דיון מה קשר חנויות סגורות??????????

מצב
הנושא נעול.
אכן,
אבל היהודים משם מקוטלגים , כספרדים...
כספרדים מספרד
לא כבני עדות המזרח
פשוט נוח נורא לשים את כולם ביחד באיזה סעיף סל
אבל הסיווג הזה בזמנו היה מבורות ותו לא.
 
צריך כבר להפסיק עם הגישה של כל היום מה יגידו וכו'
הם לא שואלים אותי כשהם הולכים לא צנוע למרות שזה מציק לי.
הם לא שואלים אותי כשהם פותחים מסעדות בתשעה באב!
הם לא שואלים אותי כשהם מחללים שבת בפהרסיא.
אלה שקבעו את היום הזה הם בעצמם שותפים ברצח של כמליון יהודים!!!
עיינו פה: https://hm-news.co.il/354123/
מי שאכפת לו מרצח יהודים היה צריך להציל אותם כשהיה אפשר!
אז מי הם שיגידו לי מה לעשות ואיך להתאבל על משהו שהם בעצמם גרמו לו!
מי שמתבייש בזה שהוא חרדי שיעשה חשבון נפש!
 
מצווה גדולה ללכת ולא לעמוד בצפירה!
להראות שאנחנו לא נוהגים בחוקות הגוים.
ולא עושים דברים מוזרים שלא מועיל לאיש.
די כבר עם הגישה של ה'מה יפית' !!
אנחנו חרדים גאים !
מי שיש לו תלונות על איך אנחנו נוהגים יכול להגיש תלונה למועצת גדולי התורה...
יש לי גם מלא תלונות על החילונים ואני לא אומר להם!
זה מדינה דמוקרטית לא?
ואני עושה מה שאני חושב שנכון ומה שהרבנים שלי אומרים !
ודרך אגב אם נתקלתם בחילוני שיש לו בעיה שאנחנו לו מתגייסים תגידו לו שאתם לא מתגייסים עד שהרפורמה המשפטית עוברת במתכונתה הראשונה....
להם מותר הכל לעשות ואנחנו צריכים להתנצל???
אני חרדי לא מתנצל!!
ממש לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! חילול ה' לא לעמוד!!!!!!!!!! צריך לעמוד ולהגיד תהילים!
 
ממש לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! חילול ה' לא לעמוד!!!!!!!!!! צריך לעמוד ולהגיד תהילים!
רגע מה בדיוק הלכות הצפירה??
חייבים דווקא תהילים או שאפשר לומר עלינו לשבח?
או אולי בכלל לומר מתכון לגפילטע פיש גם טוב?
חייבים לעמוד ? ואם אני נשען ?
ואם אני במקום שאסור לומר תהילים?? ואם אני חייב בדיוק לשבת מכל מיני סיבות??
תפסיקו לבלבל את המוח !
זה חוקות הגוים.
ואסור להתחנף לרשעים!
 
צריך כבר להפסיק עם הגישה של כל היום מה יגידו וכו'
הם לא שואלים אותי כשהם הולכים לא צנוע למרות שזה מציק לי.
הם לא שואלים אותי כשהם פותחים מסעדות בתשעה באב!
הם לא שואלים אותי כשהם מחללים שבת בפהרסיא.
אלה שקבעו את היום הזה הם בעצמם שותפים ברצח של כמליון יהודים!!!
עיינו פה: https://hm-news.co.il/354123/
מי שאכפת לו מרצח יהודים היה צריך להציל אותם כשהיה אפשר!
אז מי הם שיגידו לי מה לעשות ואיך להתאבל על משהו שהם בעצמם גרמו לו!
מי שמתבייש בזה שהוא חרדי שיעשה חשבון נפש!
ידוע לך איך מורידים את הסרטון הזה?
 
קצת בענין אחר
אני חושבת שאפשר לחלק את ציבור שומר תורה המצוות ל2-
אותם יהודים שיש להם כאב אמיתי ועמוק לראות יהודי שאינו שומר תו"מ, ואלו שלא.
צריך להבין שהכאב העצום הזה מגיע מאהבת ישראל ולא ח"ו להפך.
הכאב הזה, לראות יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, יהודי שמחלל שבת, הכאב עליו, דווקא בגלל שהוא אח שלי, הכאב על כבוד שמיים, הכאב על הגלות בכול פעם כזו, זה כאב עצום שאני מבינה לפי התגובות פה שיש כאלו שלא חווים אותו וחושבים שכל זעקת כאב כזו על אחינו החילוניים ודרכם באה מרצון "לתקן את העולם" ומשנאת חינם.
להפך הוא הנכון זו בדיוק אהבת חינם, אכפת לי באמת מאח שלי ובדיוק לכן כואב לי עליו כל כך.
האם התנהגות של אותם אילו "שאיכפת להם על כל יהודי"
ולכן יכניסו אצבע בעיין כי החילונים קבעו את היום הזה
ויתריסו ויכאיבו לצד השני בחוסר האכפתיות והניכור שלהם ליום בו רב היהודים בא"י מציין את הטרגדיה האיומה ביותר לעם ישראל מאז חורבן הבית לפחות
יקרבו איזה יהודי?
יתנו לו תחושה שאנו גוף אחד של כלל ישראל??
אנחנו צריכים לענות לעצמנו האם אנחנו רוצים להתפלפל בתוך בתי המדרשות שלנו בלופ בלתי נגמר
כמה אנחנו צודקים וחכמים והם כופרים רשעים ארורים.
אז יקוב הדין את ההר
וישרפו כל טיפת אימון או חיבור שיעזרו לנו להשפיע לטובה על אחינו החילונים ולהושיט יד ולנסות להאיר להם את אור היהדות מתוך החצנה של הטוב והאור של אורח חיים של תורה.
(חזרה בתשובה לא תצא מקנאות וקיצוניות בדיוק כמו שכל מלחמות היהודים לדורותם לא תרמו לקרבה נפשית של הציבור הכללי לדת אלא עוררו אנטגוניזם וריחוק)
 
האמת שאת צודקת לגמרי אני גם חושבת ככה שכל החנויות צריכות להיישאר פתוחות אבל האמת אני יודעת את זה ממקומות ומשכונות אחרים שלא פתוח אצלינו כל הסופרים כמעט פתוחים בשכונה
וככה זה צריך להיות!!!
 
(חזרה בתשובה לא תצא מקנאות וקיצוניות בדיוק כמו שכל מלחמות היהודים לדורותם לא תרמו לקרבה נפשית של הציבור הכללי לדת אלא עוררו אנטגוניזם וריחוק)
אף אחד גם לא יחזור בתשובה מעמידה חסרת תועלת בצפירה
לא שמעתי מעולם שחילוני ראה חרדי עומד בצפירה ואמר "פששש.... הוא עומד בצפירה ! אני חוזר בתשובה"
אבל כשקורה הפוך, מדברים שזה חילול ה' וככה לא מחזירים בתשובה וכו' וכו'
ואם יתחילו להגיד שלמה החרדים לא שמים פרחים על קברות החיילים ! זה ביזיון החיילים ! אז החרדים מאז יצטרכו לשים זרי פרחים בבית העלמין ובהר הרצל ובבתי הקברות הצבאיים
ולמה זה חילול ה' ? את מי זה מחלל ? את שם שמים או את שם המדינה ?
 
מצווה גדולה ללכת ולא לעמוד בצפירה!
להראות שאנחנו לא נוהגים בחוקות הגוים.
ולא עושים דברים מוזרים שלא מועיל לאיש.
די כבר עם הגישה של ה'מה יפית' !!
טוב, התאפקתי הרבה כדי לא להגיב באשכול הזה, אבל זהו, נשברתי.
אני מגיבה קצת ארוך אבל בבקשה תקראו:
קודם כל, גילוי נאות קטן, אני מדברת בכל מיני מקומות על עניינים השקפתיים ויודעת להסביר היטב למה יום השואה הוא לא יום חרדי ושאין בדורנו בר סמכא לקבוע ימים ותאריכים וכו'.... אוכל גם להסביר היטב למה אין לעמוד בצפירה וחוקות הגויים וכו'.... יש לי גם שיחה מאוד מעניינת על מהי גבורה יהודית לעומת ה"גבורה" שהמדינה שלנו בחרה לייצג...
והכל אמת ושריר וקיים. אני אישה חרדית אשת ת"ח ואם לבנים בני תורה בחסדי ה' המרובים.
ולכן, אני מרשה לעצמי לכתוב, כאישה אולטרה חרדית, אבל אחת שמכירה אנשים מהמגזר הכללי והדת"ל -
אצלם (לא אצלנו) יום השואה ויום הזיכרון הם ימים קדושים!
נכון - חגם הוא לא חגנו ואבלם - הוא לא לרוחנו, אבל - אין לחילוני או המזרוחניק הממוצע שום יכולת להבין זאת!!!!!!
תבינו, בימים הללו, התקשורת החילונית מלאה בשירים עצובים ונוגים, סיפורים על השואה הנוראה, על הניצולים (היום קוראים להם שורדים), ועל החיילים הצעירים שנהרגו, על המשפחות השכולות, על הפצועים, וזה כואב וזה קורע לב. בנאדם שמוצף בכ"כ הרבה כאב ושאין לו כלים וכושר להבין את השקפת עולמנו (המוצדקת!! המוצדקת!! אל תאכלו אותי....!) - רואה יהודי שהולך בזמן הצפירה - הוא לא יכול להכיל זאת!!!!
דיברתי עם כאלה מהצד השני, בשבילם העמידה בצפירה היא חובה מוחלטת, היא מבטאת את הכבוד לנרצחים ולנופלים במלחמות! אמרה לי אם שכולה שכשהיא רואה בתקשורת חרדי שהולך בצפירה היא מרגישה כאילו יורקים על הקבר של הבן שלה! כאילו דורכים עליו ועליה!! תיכנסו שניה לרגשות שלהם, באמת!
האם היא טועה? ברור שכן.
האם זה אמור שאסור לנו להתחשב בה? ברור שלא!
אם אתה בביתך עם חלונות סגורים - תעשה כרצונך הטוב, ברור שלא צריך לעמוד, ויפה בעיני לקרוא תהילים / משניות.
אבל ברשות הרבים? עמידה פירושה התחשבות בכאב וברגשות של השני, גם אם הוא שונה ממני.
אין כאן שום קשר ל'מה יפית'.
קוראים לזה להיות מענטש.
"לעולם יהא אדם ירא שמים".
קומה ראשונה בבניין - להיות אדם. רק אח"כ אפשר לעלות לקומה הבאה.
 
לי היה תור בבני ברק, גמרתי בשעה 7.50 בערב, וחיפשתי איזה חנות לקנות איזה בקבוק מים או משהו להניס לפה, הלכתי את כל רבי עקיבא וחזוא!!!! ולא היה שום חנות פתוחה!!
בסוף חזו"א התרגשתי לראותמאפיה עם אור דולק, נכנסתי ורציתי לקנות, ראיתי שהכל ריק והקופאי מסדר אתהקופה, ביקשתי אם אפשר לקנות משהו, ואז הוא מראה לי בפחד בשקט בשקט שאני יכולה להיכנס למטבח בפנים, יש שם כמה שאריות מהיום אבל מהר ובשקט כי הצייונים מסתובבים - - - -
תגידו, הכל בסדר????
השתגעו לגמרי??
אפילו בת"ב יש חנ ויות אוכלפתוחות, מה זה צריך להביע???
ראיתי באמת ניידות מסתובבות שם כל הזמן, הזוי!!
ולמי שלא יודע, יום השואה זה היום שמסמל את מרד גבורת מרד גטו ורשה - דבר שממש לא מסמל אצלנו גבורה.
אצל ההורים שלי עושים ביום זה סעודת הודיה על יום ההצלה שסבא שלי ניצל מהשואה.
כל אחד והדרך שלו- - - - -
 
טוב, התאפקתי הרבה כדי לא להגיב באשכול הזה, אבל זהו, נשברתי.
אני מגיבה קצת ארוך אבל בבקשה תקראו:
קודם כל, גילוי נאות קטן, אני מדברת בכל מיני מקומות על עניינים השקפתיים ויודעת להסביר היטב למה יום השואה הוא לא יום חרדי ושאין בדורנו בר סמכא לקבוע ימים ותאריכים וכו'.... אוכל גם להסביר היטב למה אין לעמוד בצפירה וחוקות הגויים וכו'.... יש לי גם שיחה מאוד מעניינת על מהי גבורה יהודית לעומת ה"גבורה" שהמדינה שלנו בחרה לייצג...
והכל אמת ושריר וקיים. אני אישה חרדית אשת ת"ח ואם לבנים בני תורה בחסדי ה' המרובים.
ולכן, אני מרשה לעצמי לכתוב, כאישה אולטרה חרדית, אבל אחת שמכירה אנשים מהמגזר הכללי והדת"ל -
אצלם (לא אצלנו) יום השואה ויום הזיכרון הם ימים קדושים!
נכון - חגם הוא לא חגנו ואבלם - הוא לא לרוחנו, אבל - אין לחילוני או המזרוחניק הממוצע שום יכולת להבין זאת!!!!!!
תבינו, בימים הללו, התקשורת החילונית מלאה בשירים עצובים ונוגים, סיפורים על השואה הנוראה, על הניצולים (היום קוראים להם שורדים), ועל החיילים הצעירים שנהרגו, על המשפחות השכולות, על הפצועים, וזה כואב וזה קורע לב. בנאדם שמוצף בכ"כ הרבה כאב ושאין לו כלים וכושר להבין את השקפת עולמנו (המוצדקת!! המוצדקת!! אל תאכלו אותי....!) - רואה יהודי שהולך בזמן הצפירה - הוא לא יכול להכיל זאת!!!!
דיברתי עם כאלה מהצד השני, בשבילם העמידה בצפירה היא חובה מוחלטת, היא מבטאת את הכבוד לנרצחים ולנופלים במלחמות! אמרה לי אם שכולה שכשהיא רואה בתקשורת חרדי שהולך בצפירה היא מרגישה כאילו יורקים על הקבר של הבן שלה! כאילו דורכים עליו ועליה!! תיכנסו שניה לרגשות שלהם, באמת!
האם היא טועה? ברור שכן.
האם זה אמור שאסור לנו להתחשב בה? ברור שלא!
אם אתה בביתך עם חלונות סגורים - תעשה כרצונך הטוב, ברור שלא צריך לעמוד, ויפה בעיני לקרוא תהילים / משניות.
אבל ברשות הרבים? עמידה פירושה התחשבות בכאב וברגשות של השני, גם אם הוא שונה ממני.
אין כאן שום קשר ל'מה יפית'.
קוראים לזה להיות מענטש.
"לעולם יהא אדם ירא שמים".
קומה ראשונה בבניין - להיות אדם. רק אח"כ אפשר לעלות לקומה הבאה.
מדוייק!(y)
 
טוב, התאפקתי הרבה כדי לא להגיב באשכול הזה, אבל זהו, נשברתי.
אני מגיבה קצת ארוך אבל בבקשה תקראו:
קודם כל, גילוי נאות קטן, אני מדברת בכל מיני מקומות על עניינים השקפתיים ויודעת להסביר היטב למה יום השואה הוא לא יום חרדי ושאין בדורנו בר סמכא לקבוע ימים ותאריכים וכו'.... אוכל גם להסביר היטב למה אין לעמוד בצפירה וחוקות הגויים וכו'.... יש לי גם שיחה מאוד מעניינת על מהי גבורה יהודית לעומת ה"גבורה" שהמדינה שלנו בחרה לייצג...
והכל אמת ושריר וקיים. אני אישה חרדית אשת ת"ח ואם לבנים בני תורה בחסדי ה' המרובים.
ולכן, אני מרשה לעצמי לכתוב, כאישה אולטרה חרדית, אבל אחת שמכירה אנשים מהמגזר הכללי והדת"ל -
אצלם (לא אצלנו) יום השואה ויום הזיכרון הם ימים קדושים!
נכון - חגם הוא לא חגנו ואבלם - הוא לא לרוחנו, אבל - אין לחילוני או המזרוחניק הממוצע שום יכולת להבין זאת!!!!!!
תבינו, בימים הללו, התקשורת החילונית מלאה בשירים עצובים ונוגים, סיפורים על השואה הנוראה, על הניצולים (היום קוראים להם שורדים), ועל החיילים הצעירים שנהרגו, על המשפחות השכולות, על הפצועים, וזה כואב וזה קורע לב. בנאדם שמוצף בכ"כ הרבה כאב ושאין לו כלים וכושר להבין את השקפת עולמנו (המוצדקת!! המוצדקת!! אל תאכלו אותי....!) - רואה יהודי שהולך בזמן הצפירה - הוא לא יכול להכיל זאת!!!!
דיברתי עם כאלה מהצד השני, בשבילם העמידה בצפירה היא חובה מוחלטת, היא מבטאת את הכבוד לנרצחים ולנופלים במלחמות! אמרה לי אם שכולה שכשהיא רואה בתקשורת חרדי שהולך בצפירה היא מרגישה כאילו יורקים על הקבר של הבן שלה! כאילו דורכים עליו ועליה!! תיכנסו שניה לרגשות שלהם, באמת!
האם היא טועה? ברור שכן.
האם זה אמור שאסור לנו להתחשב בה? ברור שלא!
אם אתה בביתך עם חלונות סגורים - תעשה כרצונך הטוב, ברור שלא צריך לעמוד, ויפה בעיני לקרוא תהילים / משניות.
אבל ברשות הרבים? עמידה פירושה התחשבות בכאב וברגשות של השני, גם אם הוא שונה ממני.
אין כאן שום קשר ל'מה יפית'.
קוראים לזה להיות מענטש.
"לעולם יהא אדם ירא שמים".
קומה ראשונה בבניין - להיות אדם. רק אח"כ אפשר לעלות לקומה הבאה.
שכוייח!
מה הכיף להיות ראש בקיר ולא להבין שאי כיבוד המינימום בתחושות של הזולת הוא לא 0 הסכמה?!?!
 
טוב, התאפקתי הרבה כדי לא להגיב באשכול הזה, אבל זהו, נשברתי.

דיברתי עם כאלה מהצד השני, בשבילם העמידה בצפירה היא חובה מוחלטת, היא מבטאת את הכבוד לנרצחים ולנופלים במלחמות! אמרה לי אם שכולה שכשהיא רואה בתקשורת חרדי שהולך בצפירה היא מרגישה כאילו יורקים על הקבר של הבן שלה! כאילו
ואם תגיד לך אם שכולה שכשהיא רואה בחור ישיבה היא מרגישה רע שהבן שלה הלך לצבא ונהרג ואלה לא הולכים אז מה?
אולי גם נלך לצבא כדי שלא לפגוע באמהות השכולות?
ואצלינו לשמור שבת זה חובה מוחלטת והיא מבטאת את הכבוד להקב''ה ומי שמחלל שבת או מכניס בגאט בפסח לבית חולים הוא יורק על הקב''ה ועל ציבור שלם אז אולי אני ידרוש מהם לשמור שבת? ויש הרבה נשים שנפגעות מזה שמברכים כל יום שלא עשני אשה אז אולי נפסיק עם זה?
זה הכל מגיע מהפטרונות החילונית שהם רוצים לקבוע לנו איך להתנהג ולאיזה הופעות ללכת- רק מעורבות ואיך נסע באוטובוסים באיזור שלנו!
אנחנו ננהל את החיים שלנו לפי הערכים שלנו וחילוני שיש לו שאלות מוזמן לשאול את הרבנים! לא חסר את מי!
דרך אגב מעולם לא שמעתי או ראיתי רב שאומר לעמוד צפירה!
 
מה שאת כותבת על עמידה בצפירה, ברור לי לגבי יום הזיכרון, כשהם מרגישים שהם מקריבים בשבילנו את הילדים שלהם, אבל מה הקשר להרגיש כך ביום השואה? זה שייך אלינו בדיוק ואולי יותר ממה שאליהם, כל אחד זכותו לכבד את המתים והשואה בדרך שהוא מחליט!
לגבי חילול ה', אני אשתדל וישמור מאוד לא להיות ברחוב בזמן כזה, אבל הצורה שבו הם מנפחים את היחס שלנו לרגשות שלהם לא הגיונית!
 
טוב, התאפקתי הרבה כדי לא להגיב באשכול הזה, אבל זהו, נשברתי.
אני מגיבה קצת ארוך אבל בבקשה תקראו:
קודם כל, גילוי נאות קטן, אני מדברת בכל מיני מקומות על עניינים השקפתיים ויודעת להסביר היטב למה יום השואה הוא לא יום חרדי ושאין בדורנו בר סמכא לקבוע ימים ותאריכים וכו'.... אוכל גם להסביר היטב למה אין לעמוד בצפירה וחוקות הגויים וכו'.... יש לי גם שיחה מאוד מעניינת על מהי גבורה יהודית לעומת ה"גבורה" שהמדינה שלנו בחרה לייצג...
והכל אמת ושריר וקיים. אני אישה חרדית אשת ת"ח ואם לבנים בני תורה בחסדי ה' המרובים.
ולכן, אני מרשה לעצמי לכתוב, כאישה אולטרה חרדית, אבל אחת שמכירה אנשים מהמגזר הכללי והדת"ל -
אצלם (לא אצלנו) יום השואה ויום הזיכרון הם ימים קדושים!
נכון - חגם הוא לא חגנו ואבלם - הוא לא לרוחנו, אבל - אין לחילוני או המזרוחניק הממוצע שום יכולת להבין זאת!!!!!!
תבינו, בימים הללו, התקשורת החילונית מלאה בשירים עצובים ונוגים, סיפורים על השואה הנוראה, על הניצולים (היום קוראים להם שורדים), ועל החיילים הצעירים שנהרגו, על המשפחות השכולות, על הפצועים, וזה כואב וזה קורע לב. בנאדם שמוצף בכ"כ הרבה כאב ושאין לו כלים וכושר להבין את השקפת עולמנו (המוצדקת!! המוצדקת!! אל תאכלו אותי....!) - רואה יהודי שהולך בזמן הצפירה - הוא לא יכול להכיל זאת!!!!
דיברתי עם כאלה מהצד השני, בשבילם העמידה בצפירה היא חובה מוחלטת, היא מבטאת את הכבוד לנרצחים ולנופלים במלחמות! אמרה לי אם שכולה שכשהיא רואה בתקשורת חרדי שהולך בצפירה היא מרגישה כאילו יורקים על הקבר של הבן שלה! כאילו דורכים עליו ועליה!! תיכנסו שניה לרגשות שלהם, באמת!
האם היא טועה? ברור שכן.
האם זה אמור שאסור לנו להתחשב בה? ברור שלא!
אם אתה בביתך עם חלונות סגורים - תעשה כרצונך הטוב, ברור שלא צריך לעמוד, ויפה בעיני לקרוא תהילים / משניות.
אבל ברשות הרבים? עמידה פירושה התחשבות בכאב וברגשות של השני, גם אם הוא שונה ממני.
אין כאן שום קשר ל'מה יפית'.
קוראים לזה להיות מענטש.
"לעולם יהא אדם ירא שמים".
קומה ראשונה בבניין - להיות אדם. רק אח"כ אפשר לעלות לקומה הבאה.
כתבת יפה ומחזק

ועוד אוסיף ואומר שכל האשכול הנל מדובר על יום השואה שבו עוד יש לנו מה לומר כי הכאב של כולם שווה.

אבל יהודי שהולך בכוונה בצפירה של יום הזיכרון לחללי צהל הוא פשוט אכזר!!!! כל אדם חילוני מכיר משהו שנפל במלחמה! ומי שלא מכבד את רגשותיו פשוט אדם רע, לא מענין בכלל מה החרדי מרגיש ביום הזה הוא פשוט מוכרח לכבד חייל שנהרג על קידוש השם.
 
אני חושבת שזה ברור שעמידה בזמן הצפירה לא יחזיר שום אדם בתשובה או משהו כזה אבל אם בזמן הצפירה אתה נמצא בבית פשוט מאוד אפשר אפילו לשבת ולהגיד פרק תהילים ואם נמצאים בחוץ אני חושבת שזה ממש חובה לעמוד מחילול השם שיכול להיגרם
 
אני חושבת שזה ברור שעמידה בזמן הצפירה לא יחזיר שום אדם בתשובה או משהו כזה אבל אם בזמן הצפירה אתה נמצא בבית פשוט מאוד אפשר אפילו לשבת ולהגיד פרק תהילים ואם נמצאים בחוץ אני חושבת שזה ממש חובה לעמוד מחילול השם שיכול להיגרם
מה שאת כותבת על עמידה בצפירה, ברור לי לגבי יום הזיכרון, כשהם מרגישים שהם מקריבים בשבילנו את הילדים שלהם, אבל מה הקשר להרגיש כך ביום השואה? זה שייך אלינו בדיוק ואולי יותר ממה שאליהם, כל אחד זכותו לכבד את המתים והשואה בדרך שהוא מחליט!
לגבי חילול ה', אני אשתדל וישמור מאוד לא להיות ברחוב בזמן כזה, אבל הצורה שבו הם מנפחים את היחס שלנו לרגשות שלהם לא הגיונית!
חילול השם זה לעשות עבירות קידוש השם זה לעשות מצוות.
"כל העובר מדעתו על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס – הרי זה מחלל את השם. ואם עבר בעשרה מישראל – הרי זה חילל את השם ברבים". זאת ההגדרה של חילול השם: לעשות עבירה בכוונה.
יש הגדרה הלכתית מאוד ברורה מה זה חילול השם, לא לעמוד בצפירה ממש לא עבירה או התנהגות שנוגדת את ההלכה ולכן זה לא חילול השם.
 
נערך לאחרונה ב:
ואם תגיד לך אם שכולה שכשהיא רואה בחור ישיבה היא מרגישה רע שהבן שלה הלך לצבא ונהרג ואלה לא הולכים אז מה?
אולי גם נלך לצבא כדי שלא לפגוע באמהות השכולות?
ואצלינו לשמור שבת זה חובה מוחלטת והיא מבטאת את הכבוד להקב''ה ומי שמחלל שבת או מכניס בגאט בפסח לבית חולים הוא יורק על הקב''ה ועל ציבור שלם אז אולי אני ידרוש מהם לשמור שבת? ויש הרבה נשים שנפגעות מזה שמברכים כל יום שלא עשני אשה אז אולי נפסיק עם זה?
זה הכל מגיע מהפטרונות החילונית שהם רוצים לקבוע לנו איך להתנהג ולאיזה הופעות ללכת- רק מעורבות ואיך נסע באוטובוסים באיזור שלנו!
אנחנו ננהל את החיים שלנו לפי הערכים שלנו וחילוני שיש לו שאלות מוזמן לשאול את הרבנים! לא חסר את מי!
דרך אגב מעולם לא שמעתי או ראיתי רב שאומר לעמוד צפירה!
בסמינר הישן שבו למדתי היינו נעצרות בצפירה ואומרות תהילים ע"פ הוראת הרבנים.

(אציין שבאמת לפעמים אם החלונות היו סגורים לר שמענו את הצפירה אז לא עמדנו עם השעון שיתחיל להדלק בשניה של הצפירה אלא השיעור המשיך כרגיל...)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

בין אבחון לרצון

תשמע, חשוב לי לפני שאספר לך את הסיפור האישי שלי להבהיר לך משהו: אני לא רופא ולא מומחה בכלל, איש רגיל, עם סיפור רגיל. המידע הרפואי שיוזכר כאן, זה מה שהיה איתי, ולכל אחד הסיפור שלו, ואין לראות בדברים מידע רפואי, ובכלל, אף פעם סיפורים הם לא סמך למידע רפואי, רק בכל דבר להתייעץ עם הגורמים המוסמכים לכך.

והאמת שאם אתה חושב על זה, זה הסיפור הגדול של החיים שלי: שהמידע הרפואי עליו הסתמכו לא היה מדויק ומספיק רחב מבחינה מקצועית. אצלי זה עלה ביוקר, בהפסד של הרבה שנים ובחוויית כישלון שהותירה רושם לא פשוט. אז אתה לפחות אל תסמוך על סיפור בשביל להחליט משהו.

הייתי ילד מלא חן ועוד יותר מלא מרץ. אבא שלי תמיד אמר שהוא ישכיר אותי לתחנת הכח בחדרה. מטבע הדברים את אבא זה הצחיק, את המחנכים שלי פחות.

אז תצרף את המרץ שלי בשיעורים בתוספת חוסר היציבות במבחנים, פעם חמישים, פעם מאה, קח עם זה גם את כל המכות שחילקתי, ותקבל מסקנה: ככה אי אפשר להמשיך.

המלמד צלצל איפוא להורי: "נראה לי שלילד שלכם יש הפרעת קשב וריכוז, לא צריך להיבהל, כמוהו יש עוד שישה - שבעה בכיתה, הוא יקח ריטלין לא קרה כלום". והפנה אותנו לרופאת קשב וריכוז לבדיקה.

באנו לרופאה. לכבוד הרופאה לא היה זמן, והיא גם כעסה קצת שאיחרנו. אז היא הביאה לאבא מהר כמה מסמכים שבראשם כתוב "טופס סולם הערכה ע"ש NICHQ ונדרבליט".

למחרת, לקראת סופו של עוד יום מתיש לי ולמחנך, הבאתי ברגע האחרון את המסמך למחנך, הוא סימן מה שסימן בזריזות, והחזיר לי במעטפה סגורה. אחר כך גם אמא ואבא מלאו משהו וחזרנו עם המסמכים לדוקטור 'קשב וריכוז' שהפכה למורה לחשבון וספרה נקודות מהמסמכים שמלאנו ובסוף פסקה: הילד ADHD. הוא צריך סיוע תרופתי.

מאז התחלתי שנים מתמשכות ובלתי נסבלות של ניסוי וטעיה, התחלנו ב'ריטלין', עברנו ל'וויואנט', משם ל'אטנט', אחרי זה 'קונצרטה' ובחזרה ל'ריטלין'- אבל 'אל אי' (שחרור מושהה). כאן זה כתוב בשתי שורות אבל בכל פעם זה תהליך מתמשך של חודשים. ניסיון הסתגלות, עוד ניסיון אחד, הבנה שזה לא טוב ומעבר לתכשיר הרפואי הבא.

וכל החודשים - ואחר כך גם השנים הללו – היו סבל מתמשך לי ולמחנכים שלי, כי לא באמת חדלתי להפריע, כן סבלתי משינויים במצבי הרוח, עצבנות יתר, ומריבות בלתי פוסקות עם כל מי שסבב אותי. המון התפרצויות. זה היה נורא. ולמלמדים לא היה אפילו זכות טענה כי הרי אנחנו בתוך התהליך ועושים את המוטל עלינו.

שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתנגד לריטלין, אני ממש בעד, אבל בעד שזה יעזור, אצלי זה לא עזר. ובעיקר אני בעד מודעות לכך שיש בעיות אחרות ייחודיות שיכולות להראות כמו קשב וריכוז אבל הן לא. וריטלין יכול להזיק ולהחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, חרדה, שגורמת להתפרצויות, שיכולות להיראות כמו קשב וריכוז, רופאת הקשב לא תדע זאת וריטלין עלול להחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, אוטיזם קל, רק פסיכולוג מומחה לאוטיזם ידע לבדוק זאת, אנו עלולים לסגור את העניין עם ריטלין ולחיות שנים עם טעות נוראה.

אז אני ממש תומך בריטלין למי שיש לו הפרעת קשב. פשוט אני יותר תומך בבדיקה יסודית.

נחזור אלי. התגלגלתי משנה לשנה, תוך כדי ניסוי וטעיה של כדורים, סיימתי כיתה ח', התחלתי ישיבה קטנה כשאני הולך על רגל שמאל. אחר כך הפסקתי ללכת. הישיבה פנתה לארגון ביישוב שלנו שעוזר לבחורים, בקשו מהם למצוא לי מקום אחר.

איזה אברך צעיר ונחמד פגש אותי וביקש לפני הכל לשמוע עלי. אמרתי לו שיש לי הפרעת קש"ר, ושאנחנו בודקים מהי התרופה המדויקת עבורי. הוא שאל אותי: מי אמר שאתה 'הפרעת קשב'? אמרתי לו: מה זאת אומרת? אתה לא רואה שאני קופץ? אבל הוא חזר על השאלה: מי אמר? אמרתי לו שהמלמד בכיתה ה' מילא שאלון, והרופאה ספרה.

האמת? הוא היה קצת צעיר וחוצפן. מה אתה ככה מערער על מוסכמות? אבל יש משהו חזק בניצוץ שהיה לו בעיניים שזה שכנע.

בערב הוא צלצל להורים שלי וביקש מהם לנסוע לרחוב הרב שר 3 בבני ברק, שם יושב אדם בשם הרב מיכאל בונצל. ולהתייעץ איתו. הם נסעו, כנראה ידעו למה. אני ידעתי רק כשבאתי. כתוב שם שהוא דוקטור, לא סתם דוקטור אלא פ ס י כ י א ט ר. אותי? הבחור השנון של השיעור? לפסיכיאטר? מה אני קוקו?

אבל אבא ואמא הסבירו לי בסבלנות, שפסיכיאטר זה לא ל"קוקואים" אלא לכל מי שרוצה לעזור לעצמו ברצינות, ואני בהחלט רוצה לעזור לעצמי ברצינות וזקוק לעזרה.

ד"ר בונצל שוחח איתי ועם הורי שעה ארוכה ואחר כך ביקש ממני לכתוב ולצייר ואפילו לשחק. בלב חשבתי "מה, אני בכיתה א'?" אבל התביישתי מאדון בונצל. הוא רק הביט בי ואז פסק: "לבן שלכם אין הפרעת קשב וריכוז".

בום. היינו בהלם. ארבע שנות סבל שהסתיימו פתאום.

הוא הסביר לי שיש לי אימפולסיביות (חוסר יכולת איפוק) קשה מאוד, אבל לא כרוכה בהפרעת קשב וריכוז. נתן לי תרופה זמנית (אוטומקסטין), והמליץ להורים שלי למצוא לי מומחה לאימון אישי בשיטת CBT. שיעזור לי ללמוד להתאפק, ולהפסיק את התרופה.

ההורים שלי הפגישו אותי עם מישהו צדיק, הוא נראה לי גם משגיח או עומד בראשותה של ישיבה, הוא לא למד את השיטה הנ"ל (הוא למד משהו שנקרא "שפר" או מילה דומה), הוא היה בעיקר עם לב גדול והמון ניסיון.

התחלתי להיפגש איתו, הוא לימד אותי עולם שלם שקשור להסתכלות שלי על עצמי, לסטיגמות שהדבקתי לעצמי במשך השנים סתם, ועכשיו הפכתי את הדימיון הזה למציאות עכורה, להפרדה בין בעיות אמיתיות שיש לי לבין בעיות מלאכותיות שאני או אחרים במשך השנים שכנעו אותי שיש לי, ומהם צריך להיפרד בזריזות ובקלילות.

הוא מאוד הפתיע אותי: הוא אמר לי ''אם הבעיה היתה קש"ר, לא הייתי אומר זאת, אבל מאחר שיש אבחון מוסמך שהבעיה שלך היא רק יכולת האיפוק, נוכל יחד לגמור את זה ומהר עם תרופה שנקראת: כח הרצון".

נ.ב. זה רק סיפור. לכותב אין שום מידע מקצועי, לידע מקצועי יש לפנות לגורם מוסמך בלבד.
קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה