דיון מה קשר חנויות סגורות??????????

מצב
הנושא נעול.
היי,
איטליה זה גם באירופה ולכן קוראים לזה שואת יהודי אירופה...
לא שמעתי שקוראים לזה שואת האשכנזים...
אגב, הסיבה שבצפון אפריקה היהודים סבלו פחות ולא הובלו להשמדה,
היא בגלל שהם פשוט לא הספיקו,
הנאצים היו שם במלחמה ולא הספיקו לממש את רצונותיהם הנוראים...
בכללי יש בורות מאד גדולה שרק האשכנזים סבלו. והספרדים אולי ישבו בשקט ונגבו פיתה בחומוס.
אין ספק שהטבח הגדול נעשה שם.
אבל החובה היא לזכור את כולם.
לדעת, לספר על כולם. לא להשמיט חלקים מההיסטוריה של עמ"י.

ועוד נושא שהוא לא קשור לשואה על אותו רעיון שנכחד זה גרוש ספרד והאינקוויזיציה שהבמה כמעט יחידה שלה זה ספרי קומיקיס.
עם כל המבחנים שעשיתי בהסטוריה ותו"י הוקדש לנושא הזה דף מחברת שורה בכיתה ח'...

מקווה שהסברתי את עצמי
 
ליום הזה יש הסטוריה ארוכה וכואבת של התנגחות הציונים בחרדים (התאריך שהוא גטו וורשא, נתינת הדגש על התארגנויות מרד במקומות שונים ולא כמו אצלינו הדגש על הרוח, ועוד)
אבל אנחנו צריכים להבין שיש ליום הזה כיום משמעות עמוקה שאי אפשר לזלזל בה!

1. משמעות הסטורית של זכר השואה! צריך להבין שבשביל הילדים החילונים היום זה דבר קריטי! ילדים חרדים גודלים על זכר השואה. עדין קוראים ספרים על השואה, ההצגות בבתי ספר על השואה, יש שירים וכד' אבל ילד חילוני לא מחובר ככה וחשוב וקריטי שלא ישכח מהיכן בא.

2. דיברו פה כבר על זכרון השואה כלפי אומות העולם ומדוע א"י שלנו.

3.בשביל שורדי השואה שלא מוקפים במשפחה תומכת ואוהבת,
מסתובבים בימנו עדין שורדי שואה שרוצים לספר על מה שעברו, זה יום בשנה שמגיעים אליהם, זוכרים אותם, שומעים את הסיפורים שלהם.
נותנים להם להדליק נר לזכרם, עמותות מגיעות אליהם הביתה להביא אוכל ולשיר איתם שירים, אוספים כסף בשבילם וזה יום שמאד חשוב להם!

ולכן אני חושבת שלמרות שזה תאריך שבא לעצבן, ושזה הציונים קבעו לנו איך להתנהג וכו צריך לכבד את היום
( לא אמרתי להשתתף או משו כזה כי באמת שלנו יש את הדרכים שלנו להתאבל.. אבל לא לעשות ההפך דווקא כמו לא לעמוד בצפירה וכו)
 
לא התכוונתי להגיד שהם לא סבלו... ולא לעורר פירוד חלילה.
ליבי על חללי המזרח לא פחות מחללי יהדות אשכנז.
(אולי קצת... בכל אופן השורשים שלי משם ואלו סבי וסבתי שסבלו, ולא יהודים אחרים)
רק התכוונתי לעורר מודעות...

ואגב מנסים להכניס לבגרויות כל הזמן את יהדות המזרח. זה חלק חשוב ועיקרי בעמ"י, נקווה שיצליחו.
 
ליום הזה יש הסטוריה ארוכה וכואבת של התנגחות הציונים בחרדים (התאריך שהוא גטו וורשא, נתינת הדגש על התארגנויות מרד במקומות שונים ולא כמו אצלינו הדגש על הרוח, ועוד)
אבל אנחנו צריכים להבין שיש ליום הזה כיום משמעות עמוקה שאי אפשר לזלזל בה!

1. משמעות הסטורית של זכר השואה! צריך להבין שבשביל הילדים החילונים היום זה דבר קריטי! ילדים חרדים גודלים על זכר השואה. עדין קוראים ספרים על השואה, ההצגות בבתי ספר על השואה, יש שירים וכד' אבל ילד חילוני לא מחובר ככה וחשוב וקריטי שלא ישכח מהיכן בא.

2. דיברו פה כבר על זכרון השואה כלפי אומות העולם ומדוע א"י שלנו.

3.בשביל שורדי השואה שלא מוקפים במשפחה תומכת ואוהבת,
מסתובבים בימנו עדין שורדי שואה שרוצים לספר על מה שעברו, זה יום בשנה שמגיעים אליהם, זוכרים אותם, שומעים את הסיפורים שלהם.
נותנים להם להדליק נר לזכרם, עמותות מגיעות אליהם הביתה להביא אוכל ולשיר איתם שירים, אוספים כסף בשבילם וזה יום שמאד חשוב להם!

ולכן אני חושבת שלמרות שזה תאריך שבא לעצבן, ושזה הציונים קבעו לנו איך להתנהג וכו צריך לכבד את היום
( לא אמרתי להשתתף או משו כזה כי באמת שלנו יש את הדרכים שלנו להתאבל.. אבל לא לעשות ההפך דווקא כמו לא לעמוד בצפירה וכו)
כל מילה...

חמותי, היא בת לניצולי שואה שהיו במחנות ריכוז (בוכנוולד, וטרזנשטט כמדומני), היא ספגה את השואה בבית, בכל רובדי נשמתה, והיא חיה את השואה כמעט ברמה פיזית, (גם משפחת אמי הוכחדה כולה בשואה, אבל אביה הצליח לברוח לפני פרוץ המלחמה, ולא חווה את הזוועות על בשרו ממש, אם כי נשמתו הייתה פצועה), והפחד הגדול שלה הוא, שנכדיה וניניה לא יזכרו את הזוועות שהוריה וכל בני הדור ההוא עברו, אנחנו עוד הכרנו באופן אישי ניצולי שואה עם מספרים על היד, אבל הם כבר לא יזכו להכיר...

אני לא נכנס לנושא של יום השואה כן או לא, וכמו שכבר ציינו, שאין כח בימינו לקבוע יום אבל כמו חז"ל, אבל זכרון השואה חייב להיות חלק בלתי נפרד מהתודעה שלנו, ואני יכול לומר באופן אישי, שלי יום השואה גורם כל שנה להיזכר בזוועות שעברו על עמנו, וברוח היהודית החזקה שהאירה כאור באפילה, בתוך הגהנום, וזה הניצחון האמיתי שלנו על הצורר ימ"ש. כי את הגוף הוא יכול לקחת לנו, אבל לעולם הוא לא יוכל לשבור לנו את רוחינו..
 
נערך לאחרונה ב:
קוראת את כל האשכול הזה בכאב כאב כאב עצום.
לא כל יום יכולים ומצליחים לזכור את השואה האיומה והנוראית, אנחנו סובלים מאנטישמיות ובכל הדורות סבלנו (איי, גלות) אבל שואה הייתה והיא קרע מדמם לעם שניצל בנס גלוי שקם לתחייה מחורבן מזעזע שלא היה כמותו.
עוד מלקקים פצעים, עוד מדממים בו ביננו ניצולים שבנו פה חיים במלחמה על כל נשימה.
מה זה משנה היום? מה זה משנה מי קבע? אנחנו עם אחד, קרוע, אבל בסוף אחד.
אז נזכור היום קצת את מה שקרה לחילונים, חרדיים, דתיים פושרים כאחד רק בגלל היותם יהודים, אז נזכור היום ובעוד ימים את הנשמות של אחינו ואחיותינו שנרצחו באכזריות שאנחנו לא רוצים ויכולים להבין.
באמת רק מתוך כאב ומתוך תפילה לגאולה...
 
קוראת את כל האשכול הזה בכאב כאב כאב עצום.
לא כל יום יכולים ומצליחים לזכור את השואה האיומה והנוראית, אנחנו סובלים מאנטישמיות ובכל הדורות סבלנו (איי, גלות) אבל שואה הייתה והיא קרע מדמם לעם שניצל בנס גלוי שקם לתחייה מחורבן מזעזע שלא היה כמותו.
עוד מלקקים פצעים, עוד מדממים בו ביננו ניצולים שבנו פה חיים במלחמה על כל נשימה.
מה זה משנה היום? מה זה משנה מי קבע? אנחנו עם אחד, קרוע, אבל בסוף אחד.
אז נזכור היום קצת את מה שקרה לחילונים, חרדיים, דתיים פושרים כאחד רק בגלל היותם יהודים, אז נזכור היום ובעוד ימים את הנשמות של אחינו ואחיותינו שנרצחו באכזריות שאנחנו לא רוצים ויכולים להבין.
באמת רק מתוך כאב ומתוך תפילה לגאולה...
בגדול זה נכון,
אבל בגלל שאנחנו יהודים, מאוד חזק אצלינו שאנחנו צריכים לעשות תועלת לנשמות הנרצחים,
ושאנחנו צריכים לקיים והחי יתן אל ליבו, וגדולי ישראל כבר אמרו שהשואה היתה תשובה על ההתבוללות ואי שמירת המצוות שהיתה לפני השואה.
חשוב לנו מאוד לזכור ולהתאבל בצורה יהודית, על מה שקרה לנו רק בגלל היותינו יהודים.
וכואב לנו, מאוד כואב, צורת הזכירה הגויית של האסון היהודי הנורא, במקום הבנה אמיתי של הגלות, כאב יהודי שמביא לעשית מעשים שיקצרו את הגלות, ולעלית נשמות אבותינו. במקום זה עצוב לנו צורת הזכירה שרק מראה עוד יותר את עומק הגלות ואת הניתוק הרוחני של יהודים רבים כל כך,
מה התועלת לזכור מה קרה לאבותינו בגלל היותם יהודים אם לא מבינים מה המשמעות של להיות יהודי? אם לא שומרים תורה ומצוות? אם רוצים להדמות ומתנהגים כגויים?
מותר לנו ואנחנו צריכים לבחור את דרך האבלות שלנו, שתהיה דרך יהודית, לא כאב סתם אלא כאב וזכרון עם תועלת לנשמות הקדושים ותועלת לנו, דווקא בגלל שאנחנו יהודים.
ועם נתינת נצחון ותשובה לכול הרוצים לכלותינו אנחנו פה נשארנו יהודים, שמתנהגים כיהודים.
כל האשכול פה זה אשכול של כאב, כי לעמוד בצפירה לשמוע כמה סיפורי שואה, ובכך לחשוב שקימנו את חובתינו כלפי הקדושים וניסינו לעשות מה שאנחנו יכולים למענם ולמענינו, זה עצוב, עצוב מאוד.
 
בלת"ק,
מה הדרמה?
אי אפשר יום אחד בשנה להתארגן מראש עם אוכל?

(איך אתם רוצים שיכבדו אותנו, אם אנחנו לא יודעים לכבד?)
גם אני בלכהת"ק [כל התגובות..] אין דרמה, הדרמה אם ישנה היא רק מלראות את יפי הנפש שכבוד מחללי שם שמים מפריע להם, בא לי מאד לעשות בדיקה אם אותם אלו המתחננים לשמור על כבוד אלו שמכבדים את נספי השואה בצורות המגוחכות שלהם מכבדים אותם גם כשהם רואים אותם ממשיכים בעסקיהם רח"ל כשצופר השבת זועק שקרבה ובאה שבת המלכה.. יש לי הרגשה שתוצאות הבדיקה תהיינה לא נעימות בעליל.
אבל חשוב לי מאד לציין שאני ממש ממש לא מחפשת שהם יכבדו אותנו, ואם אתם חושבים שהחנות הסגורה או העמידה המטופשת בצפירה [בתקווה שלפחות הם עושים פחות עברות וחילול שם שמים בשתי דקות אלו] היא מה שתגרום להם לכבד אותנו - צר לי - מעט נאיביות יש כאן. ושוב, לא מחפשת שיכבדו אותנו כלל וכלל.
 
בגדול זה נכון,
אבל בגלל שאנחנו יהודים, מאוד חזק אצלינו שאנחנו צריכים לעשות תועלת לנשמות הנרצחים,
ושאנחנו צריכים לקיים והחי יתן אל ליבו, וגדולי ישראל כבר אמרו שהשואה היתה תשובה על ההתבוללות ואי שמירת המצוות שהיתה לפני השואה.
חשוב לנו מאוד לזכור ולהתאבל בצורה יהודית, על מה שקרה לנו רק בגלל היותינו יהודים.
וכואב לנו, מאוד כואב, צורת הזכירה הגויית של האסון היהודי הנורא, במקום הבנה אמיתי של הגלות, כאב יהודי שמביא לעשית מעשים שיקצרו את הגלות, ולעלית נשמות אבותינו. במקום זה עצוב לנו צורת הזכירה שרק מראה עוד יותר את עומק הגלות ואת הניתוק הרוחני של יהודים רבים כל כך,
מה התועלת לזכור מה קרה לאבותינו בגלל היותם יהודים אם לא מבינים מה המשמעות של להיות יהודי? אם לא שומרים תורה ומצוות? אם רוצים להדמות ומתנהגים כגויים?
מותר לנו ואנחנו צריכים לבחור את דרך האבלות שלנו, שתהיה דרך יהודית, לא כאב סתם אלא כאב וזכרון עם תועלת לנשמות הקדושים ותועלת לנו, דווקא בגלל שאנחנו יהודים.
ועם נתינת נצחון ותשובה לכול הרוצים לכלותינו אנחנו פה נשארנו יהודים, שמתנהגים כיהודים.
כל האשכול פה זה אשכול של כאב, כי לעמוד בצפירה לשמוע כמה סיפורי שואה, ובכך לחשוב שקימנו את חובתינו כלפי הקדושים וניסינו לעשות מה שאנחנו יכולים למענם ולמענינו, זה עצוב, עצוב מאוד.
זה נכון, כן זה נכון. אבל אני לא מדברת על "צורה"
יש הרבה גוונים לכאב המשותף הזה. אני לא אעמוד בצפירה כי בעיני אין טעם לכך, ולא בכך הזיכרון והכאב.
אני לא מדברת על למה קרתה השואה. כי קל למצוא סיבה וקשה להרכין ראש ולהבין שזהו חרון אף ולא, אנחנו לא מצדיקים כלום.
אני לא מדברת על מי חושב שמילא את חובתו ומה בכלל החובה שלנו.
אני מדברת על זה שלכל ביטוי כאב יש מקום. בכל זמן. כשמדובר על השואה.
שמותר לעצום עיניים מול מה שמציק לנו בעיניים, שמותר להרכין ראש, (ולא בדקה אחת של דומיה) בלי לתקן את העולם, ואפילו בלי לתקן את עצמינו.
אח"כ נחשוב מה נעשה אנחנו האוחזים באומנות התורה, אח"כ נחשוב איך לתקן, ואיך לזכור תמיד.
 
גם אני בלכהת"ק [כל התגובות..] אין דרמה, הדרמה אם ישנה היא רק מלראות את יפי הנפש שכבוד מחללי שם שמים מפריע להם, בא לי מאד לעשות בדיקה אם אותם אלו המתחננים לשמור על כבוד אלו שמכבדים את נספי השואה בצורות המגוחכות שלהם מכבדים אותם גם כשהם רואים אותם ממשיכים בעסקיהם רח"ל כשצופר השבת זועק שקרבה ובאה שבת המלכה.. יש לי הרגשה שתוצאות הבדיקה תהיינה לא נעימות בעליל.
אבל חשוב לי מאד לציין שאני ממש ממש לא מחפשת שהם יכבדו אותנו, ואם אתם חושבים שהחנות הסגורה או העמידה המטופשת בצפירה [בתקווה שלפחות הם עושים פחות עברות וחילול שם שמים בשתי דקות אלו] היא מה שתגרום להם לכבד אותנו - צר לי - מעט נאיביות יש כאן. ושוב, לא מחפשת שיכבדו אותנו כלל וכלל.
קצת בענין אחר
אני חושבת שאפשר לחלק את ציבור שומר תורה המצוות ל2-
אותם יהודים שיש להם כאב אמיתי ועמוק לראות יהודי שאינו שומר תו"מ, ואלו שלא.
צריך להבין שהכאב העצום הזה מגיע מאהבת ישראל ולא ח"ו להפך.
הכאב הזה, לראות יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, יהודי שמחלל שבת, הכאב עליו, דווקא בגלל שהוא אח שלי, הכאב על כבוד שמיים, הכאב על הגלות בכול פעם כזו, זה כאב עצום שאני מבינה לפי התגובות פה שיש כאלו שלא חווים אותו וחושבים שכל זעקת כאב כזו על אחינו החילוניים ודרכם באה מרצון "לתקן את העולם" ומשנאת חינם.
להפך הוא הנכון זו בדיוק אהבת חינם, אכפת לי באמת מאח שלי ובדיוק לכן כואב לי עליו כל כך.
 
הגישה החילונית אומרת שא"י שלנו בזכות דם קדושי השואה
הגישה היהודית הפוכה
לא דיברתי על האם א"י מגיעה לנו או לא
דיברתי על איך שזה נראה בעיני אומות העולם
 
בלת"ק חלקי
למרות שאין בזה שום משמעות תועלת וענין בעמידה הזו שהיא מחוקות הגויים
שמעתי משהו שאומר שאולי אפשאר לומר שיש בזה עניין -
2 דקות שיהודים לא עושים עברות...
 
אין ביהדות כולה מושג של יום אבל = מלבד אבלות החורבן שכל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב והיא לא רק אבלות העבר. ימי יארצייט או אסונות אינם ימי אבל ולא משנה כמה טרגיים היו, זמני התעוררות לתשובה שקבעו הקיהילות לא עוסקים בעבר אלא בתושבת ההווה, וכמה חבל שרבים מהחרדים השתבשו בטעות זו ונותנים משקל כלשהו לקביעת ימי אבל וצער או יום לסיפורי היסטוריה כמנהג עכו"ם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

בין אבחון לרצון

תשמע, חשוב לי לפני שאספר לך את הסיפור האישי שלי להבהיר לך משהו: אני לא רופא ולא מומחה בכלל, איש רגיל, עם סיפור רגיל. המידע הרפואי שיוזכר כאן, זה מה שהיה איתי, ולכל אחד הסיפור שלו, ואין לראות בדברים מידע רפואי, ובכלל, אף פעם סיפורים הם לא סמך למידע רפואי, רק בכל דבר להתייעץ עם הגורמים המוסמכים לכך.

והאמת שאם אתה חושב על זה, זה הסיפור הגדול של החיים שלי: שהמידע הרפואי עליו הסתמכו לא היה מדויק ומספיק רחב מבחינה מקצועית. אצלי זה עלה ביוקר, בהפסד של הרבה שנים ובחוויית כישלון שהותירה רושם לא פשוט. אז אתה לפחות אל תסמוך על סיפור בשביל להחליט משהו.

הייתי ילד מלא חן ועוד יותר מלא מרץ. אבא שלי תמיד אמר שהוא ישכיר אותי לתחנת הכח בחדרה. מטבע הדברים את אבא זה הצחיק, את המחנכים שלי פחות.

אז תצרף את המרץ שלי בשיעורים בתוספת חוסר היציבות במבחנים, פעם חמישים, פעם מאה, קח עם זה גם את כל המכות שחילקתי, ותקבל מסקנה: ככה אי אפשר להמשיך.

המלמד צלצל איפוא להורי: "נראה לי שלילד שלכם יש הפרעת קשב וריכוז, לא צריך להיבהל, כמוהו יש עוד שישה - שבעה בכיתה, הוא יקח ריטלין לא קרה כלום". והפנה אותנו לרופאת קשב וריכוז לבדיקה.

באנו לרופאה. לכבוד הרופאה לא היה זמן, והיא גם כעסה קצת שאיחרנו. אז היא הביאה לאבא מהר כמה מסמכים שבראשם כתוב "טופס סולם הערכה ע"ש NICHQ ונדרבליט".

למחרת, לקראת סופו של עוד יום מתיש לי ולמחנך, הבאתי ברגע האחרון את המסמך למחנך, הוא סימן מה שסימן בזריזות, והחזיר לי במעטפה סגורה. אחר כך גם אמא ואבא מלאו משהו וחזרנו עם המסמכים לדוקטור 'קשב וריכוז' שהפכה למורה לחשבון וספרה נקודות מהמסמכים שמלאנו ובסוף פסקה: הילד ADHD. הוא צריך סיוע תרופתי.

מאז התחלתי שנים מתמשכות ובלתי נסבלות של ניסוי וטעיה, התחלנו ב'ריטלין', עברנו ל'וויואנט', משם ל'אטנט', אחרי זה 'קונצרטה' ובחזרה ל'ריטלין'- אבל 'אל אי' (שחרור מושהה). כאן זה כתוב בשתי שורות אבל בכל פעם זה תהליך מתמשך של חודשים. ניסיון הסתגלות, עוד ניסיון אחד, הבנה שזה לא טוב ומעבר לתכשיר הרפואי הבא.

וכל החודשים - ואחר כך גם השנים הללו – היו סבל מתמשך לי ולמחנכים שלי, כי לא באמת חדלתי להפריע, כן סבלתי משינויים במצבי הרוח, עצבנות יתר, ומריבות בלתי פוסקות עם כל מי שסבב אותי. המון התפרצויות. זה היה נורא. ולמלמדים לא היה אפילו זכות טענה כי הרי אנחנו בתוך התהליך ועושים את המוטל עלינו.

שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתנגד לריטלין, אני ממש בעד, אבל בעד שזה יעזור, אצלי זה לא עזר. ובעיקר אני בעד מודעות לכך שיש בעיות אחרות ייחודיות שיכולות להראות כמו קשב וריכוז אבל הן לא. וריטלין יכול להזיק ולהחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, חרדה, שגורמת להתפרצויות, שיכולות להיראות כמו קשב וריכוז, רופאת הקשב לא תדע זאת וריטלין עלול להחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, אוטיזם קל, רק פסיכולוג מומחה לאוטיזם ידע לבדוק זאת, אנו עלולים לסגור את העניין עם ריטלין ולחיות שנים עם טעות נוראה.

אז אני ממש תומך בריטלין למי שיש לו הפרעת קשב. פשוט אני יותר תומך בבדיקה יסודית.

נחזור אלי. התגלגלתי משנה לשנה, תוך כדי ניסוי וטעיה של כדורים, סיימתי כיתה ח', התחלתי ישיבה קטנה כשאני הולך על רגל שמאל. אחר כך הפסקתי ללכת. הישיבה פנתה לארגון ביישוב שלנו שעוזר לבחורים, בקשו מהם למצוא לי מקום אחר.

איזה אברך צעיר ונחמד פגש אותי וביקש לפני הכל לשמוע עלי. אמרתי לו שיש לי הפרעת קש"ר, ושאנחנו בודקים מהי התרופה המדויקת עבורי. הוא שאל אותי: מי אמר שאתה 'הפרעת קשב'? אמרתי לו: מה זאת אומרת? אתה לא רואה שאני קופץ? אבל הוא חזר על השאלה: מי אמר? אמרתי לו שהמלמד בכיתה ה' מילא שאלון, והרופאה ספרה.

האמת? הוא היה קצת צעיר וחוצפן. מה אתה ככה מערער על מוסכמות? אבל יש משהו חזק בניצוץ שהיה לו בעיניים שזה שכנע.

בערב הוא צלצל להורים שלי וביקש מהם לנסוע לרחוב הרב שר 3 בבני ברק, שם יושב אדם בשם הרב מיכאל בונצל. ולהתייעץ איתו. הם נסעו, כנראה ידעו למה. אני ידעתי רק כשבאתי. כתוב שם שהוא דוקטור, לא סתם דוקטור אלא פ ס י כ י א ט ר. אותי? הבחור השנון של השיעור? לפסיכיאטר? מה אני קוקו?

אבל אבא ואמא הסבירו לי בסבלנות, שפסיכיאטר זה לא ל"קוקואים" אלא לכל מי שרוצה לעזור לעצמו ברצינות, ואני בהחלט רוצה לעזור לעצמי ברצינות וזקוק לעזרה.

ד"ר בונצל שוחח איתי ועם הורי שעה ארוכה ואחר כך ביקש ממני לכתוב ולצייר ואפילו לשחק. בלב חשבתי "מה, אני בכיתה א'?" אבל התביישתי מאדון בונצל. הוא רק הביט בי ואז פסק: "לבן שלכם אין הפרעת קשב וריכוז".

בום. היינו בהלם. ארבע שנות סבל שהסתיימו פתאום.

הוא הסביר לי שיש לי אימפולסיביות (חוסר יכולת איפוק) קשה מאוד, אבל לא כרוכה בהפרעת קשב וריכוז. נתן לי תרופה זמנית (אוטומקסטין), והמליץ להורים שלי למצוא לי מומחה לאימון אישי בשיטת CBT. שיעזור לי ללמוד להתאפק, ולהפסיק את התרופה.

ההורים שלי הפגישו אותי עם מישהו צדיק, הוא נראה לי גם משגיח או עומד בראשותה של ישיבה, הוא לא למד את השיטה הנ"ל (הוא למד משהו שנקרא "שפר" או מילה דומה), הוא היה בעיקר עם לב גדול והמון ניסיון.

התחלתי להיפגש איתו, הוא לימד אותי עולם שלם שקשור להסתכלות שלי על עצמי, לסטיגמות שהדבקתי לעצמי במשך השנים סתם, ועכשיו הפכתי את הדימיון הזה למציאות עכורה, להפרדה בין בעיות אמיתיות שיש לי לבין בעיות מלאכותיות שאני או אחרים במשך השנים שכנעו אותי שיש לי, ומהם צריך להיפרד בזריזות ובקלילות.

הוא מאוד הפתיע אותי: הוא אמר לי ''אם הבעיה היתה קש"ר, לא הייתי אומר זאת, אבל מאחר שיש אבחון מוסמך שהבעיה שלך היא רק יכולת האיפוק, נוכל יחד לגמור את זה ומהר עם תרופה שנקראת: כח הרצון".

נ.ב. זה רק סיפור. לכותב אין שום מידע מקצועי, לידע מקצועי יש לפנות לגורם מוסמך בלבד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה