבקר.
כבר שנתיים שהוא
משייף, מנסר.

את חלום חייו הגשים הוא כלבבו,
לבנות כסא לאליהו שיבוא.
על כפיו אותו נשא,
בכסא שהוא עשה.

והוא יושב ומפזם לו,
את ידו צובט ומשתומם לו-
האם הוזה או בהקיץ חולם?! לא!
הנה כבר הגיע היום.

הסנדלר המוזר
מרחובנו הצר,
לצריפו לתקן
חזר גם חזר.

מדפיו עמוסים,
שוליה מועסק,
כבר שנתיים יוצא
המרצע משק.

לא נח ונעליים הוא תופר,
זוג נאה נועל המבשר,
על כפיו אותן הביא-
לאליהו הנביא.

והוא יושב ומפזם לו...

ישנו בירושלים
איש לגמרי לא צעיר,
שבנה הרבה בתים
בכל פינות העיר.

הוא מכיר כל סמטה,
כל רחוב ושכונה.
הוא בונה את העיר
מעל שבעים שנה.

ודווקא חלומו לא התגשם,
כי בית מקדש כולו ירד שלם.
אותו בנאי כלל לא בנה,
את אבן הפינה.

והוא יושב ומפזם לו...

 

[אנונימי 770]

יום שני, י"א באב תשפ"ב. ימות המשיח.
ליומני היקר!
אני חייב לשתף אותך במשהו מעניין שקרה לנו..
אבא לבש את חליפת השבת, השולחן ערוך, מפה לבנה יוקרתית פרושה על גביו. יין, חלות וכיסוי שעליו רקום בחוט זהב טהור "לכבוד שבת ויום טוב".
לפני כמה ימים עברנו לגור בבית חדש. אמא אמרה לי שאחרי כל הצער שהיה לנו במשך הדורות (לא ממש הבנתי מה הפירוש 'דורות' אבל...) מגיע לנו קצת הרחבה ושמחה.
כל הדודים והדודות, סבא וסבתא, כולם באו אלינו לחג. אפילו מוישה בן דוד שלי הגיע. היה ממש כיף.

עלטה ירדה לעולם ועימה אור יקרות. חג תשעה באב נכנס. אמא הדליקה את נרות החלב, אבא החל באמירת נוסח הקידוש. היו שם קטעים מוזרים שאף פעם לא שמעתי, כנראה משהו לכבוד החג החדש שהתווסף לנו.
בסעודה אבא אמר דברי תורה נפלאים, הוא אמר שהוא שמע אותם ממלך המשיח בעצמו. נשרו לו שתי דמעות על לחיו כשציין זאת.
כל הבית אפוף התרגשות. האוירה שונה.
כל שנה בתאריך הזה כולם סביבי היו עצובים, אבלים. ישבנו על הרצפה. הורי לא אכלו מאום. התחושה באוויר הייתה כאילו החמצנו משהו נדיר.
לא הפעם! השנה קרה משהו ששינה הכל. הבהיר עתיד.
נכנסנו בפשטות לימות המשיח!

 

[7שבע7]

ממקום מושבי, על הספסל עם האריה המשופשף, אני יכול לראות הכול.

נחום הביא עדר חדש לחנות שלו. הבוקר ראיתי איך מגיעה המשאית של הקיבוץ, ופורקת אצלו את הסחורה. נחום עמד בפתח המשאית, ובדק את הכבשים אחד־אחד. אני עוד זוכר איך הוא פחד מהכלב של הגברת עם העקבים שפעם התפרץ פה לרחוב. עכשיו הוא מתקרב לכמו־כלבים הטהורים האלה כאילו כלום. נוגע, ממשש, מרים כל איבר. הוא חכם, נחום, לא מוכן שיתגלה מום כלשהו כשכבר יבוא קונה לראות.

ממקום מושבי על הספסל קולט השמש אני יכול להרגיש את הכול.

פעם היה פה עץ גבוה, מעל הספסל הזה. כרתו אותו לא מזמן, לקחו אותו בשביל עצי המערכה או משהו כזה, אני לא בדיוק מבין בזה. כנראה שהעצים של יער ירושלים כבר לא הספיקו. או שבכל זאת רצו לשמור עליהם כשמורת טבע בעיר. אבל עכשיו חם לי פה על הספסל שעשוי מתכת.

ממקום מושבי על הספסל אני עוד לא קם בינתיים.

מסתכל איך מוטי מסדר בחלון הראווה שלו פירות מקושטים בסרטים. הפירות בטח לא אמתיים – הם הרי יירקבו שם – והסרטים הקטיפתיים הם המצאה שלו. הוא משווק אותם כ"סרטי ביכורים".

צופה בחנות הבוהקת של כרמי – הוא כל הזמן מתחדש בדגמים של אופני דרך. סגווי, פעם קראו לזה. נסעתי באחד כזה פעם, עוד לפני שכבר לא הסכימו לתת לי ביטוח. היום הם הרבה יותר נפוצים. הרבה יותר קל לעלות לרגל ככה, בלי להידחס ברכבת.

מסיט מבט את תחנת הרכבת המדוברת. אני עוד זוכר את הבדיחה על הישראלים חסרי הסבלנות – אבל עכשיו כולם עומדים בטור מופתי ליד הדלת הנפתחת ברחש קל, ונכנסים בלי לדחוף ועם לברך זה את זה בצהריים טובים.

אני עדיין נשאר על מקום מושבי בספסל. נשען קצת קדימה, ממשש את מקל המתכת שלי. העצים הפכו יקרי מציאות בשנים האחרונות, אבל מתכת – ובעיקר ברזל – הפכה להיות כמעט מוקצה. בבית המקדש לא משתמשים בה, הרי. בשביל מקלות הליכה היא מצוינת, רק קצת כבדה.

הייתי שמח לעלות גם כן לרגל, אף שלא רגל ולא חג עכשיו. הבן שלי הבטיח שיבוא לקחת אותי. הבן שלי הוא אדם עסוק מאוד – יש לסנהדרין לא מעט עבודה בימים אלו. אבל הוא הבטיח. ואני הבטחתי לו שאחכה לו על הספסל ששימש אותי עוד בימים שהוא היה סתם עורך דין פשוט.

ממקום מושבי על הספסל אני מנסה להציץ מעבר לעיקול הרחוב, לראות אם הרכב הלבן שלו – שכמעט דומה לרכב של המשיח – מגיע. השעון שלי אומר שהוא כבר היה צריך להיות פה לפני עשר דקות. אבל כנראה שלסנהדרין באמת יש הרבה עבודה עכשיו.

אני קם ממקום מושבי על הספסל. אולי אצא לחכות לו במקום קרוב יותר.

חבורת ילדים פורצת פתאום בעיקול הרחוב, כולה מצהלות ויונים. כבר שמעתי על התופעה – ילדים שרוצים מכספם ממש להקריב קורבן, וידם משגת לציפורים בלבד.

אני לא מספיק להתיישב בחזרה.

כמה יונים נמלטות מידי בעליהן העליזים, פוגעות הישר בפניי, מקוריהן שוקעים בפניי.

פעם לא היו כל כך הרבה ציפורים ברחובות.

אני מתנדנד על מקומי, מרגיש את אספלט הרחוב, אותו אספלט שחוק מפעם, מתקרב אליי.

ואז עשרות ידיים קטנות.

והידיים הקטנות, ידי הילדים העליזים, מצליחות לייצב אותי, ולהוביל אותי אל הספסל שאותו נטשתי לפני כמה רגעים.

"בבקשה, סבאל'ה!" מכריז אחד העליזים, פורש מעליי את הילקוט שלו כדי לגונן על שאריות שערי מפני השמש.

"אתה מרגיש טוב?" חוקר ילד אחר, רציני קצת יותר.

"ברור שהוא מרגיש טוב!" עולץ ילד שלישי, אץ לתפוס את יונתו. "בגאולה כולם מרגישים טוב!"

ממקום מושבי על הספסל אני מרים את עיניי, מסתכל על השלט הישן מהעבר המכריז את שם השכונה לפני ששונה ל"מבוא המקדש", וחיוך מתהנהן על פניי.

"ראיתם מה זה," צובט בלחיו של אחד שלא היה זריז מספיק כדי לחמוק ממני, "הנה כבר יושבים זקנים ברחובות ירושלים עם משענתם, וילדים מלאי קורבנות משחקים ברחובותיה..."

 

[המלמד מבני ברק]

קטע שנמצא אצלי בראש כבר מאז שהייתי בחור, כל שנה בערב תשעה באב אני כותב אותו לעצמי ומוסיף משהו, השנה סוף סוף אוכל גם לפרסם את דמיונותיי-שאיפותיי
יום שני י"א אב

יומני היקר שלום לך ושנת גאולה לך.

מרוב התרגשות אני בקושי מצליח לעצור בעד העט שלי וכמעט שאני רושם את מילותי גם על מפת השולחן...

כן, יומני היקר, שנת הגאולים שלנו באה, ומשיח בן דוד הקדים קצת ובא לפני מוצאי שביעית, כמה ימים לפני תשעה באב.

אני רוצה לכתוב על ההלם, ההתרגשות, השמחה, התגשמות כל הנבואות והפסוקים מספר ישעיה ומספר זכריה, אבל כעת אני בהתרגשות עצומה.

אכן יומני, מחר אסע עם אבא להקריב לראשונה קרבן בבית המקדש!!

ההוראה שיצאה הייתה שכל אחד מעל גיל 13 חייב להביא שני קורבנות: תודת גאולה וחטאת ספק. קרבן תודה על הדבר הכי מדהים שקרה לנו-הגאולה וחטאת ספק למי שמסופק האם אי פעם חטא בחטא שמחייב קרבן.

אבא כבר הבטיח לי שרק אותי הוא לוקח ושאקח איתי את כספי הכיס שקיבלתי בתקופה האחרונה.

בתוכנית, יומני היקר? כן, טבילה במקווה בירושלים, קניית קרבנות והקדשתן, עלייה להר הבית, שוב מקווה, הקרבת הקרבנות ואכילת קרבן התודה ליום ולילה רק בירושלים (כבר שאלתי את אבא איך נסתדר רק הוא ואני לאכול שני כבשים שלמים ושבעים ושש כפול 2 לחמי תודה, אבא הרגיע אותי ואמר 'עוד חזון למועד', אני ממש במתח) וחזרה לביתנו.

אבא אמר לי להתכונן לדוחק עצום כי הרבה אנשים יקריבו עכשיו את הקרבנות שלהם, כי מי שלא יקריב עד חג הסוכות לא יוכל להקריב את קרבנות הראייה בבית המקדש.

אבא כיבה לי את המנורה וזה סימן שעלי למהר לישון.

לילה טוב, יומני היקר.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

יום שלישי י"ב אב

יומני היקר, שלום לך חביבי.

אם אני אתחיל עכשיו לכתוב במילים גבוהות, ייתכן שלא אצליח לכתוב כלום, לכן אנסה לדווח לך דיווח יבשושי(?) ופשוט(?) מהחוויות שעברנו היום בירושלים.

אבא אחז בידי מיד כשירדנו בכניסה לירושלים "מרדכי, היזהר" הוא אמר.

"ממה להיזהר?" שאלתי בעודי מנסה למהר בעקבותיו "אין כאן הרבה אנשים בכלל".

אבא סב אלי וחייך חיוך נבוך "אוי מרדכי.. פשוט שכחתי שמנקי הרחובות בירושלים כבר עשו כאן את עבודתם" למראה התמהון על פני הוסיף "חששתי שתדרוך על עצם או על שרץ שיטמאו אותך וחלילה לא תוכל להקריב היום את קרבנותיך, אבל שכחתי, שים לב לנקיון" הוא החווה בידו מסביב.

ירדנו ברחוב שמגר לכיוון קריית בעלזא.

אבא הסביר לי שנטבול במקווה הטהרה במוסדות בעלזא ומשם ניסע בקו האוטובוס המיוחד לשוק הקרבנות שבשכונת מורד השילוח (סילוואן בעבר).

לאחר כשעה ירדנו מן האוטובוס החינמי בכניסה לשכונה.

נעצרנו מול בניין נמוך ומהודר. "כאן זהו שוק הבהמות הענק ביותר בעיר" אמר לי אבא.

"רק מוח מדומיין נתן לבניין הנקי והמהודר את השם שוק הבהמות" הרהרתי, הבניין היה רחב ונמוך ומעל שלושת קומותיו התנוסס גג רעפים אדום ובולט.

נכנסנו.

מיד בכניסה משך אותי אבי לצד שמאל. שלט גדול ומאיר עיניים קידם את פנינו "יהודים יקרים, כאן אפשר לקנות כבשים לתודת גאולה וכבשות לחטאת ספק, כל הדוכנים מוכרים באותו המחיר ואת אותה הסחורה, גשו לכם לאחד הדוכנים ומשכו לכם צאן לקרבנותיכם".

אבא פגש כאן ידיד ודיבר עמו ואני התקרבתי לאחד הדוכנים ובחנתי את דירי הכבשים.

"מרדכי, מרדכי" שמעתי קריאה רמה, מיהרתי לאבי והוא סיפר לי בהתרגשות שהאדם שהוא פגש הינו ר' מאיר, משווק ספרי הקודש בשכונתנו, אבא סיכם אתו על קניית הסידור החדש, שולחן הערוך העתיד וש"ס העתיד, ספרים שמעתה יחליפו את הספרים הקיימים בכל בית יהודי, הש"ס החדש הוא כולל כמאה מסכתות וייקח שתים עשרה שנה לסיים את מחזור לימוד הדף היומי וכן השו"ע.

בסידור החדש רק שינו את הקטעים שנאמרו בזמן הגלות לדוגמה: "ולירושלים עירך במהרה שבת" וכו'.

מיהרנו לדוכן ובחרנו שני כבשים ושתי כבשות, ניגשנו למעלית המיוחדת שקש ותבן פזורים על רצפתה ועלינו עם הכבשים לקומה השנייה לבתי ההוראה.

הכבשים שלנו הוחזקו תחת ידי הנאמנה בזמן שחיכינו בתור, אנשים וצאנם. "זה מזכיר לי את ערב יום כיפור בבוקר" אמרתי לאבא בחיוך.

סוף סוף הגיע תורנו ורב בעל הדרת פנים בדק את הכבשים ופסק לנו בשמחה "כשר ומהודר".

כשנכנסנו למעלית היה בה איש שירד מהקומה השלישית עם כבשה דלה בבשר. "הייתי עכשיו בחדרי הרנטגן בקומה למעלה" הוא אמר "היא טריפה ועלי לקחת אחרת".

לאחר ששילמנו על הכבשים ניגשנו לקנות לחמי תודה, העמסנו את הכל על עגלה ענקית ויצאנו לבית המקדש.

כאן, יומני היקר, אני עוצר. עייפות גדולה נופלת עלי ואני רוצה לפרוש למיטתי. ממילא ידעתי שאת חוויות ההקרבה בבית המקדש לא אוכל להוריד למילים פשוטות, אילולי היית יומן אלא חבר, הייתי לוקח אותך לסיור שם, אבל אתה יומן, יומן פשוט.

לפני שאשמורות עיני נדבקות זו לזו, אני חייב רק לספר לך מה עשינו עם כמויות הבשר והלחם.

משבוע שעבר נפתחו בירושלים עשרות בתי תמחוי ועניים טהורים נכנסים לשם ואוכלים משאריות הקרבנות, לשם הלכנו.

צוות המבשלות קיבלו את הבשר והכינו ממנו מטעמים, אנחנו סעדנו בחדר בקומה השנייה כאשר איננו רואים את העניים האוכלים למטה והם לא רואים אותנו, מתן בסתר, אתה יודע...

זהו, אני נרדם, לילה טוב יומני היקר ושנת גאולה לך, רעי וידידי.

 

[מיהי]

בס"ד

פִּרְחִי ירושלים
​

האוטובוס נעצר באחת. שימי התעורר והתמתח בקולניות. הוא הביט בחלון המאובק, ושף את חוטמו הקטן. כבר גוש דן! ישן חזק כנראה.

ילד זהוב פאות מסולסלות דילג בינות למושבים ונעצר לידו: "אפשר לשבת?" הוא תלה בשימי עיניים תכולות.

"בטח" שימי הנהן והוריד את תיקו אל בין רגליו. "אני שימי" הוא חייך, וגומה נחרצה בלחיו "איך קוראים לך?" שאל.

"לייבי. גם אתה נוסע לקרובי משפחה שלך?" לייבי נדנד את רגליו במרץ.

"לא, אני חוזר לבית שלי, שברמות י'ב. נסעתי מחיפה עד לפה, לבד! אני בן שמונה וחצי" שימי הזדקף בגאווה, "בן כמה אתה?" הוציא חטיף מתיקו.

לייבי עיקם את אפו: "אממ... זה קצת מסובך."

"אהה!" שימי ניתר בהתרגשות, " אתה לא מדור משיח! נכון? ידעתי!" הנמשים שבפניו קפצצו בלהט. תמיד סקרן אותו לפגוש ילדים מ"פעם".

"אני באמת לא," צחק לייבי, לנוכח ההתלהבות המתפרצת של ידידו החדש: "אני מגטו לובלין. לא זוכר בדיוק ממה נפטרתי, בגיל חמש." הוא הרהר: "אז יוצא שאני בערך בגילך! נראה לי שהלכתי לעולמי משילוב קטלני של שחפת ורעב וזה לא היה נחמד במיוחד." עיניו התקדרו לרגע, אך מיד שבו לנצוץ בעליזות "אבל עכשיו הכי כיף בעולם! אני נוסע לנין של אחיין שלי, שקוראים לו הלל. הילדים שלו חברים שלי, והוא הזמין אותי לכבוד החג. אפשר קצת?" הוא חפן בידו מהחטיף הצבעוני, בירך בקול, ומחצית מהנוסעים ענו לו אמן מהדהד.

"תוכל להגיד לי מתי לרדת? אני תמיד מסתבך עם כל התחנות" ולפני ששימי הספיק לשאול, לייבי ענה בחשיבות "הם גרים ממש קרוב לבית המקדש. הרבה יותר קרוב מרמות י'ב!" הוסיף במנגינה מתגרה.

שימי הסיט את פאותיו החומות אל מאחורי אוזניו "ואתה יודע מה אני?" הוא לא נשאר חייב. "אנחנו כהנים! אז אני..."

"אתה פרח כהונה!!" קטע אותו לייבי, ועיניו הכחולות כשמי מרום נפערו בהתלהבות.

שימי צחק, וגומתו העמיקה "מה פתאום! אני עדיין לא בר מצווה. אני רק רובה. אבל אחים שלי פרחים." הוא הנמיך את קולו ורכן לאוזנו של חברו "ובשנה הבאה, אני וחבר שלי, ארי, נתחיל לשמור בתוך בית המקדש!"

לייבי נשף בהערכה, והם התעסקו דקות ארוכות בגריסות קולניות של החטיף המלוח.

"אז למה אתה בא כל כך מוקדם?" תהה שימי. הוא ידע שיש זמן רב עד החג, כיוון שאמו עבדה במקצוע המבוקש ביותר בשוק, כגננת, ואפילו היא עדיין לא יצאה לחופשת בין הזמנים האהובה עליו כל כך. ויתר על כן, למי יש פניות לארח ילדים בשבוע כה עמוס וגדוש בהכנות לקראת החג?

לייבי מחה את פיו בשרוולו, ולגם מבקבוק הספורט הצהוב שלו "אתה מבין? יש לי הרבה מרץ. והלל אמר לי שהוא צריך עוד זוג ידיים להתכונן לכל האורחים. ויגיעו מלאנטות,

כי הבני-דודימ'שלי האלו,

הם גרים ליד שער שכם.

ולכבוד תשעה באב- כוווווולם באים לירושלים!!!"

 

[ifatrosh]

משיח יבוא בפתע פתאום, באמצע היום, כולנו נחפש עדכונים, לדעת מה צריך לעשות, והסעות לקבל את פניו. בלי לישון ובלי לחלום, נהיה כחולמים כשיבואו הימים שלהם אנחנו מצפים. ניסיתי להמחיש מעט את הפחד שייפול על הגויים שסביבנו, בחרתי סצנה קרובה מהשכונה.ולא הצלחתי לכתוב רק בלשון עתיד, מקווה שלא מכביד


בשלד הבניין שממול, פועלי הבניין, שמבטם השונא מחורר את הגב, וכל אחד מהם שמגיע או חוזר עם גרזן בידו גורם לכולנו לשמור מרחק. והקבלן שלהם, מחמוד, מביא שב"חים בלי חשש, ואפילו המשטרה לא מתעסקת איתו. פתאום ירגישו, הם, את הפחד.


כמו בכל שעת אחר צהריים, החצר הומה ממשחקי הילדים.

מחמוד יתקרב אל הילדים שמשחקים בחצר הבניין וישאל בקול עדין: "איפה ההורים שילכם?"

והילדים לא יפחדו בכלל, ויגידו: "שמה", וימשיכו במשחקם.

הוא יפנה לדלת הראשונה, שפתוחה מעט, וקולה של גברת כהן יישמע שהיא גוערת בטלפון על אחד השכנים ששכח לשלם וועד בית. הוא יקיש בחשש.

גברת כהן תסיים את השיחה ותפתח את הדלת לרווחה, בלי להסתכל בעינית, "מה אתה רוצה?" תשאל אותו באותו טון שדיברה בטלפון.

הוא ינמיך את קולו ויאמר, "נכון שאנחנו תמיד עזרנו לכם? כשרציתם שיבוצים ודברים עשינו הכל שתהיו מרוצים?"

"אתם? עזרתם לנו?" היא תשאל בחומרה, "למי עזרתם?"

"באמת, אנחנו דאגנו לכם, עשינו לכם רק טוב", הוא ישקר, "אפילו בנין זה שילכם אנחנו בנינו לכם".

"לא ולא", היא לא תתבלבל ותקרא לרב כהן, בעלה, שיעזור לה להסביר למחמוד שלא יקבל מהם שום עדות אופי.

הרב כהן, יתקדם לדלת, ושניהם יביטו במחמוד במבט קשה, והוא ילך צעד אחורה וכתפיו הזקופות תמיד ואפו המורם ישוחו, גברת כהן תאמר ביתר עוז, "אתה חושב שאנחנו שוכחים את כל הצרות שעשיתם לנו? כל מה שגנבתם מאתנו? את הצנרת שסתמתם לנו בבטון?"

עיניו של מחמוד ייפקחו בתדהמה, הוא לא חשב שיזכרו, "לא גיברת ואדון, לא. זה היה בצחוק לא רצינו לעשות לכם רע. אחר כך תיקנו הכל".

"ברור", גברת כהן תגיד בקול רם יותר, ותניח את ידיה על מותניה, "אחרי שהלכנו לבית משפט ושילמנו לעורך דין, שום פיצוי לא קיבלנו על עוגמת הנפש, ואתה", היא תצביע עליו, "יצאת בזול, עם חיוך גדול. אתה חושב שאני לא זוכרת?"

הקולות מהפתח יביאו את כל הילדים אל מקום ההתרחשות והם יתחילו למנות בצעקות את כל הגנבות מהשנה האחרונה, "גנבתם את האופניים של שימי, והחשמליים של קובי, המגרפה מהמחסן והצינור שבחצר וה..."

הרב כהן ירים את ידו וכולם ישתתקו בכבוד.

מחמוד ייצמד אל הקיר כאילו רוצה להיבלע בו, הוא יוציא את הארנק שלו, "כמה, כמה אתם רוצים אני משלם לכם?"

הרב כהן יצחק, "אי אפשר לדעת".

מחמוד יוציא צ'ק ויחתום עליו, "תמלא את הסכום שאתם רוצים, ונהיה בסדר אחד עם השני? אה?" הוא ירים את עיניו אל הרב כהן ויושיט לו את הצ'ק.

הרב כהן לא ייקח את הצ'ק, "לא יעזור, אין לך כסף בבנק בשביל הכל".

"אומרים שאתם רחמנים", הוא ינסה לפרוט על ליבו הרך של הרב כהן, "כל מה שתרצו אני יעשה לכם, בחינם", הוא ימשוך את ההברה האחרונה כדי להדגיש את דבריו.

הרב כהן ינענע בראשו מצד לצד ויחייך, "לא, לא, מחמוד, עכשיו כבר מאוחר. ובבקשה ממך, לך ואל תחזור לפה שוב".

מחמוד יעביר את מבטו על כל הנוכחים, ויהיו הרבה, יצעד לאחוריו וישמוט את הצ'ק על הרצפה, יסתובב ויברח אל פועליו בבניין שממול.

וכל הנוכחים ימחאו כפיים בשמחה.

 

[שועל ספרות.]

כותרות העיתונים י' באב תשפ"ב

יתד נאמן:
כותרת ראשית בענק: "משיח צדקנו, בתוכנו!" ומתחת לכותרת, "המוני בית ישראל בשמחת עולם, משיח צדקנו בא, הוא בתוכנו!!! 'ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו'. גליון חג".

ישראל היום:
כותרת ראשית בענק: "זה לא דמיון, משיח הגיע!" ומתחת לכותרת, "הלם בציבור בישראל, משיח ישראל הגיע! מה זה אומר לגבנו? במה אנחנו אשר לא שמרנו תורה ומצוות נוכל להשתתף? האם נוכל לחזור בתשובה כעת? הסברים מפי רבנים חרדיים ידועי שם".

ניו יורק טיימס:
כותרת ראשית בענק: "היהודים צדקו, משיחם כבר כאן" ומתחת לכותרת. "חגיגות ענק בעולם היהודי. על פי המסורת היהודית, ניהפך אנחנו לעבדיהם, איך זה הולך להיות? כל המידע בפנים".

 

[sm05276]

אני מחזיקה אותה, חבילה אדומה וצורחת שהגיחה הרגע לעולם.
'מזל טוב אמא'
'מזל טוב סבתא'
שתינו בוכות.
מסתכלת על התינוקת שנשלחה בדיוק מושלם עבורי, מלטפת, מחבקת.
היא משתתקת התינוקת. מסתכלת עלי בעיניים גדולות, הדמעות שלי מרטיבות אותה.
אני חושבת על אמא אחת שלפני שלושים שנה בגלות גם ילדה תינוקת. חושבת עליה, אמא גיבורה שכאבה, התאבלה ומיד אח"כ כיסתה את כל החלומות בציפ(י)ה אחת גדולה לגאולה. ובינתיים קיבלה את התינוקת שלה באהבה, בהקדשה. כי התינוקת שלה היתה נשמה מיוחדת.
"אבל תדעי לך רותי, שמאד שמחנו איתך" לואטת אמא שלי בין הדמעות
"אני יודעת" וכואב לי שאת בכלל מתנצלת
"ועשינו כל מה שיכולנו כדי שיהיה לך הכי טוב במצב שהיה" זוכרת. היית רצה איתי לכל טיפול שיכול לקדם אותי - קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק, שחיה טיפולית. רבת עם הנהלת בית הספר שישלבו אותי והצלחת. הבאת את ריבי הסייעת והיא באומנות נתנה לי את ההרגשה שאני מלכת הכיתה.
"את יודעת אמא?" אני מעבירה נושא "אתמול אהרלה ביקש שאספר לו על הילדות שלי בגלות.
סיפרתי לו שהייתי תסמונת דאון, והוא לא ידע מה זה. היית מאמינה?
הוצאתי אלבום תמונות. הראיתי לו תמונה שלי מהנופשון של עזר מציון.
הוא נבהל ואני צחקתי. סיפרתי לו על החיים שלנו שם, על החברות, הנופשונים, הדירות של עלי שיח. הוא בהה בי בתדהמה ולרגע אפילו אני חששתי שמא בכלל צנחתי מהמאדים.
אח"כ אליעזר הגיע מהכולל וארהלה שאל אותו אם גם הוא היה דאום
אליעזר ניסה להתחמק, את יודעת שהוא לא אוהב לדבר על הגלות. אבל ארהלה לא נתן לו, ככה שמעתי פעם ראשונה על החיים של אליעזר בתור אוטיסט---"
"מישהו דיבר עלי?"
אליעזר מגיח לחדר באושר, מחזיר אותנו למציאות.
"מזל טוב!" הוא נחנק. "אפשר?"
לאליעזר יש חולשה לתינוקות. הוא מחזיק בעדינות את היצירה המופלאה בעולם, פועה אליה ברוך.
חולמנות עוטפת אותו.
"את התינוקות היו הכי מרחיקים ממני. את האמת, הם צדקו."
אוצרית עוצמת עיניים.
גם אני.
עוד חודשיים וחצי נצא עם כל הילדים לבית המקדש, אני אקריב קורבן יולדת.
נתמלא באוצרות רוח.
אח"כ נחזור הביתה אל הנחלה שלנו.
משפחה מיוחדת שכמונו,
אבא אוטיסט, אמא תסמונת דאון.
לשעבר.

 

[יוסף יצחק פ.]

(כפשוט ש: כל הזכויות שמורות)

"תלמידים יקרים, נא לרדת בזהירות מהענן, ולהיכנס אחד אחרי השני בנחת", אמר המלמד והחווה לעבר שער המוזיאון המצופה זהב. "מוזיאון תקופת הגלות", התנדב להקריא אחד הילדים, "המלמד, מה זה אומר?", נשמעה שאלה מבין הילדים שהחלו מצטופפים למרגלות שער הכניסה הגדול, "מיותר שאני אסביר לכם", חייך המלמד, "מאשר שאיציק, המדריך, יסביר לכם", בשער הופיע צעיר חייכן לצידו עמד גוי שהחזיק שמשה גדולה שהצלה מהשמש הלוהטת. "אתם מוזמנים להיכנס, ילדים חביבים, הבה נתחיל בסיור".

הילדים הנרגשים נכנסו בשער הגדול, ה'מתמידים' סגרו את הספרים ונתנו למשרתיהם לשמור עליהם עד תום הביקור.

"נתחיל עם המוצג הראשון, כשהוא ללא ספק מבין המוצגים המרגשים כאן במוזיאון", פתח איציק והצביע על ספר ישן ודהוי, שנח לו על כר לבן סגור בדפנות זכוכית משוריינת, "המדריך", שאל בנימוס ילדון עם כיתוב 'גדי' הרקום על כיפתו, "כן חמוד", פנה אליו איציק, "למה הספר הזה מונח בקופסת הזכוכית הזו?", שאל, "הו שאלה טובה", החמיא המדריך, "בעבר, לפני שנים רבות, לפני שתקופת הגאולה הייתה בעולם, היו אנשים עם כוונות לא טובות שהיו לוקחים חפצים שאינם שייכים להם, זכוכית זו נועדה כדי למנוע מהם לקחת מוצגים חשובים מעין אלו, אך כיום, כדי להגן ולשמור על המוצגים שלא יינזקו מפגעי מזג האוויר, אנו מניחים אותם בקופסאות הללו", הילד חייך והיה נראה שהוא מבין את הדברים, והמדריך המשיך בדבריו.

"ספר זה נקרא התנ"ך, והוא ראשי תיבות של 'תורה, נביאים, כתובים'. ספר זה יחד עם עוד מאות ספרים נוספים היו התורה שלנו בתקופת הגלות, אולם כיום, כפי שאפשר לראות את כמות הספרים הנכבדה שהפקדתם בכניסה למוזיאון, התרחשו דברים נוספים..", "נכון מאוד, איציק", אמר גם המלמד, "כשהמשיח התגלה אלינו, הוא גילה לנו דברים חדשים בתורה, שלא יגענו לפני כן. לדוגמא, מי צפה בווידאו המרגש של שחיטת שור הבר והלווייתן?", שאל המלמד, "אני", "גם אני", נשמעו קולות שונים בחלל, "עד לפני הגאולה, לא ידענו כיצד שחיטה שכזו מותרת על פי ההלכה היהודית, אולם כשהמשיח התגלה, הוא גילה לנו וביאר לנו איך שחיטה זו כשרה למהדרין", הוסיף מידיעותיו המלמד.

התלמידים המשיכו למוצג הבא.

"בעבר", החל להסביר המדריך בשעה שהילדים התבוננו בדמות האדם העוטה על פיו פיסת בד משונה, ולצידו עומדים אנשים בחלוקים ירוקים, רציניים, רכונים על גבי דבר מה לא ברור, "אנשים חלו במחלות מסוכנות, המחלות היו פוגמים בתפקודו של הגוף שברא הבורא. אנשים היו במצבים נוראיים, והרבו בתפילה ותחינה לפני הקב"ה כדי שיסיר מעליהם את המחלות הללו. היו אף מקרים קשים, כפי שאפשר לראות במוצג, שאנשים היו הולכים לרופאים מומחים ומנתחים, שהיו מנסים בעזרת החכמה שחנן אותם ה' למצוא מזור בדרך הטבע. בכל מקרה כזה היו סיכונים רבים..", התלמידים בהו במסכי מחשב שהקרינו קטעי סרטונים שהראו דברים 'לא נעימים' למראה, בלשון המעטה. "אבל המדריך", פנה תלמיד נוסף, "אח שלי הגדול היה אצל הרופא, והרופא לא עשה לו דברים כמו מה שראינו עכשיו?", הצביע התלמיד על המסכים, "נכון", הסכים איתו איציק, "כי כיום, כשאנחנו בתקופת הגאולה, תפקידו של הרופא הוא להגיד לפונים אליו שהם בריאים, וזו העבודה שלו", התלמיד הנהן, "ושלא תבינו לא נכון, נאמר אז ש'לרופא ניתנה רשות לרופא', והמלאכים, שרק כיום אתם יכולים לחוש בהם, היו מתלווים לכל רופא ועוזרים לו לרפאות, אך הכל היה כמובן תלוי בה'..", התלמידים הנהנו בהבנה.

"נמשיך למוצג הבא".

הטקסט במקור יותר ארוך, ולא הכנסתי את כולו כאן

 

[מצפה ופועל לישועה]

בני ברק, ביציאה מבית הלל, מועד בלתי ידוע.

זה קרה ברגע אחד.

בעיצומו של ויכוח לוהט על המצב הפוליטי וההשלכות על המגזר, נשמע קול השופר.

ואז, ברגע אחד, הוצף העולם באור.

לא אור מהסוג המוכר, זה של הנר והפרוז'קטור, משהו אחר, רוחני. אור השמש התגמד מולי פתאום.

ופתאום, הכל נהי' כזה ברור. פשוט.

נזכרתי בכל מאורעות הגלות, הקשיים... הצרות.. ופתאום לא הבנתי מה הציק לנו בעצם? היינו כל-כך עיוורים.

אני לא יודע לשים את האצבע על נקודת השינוי, על מה שהתחדש, אבל פתאום כל השאלות נמוגו. אני חושב שקוראים לזה קרבת ה'.

תמיד דמיינתי את הגאולה כמו איזה טיל שיפול מהשמים וישנה את הכל, ימחק את כל המציאות הקודמת, יגרוס אותה לאפר.

וברגע זה שום דבר לא השתנה, המציאות הקודמת קיימת ובועטת.

בעצם, הכל השתנה. ליתר דיוק, השתחרר. כל מה שהי' משועבד עד-עתה למן מעטה אפרורי וקודר של גלות, של העלם והסתר, חוסה כעת בצל השכינה, שפתאום אנו קולטים שהיא ממלאת הכל, עוטפת בים של אהבה וחסד אין-סופיים.

כל מה שסיפרו לנו עד היום החוויר פתאום למול המציאות האמיתית כפי שהשתקפה פתאום מולנו.

העיניים שלנו פתאום נפקחו.

גאולה.

בית המקדש, שבוע לאחר מכן.

בליל הקולות מקדם את פנינו. קרי: אני, הילדים ומומי הפרה. אסתי היולדת הטריה שלחה את ברכותיה מן הבית.

הימים האחרונים חלפו כמו ביעף. בקצב של העולם עכשיו כל יום הוא כמו אלף שנה, כמעט.

כל השבוע אנו מצפים ומחכים לרגע הזה. פה בירושלים, אי אפשר להסיח רגע מן המקדש. כשמתעוררים לקול פתיחת העזרות, וניחוחו הקסום של הקטורת נושב בכל פינה, הלב מושך אותך כמו מעצמו לשם, ועכשיו, לאחר שנטהרנו, אנחנו יכולים לעשות זאת סוף-סוף.

העזרה מקדמת את פנינו במלא הדרה. כהנים רצים מצד אל צד, מעלים בזה אחר זה איברים על המזבח. שחיטה, הפשט, ניתוח. הכל פה מתנהל בקצב מסחרר.

כהן זריז נגש אלינו מיד. אני מגיש לו את הבהמה. "לפי הלחמים אני מבין שמדובר בקרבן תודה". אישור בניע ראש.

"תודה לך השם!" מילות השבח וההודאה כמו נשפכים מפי בשעת הסמיכה "על גאולתנו ופדות נפשנו! אילו פי מלא שירה כיום אין בכוחי ספק להודות על הגאולה המופלאה! על היכולת לעלות ליראות ולהשתחוות לפניך. היינו כחולמים!".

נשמתי נוסקת אל-על אבל דודי'ק מתעקש להחזיר אותי לקרקע המציאות.

"אבא!" הוא מושך במכנסי "הכהן הזה... הוא... נו... צעקנו עליו כופר לפני שבועיים בשבת!".

אייי... יותר קשה להוציא את הגלות מהאנשים מאשר את הגלות מהאנשים.

"בגאולה, הכל שונה, דודל'ה". מנסה להסביר לאחר שאני מסיים את הנפת הלחמים. "נגמרו כל המחלוקות והמריבות של זמן הגלות".

כמה דקות לאחר מכן האיברים חוזרים אלינו, עם 36 הלחמים. יהיה לנו סעודה גדולה היום.

"רוץ תעזור לאמא לערוך שולחן" אני פוקד על דודי'ק בכניסה לבית המארחים המסורים, כשמופיע ממולי דמות מוכרת. "ואל תשכח", אני צועק לילדי המתרחק "בכלים חד פעמיים בלבד!" מפני בעיות של נותר בלוע וכו'.

"ברוך מחיה המתים!". כבר שנתיים שלא נפגשנו. "אתה עדיין לומד בליקווד? במה אוחזים שם?" סוף-סוף פנויים בתורה ובחכמתה.

"ליקווד שבירושלים". מצטחק. "עכשיו עסוקים בסוגיית פנימיות עתיק. שומעים שיעורים מהמשיח בעצמו".

"מהמשיח בעצמו?" איני יכול להסתיר את התפעלותי "אומרים שהשיעורים שלו זה משהו מיוחד. ממש רואים את הנלמד!".

יהודי עבדקן גודע את שיחתנו באיבה. "שמעתם? עוד שעה מתחיל יחוס לשבטים על ידי משיח, אתם מוכרחים לבוא!".

שבועיים אחר כך.

קשה, קשה לעזוב את ירושלים, משוש כל תבל. אבל הגיע הזמן.

מנסה לנצור את הרגעים המופלאים. הקרבת הקרבנות, ראיית השם במקדש, קול התורה שאיננו פוסק. לפחות אנו בגאולה, וגילוי השם בבית המקדש משפיע ומורגש בכל מקום.

דרך ארוכה לפנינו, עד לארץ הקיני. להפתעתנו העצומה, הודיע המשיח על יחוס משפחתנו למשפחת הלויה, ומשכך – נחלתינו מצויה בארץ ג' אומות.

נתברר, שמסורת החזנות במשפחתנו אינה לחינם. עוד הספקנו לשורר על הדוכן, ולהצטרף אל שירת המלאכים בנגינתם.

אנו מסבים את פנינו שוב לאחור. מבט אחרון אל בית השם. שנזכה לראותו שוב בקרוב, אמן.

ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.

 

[נ. גל]

@הנף מקלדת @מ. י. פרצמן , האם אפשר להכניס את הקטע הזה במקום הקודם שהעלתי, ואת הקודם להעביר לנספח בבקשה?

אנשים זרים

"אבא!" הקול הקטן שלי נאבד בין כל האנשים. "אבא!!!"
אין אבא. כלומר, בטוח יש. אבל אין לי מושג איפה הוא, וגם לא איפה אני בכלל. אני רק יודע שאבא אמר שאנחנו הולכים לאיפה שהעננים, ואני בכלל לא הצלחתי לראות אותם כשהלכנו מהר מהר ברחוב. אבא גם שכח את הכובע בבית. בטח אמא שוב תכעס כשהוא יחזור כי הוא שלומפר.
גם אני שלומפר, כנראה. אם ככה קוראים למי שמאבד כובע, אז בטוח קוראים ככה גם למי שמאבד את היד של אבא ועוצר בטעות באמצע הדרך רק כדי לסדר את הכיס שלו, שהסוכריה לא תיפול.
ועכשיו אני לא יודע איפה אבא, לא יודע לאן הולכים, ורק יודע שכולם נדחפים סביבי ויש רעש חזק נורא.
אני מסתכל לצדדים. בטוח יש איזה פתרון. אבריימי תמיד אומר שאני חכם.
מצד ימין יש כביש. מלא אנשים רצים עליו כאילו זה שבת, והיום בכלל יום שני.
בצד שמאל יש גדר. אולי אם מטפסים עליה אפשר לראות משהו.
אני נדחף אל הגדר, מנסה לעבור בין הרגליים הגדולות ולהגיע.
יד גדולה תופסת לי את הכתף. "ילד, זה לא הכיוון."
אני מרים את הראש למעלה. איש עם כובע שמש על הראש, חולצה בצבע ירוק ופרצוף קצת מפחיד מסתכל עלי. ישר לתוך העיניים שלי. "תעזוב אותי!" אני אומר.
"בא, חמוד." הוא מחייך אליי. "אתה בטח נאבדת בתוך כל האנשים, נכון? אז בוא, אני אלווה אותך עד לעננים, והם יעבירו אותך לאבא שלך כבר."
אני חושב מהר מהר. אסור ללכת עם אנשים זרים. אסור. אבל כל הרחוב עכשיו רק מלא באנשים זרים, ואני בכלל לא יודע לאן ללכת.
"אתה מפחד." הוא אומר לי, ויש לו קול טוב פתאום. הוא חוסם את המעבר לאנשים, ומשחרר לי את היד. "תעלה על הגדר, שב בכיף."
אני עולה. גם ככה זה מה שרציתי. למעלה באמת רואים יותר טוב, ויש משהו שנראה דומה לענן בסוף הרחוב.
"תקשיב, עד הבוקר היית צודק לגמרי. אני הייתי יכול להיות מסוכן, והיית צריך לברוח. היום כבר משיח הגיע, אף אחד לא מסוכן פה. אתה יכול לסמוך עליי."
אני לא בטוח מה זה לסמוך. נראה לי שזה כמו להיות חבר או משהו כזה. אני חושב שוב, לא יודע מה לעשות. "אני תמיד מקשיב לאבא ואמא." אני אומר. טוב, לא ממש תמיד. רק כשיש לי כח ואני לא באמצע משחק חשוב. "אני לא הולך עם מי שאבא לא מרשה ללכת איתו."
האיש חושב, מגרד את הכובע בראש שלו וגם קצת עושה פרצופים עם הפה. "צודק." הוא אומר. "להקשיב לאבא זה הכי חשוב. יודע מה? חכה פה, אני אלך לחפש מלאך או משהו שיכול לעזור לך."
"מלאך?" אני שואל. "כמו המלאך הגואל?"
"אין לי מושג." הוא צוחק. "אתה צדיק מדי. חכה פה, דקה אני חוזר."
דקה. זה אומר קצת זמן. אני מסתכל בינתיים על הרחוב, שכל הזמן מתחלפים בו אנשים, וזה לא נגמר. נראה לי שפשוט יש פה איזה תחנת עננים, וכל העיר באה לכאן. אני משחק עם עצמי בלספור את האנשים שהולכים בלי כובע, מחכה למי שהאיש אמר שהוא יקרא לו.
"אבריימלה!" אבא שלי מגיע, לידו הולך משהו שאני לא בטוח אם זה מלאך או לא, בטוח שאני לא מצליח להסתכל עליו ישר. "בוא, מתוק. חיפשתי אותך."
"איש אחד זר אמר לי שהוא יחפש אותך." אני מספר. "לא הלכתי איתו כי זה אסור."
"ילד טוב." אבא מלטף אותי. "בא, עכשיו אני ארים אותך על הכתפיים, תראה את כולם וגם בטוח לא תאבד לי שוב."
אבא מרים אותי, ואני חושב שאם המשיח עושה שאבות ירימו ילדים אפילו שהם גדולים קצת ומתביישים לבקש - אז אני ממש שמח שמשיח הגיע.
ככה אנחנו הולכים אל העננים, והמלאך מלווה אותנו, הולך בצד ימין.

 

[הנף מקלדת]

בזמנו שכחתי לתת דד-ליין. כנראה חיכיתי למשיח.
בפועל האתגר ננעל כעת.

 

[הנף מקלדת]

יישר כח ענק לכל הכותבים. מעבר לכתיבה המשובחת והמקורית, באתגר הזה לכתיבה יש ערך בפני עצמה. ואין ספק שעצם העיסוק בגאולה והציפיה שיצרתם אצל הקוראים, מקרבת אותנו עוד ועוד לימים המיוחלים.

כמה מילים על האתגר והאיתגור שבו.

האתגר עוסק בלספר סיפור חיים פשוטים ביקום מקביל.
די דומה לאתגר ה'אפוקליפסיה', אבל שונה באופן מהותי.
בעוד אתגר הנ"ל מצפה מהכותב להמציא את היקום החדש, כאן התבנית די ידועה לכל ובעצם כתיבתה אין שום חידוש.
לכן, מצאתי את עצמי נהנה יותר ממקוריות וזוויות חדשות שבתוך תהליך הגאולה. אפילו העדפתי קטעים מסוימים העונים על הגדרות הנ"ל על פני קטעים שנוסחו טוב יותר, ורק עסקו במובן מאליו.

ומכאן לזוכים (אוף זה קשה... באמת לכולם מגיע)
במקום השלישי
@אשר לב
אומנם לא כל כך סיפור חיים, אבל בהחלט מבט קולע על התפיסה של כולנו שבקרוב תשתנה.
ועוד בצורת שיר. שאפו!

במקום השני
@ifatrosh
תפסת זווית נהדרת. רק חבל שכתבת בלשון עתיד, זה בהחלט מוריד מהחיבור לסיפור.

ובמקום הראשון
@sm05276
פשוט גאוני! ומטלטל!

בהצלחה לכולם. ניפגש בבית המקדש. אני יהיה או מאחורי הענן או שתראו אותי דרך המסך.

 

[ifatrosh]

תודה רבה על המקום המכובד.
יישר כח על האתגר החוויתי.
יהי"ר שנזכה לחזות בביאת גואל צדק בקרוב.
אמן

 

[sm05276]

תודה רבה.
האתגר היה ממש חוויה רוחנית ונתן טעם אחר לתשעה באב השנה.
הרבה יותר קרוב, מחובר, ומלא כיסופין
ה' יעזור שבאמת נזכה.

 

[מ. י. פרצמן]

האתגר בהפסקה לבין הזמנים, ויתחיל בעז"ה שוב בתחילת הזמן הבא.