דיון נספח לאתגר דו שבועי - לשכתב את ההיסטוריה

[brachy 100]

ספר מומלץ מאוד

 

[-חיה-]

קבוצת יהודים שלקראת סיום השואה הובלו לשטח בהרי אוסטריה
ושהו שם חמישים שנה, כשהם בטוחים שהם היהודים האחרונים בעולם והנאצים שולטים.

כשחושבים על זה הספר הוא לא מאה אחוז היסטוריה חלופית
כי ההיסטוריה לא השתנתה, רק הדמויות לא מודעים לשינוי שלה (שהשואה נגמרה)

 

[7שבע7]

יש את תשע לפנות בוקר

הוא לא בדיוק היסטוריה חלופית (אף שבהתחלה חשבתי שבזה מדובר). לכאורה זה היה יכול לקרות באמת, גם בלי שינוי ההיסטוריה...
ספר גאוני. (אבל אם הוא היה היסטוריה חלופית - הוא היה גאוני יותר...)

 

[שרהלה שרהלה]

הוא לא בדיוק היסטוריה חלופית (אף שבהתחלה חשבתי שבזה מדובר). לכאורה זה היה יכול לקרות באמת, גם בלי שינוי ההיסטוריה...
ספר גאוני. (אבל אם הוא היה היסטוריה חלופית - הוא היה גאוני יותר...)

מעדיפה לחשוב ששום יהודי לא רוצה לכתוב ספר בו מי שחושב שהשואה לא הסתיימה והוא היהודי האחרון שנשאר הוא צודק. ההסטוריה הייתה עצובה מספיק, לא צריך להחמיר אותה.

 

[משולש ברמודה]

האם הרעיון של האתגר הוא עצם שינוי ההיסטוריה או התוצאה של השינוי?
כלומר אם ניקח לדוגמא את אחת הדוגמאות שנתת- שריפת האסמים לפני חורבן הבית, האם צריך דווקא לתאר איך שריפת האסמים נמנעה או שאפשר לעסוק בתוצאות של השינוי- נניח שבית המקדש לא נחרב עד ימינו ועם ישראל לא יצא לגלות.

אם נשתמש בדוגמת האסמים, אפשר יהיה לתאר איך השרפה נמנעה בצורות שונות ומשונות ולסיים את הסיפור - זאת לא הכוונה של האתגר. ואפשר יהיה להראות איך ההיסטוריה כולה הושפעה מהשינוי הזה.
האם לטובה (צפוי יותר) או דווקא לרעה? ואולי בכלל הכול נשאר אותו דבר כי **** ?
עוד רעיון זה להראות שינוי ביזארי/קומי/טראגי עבור אדם פרטי כתוצאה מהשינוי הגדול או הקטן שקרה.
הרעיון כאן הוא להציג היסטוריה חלופית למאורע על כל המשתמש מכך.

 

[יוסף יצחק פ.]

קבוצת יהודים שלקראת סיום השואה הובלו לשטח בהרי אוסטריה
ושהו שם חמישים שנה, כשהם בטוחים שהם היהודים האחרונים בעולם והנאצים שולטים.

שמעתי, אבל אני לא הייתי מגדיר את זה כ"ספרות אלטרנטיבית" או "ספרות היסטורית אלטרנטיבית", משום שהתכוונתי לספר בו מציעים 'היסטוריה חלופית', שאז זה יותר מסקרן ומעניין (בלי לגפוע ח"ו בספר).

 

[במה]

בהמשך להודעה שלי
מכיוון שכתבתי על היסטוריה קצת פחות מוכרת מרוב הדברים שנכתבו כאן. אני מוסיף עוד כמה פרטים להבנת העניין.
הסיפור מתרחש במלחמת העולם הראשונה באחד הקרבות הקשים בין הבריטים לטורקים. במציאות, לאחר קרב זה שהסתיים בכשלונה של בריטניה המשיכה בריטניה בסדרת מתקפות עד לכיבוש האימפריה העות'מנית כולה.

דרך אגב, הצטרפתי לקהילה הערב, ממש כיף פה...

 

[הפצחן]

כן התלבטתי האם השתמשו בכוסות זכוכית, לכאורה היו בשימוש.

זה מעניין.
כוסות זכוכית היו קיימות בבירור באותה תקופה, השאלה האם היה נהוג להשתמש בהם בתכיפות.
לפי היסטוריונים וחוקרים באותה תקופה הייתה הזכוכית יקרה ונדירה מאוד, מצד שני אם רבנן גזרו עליה טומאה מסתבר שכן היתה שכיחות מסויימת להשתמש בה.
אולי בגלל שתעשיית ייצור הזכוכית דאז התמקדה באזור ארץ ישראל היא הייתה יותר נפוצה שם.
אני חושב שיש ספר בנושא של יהושע בראנד

מכל מקום יש לתרץ שבכוס של חרס עסקינן וזה הכל.

 

[רואים שקוף]

תגידו, מישהו שמע על ספרים חרדיים בז'אנר "ספרות אלטרנטיבית" או "ספרות היסטורית אלטרנטיבית" (למי שלא הבין, בסגנון האתגר הנוכחי?)

אני הבנתי שאתה מתכוון לטעון שיתכן וזה בעייתי ע"פ ההשקפה החרדית


סוג של מה לפנים ומה לאחור?

 

[7שבע7]

מעדיפה לחשוב ששום יהודי לא רוצה לכתוב ספר בו מי שחושב שהשואה לא הסתיימה והוא היהודי האחרון שנשאר הוא צודק. ההסטוריה הייתה עצובה מספיק, לא צריך להחמיר אותה.​

צודקת.
(אם כי זו יכולה להיות המחשה נהדרת ל"אילו לא הוציאנו ה' ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה"...)

 

[אין פאנץ']

דרך אגב, הצטרפתי לקהילה הערב, ממש כיף פה...

חותם על כל מילה


אני עדיין מנסה להכנס פה לעניינים ולהבין את הקונספט של האתגר...
אפשר למשל לכתוב 2 פוסטים (שונים) לאתגר אחד?

 

[אין פאנץ']

אגב, @משולש ברמודה אם אני אכתוב למשל על החלטה של יוסף דיאלידאן לוותר על הכתר כשאיסתרק חוזר ממישורי הפלאט, זה יעבור?

 

[-חיה-]

אגב, @משולש ברמודה אם אני אכתוב למשל על החלטה של יוסף דיאלידאן לוותר על הכתר כשאיסתרק חוזר ממישורי הפלאט, זה יעבור?

צריך לאתגר היסטוריה אמיתית, זה מתאים יותר לאתגר בחירה חופשית שהיה בעבר.

 

[-חיה-]

חותם על כל מילה


אני עדיין מנסה להכנס פה לעניינים ולהבין את הקונספט של האתגר...
אפשר למשל לכתוב 2 פוסטים (שונים) לאתגר אחד?

אפשר אבל צריך להחליט על מה מהם יהיה השיפוט.

 

[AUVI]

בהמשך להודעה שלי
מכיוון שכתבתי על היסטוריה קצת פחות מוכרת מרוב הדברים שנכתבו כאן. אני מוסיף עוד כמה פרטים להבנת העניין.
הסיפור מתרחש במלחמת העולם הראשונה באחד הקרבות הקשים בין הבריטים לטורקים. במציאות, לאחר קרב זה שהסתיים בכשלונה של בריטניה המשיכה בריטניה בסדרת מתקפות עד לכיבוש האימפריה העות'מנית כולה.

דרך אגב, הצטרפתי לקהילה הערב, ממש כיף פה...

וואו, אתה כותב מרתק!

 

[אין פאנץ']

אפשר אבל צריך להחליט על מה מהם יהיה השיפוט.

אז במילים אחרות, אי אפשר...

 

[AUVI]

הרעיון הוא שאם אתה מעלה קטע ובסוף כותב קטע אחר, אתה יכול להכניס ולבחור, אבל אי אפשר 'להיכנס להגרלה' פעמיים.

 

[RIVKA W]

הוא המתין עד שהזקן ילך, ואז לחש לאחד ממקורביו: ״לא יודע מה קורה עם האיש הזה. הוא צדיק והכול, אבל כל הזמן הוא מדבר על חורבן בית המקדש, כאילו זה איזה משהו שעומד לקרות מחר בבוקר. מישהו צריך להסביר לו, שבית המקדש לא עומד להיחרב בגלל איזו מריבה שטותית בין שני אנשים״.
״נכון,״ השיב לו מקורבו. ״דברים הרבה יותר גרועים לא הצליחו להחריב את בית המקדש, אז כזו שטות?״

וואווו
זה פשוט משקף כל כך אותנו היום.

 

[משולש ברמודה]

אגב, @משולש ברמודה אם אני אכתוב למשל על החלטה של יוסף דיאלידאן לוותר על הכתר כשאיסתרק חוזר ממישורי הפלאט, זה יעבור?

צריך לאתגר היסטוריה אמיתית, זה מתאים יותר לאתגר בחירה חופשית שהיה בעבר.

מה ש @-חיה- כתבה.

 

[מירער]

פעם ראשונה שכותב סיפורת... תהיו עדינים


ב"ה



בתחילה לא שם לב.

הלהקה היוקרתית ששכר לחלק זה של הערב, עשתה את עבודתה בכישרון רב, ובמרץ התואם את רוח הנערים, חבריו הקרובים של בנו החתן. המלצרים בבגדי ארגמן בוהקים, סבבו בין המיטות המוצעות, מוזגים לגביעי הכסף יין ישן ומשובח. המולה נינוחה שרתה על החצר המוארת, איך יכול היה לשים לב?

אך הלחישות היו עקשניות. הן טיפסו בזחילה, כמו נחש של המהומים, מקצה המבוי באיזור ישיבתם של הקבצנים, חודרות דרך מעגלי רוקדים צעירים, אל שולחנות ההסבה העמוסים, עד שלא ניתן היה להתעלם מהם יותר.

"ראית מי כאן?"

"המזיק הגדול..."

"איך הוא מעז???"

"שלושים אלף דינר!"

רצונו עז היה להמשיך בסבב קבלת האורחים שהיה בעיצומו, אך גם עיניהם של חבריו שזה מרחוק באו, פעורות היו בתדהמה, בוהות בפניו הסמוקות של האורח הלא קרוא.

יד רכה משכה בכתפו, מושיבה אותו בעדינות על מיטה קרובה.

עיניו המתחננות של בנו החתן, עמדו מולו.

"לא צריך לעשות כלום, אבא. תן לו שישב, כבר ילך".

"אתה... אתה הזמנת אותו, בני?" כאב עצום טפטף מהמילים. כמו רקיע לילי שחור משחור ירד על עיניו.

"לא אבי, אינני יודע מדוע בא".

מדוע באמת בא?? השאלה הדהדה במוחו, כמו אלפי שופרות.

מעומק ליבו עמדה לפרוץ פקעת רגשות נוראית ואיומה. החצר כולה כמו התמלאה במילים קשות, משפילות, מילים אותן התרגל לשמוע מפיו של יריבו המר, שאך לאחרונה נפטר משכנותו.

רוח סוערה נכנסה בו, בצעדים מהירים ניגש לשולחן.

"מה הינך מחפש כאן?" המילים סוננו אמנם על ידי השיניים, אך לא איבדו שמץ מארסיותן.

"לא להרגיזך חפצתי, אדוני" עיניו של היושב על המיטה התרוצצו סביב בבהלה. "משרתך בא אמש, ומסר לי את קלף ההזמנה".

לא יאומן! זה מכבר חשב כי מתרשל אחיה בעבודתו, וכעת... שונאו הגדול ביותר מסב בנחת בחצרו!

ומה זה עלה בדעתו של בר קמצא??? במחי הזמנה ישארו המילים הקשות, הלשונות הרעות, מאחור? והחוב? מה יהא עליו? שלושים אלף דינר!!! האם חשב שויתר עליהם???

חצוף! חצוף! חצוף!!!!!

פניו בערו. הלב שיגר אל הלשון מילים קשות כדורבנות. רק יפתח את פיו... רק יפקח את עיניו...

לפתע לא ראה כלום, מלבד עיניים.

אלפי זוגות עיניים, אולי מיליונים? עיניים מיוסרות, אש יוקדת באישוניהם. של מי כל אלה? לא ידע, אך לכולן צבע אחד, תכול עמוק, כטוהר עיניו של בנו.

"זה יום שמחתי, אבא" הלחישה רעמה באוזנו כקול המון. "אנא, אל תביא לחורבנו".

עיניו עדיין עצומות, ידיו נפתחות לרווחה כשערי המקדש.

"סלחתי ידידי, תודה על אשר באת לשמוח בשמחתי!"

השקט צורח באזניו. הוא פוקח עיניים. אורחיו הרבים מביטים בו הלומים.

"בום". כוס נשברה.

"מזל טוב!!"

הלהקה פוצחת בשיר עליז, המעגלים מסתחררים סביבו. לפתע מפסיקים.

על הגזוזטרה עומד יריבו – ידידו, מהסה בידיו את הציבור.

"הרי עלי שווי סעודה זו הקדש".

ירושלים, ג׳תתכ״ז לערך:

דממה מוחלטת השתררה בחדר הסעודה.
בר קמצא הביט בעיניו של בעל הבית, עיניו מתחננות.
״אני מתחנן אליך,״ אמר בקול רועד. ״אל תעשה לי את זה. תן לי להישאר כאן, אני אשלם לך בשביל כל הסעודה״.
בעל הבית הביט סביבו, מתלבט כיצד לנהוג. מצד אחד, הגאווה העצמית שלו לא אפשרה לו לראות את האיש שהוא כל-כך שונא בסעודה שלו. מצד שני, לא היה לו נעים לצוות להשליך את האורח. הוא ידע שזה לא ייראה טוב, ובסעודה ישבו אנשים מכובדים מאוד.
להפתעתו של בעל הבית, תלמידי החכמים שסביב השולחנות שתקו. היחס שנתנו לו גרם לו לחשוב שהם יגבו אותו גם אם ישליך את שונאו מן הסעודה. בליבו גמלה ההחלטה לזרוק את האיש לכל הרוחות.
ואז, רגע לפני שביצע את החלטתו, תקפה אותו החרטה.
אמת, הוא שנא את בר קמצא בכל ליבו, אבל האיש נראה כל-כך עלוב ומושפל, ובעל הסעודה חשב לעצמו שאם זה היה הפוך, הוא היה מוכן לתת את כל הונו כדי שלא ישליכו אותו החוצה.
״תשמע,״ הוא אמר, עוטה על פניו חיוך פלסטי. ״זה לא בסדר שבאת, אבל אתה כבר כאן, אז עכשיו אתה אורח שלי וזה בסדר שתישאר. אתה לא צריך לשלם, זה עליי״.
בר קמצא חייך בתודה. הדממה המעיקה הופרה בבת אחת בקולות דיבור ושקשוק כלי אוכל, אבן נגולה מליבו של בעל הסעודה כשהבין שהמשבר תם.
רבע שעה לאחר מכן, נכנס אל אולם הסעודה אדם גבוה בעל זקן לבן. ״שמעתי מה שעשית,״ הוא אמר לבעל הבית. ״אין לך מושג כמה נפשות הצלת במעשה האצילי שלך. בזכותך, בית המקדש לא נחרב״.
בעל הבית הניף את ידו בתנועת ביטול. ״שטויות,״ הוא אמר. ״כל אחד היה עושה את זה״.
הוא המתין עד שהזקן ילך, ואז לחש לאחד ממקורביו: ״לא יודע מה קורה עם האיש הזה. הוא צדיק והכול, אבל כל הזמן הוא מדבר על חורבן בית המקדש, כאילו זה איזה משהו שעומד לקרות מחר בבוקר. מישהו צריך להסביר לו, שבית המקדש לא עומד להיחרב בגלל איזו מריבה שטותית בין שני אנשים״.
״נכון,״ השיב לו מקורבו. ״דברים הרבה יותר גרועים לא הצליחו להחריב את בית המקדש, אז כזו שטות?״
​

(בלי קשר, שני הטורים חזקים)