סיפור בהמשכים עלה קטן

  • הוסף לסימניות
  • #1
בסייעתא דישמיא
אשתדל להעלות פרקים עד שבוע מפרק קודם. אי"ה.
א.

מתי הרגשתי שמשהו מתרחש?

איני זוכרת ממש...

אימי הסתובבה במצח מקומט. פסיעות אבי היו נגררות מעט...

ובכלל.. בחלל הלך והתגבש לו יצור חסר שם. מן אפור שחור כזה.

סוג של טאי דאי משובלל.

ניסיתי לצמצם את עצמי הכי שיכולתי. כמעט ולא נשמתי. פחדתי לתפוס מקום...

חששתי להעיר את היצור ההוא, חסר השם והזהות. אולי אקרא לו פשוט "טאי דאי"?...

חזרתי מבית הספר. שרי ישבה עם הבובות כמנהגה מידי יום. והציגה את גננת טובה.

כשנכנסתי למטבח. הרגשתי אותו חזק. טאי דאי עמד שם נפוח כרס שבע ומדושן.

אבא ואמא ישבו ושוחח חרש על יד השולחן.

לאמא היו עיגולים שחורים מתחת לעיניים. מצחו של אבי היה מחברת שורות, אצבעותיו חורשות בזקנו. ועיניו מעיינות.

טאי דאי היה כה גדול ומפחיד עד שפסעתי לאחורי.

וברחתי לחדרי.

הטמנתי ראשי במיני מאוס ופרצתי בבכי.

המיני מאוס נרטבה לגמרי, ולי לא היה אכפת. היא בסך הכל ציור על כרית.

אך אף על פי כן חשתי את עיניה מביטות בי, אולי כועסות עלי, הרבה מרחמות.

'את סתם עושה עסק משסק' כמעט יכולתי לשמוע אותה מלחששת בארסיות.

'את מדמיינת! תמיד את מדמיינת!' עכשיו היא ממש התפרצה עלי 'ילדת תפנוקים... חסר לך משהו? ציונים גבוהים? חברות? הורים אוהבים? ממתקים מיוחדים? פינוקים?' 'קראת יותר מידי ספרים' עכשיו נעלמה המיני, ובמקומה עמדה מולי אמא. 'כבר כמה פעמים אמרתי לך להפסיק עם ספרי הבלשים?!...'

הרמתי את ראשי מהכרית. אבא ואמא עדיין שוחחו במטבח.

טאי דאי לא נעלמה. הבטתי על מיני. היא עמדה רטובה לחלוטין, נזופה. הבטתי בה, כועסת. כואבת.

'אני לא מדמיינת!'

הפקס הסכים איתי בקול צלצולו הרם.

אבא מיהר לעברו בשניות, אמא ניסתה להשיג אותו. הם כססו את ציפורניהם בהמתנה מורטת עצבים לצב-דף שיצא כבר ממערת הפקס לטובת אויר החדר.

3 דפים יצאו. והורי מיהרו איתם לחדר השינה. קליק, המנעול השמיע את עצמו.

ואני נותרתי לי בחדר, מעבירה מבט חד נוסף וצודק אל המיני מאוס שעל הכרית.

היא הביטה מטה באומללות. לא מוצאת מקום לעצמה.

לא ריחמתי עליה כלל. 'אמרתי לך!' סיננתי לעברה.

"אייייייייימאאאאאאא" קראה שרי מעם בובותיה. "שש....ששש.." השתקתי אותה.

"אבא ואמא משוחחים כרגע בחדר, אסור להפריע להם"

היא הביטה בי בפריווילגיה השמורה לאחות גדולה ומבינה. "אה," היא אמרה ושבה לבובותיה..

הלוואי וגם אני הייתי יכולה לשחק עכשיו בבובות ללא כל דאגה..
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
ב.

הכנתי שיעורי בית.

הייתי חרוצה ועניתי אף על שאלות האתגר.

סידרתי את המחברות והספרים במדף, והכנתי מערכת.

כשלפתע הרגשתי שטאי דאי נכנס לחדר...

ידי החלו רועדות, שיניי נוקשות, ועיניי גדלות- גדלות.

עצמתי עיניים. הפסיעות היו מאיימות. כל פסיעה מקרבת אותי אליו.

ואין לי לאן לברוח- - -

"תמי" לטאי דאי היה קול רך. כמו לאבא שלי. "תמילה" הקול נהיה לחוץ כקולה של אימי.

פחדתי לפקוח את עיני. חששתי מהבשורה שינחיתו עלי.

מצמצתי ונשפתי החוצה אויר. בלעתי את רוקי, והסתובבתי.

טאי דאי נכח שם במלא עוצמתו, במלא עצמיותו. כהה, חשוך, וכואב.

פתאום הייתה לו צורה ברורה יותר, מפחידה לא פחות. אך יציבה.

כבר לא היה נגדי לבד. היו איתי אבא ואמא. והייתי אני איתם. והייתה גם היא. המחלה.

ה-מ-ח-ל-ה! ההיא, הנוראית, האיומה, שמתו ממנה רבים וטובים,

איך היא קשורה אלינו כעת? אל אבאלה שלי היקר והאהוב?.........

איזה מן חלום עצוב.. איזו מציאות איומה...

"תמי יקרה שלנו" שמעתי את אבי בקולו השלו, עוטף אותי במילותיו, בצליל קולו

"אנחנו צריכים לזכור שהכל ממנו יתברך, מאבא שלנו שאוהב, שמרחם, שדואג לנו הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים בכלל!"

שרירי רפו להם פתאום, חשתי מחובקת. עטופה. אך הלב עדיין פעם בעוצמה, מתחרה עם עצמו.. לחוץ ופוחד.

"אך מה יהיה, אבא?" שאלתי דואגת.

"אנחנו אכן לא יודעים" התאכזבתי, קיוויתי שיודע הוא הכל, וירגיע אותי מהלא נודע. כמה כואב לגלות שהאנשים עליהם נשענת הם עצמם אינם בטוחים...

"אך אנו מאמינים שיהיה טוב, אם ירצה ד'" הבטתי בהורי, עצובה אך גאה בהם. בעוצמה ובאמונה שהם משדרים.

"נעבור יחד מסע לא קל. של ניתוח ואשפוז, ואם נצטרך אז גם טיפולים..." הכל נראה לי ורוד. לא יודעת ולא מבינה משמעותם של דברים. רואה את אבי משדר רוגע ומאמינה לו. נותנת לו לסוכך עלי, ולהגן.

"בשבוע הבא תתארחנה את ושרי אצל דודה יהודית. אחות של אמא, ובעזרת ד', כשאתאושש מהניתוח- תחזורנה הביתה"

"אל תדאגי" ליטפה אמא את גבי, זה היה לי נעים כל כך.. "אבוא לבקר אתכן הרבה"

לא דאגתי. סמכתי עליהם.

נ.ב. ניתן להשאיר פה תגובות
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
כתוב מדהים ונוגע.
את מעבירה את הרגשות בצורה מאוד חדה ומוחשית. ולמרות הסיפור הטעון רגשית, עדיין הוא מאוורר ולא חונק.

מחכה להמשך :)
ואגב, הפרקים הקצרים מאפשרים, לדעתי, לעלות כל 2 פרקים בשבוע, לשיקולך.
וברוכה הבאה לפורום :)
הצלחות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
כתוב מדהים ונוגע.
את מעבירה את הרגשות בצורה מאוד חדה ומוחשית. ולמרות הסיפור הטעון רגשית, עדיין הוא מאוורר ולא חונק.

מחכה להמשך :)
ואגב, הפרקים הקצרים מאפשרים, לדעתי, לעלות כל 2 פרקים בשבוע, לשיקולך.
וברוכה הבאה לפורום :)
הצלחות.
תודה רבה על המשוב החם והמחזק.
לוקחת לתשומת ליבי את עניין 2 הפרקים.
בעזי"ת.
תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
ואוו
אם יורשה לי כמה הערות על הכתיבה היפה שלך-
דבר ראשון לא הבנתי מי חולה שם ואיך היא קלטה את זה.
חוץ מזה אני ההיתי מורידה את כינויי השייכות כמו אימי/אבי וכותבת רק אמא/אבא אבל זה רק ענין של טעם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
דבר ראשון לא הבנתי מי חולה שם ואיך היא קלטה את זה.
האבא חולה.
מצטטת:
איך היא קשורה אלינו כעת? אל אבאלה שלי היקר והאהוב?.........
והיא הבינה אתת זה כי הם אמרו לה.
לא הכל כתוב.
יש גם מעבר למילה..

תודה רבה על המשוב!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
וואו. כתיבה יפיהפיה!
התיאורים מועברים בחיוּת ובהמחשות ודווקא די מובנות לטעמי.
רק כל הקטע של הדיבור, במונולוג ובדיאלוג (מחשבות ושיחה)
הדיבור הוא בשלב גבוה וספרותי מידי.
בסיפור מסוג כזה צריך דיבור יותר אותנטי מאב לבת.
אף אבא לא יגיד לבת שלו: "
"אנחנו אכן לא יודעים"
"אך אנו מאמינים שיהיה טוב, אם ירצה ד'"
וכמובן אף ילדה לא שואלת:
"אך מה יהיה, אבא?"
.
אני חושבת שתהפכי רק את השיחות הפנימיות והחיצוניות האלו למשלב יותר יומיומי,
וזה יקפיץ את הרמה של כתיבת הסיפור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אני חושבת שתהפכי רק את השיחות הפנימיות והחיצוניות האלו למשלב יותר יומיומי,
וזה יקפיץ את הרמה של כתיבת הסיפור.
וואו. לא חשבתי על זה.
זה באמת יראה טוב יותר במשלב יומיומי.
תודה על המשוב!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
ג.

היד שלי אוחזת בלורד שחור מחיק, משרטטת אות אחר אות.

כשאני מסיימת, אני מוסיפה "לרפו"ש"

מורידה את ידי, נאנחת חרש, וממשיכה לכיתה הבאה.

כבר כמעט שבוע שאני רואה את השעון הרבה לפני חברותי לכיתה.

אמא שמחה שאני מזדרזת ללכת לבית הספר. היא אומרת שמאד טוב שאשקיע בלימודים.

אך גם היא לא יודעת את הסיבה האמיתית...

הצלצול מוצא את הלוח מלא בשמות נוספים שעוד בנות כתבו מלבדי.

המורה נכנסת ואנחנו מתחילות להתפלל.

ב"רפאנו" אני מחזיקה חזק בסידור. מצמידה לפני, חשה בהלמות ליבי המתגברות, וגוערת בדמעות לבל תעזנה לגלוש.

אף אחד לא יודע. וגם לא צריך לדעת. אני משננת לעצמי שוב ושוב בשפתיים חשוקות.

בימי שישי יש לנו שיעור זימרה.

הפעם הביאה המורה שיר שאהוב עלי במיוחד.

"עלה קטן" של ישי לפידות, בביצועו של אברהם פריד.

הדף עם המילים בידי. המורה מדליקה את הטייפ. ואנחנו שרות יחד. כל הכיתה.

המילים מדברות אלי. נכנסות לי ללב. דוחקות החוצה מוגלה וכאב. משהו שם בפנים נמס לו לאט..

"לא תמיד הכל נכון הכל מובן... חיים זה לא שיעור חשבון זה גם מבחן.."

אני מצביעה בדחיפות, מבקשת רשות לצאת.

המורה מאשרת, ובוחנת אותי. או שאולי רק נדמה לי?

אני יוצאת כמו רודף אחרי מישהו... מסתגרת בכיתת הקבצה, ופורצת בבכי.

עוצרת בכח. אסור לבכות! אסור לבכות! אני צועקת על עצמי.

שיני צמודות ידי אגרופים.

אחר כך עוד עלולים לגלות שבכיתי! אני מתנדנדת מהר ימין ושמאל, מנסה לגרש את המחשבות, את העצב, ובעיקר- את הבכי...

הצלצול מסמן לי את הגאולה. וכשהמורה יוצאת מהכיתה אני נכנסת אחריה. מכתיפה את הילקוט, ובורחת הביתה.

הביתה? כן, עדיין.

"תמי, תמי! חכי לי, נלך ביחד!" בדרך כלל ממש נחמד ללכת עם ציפי.

אבל עכשיו אני צריכה שקט. זמן לעצמי.

"תראי, ציפי, אני.. א.. אולי הולכת קודם... צריך לקנות דברים לשבת..." אני מתגמגמת. מנסה לא לשקר..

"אה, בסדר גמור, אני כרגע ממהרת מאד הביתה.. תסלחי לי שלא אלווה אותך?" "בטח!"

אני כמעט מנשקת אותה משמחה. איך היא זרמה עם התשובה שלי! ד', תודה!

הדרך נחמדה, רוח מנשבת ומשחקת קלות בשערותיי, השמים מביטים בי בעיני תכלת רכות ועמוקות,

העלים שרים מן שיר לא ברור... וציפור קטנה עומדת על גדר, לבד. מביטה ימין ושמאל, מצייצת.

קוראת קורעת את ליבי. הציפור מיטשטשת, לחיי שבילים רטובים....

רוצה כל כך לאסוף אותה, ציפור קטנה. להגן עליה. להבטיח לה שאינה לבד. שהיא בטוחה...

עלה קטן. סינגל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
ד'

היד הרועדת מקשה על הכנת שיעורי הבית.

השולחן השונה, ובכלל, רעש בני הדודים מסיטים את תשומת ליבי.

רגילה כל כך לשקט... לחדר הפרטי שלי, את שרי כמעט ואיני מרגישה. היא משחקת בשקט עם הבובות. עסוקה בשלה..

"הי, תמי, דבורה חברתי מהכיתה הגיעה לשחק אתנו מעט.. תרצי להצטרף?" אני מביטה בחני, ממקדת את עיניי. מנסה לשדר לה בלי מילים. מקווה שהבינה. "כן, בטח!, ממילא אני לא יכולה להתרכז כרגע בשיעורי הבית.."

אנחנו יורדות לחצר ומתחילות לשחק בחבל.

"תגידי, תמי" פונה אלי דבורה ברגע של הפוגה. "את מגיעה הרבה לחני?" אני מסמיקה. רואה את חני מצטרפת מהצד, ושוב המבט הזה... ד', עשה שתבין, שלא תספר... "א.. לפעמים. ממש נחמד אצלם!" "ההורים שלך נסעו לחופש?" דבורה לא מרפה.

איך אענה לה בלי לשקר? אהמ.. "הם נוסעים לעיתים. ואז אנחנו מתארחים. מגיע להם חופש, לא?"

"את בהחלט צודקת" אני נאנחת לרווחה, דבורה קיבלה את תשובתי.. איזה נס!

"א.. תמי, איך קוראים לאבא שלך?" בדרך ללכת משם, אני נעצרת. קופאת. הלומה... כמו מישהו שם אותי בהקפאה עמוקה... עושה עצמי כאילו לא שמעתי. ננערת בעדינות והולכת משם...

מה זה עלה בדעתה? היא שמעה משהו? היא חושדת? רק שחני לא תספר לה דבר!

שלא ידעו. שלא ירחמו...

אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לאותו המקום, לאותה גדר אבן בחצר ביתה של חני.

אתמול בערב הגיעה אימי לבקר, מביאה איתה שקית מלאה בממתקים. רציתי לשמור אותה בשבילי ובשביל שרי. אך אמא אמרה שאחלק לכולם.

היה לי קשה.. רציתי את תחושת הדאגה הזו לעצמי בלבד. לא רציתי לחלוק את אמא שלי עם בני דודי. התגעגעתי אליה. התגעגעתי גם לאבא. ודאגתי כל כך. אך התגברתי על עצמי. והחלטתי לעשות זאת לרפואתו השלימה. הילדים כולם שמחו כל כך בממתקים. ברכו, אכלו ונהנו.

משהו בי נצבט אך גם התרחב בו זמנית... ידעתי שאני עושה את המעשה הנכון.

'אימא'לה ואבא'לה היקרים שלי'. כתבתי לעצמי ביומן הסודי. 'אני כה מתגעגעת אליכם!'. 2 דמעות קישטו את הדף. הטמנתי את היומן עמוק בילקוטי. ניגבתי את עיני, וחזרתי למטבח- לחגיגת הממתקים...

אשמח לתגובות פה באשכול..
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ה'

הסתובבתי בחדרי בפסיעות שקטות. מלטפת את מיטתי. את המכתבה. ומביטה סביבי בגעגוע.

סוף סוף הביתה... החופשה הכפויה התארכה מעט מעבר למצופה.. אבא יושב על הכורסה החדשה.

ידיו רפות על המשענת. ונראה שמספר קמטים נוספו לו לחייו על לחייו...

התיישבתי לידו, מחליקה בידי על יד חלשה. אהובה. מרימה אליו את עיני, אני רואה אותו מעט מטושטש.

"התגעגעתי אליך.." אני לוחשת ובולעת טיפה מלוחה.

הוא מרים את ידו באיטיות ומלטף את פני "גם אני התגעגעתי אליך, תמי, יקרה שלי!"

המליחות בפי גוברת. נבוכה אני פונה לחדרי ושם נותנת לעצמי לבכות.

'יומני. יומן יקר שלי. איני יודעת על מה ולמה. הרי הניתוח עבר. למה עדיין רובץ לו טאי דאי ולא מרפה מביתנו?' בחולשה אני סוגרת אותו. מחברת חומה עם אזהרות של "חרם דרבנו גרשום"

מקרבת אל ליבי, עוטפת בשתי ידיי. עוצמת עיניים ונושמת עמוק. 'מוטב שתישאר קרוב אלי' אני לוחשת לו ברוך.. מניחה אותו בעדינות על מיטתי ומכסה אותו במיני מאוס. שתהיה השומרת בשער..



בום.

סחרחורת.

לא סיימנו?

טיפולים. מהי משמע?

הקרנות. זה לא קשור רק למופעי חול המועד?...

איך אבא יראה בלי שיער? בלי זקן.. בלי פאות?...

הצילו! אני מתביישת... לאן אפשר לברוח עד שהכל ייגמר?..



אני שוכבת במיטה. מכסה את אוזני משמוע. כמה בן אדם מסוגל להקיא?..

כמה אדם יכול לסבול? אמנם אבא אומר שהכל מדויק ומדוד באהבה רבה מאבא שבשמים.

אני מרחמת עליו כל כך! אמא אומרת שכמה שאנחנו מרחמים- זה כאין וכאפס מרחמיו יתברך..

זה מעודד אותי, מחזק. אבל גם מתמיה.

יומנוני. מתי הכל יגמר כבר? ולטובה?

מתי יחזרו ימינו להיות שגרה ברוכה?

אני מוכנה לעשות המון בשבילו!

אך מה אפשר לעשות?... אולי תהילים? כבר סיימתי כמה ספרים...

צדקה? נתתי המון מכספי הפרטיים.

אני מרגישה כה חסרת אונים! יושבת בחיבוק ידיים ומנועה מלסייע, מלהעביר את הזמן הקשה הזה...

אולי קבלה בצניעות? כן. נראה לי שזה הכי טוב כרגע.. אחשוב על משהו.

עד כאן יומני לבינתיים. תודה שאתה איתי, שומע אותי ומבין.....

אוהבת, תמי
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
ו'

אומר רש"י... רגע. איפה אוחזים?

"תמי. את לא איתנו. הסתובבי נא חזרה. וצאי להתאוורר מעט"

כך מרגיש סיר על האש?... הרצפה מסתכלת עלי כל הדרך החוצה.

באמת צריכה קצת להתאוורר. בעצם לא קצת, אלא הרבה.

ראשי וליבי בבית החולים. עם אבא.

אבא'לה שלי.. איך אתה מרגיש? מה קורה איתך? מה אומרים הרופאים?

אני יודעת מה היית עונה לי. לא משנה מה הרופאים אומרים. משנה מה הקדוש ברוך הוא אומר.

חבל שהיומן לא איתי עכשיו.. לעשות לי קצת סדר בראש ולהוות לי לחבר ולמשען.

כמה קשה להסתיר... להציג כאילו הכל בסדר. כאילו הכל כרגיל.. לחייך ולדבר על נושאים טיפשיים כמו מה לקנות למדריכה ליום הולדת, ומה הולך היום יותר ניקי או מיקי.. ממש שיא הרמה..

אני מרגישה כל כך לא קשורה... כל כך מעל... בת כמה אני בכלל?... ילדונת שאך חגגה בת מצוה..

אולי... אולי אדבר עם מישהו.. לא! מה פתאום! אבל קשה לי כל כך לבד, עם כל המחשבות, והפחדים..

יש לך את היומן! נו, בסדר. הוא באמת מקשיב ממש יפה. אך לא מגיב או מעודד...

די. איך את מעזה לחשוב על כיוון כזה בכלל? רוצה שירחמו עליך? יצקצקו בלשון... יקחו אותך בתור פרויקט? נננ.... איזו מסכנה... "ממש א נעבאך..."

יופי. עכשיו את מרוצה?

לא. ממש לא. ממש ממש לא!!!!!!!!!!

אני מאמינה שאצליח למצוא מישהי אחת לפחות שתהיה איתי באמת. תקשיב, תבין, רגע. תבין!

אחפש מישהי שעברה או עוברת קושי מסוים. היא תוכל להבין אותי מהמקום שלה!

איפה מוצאים מישהי כזו?

זכור לי משהו ששמעתי... דיתי מכיתה ח'... דיברו שאמא שלה עברה תאונת דרכים...

אבל זה לא דומה!

נכון... אבל גם היא בטח עוברת קשיים משלה.

אבל איך אגש אליה פתאום? "שלום דיתי. שמעתי שאמא שלך עברה תאונת דרכים... ואבא שלי חולה, תרצי להיות חברה שלי?" א.. זה לא נכון! אמא שלי כלל לא עברה שום תאונה!"

בופס. מי אמר שהשמועות אכן נכונות? אילו בושות... נס שלא ניגשתי אליה עדיין..

אני צריכה לברר את העניין! אבל איך???
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
וואוו, קראתי בנשימה עצורה.
את מגישה בצורה כל כך זורמת ונוגעת.
התהיות, הפחדים, חוסר הוודאות. מקוטה שהיא תמצא לעצמה כתף ואוזן קשבת. קשה לחשוב על הסיטואציה המורכבת שמתווספת לה בדידות נוראית.
מחכה להמשך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
וואוו, קראתי בנשימה עצורה.
את מגישה בצורה כל כך זורמת ונוגעת.
התהיות, הפחדים, חוסר הוודאות. מקוטה שהיא תמצא לעצמה כתף ואוזן קשבת. קשה לחשוב על הסיטואציה המורכבת שמתווספת לה בדידות נוראית.
מחכה להמשך...
תודה!
ההמשך יגיע אי"ה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
וואו איזה סיפור!
מפחיד קצת....

מחכה להמשך (והגבתי גם בשביל ההקפצה..... כן, אני יודעת שאפשר להקפיץ בלי להגיב... ;) )
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
ז'

"הלווית הבחור החשוב..."

אני כמעט משתנקת. מזיזה ממני את בקבוק המים. ברתיעה וצמרמורות.

"אה... זה הבחור ההוא שהתפללנו עליו..." אומרת חני. "כן, נכון. הוא היה חולה בסרטן" מודיעה בלי בידענות וארשת חשיבות. "אומרים "המחלה". לא אומרים ככה את השם הנורא שלה!" מחזירה לה חני.

אני מוציאה את מחברת נביא. 'זה מה שיקרה גם לאבא שלך לבסוף' שומעת בתוכי נביא זעם...

חלילה! חס ושלום! אל תפתחי פה לשטן! אני אומרת לעצמי בבהלה רבה.

ופתאום חושבת.... 'הייתכן ואבא שלי חלילה חלילה... מה יהיה איתי? עם אמא, ועם שרי... יומני, אני כותבת עליך דברים נוראיים, ואין אתה צועק עלי כלל וכלל... תגיד משהו! תענה! כבר לא מסוגלת עם העינוי הזה.... עם אמא איני מדברת, איני רוצה לצערה, עם אבא בוודאי ובוודאי שאיני יכולה..

אני חייבת לתפוס אומץ ותושייה.. אנא ד' הושיעה נא! עזור נא לי! שלח לי שליחה טובה מהימנה, חכמה ונבונה...

המורה נכנסת.. להתראות יומן..'


"תמי. המחנכת מחכה לך בחוץ.." פניה של המורה לנביא לא מביעות דבר, עיניה מביטות בי בסתמיות, מחכה שאצא, שום רמז לקריאה הפתאומית והמוזרה...

מה זה יכול להיות?

המסדרון שותק לי בתשובה, אדני הפרחים נובלים ומרכינים ראש למולי אולי מרחמים?

עד כמה שזכור לי התנהגתי כשורה, מילאתי היטב חובותיי כתלמידה.

שכר לימוד? שילמתי. גם לא החסרתי מאומה,

דלת חדר המורות פתוח כדי סדק, החדר שקט מלבד קולות קלים של רשרוש דפים.

מהססת נבוכה, לדפוק? לפתוח? מניעה את ידי הרועדת כלפי מעלה, ציוץ חלוש יוצא ממנה על גב הדלת.

"הו, תמי, היכנסי!" מאירות פני המורה, איך זה שמעה את הדפיקה?

עיניה טובות, מלטפות, קוראות לי להירגע, להחזיר פעימה, ולשחרר נשימה...

אני נכנסת, היא מצביעה לי על כיסא כתר כחול, אני מתיישבת והיא מולי,

"תמי." היא מתחילה, אוחזת בידיה דף קטן ממוללת אותו, כולה מרוכזת בידיה, נראית כחוככת מהיכן להתחיל. אנושית. והאנושיות שלה חודרת לתוכי מורידה הגנות ממיסה לה חומות.

ואני מבינה פתאום... קולטת מה קרה. לא. לא כועסת. קצת שמחה...

מרימה עיני שלולית לאי שם בתקרה,

ד', תודה, כמה טוב שתפילתי התקבלה!

--מחכה לתגובות!!!---
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
ח'

טיפול נמרץ.

מה זה אומר? כלום. כנראה שם של מחלקה בבית החולים..

אבא שלי נמצא שם כבר שבוע ימים. אמי לא מרשה לנו לבא לבקרו.

סיפרה לי שהרדימו אותו משום שהוא התקשה בנשימה, וכך אפשר להנשים אותו.

"תמי, אני רעבה" שרי אחותי... "אז תבקשי מדודה יהודית" אני אומרת.

אם כבר אנחנו אצלם, אז שהיא תדאג לה עכשיו.. הראש שלי לא במקום כרגע...

עכחחח.... "שרי שלי... מה קרה לך?" אני דואגת לה. ממששת את מצחה הקר "אין לך חום" אני מציינת בקול. "אכלת מהר מידי, מתוקה?" נראה שהיא מרגישה שמשהו לא טוב קורה, ובצורה הזו היא מגיבה...

"אז עכשיו אבא שלי בטיפול נמרץ" אני מדווחת, "אוי" המורה כהן נאנחת, ואני נלחצת.. טיפול נמרץ זה מקום מסוכן? זה נורא שהוא שם? זה אומר שהמצב חמור? לא מעזה לשאול.. פוחדת מהתשובות...

מעדיפה לחשוב שדמיינתי, שהכל בסדר, והוא אוטוטו מבריא ושב אלינו הביתה...

השפופרת מונחת במקומה, ואני חושבת לעצמי עד כמה אני ברת מזל שיש לי מקום לפרוק, אל מי להשיח ועם מי לשוחח. כמה יפה מצידה של המורה שכך היא פותחת את ליבה וזמנה בעבורי.

תחילה מעט כעסתי שאמא סיפרה לה על מצבו של אבא, אך לאחר מכן שמחתי שיש מישהי שיודעת, ומתחשבת, ומפנה מזמנה בחפץ לב לשוחח עימי. ואף דורשת שאצלצל אליה, ואדבר.

תודה לך ד' יתברך, אב הרחמים, שעוזר לי למצוא את רחמיו בתוך המצב ה- הנורא הזה...

אבא. אבאל'ה שלי.. אני מתגעגעת אליך, אב הרחמן. רוצה להתקרב אליך... שלח לי חיבוק. בבקשה!

רוצה לחוש עטופה, אהובה וחוסה בצל ידיך...

שלום יומן.

עכשיו אני עצובה.

מתגעגעת.

כואבת.

רוצה.

משתוקקת.

מתי כל זה יגמר?

מתי תבוא הגאולה לעם ישראל?

חותמת בדמעות

תמי...


פורים. שרי התחפשה לליצנית.

אני התחפשתי לליצן עצוב...

אנחנו אוכלים סעודות, שולחים משלוחי מנות, אך העיקר חסר מן הספר...

איפה אבא שירקוד איתנו?

איפה אבא שיחייך ויחמיא על עיצובי משלוחי המנות שלי?

הוא בכלל יודע שפורים עכשיו?

הוא בכלל חושב או יודע מה מתרחש עימו?

אבאל'ה שלי.

פורים שמח! :cry:


---מחכה לביקורת---
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
פרק קצת רגיש לקריאה...
אפשר לדלג..

ט'

בוקר.

יש לי עוד שעה לישון...

"תמי" לוחשת אמא. אני מסתובבת בבהלה.

רואה מולי שפתיים חשוקות, ועיניים מוצפות.

אני מתיישבת חיש מהר, שואלת "קרה משהו?"

אני רואה את אמא מנסה לומר דבר מה. רק הברה אחת יוצאת מפיה "אבא"

היא מסתובבת מהר, יוצאת מהחדר...

יושבת מאובנת על המיטה. זוזי! אני דוחקת בעצמי. אבא במצב קשה ככל הנראה, ואת?

תתפללי. תגידי תהילים! תעשי משהו!!!

מנסה למלמל, מתייאשת. משהו בי נבהל פתאום. קולטת את אמא מדברת בטלפון.

שמעתי נכון? היא דיברה על.. על.. קבורה?!

"אבא!!!" אני צועקת. "אל תעזוב אותי. אל תשאיר אותי יתומה."

אני לא יכולה יותר. ממררת בבכי. מייללת..

שרי מתעוררת, "אי..אי.." מחקה אותי בלעג. אפילו לא מבינה שיש לה על מה לבכות...

מסכנה קטנה..

בהחלטת פתע אני קמה. לא יכולה עם המתח הזה. אולי לא שמעתי נכון?

אמא נשענת על השיש, חבילת טישו מרוקנת בידיה. העיניים שלי מתמלאות שוב,

"אבא נפטר.." היא מוציאה מפיה את המילים הנוראיות. מחבקת אותי. שתינו נרטבות.

אמא מתנערת. צועדת במעשיות אל החדר, מוציאה לי בגד ישן, "תצטרכי לקרוע אותו" היא מסבירה לי.

ומראה באצבעה על אזור הלב.

איך היא מסוגלת ככה לתפקד?!

דפיקות בדלת. סבתא נכנסת מתייפחת על צוואר ביתה. אמא שלי.

הראש מעביר בתוכו גלי כאב איומים. אני בולעת 2 אקמול.

רואה את סבתא מסירה את התמונות מהקירות, ומכסה בסדין את המראה בכניסה.

רמקול. איך לא חשבתי עליו? אני לא מסוגלת לשמוע אותו!

סבתא מניחה בעדינות את ידיה על אוזני. מגינה עליהן מהחרבות הצולפות בחוץ ללא רחם.

את חייבת לאכול משהו. אומרת לי סבתא. בוחנת את פני החיוורות.

מברכת בשבילי, ואני נוגסת בתפוח רק בשביל להקיא אותו אח"כ לפח האשפה..

חלום בלהות עובר עלי. כל השכונה מתאספת לרגלי הבניין בהלם. ממתינה להלוויה.

דמות מוכרת נכנסת הביתה. מביטה אל תוך עיני. משדרת הזדהות. מחזקת את ליבי המשתולל.

מורתי היקרה... כמה טוב שבאה!

אמא קוראת לשרי המבולבלת. מסבירה לה בשפה פשוטה שאבא איננו. היא לא מתעמקת.

רק נהנית מתשומת הלב הרבה שחולקים לה השכנים... נותנים לה מכתביות ומדבקות חינם ללא תמורה...

כמה טוב שאינה מבינה..
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
י'

חברותי באות לנחם. המומות וכאובות.

מביטות בי בעיניים קרועות. מחפשות קרניים..

אני חשה כמבוגר אחראי. אני אכן יתומה. בררר.. איזו מילה מצמררת..

אך נשארת אותה תמי שהן מכירות.. כך אני מסבירה ברוב חן..

מרגישה כמורה המוסרת שיעור חיזוק. מדברת איתן על אמונה ועל קרבת אלוקים.

אבא שלי מדבר מגרוני. מליבי..

מורות מגיעות גם הן. חשה בהצגה... מקווה כי תגמר כבר, ומהר.

"תמי, תמילה... איזה אסון!" השכנה קפוצ'ינו נכנסת, בוכה על כתפיי בכי תמרורים, זה מביך אותי,

ואני מנסה להתנער ממנה..

רק שלא תציע לי כוס קפוצ'ינו כמו תמיד..

שרי מקבלת מתנות ממנחמות רחמניות. ואני מתכווצת בתוכי. הייתי שמחה לקבל גם משהו שישמח את ליבי...

המחנכת! איזה ביקור משמח... "תמי, שמעת פעם על 'כולנו יחד'?" היא שואלת לאחר שיחה לא קצרה שמעודדת אותי מאד. "אני לא מכירה. מה זה, מי זה?" אני סקרנית לשמוע.

מספרת לי על ארגון ועל פעילויות על משלוחים ומתנות. פריווילגיה ליתומות..

"איפה תיהיו בפסח?" היא מעלה פתאום נקודה כואבת. מתכנסת אל תוך תוכי. קולטת לפתע את היקף הקושי.

מדמיינת את ראש השולחן ריק.. ואת מי אשאל מה נשתנה? פי קמוץ, ועיני לחות. מתביישת לבכות.

"תמי, זה אכן לא קל. ואת בת בכורה. אחראית. בטח תצטרכי לעזור המון..." ואין היא מתכוונת לעזרה טכנית בלבד. אני מהנהנת בכובד ראש. מרגישה עול כבד על כתפי.

"אני אהיה פה. לצידך. אשמח לשמוע אותך, ולעזור אם אוכל" היא נחמדה כל כך. מבינה ותומכת.

אך הכאב עמוק עוד יותר. מחפש לו מרפא, משהו להיאחז בו. בעת אשר רועד העולם כולו תחתי.

בדיקת חמץ...

דוד יעקב בא לבדוק אצלנו..

אמא עומדת חיוורת בצד. שרי מקפצת סביב בעליזות, ממתינה שימצאו את הפתיתים שהחבאנו יחד.

ואני רוצה להעלם. אמא מרגישה אותי. ומסמנת לי שאוכל ללכת לחדרי לזמן מה.

אני רצה למיני מאוס, מרימה אותה. מוציאה את היומן ופונה לכתוב בו.

יומן יקר וקר.

אני כותבת. כועסת.

אתה יודע שאבא שלי איננו?

איננו!!!

ועכשיו בדיקת חמץ...

איפה הוא שיתפעל עם כל פירור שנמצא?

שיצחק איתנו יחד כשנאכל אחר כך פיצה..

ומה. מי יספר לנו את ההגדה?

סבא זה לא אבא. נקודה!

ולמי אומר השנה "מה נשתנה"?


המחברת נרטבת. טיפה ועוד אחת.

אני מספיגה אותה בתמצית הלב.

חותמת בה ים של כאב.

----מחכה לביקורת-----
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
י"א

פסח.

חג הגאולה.

מרגישה אסירה. כבולה.

לעצב, לחשש ולדאגה...

רק שאמא לא תתפרק בליל הסדר.. אני לא אעמוד בזה...

חבילה. בדלת. אני מכניסה אותה פנימה, מתפלאת. קוראת עם אמא בפתק המצורף.

'כולנו יחד' מאחלים לכם חג פסח כשר ושמח. ובקטן, ארגון לאלמנות ויתומים.

בחבילה יש חטיפים כשרים לפסח, הגדות יפיפיות וגם משחק יוקרתי שיצא ממש עכשיו לשוק.

אני מתביישת. להיות נצרכת? לקבל מתנת בשר ודם?

אבל במחשבה שניה, אני מבינה שאם כבר, עדיף להנות מהמצב...

הרי מטרתם לשמח אותנו!

שרי עומדת לידנו, מביטה בהתלהבות בממתקים. "הי, יש כאן גם שוקולד!" היא צוהלת.

חובבת שוקולד שכמותה. "אמא, את מרשה לי?" עיניה מתחננות. אמא מלטפת את לחיה,

פותחת חפיסה של שוקולד שוויצרי,

מגישה קובייה אחת לשרי וקובייה אחת עבורי. מתוק לי בפה ובלב.



ליל שימורים.

הרחובות מלאים באבות. מחפשת אחד. מסוים. את אבא'לה שלי. שלא ישוב עוד...

חלילה! אני גוערת בעצמי. הוא עוד ישוב! וכי אינך מאמינה בתחיית המתים?

רוח קרה מצמררת אותי. מזליגה לי דמעות.

מרימה עיני לשמים כוכבים נוצצים למולי.

נזכרת.. "בחושך מתגלים הכוכבים" כך היה אבא אומר.

ועוד איזה כוכב הוא היה! נוצץ, מאיר, מאמין ומחזק.

אולי הוא מביט אלי עכשיו, שולח לי מבט אוהב, שליו.

איפה אתה יומן כשצריך אותך? עכשיו אצטרך לחכות שבוע תמים עד שאוכל שוב לפרוק בך את תחושותיי וליבי.

סבא. אצילי וגבוה. לבוש לבן ומלכות.

בעיניים רכות מקדש על היין, יחד אתו מקדשים כולנו.

מגיעים ל"מה נשתנה". מה נשתנה.. הלילה הזה אבא לא פה. לא פה! עוצרת בכח זליגה.

מגיע תורה של שרי לשאול. אני שומעת אותה שרה "מה נשתנה הלילה הזה" כאילו והכל כרגיל..

מתחשק לי לצרוח. יוצאת למרפסת. עצובה. עצבנית. כועסת.

אמא הרגישה יוצאת אחרי. מעבירה ליטוף על שערותי.

עומדת לידי בשתיקה. נמצאת איתי בלי מילים.

הנוכחות שלה מרגיעה אותי, ולאט לאט אני חוזרת לנשום בשלוה.

נותנת לה יד, וחוזרת איתה לסלון.

אנחנו נוטלות ידיים, ומקיימות מצוות עשה של אכילת מצה.

נראה לי שידי חובת מרור כבר יצאתי...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

פרק ה



הנייד זמזם עשר דקות עד שנאווה פורת סוף סוף הסירה את שארית התנומה של שנת הצהריים מעיניה וממוחה.

"נאווה".

"כן", ענתה בקול שהסגיר את המעבר החד מרפיון השינה לערות.

"מדברת מעיין. האם איילת בבית?"

"רגע". מיהרה נאווה אימה של איילת להתרומם למצב ישיבה ובזריזות פנתה לבדוק בחדרה. החדר היה ריק. לאחר מכן ניגשה לפתוח את החלון. גל קלוש של חרדה החסיר בה פעימה כשגילתה שהרכב לא נמצא.

"מעיין, היא כנראה מתעכבת באיזה שהוא מקום, אמסור לה שתחזור אלייך". ניסתה לשדר עניינים כרגיל.

מעיין כעסה על עצמה באותו ערב. מדוע כל כך אכפת לי ומדוע אני צריכה לעקוב אחריה. תחושת בטן לא מובנת משדרת שמשהו קרה. לא היה בכוח ההיגיון הרציונלי להסיר את התחושה הכבדה. היא התאפקה בכל הכוח לא לחזור שוב למספר הנייד המוכר לה. היא חייבת לחנך את עצמה שהקשר עם איילת חייב להיות רחוק יותר. ואולי הגיע הזמן לפרום אותו לגמרי. 'יהיה לי בעל בקרוב ומשאביי אמורים להיות מנותבים למשפחתי. איילת מצידה כבר ויתרה על החברות הזו, ורק אני מנסה להפיח חיים בגוף המת'. מתוך הרהורים אלו נרדמה לשעות רבות עד לצלצול הטלפון הצורמני שהקיץ אותה בבהלה.

אור חיוור של טרם שחר האיר את חדרה. מי זה יכול להיות.

"הלו".

"מעיין, היה לך קשר עם איילת?" קולה המתוח של נאווה חדר לאוזנה ופתח שוב בליבה את המקום שניסתה לברוח ממנו.

"לא, לא ניסיתי שוב".

"היא סיפרה לך על התוכניות שלה אתמול?"

"היא אמרה שהיא הולכת לאתר החפירות לחפש דבר מה".

"היא יצאה בבוקר ונעלמה. היא לא יצרה קשר איתנו ועכשיו כבר חמש בבוקר. אנא היזכרי מה היא עוד אמרה".

פחד זחל במעלה גבה. לא יכול להיות. אין שום סיבה שהיא נעלמה. החלום שלי היה רק חלום.

"אולי צריך לברר אצל חבריה ללימודים".

"המשטרה תברר, חזרי אלינו מייד אם ייוודע לך משהו".

מעיין התלבשה חיש והזמינה מונית. היא חייבת לדעת מה קורה. היא ידעה שאיילת בסכנה. אילו הייתה מתעקשת יותר או לפחות הייתה מציעה ללוותה. כעת היא בדרך. מרחוק הבחינה במקום המשעמם והבודד. מה כל כך מרתק בחורבות האלו?

היא שילמה וירדה. כעת היא פה לבד. השעון מורה על שש בבוקר. טוב שהשאירה פתק להוריה שהיום היא משלימה עבודה במשרד. היא החסירה הרבה והתעסקה רבות בכל הקשור לאירוסין.

היא התהלכה בין החורבות. כל כך נחפזתי לבוא. זה היה טיפשי מצידי. מה חשבתי למצוא. אם היא פה בוודאי הייתה יוצרת קשר. לפתע קפאה על מקומה. הרכב המוכר נגלה לעיניה מאחורי קיר האבנים שלצידה. היא הביטה באימה. הדלת הייתה פתוחה מעט.

"איילת?!"

"איילת!" הפעם קראה בקול. לא הייתה תשובה.

היא חשה במגע הצונן של דלת המתכת ופתחה אותה לרווחה, דרוכה לברוח בכל רגע נתון. היא הביטה בעיניים חוקרות, מנסה למצוא סימן חיים. התיק היה מונח ברישול.

כעת החלה להסתובב בחופזה בכל השטח. בדקה בכל פינה ואפילו העיפה אבנים ברגליה. היא הבחינה בפנקס זרוק. היא פתחה אותו ושמה לב לשורות על חומר בהיסטוריה. כתב היד היה מוכר להחריד. היא התיישבה וניסתה לחפש. מה בדיוק, היא לא ידעה. היא חשה במשהו מתכתי. זה היה מטבע שבור. היא זרקה אותו מהיד ונרתעה לאחור. לפתע פרצה בבכי וצעקה רמה יצאה מתוך גרונה.

"איילת, איילת, איפה את? איילת! תעני לי".

"מעיין! מעיין!" נשמע הד מרחוק.

מעיין השתתקה. היא שמעה משהו או שרק נדמה לה?

"איילת, את שומעת אותי?"

" הפעם הצעקה הייתה במלוא העוצמה.

"מעיייין" נשמע ההד בשנית.
<<<<<<<<<
לאחר שהתברר לה שההזיה שבה היא נמצאת אינה חלום, היא המציאות העכשווית, החלה ללכת בצעדים מדודים, דרוכה לכל רחש. התחפושת שעליה השרתה עליה שלווה. זה מקום המסתור הטוב ביותר. החידה הגדולה בעיניה הייתה לאיזו תקופה היא נפלה, יותר מאשר היכן היא. רגליה משכו אותה למקום המפגש בין העתיד לעבר. היא הביטה בשעונה. השעה הייתה שש בבוקר והרחוב החל להתעורר לחיים במשכימי קום. כולם כאחד נראו מהזמן הקדום.

הינה, שוב הגיעה לאותו מקום שבו פגשה את הנערים שברחו מפניה. פה יש מעבר לעתיד. אילו רק ידעה איך להגיע לכל יקיריה. מהו הקסם שיחזיר אותה. דוק של עצב עמד בעיניה. היא נשאה עיניה לשמיים. אולי מהם ייפתח חלון מעבר לזמן.

לפתע שמעה את שמה כהד רחוק: "איילת, איילת!" מזכיר את קולה של מעיין.

ושוב נשמע הקול בשנית. אולי מתוך האדמה.

בהתרגשותה נפלה על האדמה וצעקה: "מעיין. מעיין. את שומעת אותי מעיין?" אבל אז פרצה בבכי חסר אונים עד שקולה גווע.

יד מגוידת ליטפה את כתפה וגוף רכן מעליה. היא סובבה את ראשה במהירות וראתה פני אישה שצעיף המכסה את ראשה גולש לצידי זרועותיה. מבטה היה רך ועיניה חומלות.

"צעקת מעיין. אולי את נוכרייה וזרה כאן, אבל אני אראה לך היכן המעיין. אם את כל כך צמאה בואי לביתי הקרוב. האם את בצרה?"

"אוי. תודה לך. את אישה טובה. התוכלי לעזור לי?"

"ברצון. מלחמות שאינן פוסקות עוברות בארצנו, והופכות כל כך הרבה אנשים חפים מפשע לאומללים, ואין כמעט מי שייקח אל ליבו את מצוות האלוקים".

איילת שתקה. עדיין לא העזה לשאול. רק דמעתה ביטאה את התודה. היא הושיטה ידה לאישה הרחמנייה שעזרה לה להתרומם. הן החלו לצעוד יחדיו.

"את לא מוכרת, מאיפה את?" בחנה אותה האישה.

"איבדתי את דרכי". ניסתה איילת להרוויח זמן ולמצוא משהו מניח את הדעת.

"הלוואי שרק את הדרך. טוב שלא איבדת בעל או משפחה, כמו שקורה כאן להרבה מאוד משפחות מיוחסות ויראות שמיים".

"מה קרה להן?"

"לא שמעת? איך לא שמעת על כך שנטבחים פה חכמי תורה השכם והערב. לצערנו קם עלינו מלך רשע והתקיים בנו 'ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך'". אבל אז עצרה האישה בהפתעה את הילוכה ובחנה במבט חוקר את העלמה אשר לפניה.

"איזה מלך רשע שולט עליכם?" נרתעה בבהלה.

"לא ייאמן שאת לא יודעת. אולי את מעמידה פנים".

"אני לא מפה, אני ממקום אחר לגמרי, אני נמצאת פה בטעות, אולי תוכלי לעזור לי".

האישה עדיין עמדה מופתעת, מעבירה את עיניה לאורך גופה של איילת עד שנעצרה בנעליה.

"את מרומא?"

"לא. למה חשבת כך?"

"מנעלי רגלייך מוזרים כל כך, אבל מסותתים להפליא. אלו דברים שיכולים להזמין רק קיסרי רומי או משפחות מיוחסות".

רק כעת איילת שמה לב שנעליה מהעתיד לא יניחו את דעתן של הבריות. כפות רגליה של השנייה היו יחפות.

"אני רוצה שתאמרי לי את האמת. מאיזו ארץ את? ומי שלח אותך".

לפתע התרחקה האישה שלצידה ובמבט מפוחד ואמיץ כאחד אמרה: "די לנו במרגלים שהמיטו שואה על עמנו, ואת מנצלת את טוב ליבי לפעולות זדון?"

"קחי אותי לביתך ואסביר לך הכול, אני בודדה וזקוקה לעזרה".

"הסירי את מנעלייך המוזרים והניחי אותם בשקי".

איילת מילאה את פקודת האישה והלכה בצעדים כושלים אחריה.

לפתע נשמע שאון הולך ומתקרב. הן נשאו עיניהן למקור הרעש. ענן כבד של חול ופרסות סוסים התקרב אליהן במהירות.

"הסתתרי, מהרי!" צעקה אליה האישה. "מהר, מאחורי הסלע". האישה הייתה מהירה ממנה ובתנופה העיפה אותה ויחדיו נפלו ושכבו לצד הסלע. הסוסים שעטו כמעט מעל ראשן והן התפללו בליבן. המחזה המפחיד נמשך דקות ספורות ושוב נעלמו הפרשים באופק.

"מי אלו הפרשים?" לא התאפקה איילת לשאול.

"חלק קטן מצבאו של הורדוס המושחת, שידיו מגואלות בדם רב".

"הורדוס? קלי הרחום. נחתי אלפיים שנה אחור".

האישה הביטה מופתעת בפניה של איילת שקיבלו גוון חיוור. השפתים איבדו את צבען, עיניה התערפלו וגופה צנח.

היא ניערה את ההולכת המוזרה מעלפונה. מתוך כיסה הרחב הוציאה נאד מים וקירבה אל שפתיה. השקתה אותה והרטיבה את פניה.
תעתועי הזמן ח'
פרק ח'

ציפורה האזינה לאיילת פעורת פה. סיפוריה בלבלו את עולמה המוכר. אף שהייתה ילדה פיקחית וחכמה הידועה לכול בכישרונותיה, עמדה כעת בפני חידה גדולה. היא הייתה מרותקת לשמע הדברים המעניינים והמוזרים שחלקם לא התיישבו במוחה, אך היא לא החליטה עדיין אם עומדת לפניה בחורה מוכשרת וגאונית במיוחד או מכשפה ומעלה באוב או חולת נפש, שהוזה דברים שלא נבראו, שכך גם אימה חושבת. אבל אם היא חולת רוח, היא חולה מעניינת ומרתקת במיוחד.


איילת נאלצה לחיות עם הדימוי הלא מחמיא שהדביקו עליה, מטורפת, ובמקרה הטוב נערה שאיבדה את זיכרונה. היא התכווצה כשנדו לה ברחמנות כל משפחות החצר, אך זה היה עדיף אלף מונים מהרעיון המפחיד של יוחאי שהתעקש שהיא עוסקת בכישוף. בכישוף האפשרות האחת היא סקילה. היא נתונה לחסדי אימו הצדקנית שעומדת על כך שהיא בסך הכול אומללה חסרת מזל. אוי לה מאותו יום שיוחאי ישכנע את הוריו.

כעת צעדו שתיהן במשעול, מובילות שני חמורים הנושאים על גבם נאדים גדולים מלאים במים זכים מהבאר. הן הלכו שעה ארוכה. חום היום הציק להן יותר מתמיד ולכן דאגו לנאדי מים קטנים ומזגו לתוכם מדי פעם מהמשא שעל החמורים.

"ציפורה, לא קשה לך התפקיד הזה, ההליכה המייגעת לשאוב מים ולחזור כל יומיים?"

"יש לי קיצור דרך שאני צועדת בו ימים רבים".

"אם כך מדוע עלינו לצעוד בשמש הקופחת זמן כה רב?"

"הדרכים מסוכנות כעת. עלינו להיזהר שבעתיים מחיות טורפות על שתיים".

"את מתכוונת לחילותיו של הורדוס?"

"אני מתכוונת לכל הלוחמים מכל הצדדים. כולם מסוכנים. אבי הסביר לי שבזמן מלחמה, שדם רב נשפך כמים, רוח אכזרית נושבת ומתיישבת בליבן של הבריות".

"ומדוע שיוחאי לא ילך במקומך?"

"הוא כל הזמן עסוק עם הקנאים. אני חוששת שיקרה לו משהו. קשה לו להתאפק. לא מזמן התגייס לצבא אנטיגנוס. איילת, את כל כך מופתעת שאני מדי קטנה כדי לשאוב מים מהבאר, האם את לא שאבת מעולם?"

"מעולם לא".

"אני לא מאמינה לך".

"את לא חייבת".

ציפורה צחקה בקול מתגלגל והתקשתה להירגע. "את כל כך משעשעת את רוחי. אני מחבבת אותך למרות כל המוזרות שבך". ציפורה שתקה לפתע מהורהרת. החמור הנתון למרותה האט את הליכתו. החום שהתעצם השפיע גם על הולכי על ארבע.

"אני חייבת לגלות את אוזנך, ולמסור לך משהו שעומד לקרות הלילה", לחשה ציפורה הסמוקה בקול ממתיק סוד. האודם שפשט בלחייה הוסיף יופי על מתיקות פניה.

"איילת הביטה בה מסוקרנת. "אני מנחשת שזה משהו משמח לפי הבעת פנייך".

"אני אוסרת עלייך לגלות בינתיים, הלילה אני מתארסת".

"מה?"

"מה שאוזנייך שומעות".

"את רק בת שתים עשרה".

"זה הגיל. יש לי חברות שהתארסו לפני שנתיים וגם לפני ארבע שנים. מה את מתפלאת?"

"איך יכולה ילדה בת שמונה או עשר לנהל בית?"

"עד שאני עונה על תמיהותייך, השיבי נא לי איך יכולה אישה גדולה כמוך ללכת בשיער מגולה כדרך הפרוצות בבנות יוון?"

"אינני נשואה עדיין".

"זה עצמו תמיהה גדולה".

ציפורה חפצה להמשיך ולברר מדוע ועל מה נשארה איילת ברווקותה, אך העדיפה לשתוק. מבחינתה התשובה ברורה. מי החסר דעת שיואיל לחיות עם יצור לא ברור כמו איילת. וכבר תהתה בינה לבין עצמה אם טוב שסיפרה על אירוסיה. אולי עדיף היה לי להבליג. מי יודע אולי הדבר עלול להזיק לשידוך.

"הביטי, שני סוסים אצילים רתומים לעגלה מפוארת עומדים בפתח הבית. מי זה יכול להיות?"

"האורחים הגיעו לאירוסין".

"דברי שטות, הם יגיעו רק כשיעריב היום אחרי מנחה".

"אם כך, אולי אורח חשוב".

"זה חשוד".

כשהתקרבו הביטו בהם הסוסים במבט גאה. רעמת שערת נפלאה עיטרה את צווארם, רצועות מוזהבות הקיפו את ראשם ועל מצחם התנדנדה מדליה עם חותמת המלוכה: בית הורדוס.
<<<<<<<<

נאווה הביטה לראשונה בעוזרת החדשה שהגיע לביתה. היא הייתה צריכה לריב עם שלמה שיעזוב אותה לנפשה. היא מסתדרת מצוין עם הבית. לא זה מה שחסר לה בתקופה הקשה. היא מוכנה לעבוד מבוקר עד ערב, רק שאיילת תופיע שוב. איילת שלה נעלמה כבר חודשים רבים ואין לאף אחד תשובה. את מי לא עירבו בנושא. עם מי לא נפגשו. השב"כ, שרים. ואפילו סנטורים, כדי לבדוק חטיפה בידי גורמים עוינים. אך לשווא. בעלה ניסה בכל דרך להרגיע את נפשה המוטרפת של אשתו. גם בנה אסף נשאר בתחילה בארץ, אבל לבסוף הוכרח לשוב ללימודיו לאחר שנענה לבקשת אביו לדחות את חתונתו. כעת עומדת היא לפני עוזרת בית חייכנית צעירה ודברנית ועליה לתת הוראות איך ומה לנקות. לנאווה היו כללים קפדניים לניקיון שכללו פרטים מדויקים. פטפטנות וקרבה לא התאימו בכלל למצב רוחה האבל. היא תקעה בה מבט קר כאומר: שמרי על מעמדך, עשי את עבודתך ומצאי לך ידידות אחרות.

"אני מצטערת. שמעתי על האסון. אתפלל על בתך יום יום. איילת בת נאווה שתחזור הביתה בשלום".

"תודה". החזירה נאווה בשפתיים קפוצות ובחנה את העוזרת הצעירה. ראשה עטוף במטפחת מהודקת היטב סביב. אה, יש לי עסק עם דתייה. בימים כתיקונם הייתי מבררת קודם.

היא השאירה הוראות לעוזרת והלכה לחדרה לנוח. גם היום שלמה יתעכב מלבוא. כך זה היה מהאסון. לא טוב לו בבית. קשה לו לראותני מדוכאת כל כך. הוא ניסה מאוד לעודד לחזק ואמר שהחיים חייבים להימשך. תחשבי שאיילת תחזור. מה את חושבת שהיא תרצה: לראותנו זקנים בטרם עת מצער או חזקים ומחכים לה באהבה? רק היא יודעת שצערו גדול משלה, אך הוא יודע היטב לשלוט בעצמו.

דפיקות רמות על דלת חדרה הבהירו לה שהעוזרת סיימה. מי יודע כמה זמן חיכתה לה.

היא שילמה ונפרדה מהעוזרת. הפעם השיבה לה חיוך.

הבית נצץ מניקיון. האם הוא היה מוזנח כל כך? היא בחנה כל חדר ונהנתה מניחוח שכבר ימים רבים לא חשה. ידה לחצה בלי משים על ידית חדרה של איילת. זמן רב חשה שאינה מסוגלת לעמוד בזיכרונות חדים וקרובים, אבל כוח בלתי מוסבר דחק בה. הכול היה כפי שהושאר בידי איילת. לא היה לה כוח נפשי להביט ולכאוב. היא העבירה את עיניה על פני החדר היתום. בספרייה עמדו צפופים ספרים המחכים לשוחרי ידע. ספר אחד עמד שמוט במקצת. נאווה הוציאה אותו כדי להחזירו כיאות אך גילתה סימון באחד העמודים.

הכותרת מאירת העיניים הייתה בלתי מובנת. כותרת משנה באותיות קטנות בישרה: "מדענים ידועי שם מגלים", ובגדול: "בקרוב יהיה אפשרי לחזור לעבר, לפחות תאורטית". היא ניסתה לחפש הסבר למשפט הבלתי מובן.

זה מה שמלמדים אותם? פילוסופיות מטורפות? היא סגרה את הספר והחזירה אותו למקומו. היא יצאה מהחדר והרהורים משונים תופסים מקום במוחה.
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה