דיון מה קשר חנויות סגורות??????????

מצב
הנושא נעול.
היי,
איטליה זה גם באירופה ולכן קוראים לזה שואת יהודי אירופה...
לא שמעתי שקוראים לזה שואת האשכנזים...
אגב, הסיבה שבצפון אפריקה היהודים סבלו פחות ולא הובלו להשמדה,
היא בגלל שהם פשוט לא הספיקו,
הנאצים היו שם במלחמה ולא הספיקו לממש את רצונותיהם הנוראים...
בכללי יש בורות מאד גדולה שרק האשכנזים סבלו. והספרדים אולי ישבו בשקט ונגבו פיתה בחומוס.
אין ספק שהטבח הגדול נעשה שם.
אבל החובה היא לזכור את כולם.
לדעת, לספר על כולם. לא להשמיט חלקים מההיסטוריה של עמ"י.

ועוד נושא שהוא לא קשור לשואה על אותו רעיון שנכחד זה גרוש ספרד והאינקוויזיציה שהבמה כמעט יחידה שלה זה ספרי קומיקיס.
עם כל המבחנים שעשיתי בהסטוריה ותו"י הוקדש לנושא הזה דף מחברת שורה בכיתה ח'...

מקווה שהסברתי את עצמי
 
ליום הזה יש הסטוריה ארוכה וכואבת של התנגחות הציונים בחרדים (התאריך שהוא גטו וורשא, נתינת הדגש על התארגנויות מרד במקומות שונים ולא כמו אצלינו הדגש על הרוח, ועוד)
אבל אנחנו צריכים להבין שיש ליום הזה כיום משמעות עמוקה שאי אפשר לזלזל בה!

1. משמעות הסטורית של זכר השואה! צריך להבין שבשביל הילדים החילונים היום זה דבר קריטי! ילדים חרדים גודלים על זכר השואה. עדין קוראים ספרים על השואה, ההצגות בבתי ספר על השואה, יש שירים וכד' אבל ילד חילוני לא מחובר ככה וחשוב וקריטי שלא ישכח מהיכן בא.

2. דיברו פה כבר על זכרון השואה כלפי אומות העולם ומדוע א"י שלנו.

3.בשביל שורדי השואה שלא מוקפים במשפחה תומכת ואוהבת,
מסתובבים בימנו עדין שורדי שואה שרוצים לספר על מה שעברו, זה יום בשנה שמגיעים אליהם, זוכרים אותם, שומעים את הסיפורים שלהם.
נותנים להם להדליק נר לזכרם, עמותות מגיעות אליהם הביתה להביא אוכל ולשיר איתם שירים, אוספים כסף בשבילם וזה יום שמאד חשוב להם!

ולכן אני חושבת שלמרות שזה תאריך שבא לעצבן, ושזה הציונים קבעו לנו איך להתנהג וכו צריך לכבד את היום
( לא אמרתי להשתתף או משו כזה כי באמת שלנו יש את הדרכים שלנו להתאבל.. אבל לא לעשות ההפך דווקא כמו לא לעמוד בצפירה וכו)
 
לא התכוונתי להגיד שהם לא סבלו... ולא לעורר פירוד חלילה.
ליבי על חללי המזרח לא פחות מחללי יהדות אשכנז.
(אולי קצת... בכל אופן השורשים שלי משם ואלו סבי וסבתי שסבלו, ולא יהודים אחרים)
רק התכוונתי לעורר מודעות...

ואגב מנסים להכניס לבגרויות כל הזמן את יהדות המזרח. זה חלק חשוב ועיקרי בעמ"י, נקווה שיצליחו.
 
ליום הזה יש הסטוריה ארוכה וכואבת של התנגחות הציונים בחרדים (התאריך שהוא גטו וורשא, נתינת הדגש על התארגנויות מרד במקומות שונים ולא כמו אצלינו הדגש על הרוח, ועוד)
אבל אנחנו צריכים להבין שיש ליום הזה כיום משמעות עמוקה שאי אפשר לזלזל בה!

1. משמעות הסטורית של זכר השואה! צריך להבין שבשביל הילדים החילונים היום זה דבר קריטי! ילדים חרדים גודלים על זכר השואה. עדין קוראים ספרים על השואה, ההצגות בבתי ספר על השואה, יש שירים וכד' אבל ילד חילוני לא מחובר ככה וחשוב וקריטי שלא ישכח מהיכן בא.

2. דיברו פה כבר על זכרון השואה כלפי אומות העולם ומדוע א"י שלנו.

3.בשביל שורדי השואה שלא מוקפים במשפחה תומכת ואוהבת,
מסתובבים בימנו עדין שורדי שואה שרוצים לספר על מה שעברו, זה יום בשנה שמגיעים אליהם, זוכרים אותם, שומעים את הסיפורים שלהם.
נותנים להם להדליק נר לזכרם, עמותות מגיעות אליהם הביתה להביא אוכל ולשיר איתם שירים, אוספים כסף בשבילם וזה יום שמאד חשוב להם!

ולכן אני חושבת שלמרות שזה תאריך שבא לעצבן, ושזה הציונים קבעו לנו איך להתנהג וכו צריך לכבד את היום
( לא אמרתי להשתתף או משו כזה כי באמת שלנו יש את הדרכים שלנו להתאבל.. אבל לא לעשות ההפך דווקא כמו לא לעמוד בצפירה וכו)
כל מילה...

חמותי, היא בת לניצולי שואה שהיו במחנות ריכוז (בוכנוולד, וטרזנשטט כמדומני), היא ספגה את השואה בבית, בכל רובדי נשמתה, והיא חיה את השואה כמעט ברמה פיזית, (גם משפחת אמי הוכחדה כולה בשואה, אבל אביה הצליח לברוח לפני פרוץ המלחמה, ולא חווה את הזוועות על בשרו ממש, אם כי נשמתו הייתה פצועה), והפחד הגדול שלה הוא, שנכדיה וניניה לא יזכרו את הזוועות שהוריה וכל בני הדור ההוא עברו, אנחנו עוד הכרנו באופן אישי ניצולי שואה עם מספרים על היד, אבל הם כבר לא יזכו להכיר...

אני לא נכנס לנושא של יום השואה כן או לא, וכמו שכבר ציינו, שאין כח בימינו לקבוע יום אבל כמו חז"ל, אבל זכרון השואה חייב להיות חלק בלתי נפרד מהתודעה שלנו, ואני יכול לומר באופן אישי, שלי יום השואה גורם כל שנה להיזכר בזוועות שעברו על עמנו, וברוח היהודית החזקה שהאירה כאור באפילה, בתוך הגהנום, וזה הניצחון האמיתי שלנו על הצורר ימ"ש. כי את הגוף הוא יכול לקחת לנו, אבל לעולם הוא לא יוכל לשבור לנו את רוחינו..
 
נערך לאחרונה ב:
קוראת את כל האשכול הזה בכאב כאב כאב עצום.
לא כל יום יכולים ומצליחים לזכור את השואה האיומה והנוראית, אנחנו סובלים מאנטישמיות ובכל הדורות סבלנו (איי, גלות) אבל שואה הייתה והיא קרע מדמם לעם שניצל בנס גלוי שקם לתחייה מחורבן מזעזע שלא היה כמותו.
עוד מלקקים פצעים, עוד מדממים בו ביננו ניצולים שבנו פה חיים במלחמה על כל נשימה.
מה זה משנה היום? מה זה משנה מי קבע? אנחנו עם אחד, קרוע, אבל בסוף אחד.
אז נזכור היום קצת את מה שקרה לחילונים, חרדיים, דתיים פושרים כאחד רק בגלל היותם יהודים, אז נזכור היום ובעוד ימים את הנשמות של אחינו ואחיותינו שנרצחו באכזריות שאנחנו לא רוצים ויכולים להבין.
באמת רק מתוך כאב ומתוך תפילה לגאולה...
 
קוראת את כל האשכול הזה בכאב כאב כאב עצום.
לא כל יום יכולים ומצליחים לזכור את השואה האיומה והנוראית, אנחנו סובלים מאנטישמיות ובכל הדורות סבלנו (איי, גלות) אבל שואה הייתה והיא קרע מדמם לעם שניצל בנס גלוי שקם לתחייה מחורבן מזעזע שלא היה כמותו.
עוד מלקקים פצעים, עוד מדממים בו ביננו ניצולים שבנו פה חיים במלחמה על כל נשימה.
מה זה משנה היום? מה זה משנה מי קבע? אנחנו עם אחד, קרוע, אבל בסוף אחד.
אז נזכור היום קצת את מה שקרה לחילונים, חרדיים, דתיים פושרים כאחד רק בגלל היותם יהודים, אז נזכור היום ובעוד ימים את הנשמות של אחינו ואחיותינו שנרצחו באכזריות שאנחנו לא רוצים ויכולים להבין.
באמת רק מתוך כאב ומתוך תפילה לגאולה...
בגדול זה נכון,
אבל בגלל שאנחנו יהודים, מאוד חזק אצלינו שאנחנו צריכים לעשות תועלת לנשמות הנרצחים,
ושאנחנו צריכים לקיים והחי יתן אל ליבו, וגדולי ישראל כבר אמרו שהשואה היתה תשובה על ההתבוללות ואי שמירת המצוות שהיתה לפני השואה.
חשוב לנו מאוד לזכור ולהתאבל בצורה יהודית, על מה שקרה לנו רק בגלל היותינו יהודים.
וכואב לנו, מאוד כואב, צורת הזכירה הגויית של האסון היהודי הנורא, במקום הבנה אמיתי של הגלות, כאב יהודי שמביא לעשית מעשים שיקצרו את הגלות, ולעלית נשמות אבותינו. במקום זה עצוב לנו צורת הזכירה שרק מראה עוד יותר את עומק הגלות ואת הניתוק הרוחני של יהודים רבים כל כך,
מה התועלת לזכור מה קרה לאבותינו בגלל היותם יהודים אם לא מבינים מה המשמעות של להיות יהודי? אם לא שומרים תורה ומצוות? אם רוצים להדמות ומתנהגים כגויים?
מותר לנו ואנחנו צריכים לבחור את דרך האבלות שלנו, שתהיה דרך יהודית, לא כאב סתם אלא כאב וזכרון עם תועלת לנשמות הקדושים ותועלת לנו, דווקא בגלל שאנחנו יהודים.
ועם נתינת נצחון ותשובה לכול הרוצים לכלותינו אנחנו פה נשארנו יהודים, שמתנהגים כיהודים.
כל האשכול פה זה אשכול של כאב, כי לעמוד בצפירה לשמוע כמה סיפורי שואה, ובכך לחשוב שקימנו את חובתינו כלפי הקדושים וניסינו לעשות מה שאנחנו יכולים למענם ולמענינו, זה עצוב, עצוב מאוד.
 
בלת"ק,
מה הדרמה?
אי אפשר יום אחד בשנה להתארגן מראש עם אוכל?

(איך אתם רוצים שיכבדו אותנו, אם אנחנו לא יודעים לכבד?)
גם אני בלכהת"ק [כל התגובות..] אין דרמה, הדרמה אם ישנה היא רק מלראות את יפי הנפש שכבוד מחללי שם שמים מפריע להם, בא לי מאד לעשות בדיקה אם אותם אלו המתחננים לשמור על כבוד אלו שמכבדים את נספי השואה בצורות המגוחכות שלהם מכבדים אותם גם כשהם רואים אותם ממשיכים בעסקיהם רח"ל כשצופר השבת זועק שקרבה ובאה שבת המלכה.. יש לי הרגשה שתוצאות הבדיקה תהיינה לא נעימות בעליל.
אבל חשוב לי מאד לציין שאני ממש ממש לא מחפשת שהם יכבדו אותנו, ואם אתם חושבים שהחנות הסגורה או העמידה המטופשת בצפירה [בתקווה שלפחות הם עושים פחות עברות וחילול שם שמים בשתי דקות אלו] היא מה שתגרום להם לכבד אותנו - צר לי - מעט נאיביות יש כאן. ושוב, לא מחפשת שיכבדו אותנו כלל וכלל.
 
בגדול זה נכון,
אבל בגלל שאנחנו יהודים, מאוד חזק אצלינו שאנחנו צריכים לעשות תועלת לנשמות הנרצחים,
ושאנחנו צריכים לקיים והחי יתן אל ליבו, וגדולי ישראל כבר אמרו שהשואה היתה תשובה על ההתבוללות ואי שמירת המצוות שהיתה לפני השואה.
חשוב לנו מאוד לזכור ולהתאבל בצורה יהודית, על מה שקרה לנו רק בגלל היותינו יהודים.
וכואב לנו, מאוד כואב, צורת הזכירה הגויית של האסון היהודי הנורא, במקום הבנה אמיתי של הגלות, כאב יהודי שמביא לעשית מעשים שיקצרו את הגלות, ולעלית נשמות אבותינו. במקום זה עצוב לנו צורת הזכירה שרק מראה עוד יותר את עומק הגלות ואת הניתוק הרוחני של יהודים רבים כל כך,
מה התועלת לזכור מה קרה לאבותינו בגלל היותם יהודים אם לא מבינים מה המשמעות של להיות יהודי? אם לא שומרים תורה ומצוות? אם רוצים להדמות ומתנהגים כגויים?
מותר לנו ואנחנו צריכים לבחור את דרך האבלות שלנו, שתהיה דרך יהודית, לא כאב סתם אלא כאב וזכרון עם תועלת לנשמות הקדושים ותועלת לנו, דווקא בגלל שאנחנו יהודים.
ועם נתינת נצחון ותשובה לכול הרוצים לכלותינו אנחנו פה נשארנו יהודים, שמתנהגים כיהודים.
כל האשכול פה זה אשכול של כאב, כי לעמוד בצפירה לשמוע כמה סיפורי שואה, ובכך לחשוב שקימנו את חובתינו כלפי הקדושים וניסינו לעשות מה שאנחנו יכולים למענם ולמענינו, זה עצוב, עצוב מאוד.
זה נכון, כן זה נכון. אבל אני לא מדברת על "צורה"
יש הרבה גוונים לכאב המשותף הזה. אני לא אעמוד בצפירה כי בעיני אין טעם לכך, ולא בכך הזיכרון והכאב.
אני לא מדברת על למה קרתה השואה. כי קל למצוא סיבה וקשה להרכין ראש ולהבין שזהו חרון אף ולא, אנחנו לא מצדיקים כלום.
אני לא מדברת על מי חושב שמילא את חובתו ומה בכלל החובה שלנו.
אני מדברת על זה שלכל ביטוי כאב יש מקום. בכל זמן. כשמדובר על השואה.
שמותר לעצום עיניים מול מה שמציק לנו בעיניים, שמותר להרכין ראש, (ולא בדקה אחת של דומיה) בלי לתקן את העולם, ואפילו בלי לתקן את עצמינו.
אח"כ נחשוב מה נעשה אנחנו האוחזים באומנות התורה, אח"כ נחשוב איך לתקן, ואיך לזכור תמיד.
 
גם אני בלכהת"ק [כל התגובות..] אין דרמה, הדרמה אם ישנה היא רק מלראות את יפי הנפש שכבוד מחללי שם שמים מפריע להם, בא לי מאד לעשות בדיקה אם אותם אלו המתחננים לשמור על כבוד אלו שמכבדים את נספי השואה בצורות המגוחכות שלהם מכבדים אותם גם כשהם רואים אותם ממשיכים בעסקיהם רח"ל כשצופר השבת זועק שקרבה ובאה שבת המלכה.. יש לי הרגשה שתוצאות הבדיקה תהיינה לא נעימות בעליל.
אבל חשוב לי מאד לציין שאני ממש ממש לא מחפשת שהם יכבדו אותנו, ואם אתם חושבים שהחנות הסגורה או העמידה המטופשת בצפירה [בתקווה שלפחות הם עושים פחות עברות וחילול שם שמים בשתי דקות אלו] היא מה שתגרום להם לכבד אותנו - צר לי - מעט נאיביות יש כאן. ושוב, לא מחפשת שיכבדו אותנו כלל וכלל.
קצת בענין אחר
אני חושבת שאפשר לחלק את ציבור שומר תורה המצוות ל2-
אותם יהודים שיש להם כאב אמיתי ועמוק לראות יהודי שאינו שומר תו"מ, ואלו שלא.
צריך להבין שהכאב העצום הזה מגיע מאהבת ישראל ולא ח"ו להפך.
הכאב הזה, לראות יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, יהודי שמחלל שבת, הכאב עליו, דווקא בגלל שהוא אח שלי, הכאב על כבוד שמיים, הכאב על הגלות בכול פעם כזו, זה כאב עצום שאני מבינה לפי התגובות פה שיש כאלו שלא חווים אותו וחושבים שכל זעקת כאב כזו על אחינו החילוניים ודרכם באה מרצון "לתקן את העולם" ומשנאת חינם.
להפך הוא הנכון זו בדיוק אהבת חינם, אכפת לי באמת מאח שלי ובדיוק לכן כואב לי עליו כל כך.
 
הגישה החילונית אומרת שא"י שלנו בזכות דם קדושי השואה
הגישה היהודית הפוכה
לא דיברתי על האם א"י מגיעה לנו או לא
דיברתי על איך שזה נראה בעיני אומות העולם
 
בלת"ק חלקי
למרות שאין בזה שום משמעות תועלת וענין בעמידה הזו שהיא מחוקות הגויים
שמעתי משהו שאומר שאולי אפשאר לומר שיש בזה עניין -
2 דקות שיהודים לא עושים עברות...
 
אין ביהדות כולה מושג של יום אבל = מלבד אבלות החורבן שכל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב והיא לא רק אבלות העבר. ימי יארצייט או אסונות אינם ימי אבל ולא משנה כמה טרגיים היו, זמני התעוררות לתשובה שקבעו הקיהילות לא עוסקים בעבר אלא בתושבת ההווה, וכמה חבל שרבים מהחרדים השתבשו בטעות זו ונותנים משקל כלשהו לקביעת ימי אבל וצער או יום לסיפורי היסטוריה כמנהג עכו"ם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

בין אבחון לרצון

תשמע, חשוב לי לפני שאספר לך את הסיפור האישי שלי להבהיר לך משהו: אני לא רופא ולא מומחה בכלל, איש רגיל, עם סיפור רגיל. המידע הרפואי שיוזכר כאן, זה מה שהיה איתי, ולכל אחד הסיפור שלו, ואין לראות בדברים מידע רפואי, ובכלל, אף פעם סיפורים הם לא סמך למידע רפואי, רק בכל דבר להתייעץ עם הגורמים המוסמכים לכך.

והאמת שאם אתה חושב על זה, זה הסיפור הגדול של החיים שלי: שהמידע הרפואי עליו הסתמכו לא היה מדויק ומספיק רחב מבחינה מקצועית. אצלי זה עלה ביוקר, בהפסד של הרבה שנים ובחוויית כישלון שהותירה רושם לא פשוט. אז אתה לפחות אל תסמוך על סיפור בשביל להחליט משהו.

הייתי ילד מלא חן ועוד יותר מלא מרץ. אבא שלי תמיד אמר שהוא ישכיר אותי לתחנת הכח בחדרה. מטבע הדברים את אבא זה הצחיק, את המחנכים שלי פחות.

אז תצרף את המרץ שלי בשיעורים בתוספת חוסר היציבות במבחנים, פעם חמישים, פעם מאה, קח עם זה גם את כל המכות שחילקתי, ותקבל מסקנה: ככה אי אפשר להמשיך.

המלמד צלצל איפוא להורי: "נראה לי שלילד שלכם יש הפרעת קשב וריכוז, לא צריך להיבהל, כמוהו יש עוד שישה - שבעה בכיתה, הוא יקח ריטלין לא קרה כלום". והפנה אותנו לרופאת קשב וריכוז לבדיקה.

באנו לרופאה. לכבוד הרופאה לא היה זמן, והיא גם כעסה קצת שאיחרנו. אז היא הביאה לאבא מהר כמה מסמכים שבראשם כתוב "טופס סולם הערכה ע"ש NICHQ ונדרבליט".

למחרת, לקראת סופו של עוד יום מתיש לי ולמחנך, הבאתי ברגע האחרון את המסמך למחנך, הוא סימן מה שסימן בזריזות, והחזיר לי במעטפה סגורה. אחר כך גם אמא ואבא מלאו משהו וחזרנו עם המסמכים לדוקטור 'קשב וריכוז' שהפכה למורה לחשבון וספרה נקודות מהמסמכים שמלאנו ובסוף פסקה: הילד ADHD. הוא צריך סיוע תרופתי.

מאז התחלתי שנים מתמשכות ובלתי נסבלות של ניסוי וטעיה, התחלנו ב'ריטלין', עברנו ל'וויואנט', משם ל'אטנט', אחרי זה 'קונצרטה' ובחזרה ל'ריטלין'- אבל 'אל אי' (שחרור מושהה). כאן זה כתוב בשתי שורות אבל בכל פעם זה תהליך מתמשך של חודשים. ניסיון הסתגלות, עוד ניסיון אחד, הבנה שזה לא טוב ומעבר לתכשיר הרפואי הבא.

וכל החודשים - ואחר כך גם השנים הללו – היו סבל מתמשך לי ולמחנכים שלי, כי לא באמת חדלתי להפריע, כן סבלתי משינויים במצבי הרוח, עצבנות יתר, ומריבות בלתי פוסקות עם כל מי שסבב אותי. המון התפרצויות. זה היה נורא. ולמלמדים לא היה אפילו זכות טענה כי הרי אנחנו בתוך התהליך ועושים את המוטל עלינו.

שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתנגד לריטלין, אני ממש בעד, אבל בעד שזה יעזור, אצלי זה לא עזר. ובעיקר אני בעד מודעות לכך שיש בעיות אחרות ייחודיות שיכולות להראות כמו קשב וריכוז אבל הן לא. וריטלין יכול להזיק ולהחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, חרדה, שגורמת להתפרצויות, שיכולות להיראות כמו קשב וריכוז, רופאת הקשב לא תדע זאת וריטלין עלול להחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, אוטיזם קל, רק פסיכולוג מומחה לאוטיזם ידע לבדוק זאת, אנו עלולים לסגור את העניין עם ריטלין ולחיות שנים עם טעות נוראה.

אז אני ממש תומך בריטלין למי שיש לו הפרעת קשב. פשוט אני יותר תומך בבדיקה יסודית.

נחזור אלי. התגלגלתי משנה לשנה, תוך כדי ניסוי וטעיה של כדורים, סיימתי כיתה ח', התחלתי ישיבה קטנה כשאני הולך על רגל שמאל. אחר כך הפסקתי ללכת. הישיבה פנתה לארגון ביישוב שלנו שעוזר לבחורים, בקשו מהם למצוא לי מקום אחר.

איזה אברך צעיר ונחמד פגש אותי וביקש לפני הכל לשמוע עלי. אמרתי לו שיש לי הפרעת קש"ר, ושאנחנו בודקים מהי התרופה המדויקת עבורי. הוא שאל אותי: מי אמר שאתה 'הפרעת קשב'? אמרתי לו: מה זאת אומרת? אתה לא רואה שאני קופץ? אבל הוא חזר על השאלה: מי אמר? אמרתי לו שהמלמד בכיתה ה' מילא שאלון, והרופאה ספרה.

האמת? הוא היה קצת צעיר וחוצפן. מה אתה ככה מערער על מוסכמות? אבל יש משהו חזק בניצוץ שהיה לו בעיניים שזה שכנע.

בערב הוא צלצל להורים שלי וביקש מהם לנסוע לרחוב הרב שר 3 בבני ברק, שם יושב אדם בשם הרב מיכאל בונצל. ולהתייעץ איתו. הם נסעו, כנראה ידעו למה. אני ידעתי רק כשבאתי. כתוב שם שהוא דוקטור, לא סתם דוקטור אלא פ ס י כ י א ט ר. אותי? הבחור השנון של השיעור? לפסיכיאטר? מה אני קוקו?

אבל אבא ואמא הסבירו לי בסבלנות, שפסיכיאטר זה לא ל"קוקואים" אלא לכל מי שרוצה לעזור לעצמו ברצינות, ואני בהחלט רוצה לעזור לעצמי ברצינות וזקוק לעזרה.

ד"ר בונצל שוחח איתי ועם הורי שעה ארוכה ואחר כך ביקש ממני לכתוב ולצייר ואפילו לשחק. בלב חשבתי "מה, אני בכיתה א'?" אבל התביישתי מאדון בונצל. הוא רק הביט בי ואז פסק: "לבן שלכם אין הפרעת קשב וריכוז".

בום. היינו בהלם. ארבע שנות סבל שהסתיימו פתאום.

הוא הסביר לי שיש לי אימפולסיביות (חוסר יכולת איפוק) קשה מאוד, אבל לא כרוכה בהפרעת קשב וריכוז. נתן לי תרופה זמנית (אוטומקסטין), והמליץ להורים שלי למצוא לי מומחה לאימון אישי בשיטת CBT. שיעזור לי ללמוד להתאפק, ולהפסיק את התרופה.

ההורים שלי הפגישו אותי עם מישהו צדיק, הוא נראה לי גם משגיח או עומד בראשותה של ישיבה, הוא לא למד את השיטה הנ"ל (הוא למד משהו שנקרא "שפר" או מילה דומה), הוא היה בעיקר עם לב גדול והמון ניסיון.

התחלתי להיפגש איתו, הוא לימד אותי עולם שלם שקשור להסתכלות שלי על עצמי, לסטיגמות שהדבקתי לעצמי במשך השנים סתם, ועכשיו הפכתי את הדימיון הזה למציאות עכורה, להפרדה בין בעיות אמיתיות שיש לי לבין בעיות מלאכותיות שאני או אחרים במשך השנים שכנעו אותי שיש לי, ומהם צריך להיפרד בזריזות ובקלילות.

הוא מאוד הפתיע אותי: הוא אמר לי ''אם הבעיה היתה קש"ר, לא הייתי אומר זאת, אבל מאחר שיש אבחון מוסמך שהבעיה שלך היא רק יכולת האיפוק, נוכל יחד לגמור את זה ומהר עם תרופה שנקראת: כח הרצון".

נ.ב. זה רק סיפור. לכותב אין שום מידע מקצועי, לידע מקצועי יש לפנות לגורם מוסמך בלבד.
קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה