סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

[brachy 100]

מה אני אמורה לומר?

עכשיו הבנתי מה
שאת תותחית על
מתי הספר שלך יוצא???

 

[מגבת]

אחרי הסוף הטוב,
הכל יימחל לך @משולש ברמודה,
אבל זה??

כי אין שעשוע בחיוך הזה, גם לא שמחה לאיד או צהלת ניצחון. ועל אף שברור לאולה כי זהו חיוך של אדם היודע היטב כי תוכניותיו צלחו כולן, הוא תוהה לעצמו האם זיהה בקצהו גם כאב.

אפילו לשנוא אותו כבר אי אפשר??

ספוילר

אגב, אפיון הדמות שלו, עושה לי דז'ה וו נוראי עם חבר כנסת מסויים . זה אומר שאת עושה עבודה מצוינת, ומציאותית

פרקים מעולים!
פוכרי אצבעות וממהרי דופק!
תודה!

​

 

[joelly]

מטורף.
תודה על זה.

 

[אפרוח מבושל]

וואו, קו עלילה בנוי להפליא! מסכן אולה

 

[שרהלה שרהלה]

וואו.
מחכה להמשך!

 

[מירי11111]

וואו!!!!
אין מילים

 

[שרהלה שרהלה]

תגידי, משולש, מה עם המשך?
כאילו, אנחנו טיפטיפה במתח, את יודעת...

 

[.B.B]

אפשר כבר להגיד על 'קדיש' על איסתרק.
יהי זכרו ברוך.
(@משולש ברמודה הבטחת לנו בלי הפי אנד, זוכרת?)

הפרקים פשוט---- מדהימים זו לא מילה מספקת.
הפרק על איתם ממש, אבל ממש מוצלח ויפהפה
הפרק האחרון מטלטל.

 

[משולש ברמודה]

תגידי, משולש, מה עם המשך?
כאילו, אנחנו טיפטיפה במתח, את יודעת...

מחר בעז״ה יעלו שני פרקים חדשים.

(@משולש ברמודה הבטחת לנו בלי הפי אנד, זוכרת?)

על זה הייתי חייבת להגיב.
אני לא מבטיחה כלום. לא לכאן ולא לשם.

אפילו לא לאחותי שקראה כבר את הפרקים החדשים והחליטה שאני חייבת לה ספוילרים

 

[.B.B]

מחר בעז״ה יעלו שני פרקים חדשים.

יששש!

אני לא מבטיחה כלום. לא לכאן ולא לשם.

חבל

 

[וריטסרום]

ישש!!!!!
יאללה, כבר חמישי.
מחכה לפרקים המובטחים

 

[משולש ברמודה]

דממה שוררת ברחבת הטקסים המפוארת, והיא עמוקה כל כך, עד שלרגע אחד קטן ומוזר חושב איסתרק שאולי התחרש. אחרת לא ברור למה הציפורים שהתעופפו מספר רגעים קודם לכן בעליזות מעל ראשיהם של האנשים הפכו שקטות פתאום.

"הייתי יכול להזמין אותך כמובן לארמוני", אומר יוסף לאט, בשקט, "אבל חששתי שתהיה חכם מדי בשביל להסכים לביקור שכזה". הוא שותק לרגע, נאנח, ואז מפנה את פניו לעברו של הקהל: "לצערי נאלצתי להגיע עד הנה מכיוון שהאיש המתקרא מלככם לא הותיר לי ברירה. ועל אף ששנים רבות עוד לפני הרגע הזה, הוכרע המאבק על זהותו של מלך הארץ הזאת בהצבעה חוקית ופומבית לחלוטין – סרב לקבל את החלטת המועצה העליונה, והטיל את הארץ האהובה שלנו למלחמת דמים מיותרת".

מבחוץ נשמעות קריאות החיילים המקיפים את היציעים, בשערים מחליפים חיילי הוסטרס אפורים פקודות עם עמיתיהם, אבל הקהל שביציעים דומם עדיין. ואיסתרק מוצא עצמו תוהה פתאום האם שתיקתם נובעת מפחד, בלבול, או שמא אולי תהייה האם דובר האיש שמולם אמת.

לאט הוא נושם עמוקות, ומניע רק את שפתיו כשהוא אומר: ״ברוך הבא לאדמותיי, יוסף דיאלידאן״.

חיוך קטן, מוזר, מעקם את שפתיו של יוסף כשהוא מגחך: ״תמיד היית גאה מדי בשביל להודות בתבוסה, מה?״

זה משפט שמחייב התייחסות מצידו בוודאי, לכל הפחות תגובה כלשהי. אבל אין באמת טעם להמשיך בהחלפת המהלומות ההדדית הזאת, לא כשיתרונו של יוסף ברור כל כך. ולכן הוא מותח את שפתיו כאילו הסב לו הרמז בדבריו של יוסף רק נחת ושואל: "בשביל מה כל זה? הרי בשביל להרוג אותי יכולת לבקש מן הקשתים שהכנסת הנה במרמה לכוון את חיציהם אלי ולא אל שומרי הראש שלי".

זאת שאלה טובה, שאלה טובה למדי. איסתרק יודע זאת כשם שהוא יודע היטב שיוסף מודע לה.

אבל מולו, במרכזה של פלוגת החיילים, כשהוא גבוה בראש וקצת מאולה – עדיין מחייכות עיניו של יוסף.

"אתה מכיר את משחק המלכים הפרסי?" שואל מלכה של כוזר החדשה במקום לענות, ומטה את ראשו מעט ימינה. "משחק אסטרטגיה מעורר מחשבה ומתוחכם במיוחד, וכמו שיודע כל דרדק – המנצח הינו זה שמצליח להביא את מלכו של הצד הנגדי למצב הנקרא 'שחמט'".

איסתרק שותק.

"ומה פירושה של המילה הזאת, אתה גם יודע?" לאט נעה ידו של יוסף בתנועה רחבה סביב, ורעד קטן ומוזר חולף בה, כשטבעתו עטורת יהלום מנצנץ אחד, מפזרת ניצוצות של אור. "בניגוד לדעה הרווחת, ורובכם בוודאי תופתעו לשמוע זאת, פירושה של המילה שחמט אינה המלך מת. שחמט פירושה: המלך חסר אונים".

הדממה שביציעים עמוקה מאד, חובקת בחוזקה את במת הנכבדים, וחונקת את איסתרק תחת משקלה הכבד. בדיוק מעל המקום בו עומד יוסף עפות שוב ציפורים, וגם ריחו הקסום של הנהר ממלא את האוויר בניחוח הצמחייה הגדלה על שפתו, מחוזק היטב על ידי רוחות סתיו קרירות שהחלו פתאום מנשבות.

"אתה בן מוות", לאט, אומר זאת יוסף, לאט ובשלווה מוזרה. "אתה וכל שרי ממלכתך, ולא אני אמרתי זאת – החוק הכוזרי שנכתב עוד בימיהם של אבותיך הקדומים קובע כך", הוא שואף נשימה אחת עמוקה ומוסיף: "אבל אני לא באמת צריך להרוג אותך כדי לנקום בך על המרד. אין לי כל צורך בזה, איסתרק. אני רק אתן לך לצפות, חלש וחסר אונים, בחייהם של השרים היושבים כאן ניטלים אחד אחרי השני בעבור המשך עקשנותך למלוך – ואז, רק אחרי שלא יישאר בידך מאומה, אדע כי אכן קיבלת את עונשך על מאבק הדמים אליו גררת את כוזר כולה".

מכיוונם של היציעים החל עולה פתאום רחש דיבורים, עדין כלחשו השקט של הים. אבל על אף שהוא יכול לנסות להזיז מעט את צווארו למרות לחצו המאיים של הסכין – מעדיף איסתרק שלא להביט בעיניהם של האנשים שבקהל.

קריר על במת הטקס, אבל האוויר בשום ונפלא. ועל אף שרוח חזקה כבר מנשבת בדגלי התכלת, מזג האוויר עדיין נוח יחסית לעומת החום המעיק ששרר עד שעות הצהריים המוקדמות.

בשביל נקמה? ככה פשוט? להרוג את כל אנשיו מולו, לתת לו להתענות במחשבה כי רק בשל בחירותיו שלו מצאו את מותם, ואז לקחת אותו בשבי ולתת למצפונו לייסר אותו עד יומו האחרון?

פתאום ברורה לאיסתרק תוכניתו של יוסף, ברורה ופשוטה מאד.

כי אם יש משהו ממנו אכפת ליוסף יותר מכול זוהי תדמיתו הציבורית ומעמדו האיתן בעיני העם. ומה יחשב כעונש גדול מספיק עבור אדם שבחר לרצוח את האנשים הקרובים אליו כדי להשיג לעצמו עוד מעט כבוד, יותר מהשפלה פומבית שכזאת?

זה יום יפה. קסום אפילו. מלא אור בהיר וציפורים מצייצות. והשקט הדוקר מכיוון שולחן הנכבדים מכאיב לאוזניו פתאום.

הרי גם את אביי הרג יוסף. במו ידיו אפילו אם נכונות השמועות. ואם החליט שלא להרוג אותו עכשיו ולהעניק עונש מוות לשריו במקומו, נראה כי בהחלט מצא לעצמו דרך אחרת, טובה הרבה יותר, לספק את יצר הנקמה שלו.

"אין איזו הצעה נגדית?", לאט נמתחות שפתיו של יוסף שוב כלפי מעלה. "וויכוח שנון או עסקה מתוחכמת? ואני לתומי חשבתי כי השבי הקווארי לימד אותך פרק בהלכות משא ומתן".

מאחורי שפתיו החתומות של איסתרק מתכווצים מעט מיתרי קולו.

"לא?", שואל שוב מלכה של כוזר החדשה ובקולו שמץ ברור של תמיהה, ואז טופח על מצחו כאילו נזכר בדבר מה פתאום. "בוודאי תסלח לי שפרחה מזיכרוני הברית שכרתת עם בנו של מנהיג השבטים הקווארים כשהיית שם. ואם נביא בחשבון שגם את ביתו לקחת לך לאישה מבלי להסס – אפשר להבין פתאום איך גם לכוזר לא מיהרת לחזור, אלא רק אחרי ששמעת כי המועצה העליונה העבירה לידיי את המלוכה".

דממה עונה לו מבמת הטקס. דממה עמוקה וצלולה מאד.

תמיד היה יוסף נואם בחסד עליון, אמן משחק ואיש שיחה מבריק. איסתרק יודע זאת היטב עוד מן הימים בהם הייתה כוזר כולה תחת שלטונו של אביו, על אחת כמה וכמה מהימים שבאו אחרי ששב מהפלאט. וכיוון שכך, הוא אינו מתקשה כלל להבחין במטרה המסתתרת מאחורי דבריו של יוסף.

יש אנשים רבים מאד ביציעים הללו. קהל גדול, מגוון למדי, ושקט מאד. אם חיפש מלכה של כוזר החדשה אוזניים כרויות בכדי לשטוח עליהן את המילים בהן לקח בשבי כמעט מחצית מתושביה של כוזר – לא יכול היה לבחור לעצמו רגע מתאים יותר מזה. ומה טוב יותר מאשר אזכרת עברו המפוקפק של השליט המולך על כלל האנשים הקשובים האלו?

וכיוון שכך, הוא נושם עמוקות שוב, מיישר את כתפיו, וכשהוא משתדל מאד לשמור על קולו שלו אומר: "כולי תקווה כי המשא ומתן אותו ניהלת אתה עם מנהיג השבטים הקווארים, הצליח ללמד אותך טוב יותר את הכללים הללו".

"אה", נאנח יוסף ומפנה את פניו אל הקהל, "הבדותה המטופשת ההיא. איני יודע למה אתה סבור שהעם ברחובות מאמין לה, אבל כיוון שהיגיון מעולם לא היה צד חזק במלחמה אותה אתה מנהל נגדי, אעזור לך: לו רציתי את עזרתם של הקווארים כדי להשתלט על כוזר – הייתי מבקש מהם להרוג את הנסיכים המלכותיים, לא לקחת אותם בשבי".

זה טיעון טוב. טיעון טוב למדי. ואלמלא הייתה העובדה כי יוסף השתמש בבגידתו של קאה הי כדי לתרץ את מעשיו - חכמה למדי, היה הדבר יכול אפילו להיות מצחיק.

אבל זה לא מצחיק. לא מבדח אפילו במעט. ואיסתרק מוצא את עצמו נאבק בכוח בדחף להשיב חזרה.

לרגע אחד קצר הוא שוקל את האפשרויות כולן במוחו, ובמשנהו הוא מגלה כי הצורך הזה נחסך ממנו, שכן האביר דיליאבר, פניו חיוורות מאד וידו האחת רועדת מעט על משטח השולחן מכוסה הארגמן, עושה זאת במקומו.

"שקרן", מתיז אלרנן ממקום מושבו שעל יד שר הטקס. "איש בזוי וחסר בוש-"

"לא יפה", קוטע אותו יוסף, "לא נאה, האביר דיליאבר. הרי גם אני וגם אתה זוכרים היטב איך חשדת באוזני כי מעשיו של האביר סטזדיראן הם אלו שהמיטו חורבן על כוזר. מה שינה את דעתך פתאום? סיפוריו התמוהים של יורש העצר שהוא במקרה גם אחיינך, והיה טיפש מספיק בכדי להורות לשיירתו לעבור דרך הנקרה הצרה והחשוכה ביותר בכוזר?"

"ראו", הוא מחווה בידו ואז נאנח, "אני יכול להבין אתכם. הלכתם שולל אחרי ילדון שעוד לא מלאו לו עשרים רק בגלל שמו המלכותי ואהבתכם למוכר והישן. אבל אתם, כל אחד ואחד מן האנשים היושבים כאן מולי, חתם במו ידיו על הצו המעביר אלי את סמכויות המלוכה בלא שפקפק בכוחי למלא את התפקיד ביושר, באמונה ובאחריות", לאט מנענע יוסף את ראשו מצד לצד, "איך נתתם לליבכם להיות קל השפעה כל כך עד שהלכתם שולל אחרי תירוצים חסרי כל ביסוס, ליביתם את אש המלחמה בכוזר, ואפשרתם לה להיקרע כך באכזריות?"

"חסרי ביסוס?", נראה כי משואל מן הגי הישוב על יד כסאו של פנרס שפונה זה מכבר על ידי אחד מן הפועלים, מאבד את הצבע הטבעי שעל פניו לחלוטין – "רק לפני מספר רגעים רצחו שליחיך את פנרס בלואדאן אל מול עינינו באכזריות. ואתה רוצה שנאמין לך שאתה אומר כי לא שלחת להרוג את רעואל מנוחתו עדן?"

אותו ניצוץ זוהר מבריק שוב בעיניו של יוסף, וגם הרעד המוזר בו הבחין איסתרק עוד קודם חולף שוב בידיו.

"פנרס בלואדאן הינו מורד במלכות", הוא אומר וקולו השקט ארסי עד מאד. "במלוא משמעותה של המילה מורד. וכיוון שכך כבר שנים קודם לכן, גזר הוא בעצמו את דינו למוות. טובי בניה של כוזר לא היו מאבדים את חייהם בקרבות אם רק היה בוחר לתת את המלוכה לאדם שנבחר אליה, ולא פותח במרד אלים בזמן בו הממלכה כולה עוד מלקקת את פצעיה מאותו הטבח בנקרת באטר".

רגע הוא שותק, נאנח ואז מוסיף: "כשם שבנך רובן שאינו נוכח איתנו לצערי, נחשב גם הוא מורד במלכות".

משואל שותק, אבל איסתרק יכול להבחין ברטט הקצר, המהיר, שחולף בפניו כשהוא משפיל את עיניו אל מפת השולחן הרקומה.

"ובאשר להוד מלכותו המלך רעואל מנוחתו עדן", לאט מושך יוסף כתף אחת, "הלוואי ויכולתי לדעת מיהו האדם רע הלב שבחר להמיתו, ולו בכדי שאוכל להעניק לו את עונשו הראוי והמתאים".

לו רק יכול היה איסתרק להסב את פניו – היה עושה זאת כבר מזמן. שכן הוא אינו יודע מה מחליא יותר, שמו של אביו הנהגה בידי רוצחו בשלווה גדולה כל כך או הדרך בה מציג יוסף את עצמו כמלאך מושיע וצחור כנפיים בפני כלל בעלי התפקידים, החיילים והאזרחים, שבאו לחזות בטקס מכל קצוות כוזר. אבל הוא אינו יכול, אינו יכול לזוז אפילו במעט. וכיוון שרק עפעפיו נותרים לו כמגן אחרון – הוא בוחר להניח להם לרדת מטה.

לשנייה אחת ארוכה נעלמים חיילי ההוסטרס האפורים מעיניו, וגם הכרכרה הנאה ופניו של יוסף הופכים באחת לכתם שמש אדמדם וחם. ובמקומם ממלא את מוחו זיכרון עיניו של האיש אותו רצח יוסף, והוא שלו ורגוע ויציב מבט כל כך – עד שנדמה לו פתאום כאילו לא הלך מכאן מעולם.

לו רק יכול היה להישאר כך היה ממשיך לשמור את עיניו סגורות לנצח. נותן לזיכרונות להציף את מוחו, מאפשר לצבעיהם המטושטשים להקל במעט את הכאב הצובט המסחרר את ליבו, וליופיים להשכיח ממנו את המציאות המקיפה אותו. אבל אף שהוא משתוקק לעשות זאת, זיכרון פניו של יוסף הניצב מולו לא מאפשר לו להישאר כך.

הרבה אפשר לומר על יוסף דיאלידאן, בלא מעט מחמאות מפוקפקות אפשר לעטר את ראשו, ובהרבה כינויים ססגוניים לתאר את אופיו. טיפש לא יהיה אחד מהם.

יש צבא באיינה עכשיו. עשרות חיילים מאומנים שמקיפים את היציעים עדיין, ידיהם על נשקם ועיניהם דרוכות, מחכים בייאוש לרגע הקטן שיאפשר להם לפעול, לשנות אולי את גורל המערכה כולה.

וכמו שברורה לו היטב נאמנותם, כך ברורה לו היטב העובדה כי לא יניחו ליוסף ולחייליו להרוג את צמרת השלטון כולה ולצאת כשבידיהם שבוי המלך.

וגם יוסף יודע זאת היטב.

הרי אף אדם ששכל בקודקודו לא היה חוצה את הגבול אל אדמת אויב, מקיף את שרי הממשלה והמלך בחייליו, ובמקום לקחת אותם כולם בשבי ולקבל נקודת פתיחה מצוינת במאבק על שאר חלקיה של כוזר – בוחר להרוג אותם אחד אחרי השני רק כדי לספק את יצר הנקמה שלו.

ואם כך, נותר לו רק לתהות מדוע לא פוחד יוסף כלל לסכן כך את כל עמלו לשם נקמה בלבד.

לאט הוא פוקח את עיניו, מישיר את מבטו אל האיש שכרע ברך לפניו פעם אחת עת העניק לו את נזר העוצרות, וכאילו היה זה דיון תקציבי שליו ואף סכין מחודדת לא מוצמדת לצווארו, שואל: "ומהי הצעתך האמיתית?"

"הצעתי האמיתית?" חוזר יוסף וקולו מלא פליאה. "ומי אמר שישנה אחרת מזאת?"

"ההיגיון", משיב איסתרק בשקט, "ההיגיון טוען זאת, יוסף. הרי מה תועיל לך הריגתם של אנשי השלטון, אם בסופו של דבר יאזלו אבני המזל שברשותך ותישאר מוקף במאות מחיילי הנחושים כשלצידך כמה עשרות אנשים בלבד?", הוא עוצר לרגע, שואף עמוקות, ואז מוסיף: "הרי גם אתה תסכים איתי בוודאי, שלא הכול שווה את חייו של מלך".

שוב מעקם החיוך המוזר את תווי פניו הנאים של יוסף, וניצוץ קטן, בוהק, משחק בעיניו השקטות.

לאט הוא מרים את קצה זרתו אל סנטרו, כאילו הוא הוגה עמוקות בשאלה אותה הציב לפתחו איסתרק, ונועץ בו את עיניו כשהוא שותק לרגע אחד ארוך. ואז נשמטת ידו מטה והוא מפטיר: "ובכן, אף פעם לא הכחשתי שאתה אדם חכם".

"מהי הדרך השנייה אתה שואל?", לאט מתענג מלך כוזר החדשה על המילים, כאילו הוא טועם אותן כל אחת בפני עצמה. "בדרך השנייה איסתרק יקירי, אתה תודה כאן, באופן פומבי, שהמלכות הייתה שייכת לי הרבה לפני שחזרת מהפלאט כדי לחמוס אותה. שאתה ואנשיך הפצתם עלילה שקרית ומסיתה הקושרת אותי אל נפילתך בשבי ורציחתו של המלך רעואל, ושמאחורי עקשנותך למלוך אין דבר מלבד תאוות שלטון פשוטה. ואחר כך, אחרי שתשחרר את כוזר משקריך – אבקש ממך להתלוות אלי, לצורך ביקור מחכים ואישי בארמוני שבאלקן".

הוא שותק לרגע, מעביר את ידו על עיניו ואומר: "אם לא, בכל חמישה רגעים נוספים מעכשיו, ישלמו שריך שכאן את מחיר גאוותך האנוכית".

----

 

[משולש ברמודה]

סמוך לגשר הראשון המוביל אל איינה, בשעה שחומותיה של העיר מתחילות להיעשות ברורות וחדות יותר, מגלה קנז את העקבות הראשונים.

ועל אף שהשמש כבר זוהרת במרכז השמים ואורה המסנוור מקשה להבחין בבירור בסימנים, הוא בוחר לעצור את סוסו, לכרוע על האדמה הכהה, ולהזמין את אמציה להצטרף אליו לאחר רגע אחד דומם וארוך מידי.

לאט עוצר גם שלוואן את סוסו, מביט בשני הגברים כשעיניו מכווצות, וכשהוא מעביר את המושכות לידו הימנית שואל: "מה לא בסדר?"

המונדרים שותקים, מרימים את עיניהם לרגע אחד לכיוונו, ואז מעבירים את עיניהם שוב אל האדמה הכהה.

הם עוקבים אחר שפה אותה שלוואן מעולם לא טרח ללמוד וגם לא רצה להבין. וכיוון שכך הוא משתדל מאד להמתין בסבלנות עד שיואילו לשתף אותו בממצאיהם. אבל רגעים לא מעטים חולפים עליו בשקט דומם מידי בטרם מזדקף אמציה, מוחה את מצחו ביד מאובקת ופולט: "עברו כאן לפנינו".

עיניו של שלוואן מתכווצות מעט, "סביר להניח שאכן עברו כאן לפנינו", הוא מדייק. "מה כל כך מטריד בעובדה הזאת?"

"לא סתם אנשים", מבאר אמציה וקולו שקט, בעוד קנז מזדקף גם הוא מכריעתו ומשלים: "חיילים ככל הנראה, פלוגה שלמה אולי".

"חיילים?" שואל שלוואן, ומעביר את עיניו בין אמציה לקנז.

"אהה", משיב קנז ובקולו יש נימת רגש שלא ברורה דיה לשלוואן, "סימני הפרזול של הפרסות אחידים ומסודרים מידי בשביל להיות שייכים למקבץ עוברי אורח".

לרגע אחד משתרר שקט על השביל. עמוק, צלול וחרישי. ואז נכנסת דבורה קטנה אל המרחב שביניהם, מתרוצצת מול פניו של שלוואן ומחרישה את אוזניו בזמזומה הטורדני.

"טוב", הוא מנופף בידו בעצבנות וכמעט חובט בחרק הקטן, "יש באיינה טקס צבאי השבוע, אולי אפילו היום. הגיוני מאד שחיילים עוברים במסלול הזה כל הזמן".

אמציה שותק, בעוד קנז, ידיו שלובות לו על חזהו, מצמצם את עיניו ואומר: "כן".

"נו?"

אבל קנז לא עונה. ידו האחת מתרוממת אל מצחו ומצלה על עיניו, בעוד ראשו פונה לכוונו של גשר הדרכים הקרוב המוביל לאיינה, ואז הוא מסתובב ומחזיר את מבטו אל שורת העצים הכהה שמאחוריו של שלוואן.

לרגע אחד הוא רק צופה בה, מבט מוזר על פניו, ואז חוצה את שביל האדמה עליו הם עומדים ומתקרב לכוונו של היער.

זה מעמד מוזר, נשגב מבינתו של שלוואן ולחלוטין לא מוצא חן בעיניו. אבל כיוון שהוא יודע טוב מספיק בשביל להעריך את הבנתו של האיש שמולו בסודותיה של האדמה – הוא מוצא עצמו עוקב בשתיקה אחר צעדיו של המונדרי בעל הזקן החום.

"הם לא הגיעו מהדרך בה באנו", אומר לבסוף קנז, וקולו שקט מאד כשהוא זורה את העפר שבידיו ברוח הצהריים הקרירה, "הם הגיעו מכאן, מהיער".

השמש שמעליהם חזקה במיוחד היום או שאולי זוהי דווקא אשמתה של העובדה שלא אכל מאומה במשך ארבע השעות האחרונות, כך או כך נוטה שלוואן להאמין כי המילים אותן שמע כעת מפיו של קנז הינן פרי דמיונו המפותח.

"הגבול עובר אמנם בעומק היער", הוא מציין וקולו הופך פתאום יבש עד מאד, "אבל עד כמה שידוע לי זאת נקודה מאובטחת מאד, אולי אפילו בין השמורות ביותר".

קנז שותק, גם אמציה. ומעיו של שלוואן מתכווצים פתאום כשהוא מטלטל את ראשו ואומר: "גם אם חייליו של אבי הצליחו לפלוש פנימה דרך היער ולהרוג את השומרים – איך יתכן שרק אנחנו יודעים על כך?"

לצידו מושך אמציה בכתפיו, "היער מתחיל עוד בכוזר האחרת, לא לחינם יש שם מוצב מלא בשומרים. אם בחרו חייליו של יוסף לקחת את השבילים הלא מסומנים הם יכלו להספיק להפתיע את החיילים ולגבור עליהם".

מולו מהנהן קנז בראשו בתנועת קצרות, קצובות. "כל מוצב שולח רץ בבוקרו של כל יום אל המוצב הבא כדי לעדכן אותו במצבו – אם התקיפה קרתה לאחר שכבר עבר הרץ – אף אחד לא אמור לדעת מכך עד יום המחרת".

זה סוד אבטחה רציני למדי, ושלוואן מתקשה במקצת להאמין כי מידע שכזה מסתובב מפה לאוזן ללא השגחה. מצד שני, לא יהיה מפתיע אם יגלה כי למשימתם הסודית של המונדרים ישנה קשר כלשהו לגבולות כוזר ולמעבר ביניהם.

"טוב", לאט מעביר שלוואן את המושכות בחזרה אל ידו השנייה, משתדל עד מאד לדחוק ממוחו את זיכרון פניהם של כמה ממפקדי צבא כוזר החדשה. "אנחנו בדרך לראטון בכל מקרה, נדווח גם על הממצאים הללו לאולה".

הוא מזדקף, מכריח את סוסו לנוע קדימה. "הגשר הבא לא כל כך רחוק, לא?"

מאחוריו מנער אמציה את כתפיו כמתכונן לצאת לדרך ומגביה את המושכות: "לא רחוק בכלל", הוא מאשר.

אבל קנז לא נע עדיין. לרגע הוא מסתובב שוב, מביט בגזעי העצים העתיקים ואז מניע את ראשו לאט, מנער את ידיו מהבוץ הדבוק בהן ופונה חזרה לכיוונו של סוסו.

לאט מפנה שלוואן את ראשו בחזרה, משפיל את עיניו מטה אל הרעמה השחורה והמאובקת, ומכווץ אותן מעט כשהוא מבחין בראשה של החיה הנזקף פתאום במהירות.

יש רעש של פרסות מתקרבות פתאום, וקולות פיצוח אותם משמיעים הענפים כשהם נשברים ונופלים על אדמה מכוסה עלים יבשים.

סוס אחד, אולי אפילו שניים, עושים את דרכם במהירות מעומק היער לכיוונם.

בבת אחת מסתובב קנז אל העצים, ידו הבריאה שולפת את סכינו, בעוד אמציה מזנק מסוסו אל שביל החצץ ופגיון קצר ומחוספס אחוז בימינו.

על גב סוסו מתכווצת ידו של שלוואן סביב חרבו, ורגלו השמאלית מועברת קדימה במטרה לקפוץ מגבה של החיה אל האדמה, אבל הוא לא מספיק.

בדיוק מולו, בין שני גזעי עצים עבים ועתיקים, מופיעים שני סוסים שחורים ומבריקים, כשעליהם רוכבים האנשים האחרונים בעולם שהיה מצפה לראות כאן עכשיו, ונעצרים למולו בפתאומיות.

רגליו של שלוואן צונחות באחת על האדמה הקשה, והקפיצה המהירה גורמת לברכיו להזדעזע, ולרטט מוזר לעבור לאורך עמוד השדרה שלו.

לאט, מאד לאט, הוא מרים את חרבו לגובה חזהו, וקולו קר ומוזר עד מאד לאוזניו כשהוא אומר: "נעים לראות אותך כאן, האביר לאבו מטריאס".

מזווית עינו הוא מבחין בקנז ואמציה הנסוגים לכיוונו, סכיניהם מורמות גם הן ומכוונות קדימה אל הבאים, ועל אף שהוא אינו יודע אם אמציה זוכר את מטריאס מהפעם היחידה בה ראה אותו בחטף, הוא מניח כי את האיש הרוכב לצידו הוא מזהה היטב.

"שלוואן", מתנשף מנשה קפחבר, מתעלם מחרבו המוגבהת, "איך הגעת לכאן בדיוק עכשיו?".

"עכשיו?", זאת שאלה מוזרה, שאלה מוזרה למדי. אבל בהתחשב בכך שהאנשים שמולו הם אלו שחצו את הגבול, נראה לשלוואן כי יהיה הוגן יותר לגלגל לפתחם את השאלה בחזרה. "מה אתם עושים כאן?", הוא שואל לבסוף במקום לענות, ומשאיר את חרבו מוגבהת.

עיניו של מטריאס בורחות לכוונו של הנהר כשהוא קופץ מסוסו, בעוד למולו, הוא מבחין היטב בידו של מנשה העולה אל מצחו הזוהר ומוחה ממנו את הרטיבות שעל פניו החיוורות.

סבו מצד אביו נפטר עוד כשהיה יוסף נער, וגם את הוריה של אימו שהתייתמה בגיל צעיר לא הכיר מעולם – אבל עדיין, למרות שהיה רק ילד באותה התקופה, זוכר שלוואן היטב את היום בו הגיע השליח לאימו להודיע לה על מותה בטרם עת של אחותה הצעירה, ואת המבע שעלה על פניו בשעה שבישר לה זאת.

"מי מת?" הוא שואל וקולו יבש וקפוא עד מאד.

"תשאל מי הולך למות", מציע מטריאס ממקומו שעל יד מנשה וקולו עליז מאד.

בסלידה מפנה שלוואן את פניו מכיוונו של שר הצבא ומחזיר את מבטו אל מנשה קפחבר.

אבל מנשה רק מביט בו בשתיקה מוזרה. ומשום מה, נדמה לשלוואן כי הוא דווקא מוצא את תשובתו של מטריאס מלאת היגיון ובהירות.

הוא בולע, מרגיש את גרונו מחוספס למדי כשהוא מנסח את שאלתו מחדש: "מי הולך למות, האביר קפחבר?"

זאת שאלה טיפשית, שאלה טיפשית למדי, שלוואן יודע זאת עוד בטרם סיימו המילים לצאת מפיו. אבל הגברים העומדים מולו לא נראים כחושבים כך בכלל.

לרגע אחד שותק מנשה, מעביר את מבטו ממנו אל פניו של מטריאס. ואז, כאילו השלים עם גורל מר שהוטל עליו, פולט: "אבא שלך".

תמיד הייתה לשלוואן שמיעה חדה במיוחד, אבל גם אם היא לא הייתה מיוחדת למדי מרוב האנשים שסביבו, הוא זוכר היטב כי בעיות אוזניים מציקות היו נחלתו של אחיו הבכור בלבד, מעולם לא שלו.

"אבא שלי?", הוא שואל, שומע את קולו כאילו שהה בתוך בריכת מים גדולה. "מה קרה?"

"כרגע כנראה עוד לא קרה כלום", מציין מטריאס, "אבל בהתחשב בכך שהוא נטל אתו פלוגה שלמה של חיילי הוסטרס וכבר עבר את הגשר לאיינה – אני די בטוח שעד שתשקע החמה היום, כבר יקרה משהו".

"אבא שלי החליט להתקיף את איינה עכשיו?" חם לשלוואן פתאום, חם עד כדי מחנק. "מי הגה את הרעיון האווילי הזה, לאבו?"

"שאלה טובה", מציין שוב מטריאס כאילו שהו באחד מאולמות הדיונים הקרירים בארמון שבאלקן, "שאלה טובה מאד, הנסיך שלוואן".

שלוואן שותק, בוחר שלא לעדכן כרגע את האיש שמולו בידיעה כי לא בטוח שהכינוי הזה תקף כבר יותר עבורו, ואז מטלטל שוב את ראשו ומפנה את פניו לעברו של קנז בתחינה.

אבל המונדרי נראה כמבין טוב יותר את מילותיו של מנשה ממנו. "הם הרגו את החיילים בגבול שביער?", הוא שואל וקולו ענייני, "אזקו את אלו שנותרו בחיים כדי שלא יברחו, ושמו עליהם שומרים?"

מטריאס מצמצם את עיניו, בעוד מצחו של מנשה מתקמט כשהוא שואל: "איך אתה יודע?"

קנז מושך בכתפיו, "ניחוש מוצלח", הוא אומר ובקולו יש תשישות כואבת. "למה לא הצטרפתם לחיילים שעברו כאן כבר קודם?"

שלוואן לא בטוח לאן משתייך מנשה בימים אלו, לא בטוח בכלל. אבל צורת ההתייחסות הלא מסגירה בה בוחר קנז לפנות אל הבאים מן הגבול, יכולה ללמד אותו לא מעט על כך.

"לא ידענו", מתנשף מטריאס בעוד עקביו חופרות באדמה הרכה. "מידור מוחלט וחסר כל היגיון. בחיי שלא היה לי מושג קלוש על הצעד בו בחר אביך".

השביל שקט, שקט מאד. רק ציפורים קטנות, מוכתמות לבן, מפרות את הדממה מידי פעם בציוציהן השלווים.

לאט מעביר שלוואן את עיניו בין הגברים הקפואים שמולו, מביט עמוק אל תוך עיניהם השקטות, ואז מתפוצץ ברק במוחו, מסנוור אותו בהבזק חזק מידי, מכאיב.

לא בלי סיבה רכבו שר צבא כוזר החדשה ואדם שמעמדו המדיני עוד לא ברור, בעקבותיו של אביו וחייליו לאור יום. לא לחינם הם בחרו לעשות זאת על גבם של צמד סוסי מלחמה מהירים, ולא בלי גילוי, מרעיש, ונורא מידי – הם החליטו לשתף פעולה פתאום זה עם זה.

"למה רדפתם אחריהם?", צרידות משונה מפריעה לשלוואן פתאום, מלפפת את גרונו בקורים דביקים ומציקים. "אם אבי בחר להתקיף את אינה דווקא במועד הזה – אני אניח שיש לו סיבה טובה מאד למעשה הזה".

שפתיו של מנשה מתכווצות מעט ועיניו בורחות לכיוונו של מטריאס, אבל מטריאס רק שותק, מושך כתף אחת באיטיות.

"עכשיו זה בכל מקרה לא משנה", לאט, מאד לאט, מושך מנשה את סוסו אל צד הדרך. "חשבנו שנספיק לפגוש אותם באזור הגבול שביער, לכל הפחות עוד לפני הגשר – אבל מסתבר שלא לחינם קיבלו את שמם חיילי ההוסטרס".

השמש מסנוורת את עיניו של שלוואן פתאום, דוקרת את עיניו וגורמת להם להתכווץ, "זאת לא הייתה השאלה", הוא מציין וקולו שקט מאד, "שאלתי למה בחרתם לרדוף אחריהם, למה היה חשוב לכם כל כך לעצור את ההתקפה הזאת?"

שוב חונקת הדממה את השביל המאובק, רק קול נשימותיהם של בני האדם והבהמות שעליו נשמע.

לאט, מאד לאט, מזדקף שלוואן, נושם עמוקות מהאוויר הצלול שעל יד העצים הגבוהים, וקולו שקט עד מאד כשהוא שואל: "איזה סוד חשפתם, האביר קפחבר?"

"לא אנחנו חשפנו", מדייק מטריאס במקומו של מנשה, "אוהד גילה".

"אוהד?", חוזר שלוואן לאט, "אבל הוא פוטר כבר לפני למעלה משנה, לא?"

"אהה", מחזיר מטריאס וקולו רב משמעות. "פוטר כבר לפני למעלה משנה".

שלוואן לא מבין, לא מבין כלום. וכאב מוזר, מציק, פועם פתאום ברקותיו. "מה הוא גילה?", הוא שואל שוב, משתדל מאד להעניק לקולו גוון סבלני ללא הצלחה. "בקצרה אם אפשר".

עכשיו שותק מטריאס ושפתיו נפתחות כמה פעמים בלא לומר כלום, אבל מנשה קפחבר נאנח לרגע ושואל: "אתה זוכר למה סבא שלך, האביר דיאלידאן הקודם, נפטר?"

לרגע אחד קצר בוהה בו שלוואן, ואז ממצמץ בעיניו ומטלטל את ראשו: "בשביל מה זה חשוב עכשיו?", הוא שואל וקולו חד.

"הוא נפטר צעיר, לא?", ממשיך מנשה, מתעלם משאלתו, "צעיר מאד. ואבא שלך ירש את כל הונו כבר כשהיה בן עשרים".

"נכון", מאשר שלוואן ורטט עצבני בקולו, "הוא היה חולה, בדיוק כמו סבא רבא שלי שבילה את ימיו האחרונים במעיינות של דרופאסוד -"

יש שקט על השביל הקטן. שקט מוזר ומחריש אוזניים, ושלוואן מוצא עצמו משתנק פתאום כשההבנה, חדה ודוקרת, חודרת פתאום אל מוחו.

התקפי הכעס החוזרים ונשנים באלקן. נדודי השינה התכופים שאביו ניסה להסתיר. ההזדקנות המהירה שכמו קפצה עליו בשנה וחצי האחרונות, והפראנואידיות המוזרה בה לקה לאחר נישואיו ונראית לו פתאום למפרע כדרך מצוינת להרחיק ממנו את קרוביו.

רוח, עוקצנית וקרירה, מעיפה את גלימתו של שלוואן, שולחת גל צמרמורת דרך עמוד השדרה שלו. על האדמה הכהה, הכבושה, מסתחררים עלי שלכת פריכים סביב רגליהם של הסוסים במחול של כתום אדמדם.

"הוא חולה, נכון?", הוא שואל, וצרידות דביקה, מוזרה, עוטפת את גרונו. "חולה באותה מחלה שהרגה את סבא רבא שלי בסופו של דבר".

מנשה שותק, רק ראשו נע מעלה ומטה באיטיות.

"לכן הוא פיטר את אוהד", חם לשלוואן למרות הרוח, מחניק עד כדי קוצר נשימה. "כדי שלא יגלה את הסוד, הוא הרי מכיר אותו היטב מאז שהיו ילדים".

"כן", לאט מניע שוב מנשה את ראשו, מצרף את המילה השקטה לאישור הלא מילולי. "הם היו קרובים תמיד".

"ומה קרה אחר כך?"

מנשה מושך בכתפיו. "אוהד כמו שידעו כולם, הושפל מאד מהפיטורין. ומכיוון שהוא באמת נמנה על האנשים הקרובים ביותר אל אביך, וגם מכיר היטב את ההיסטוריה המשפחתית של בית דיאלידאן – הוא ניסה לחקור בעצמו את המשרתים שהחליפו אותו, והצליח לגלות את מה שניסה הוד מלכותו להסתיר. עימת אותו עם הגילוי, והפך לאדם היחיד היודע את סודו של המלך".

שלוואן שותק. וכאב הראש המציק שולח איתותים כואבים אל רקותיו.

כשהיה צעיר יותר האמין שלוואן לגרסה הטוענת כי סבא רבא שלו נסע עד דרופאסוד הרחוקה רק כי רצה לבלות בסוף ימיו באזור מלא מעיינות מרפא זכים. רק כשבגר קצת והתברר לו יותר מי היה סביו, הבין כי האביר הקודם לבית דיאלידאן הרחיק לכת מאד, רק כי לא רצה שבני משפחתו והאנשים שהעריצו אותו יחזו בקלונו, עת תשתלט המחלה בה לקה על גופו, תגביל את תנועתו ותנוון את שריריו.

מחלות הן דבר משפחתי פעמים לא מעטות בכלל. ועל אף שנחוצה השכלה רפואית כלשהי כדי לקשר בין סיבות מותם של בני משפחה אחת, יודע שלוואן כי אביו אדם חכם מספיק ומתוכנן עד מאד בכדי לברר על כך מבעוד מועד. ומה יותר הגיוני מאשר להניח כי אם גילה אביו כי גופו שלו מפתח את התסמינים בהם לקו אבותיו לפניו – החל מברר באובססיביות רבה אחר תרופה למחלתו, תוך כדי שהוא עושה הכול כדי שאף אדם מסביבתו הקרובה לא יגלה על כך מאומה?

וכיוון שסביר להניח כי אם גם ראשי משפחתו לפניו לא מצאו לה מרפא – הבין היטב כי לא ירחק היום בו יהפוך גם הוא כמותם. נכה, מוגבל וחסר כוח, הסופר את ימיו לבדו על מיטתו.

כי דבר אחד ברור לשלוואן היטב גם בלא ששמע אותו מעולם במפורש: אביו יעדיף לאבד את חייו במו ידיו ולמות בזמן אותו בחר לעצמו, כשהוא גאה, בלתי מנוצח ומלא כוח – מאשר לצפות בכבודו שלו נרמס ונעלם ממנו כשיאבד את השליטה על גופו שלו.

פתאום ברור לו מדוע בחר אביו להתקיף את כוזר האחת דווקא עכשיו, ומדוע למרות כמות החיילים הנמצאים עכשיו באיינה לקח איתו רק פלוגת הוסטרס אחת.

"הוא לא מתכנן לחזור, נכון?", הוא שואל, מרים את עיניו אל מנשה הדומם, "לקח אותם כדי לנקום באיסתרק סוף סוף, להרוס את כוזר האחת, ואז לסיים את חייו בדרך שרק הוא עצמו יבחר לנכון"

שפתיו של מנשה נפתחות, אבל מטריאס מקדים אותו: "הוא ביקש מאוהד שיביא לו כמוסת רעל אתמול בלילה", הוא אומר בשקט, "ובתמורה לכך שחרר אותו מעבדותו לתמיד".

שוב מחניק השקט את השביל. מופר רק בזמזומיהם של דבורים מפוספסות צהוב וברעש מעופם של הזבובים החגים סביב הסוסים.

"למה בחרת לרדוף אחריו?", מפר קנז פתאום את הדממה, מפנה את מבטו אל מטריאס. "אם צמרת כוזר הישנה תיפול וגם אביך יפנה את מקומו – אני מניח שתשמח מאד למלא את מקומו בעצמך, לא?".

מטריאס צוחק. גיחוך יבש וחלול.

"גם הוא יודע את זה", הוא חוזר בלעג, "גם הוא יודע את זה, בן אדם. והדבר האחרון בעולם שהוא יסכים לעשות הוא להשאיר לי את המלוכה על מגש של כסף".

לרגע אחד ארוך רק מביט קנז בשר צבא כוזר החדשה בלא לומר כלום, ואז מטה את ראשו מעט ימינה ואומר: "אם כך, אפשר כבר להניח כי מסביבה של כוזר מצחצחים אויבנו את חרבותיהם ממש ברגע הזה".

קרן שמש אחת זוהרת מסנוורת פתאום את עיניו של שלוואן, מטשטשת את פניו של קנז ממנו לרגע אחד ארוך.

"כן", אומר מטריאס בשקט לצידו, "כוזר תעלה בלהבות בקרוב מאד. אין לי מושג מה תכנן אבא שלך ועם מי הוא כרת ברית כדי להבטיח שאף אחד משונאיו לא יירש אותו לאחר מותו, אבל דבר אחר ברור לי: הוא לא האדם שיעזוב את כל מפעל חייו רק כדי לנקות את הדרך לשלטון עבור אויביו".

שוב מסתחררת הרוח סביבם, צורבת את עיניו של שלוואן בגרגרי עפר חומים. "היינו בדרך לאולה טרסדיאן", הוא אומר וקולו זר לאוזניו, "אולי נוכל לדהור אליו ולבקש ממנו-"

"הוא נפל בשבי", קוטע אותו מנשה, "אתמול בלילה, הוא והחיילים שלו הגיעו למצודת דיאר למשימה סודית כלשהי".

"נפל בשבי?"

"אהה", מאשר מטריאס וניצוץ עליז מבהיק משום מה בעיניו, "תאר לעצמך להצליח לעשות את זה פעמיים".

קנז שותק. גם מנשה.

"אלוקים", מתנשף אמציה.

"כן", מגחך מטריאס, "זה יהיה רעיון נחמד לפנות אליו עכשיו, אני מסכים".

אמציה שולח אליו מבט חד, וגם קנז מכווץ את עיניו לעומתו, אבל שלוואן לא טורח אפילו לענות.

בתנועה אחת חדה הוא מחזיר את חרבו לנדנה, ובתנועה חדה לא פחות מזנק על סוסו השחור. "איינה קרובה", הוא אומר כשהוא מתיישב על גבו של הסוס, "הגשר אליה ממש מולנו".

"אתה נורמלי?" מברר מטריאס, "מרגיש טוב? הם עברו את הגשר מזמן ובטח הספיקו כבר לכתר את אזור הטקס, כמו שאתה בטח יודע – אבא שלך טוב מאד בלתכנן תוכניות מדויקות".

לאט שואף שלוואן את אוויר הצהרים הצלול שעל השביל, "צריך לעשות משהו", הוא אומר לאט, "אנחנו לא יכולים לשבת כאן ולא לעשות כלום".

"זה נגמר, ילד", מרכך מטריאס את קולו פתאום, "באמת שאני מצטער, אבל נראה לי שארכב עכשיו לאלקן להכין את הצבא – אם אני מבין נכון את מחשבתו של אביך, בימים הקרובים כבר נעמוד על סיפה של מלחמה כוללת".

לאט, מסב שלוואן את סוסו, מפנה את גבו אל חומותיה של איינה. "אתה שר הצבא", הוא מציין בשקט, "אם כוזר תשרוד את זה ויגלו שברחת – יתלו אותך ראשון".

מטריאס שותק, נועץ בו את עיניו לרגע אחד ארוך ואז מפטיר: "אם".

"תן לי רק להיכנס לשם", מבקש שלוואן, "אף אחד מהחיילים לא ימנע ממך לעבור, הם יחשבו שהגעת לשם יחד עם הכוח המאסף".

"בשביל מה?", מפר מנשה פתאום את השקט, "לשם מה להסתכן כך הנסיך שלוואן? אבא שלך עשה את הבחירות שלו כבר לפני הרבה זמן, בדיוק כשם שעשית אתה".

שלוואן בולע וגרונו כואב פתאום מאד כשהוא מביט לכוונו של קנז הדומם. "כדי לנסות לדבר איתו", הוא לוחש, "לנסות עוד פעם אחת. אני לא יודע מה איתכם, אבל אם זה באמת נגמר, אני לא רוצה ללכת מכאן בלי קרב אחד אחרון".

שוב שקט השביל. דומם לרגע אחד ארוך וחם.

"קלישאות הן דבר נחמד", מפר מטריאס את השקט וקצה של חיוך מעקם את שפתיו, "תמיד חשבתי ככה. אבל בסדר, אני אכניס אותך לשם ואז אחזור".

שלוואן שותק, מפנה את פניו לכיוון השביל הארוך המעוטר בכתמי אור וצל רכים.

מולם מתנשאות חומותיה של איינה, מעבר לגדה נעים ברוח הקלה עליהם הירוקים של עצי הדובדבן, ומעל המים הנוצצים, לא רחוק מהם – חוצה גשר עץ עתיק את הנהר.

גם קנז ואמציה עולים על סוסיהם, ממהרים לכיוונו, רק מנשה ניצב עדיין ליד סוס המלחמה השחור שלו, ומבטו נעוץ עדיין בגשר העתיק, הרחוק.

"מנשה?"

"פעם", אומר כאילו לעצמו ראש ממשלת כוזר לשעבר, "הבטתי על גשר דומה לזה שמולנו, על שפת נהר אחד יפה רחוק מכאן, והתלבטתי אם כדאי לי לעבור אותו". הוא שותק, מניע את ראשו ואז מוסיף: "היה לי הרבה מה לאבד אז, אתה יודע. כבוד, משפחה, ידידים", צחוק מוזר נפלט לרגע משפתיו. "חיים יפים היו לי אז. חיים יפים שרציתי מאד לנצל".

לרגע אחד ארוך הוא רק שותק, מביט אל הנהר הנוצץ כשדוק שקוף, ערפילי, מכסה את אישוניו, ואז מרים את עיניו לכוונו של שלוואן: "אז אל תשאל אם אני רוצה לבוא ילד, תשאל אותי אם יש לי עדיין מה להפסיד".

 

[המלמד מבני ברק]

וואו וואו וואו!!!!!
איזה פרקים!!! קראתי בנשימה עצורה.......
והפרק האחרון? אה! התעליתם מעל עצמכם @משולש ברמודה
מחכים לסוף מסעיר..

 

[מירי11111]

קודם כל אני ממש אוהבת את סגנון הדיבור של יוסף
ממש מזכיר לי את החמס

וואו איזה סיפור...
(ומקווה רק שלא שכחת את אונמר ואולה.... הם קצת נעלמו לי לאחרונה )

 

[joelly]

כה לחי!
את גאונה.
עלילה נפלאה.

 

[brachy 100]

לא יכולה
לא יכולה
לא יכולה
הרבה הרבה הרבה יותר גאוני, מטורף ומצמרר מהסיפור המקורי
אבוי לך אם את משאירה אותי כך שבועיים.

 

[רצתה]

פשוט אין לי מילים!
הגאונות הזאת!
זה פשוט- וואוו!

 

[מסוגל]

מוצא את עצמי מוחמא מכך שנחשתי נכונה שיוסף חולה נוטה למות, (וממתין להתגשמות הניחוש השני: אלרנן דיליאבר הוא המדליף ליוסף, כנראה בעקבות או בשילוב הטעיה מסוימת). נוסף לכל מה שכבר נאמר על הכתיבה, יש כאן פיזור רמזים מטרימים באופן מדויק.

התוכנית המלאה של יוסף בנויה טוב, עדיין מפריעים לי כמה דברים בנוגע למורכבותה:
1. אני מבין שאנחנו צריכים לקבל כהנחה ראשונית שלא היתה שום דרך אחרת להחדיר את עשרת החיילים דרך הגבול, אחרת אין שום סיבה שיוסף יתאמץ בנוגע לכל השלבים הראשונים של התוכנית. הבעיה היא שבספרים, אפילו אם נתעלם מפדהאל, אנחנו נתקלים מספר פעמים באנשים ש'גונבים' את הגבול, די בקלות. מובן שמדובר בעניין פשוט למדי. אפילו אם נתעלם מהכתוב בספרים - ככלל אין היגיון שהחדרת עשרה אנשים דרך גבול, כל גבול ארוך שרק יהיה, תהיה מורכבת במיוחד.

2. לא היתה ליוסף סיבה לעשות את הטבח בחיילים שמתואר בתחילת הסיפור, זה שהוביל לנקמה. לפי המתואר יוסף הסתמך על השילוב הזה: המוטיבציה של איסתרק לנקמה + מידע שיסופק לו אודות הקלות בה הוא יכול להרוג את יוסף. אלא שחוליית המוטיבציה לכאורה מיותרת לחלוטין. איסתרק לא זקוק לטריגר מיוחד כדי לנסות להרוג את יוסף, והיה אפשר להסתפק בהעברת המידע בלבד, ולהיות משוכנע שאיסתרק ינצל אותו.

3. זה לא חור בתוכנית, אבל חוליה שנשארת מיותרת בסיפור: כל עניין הבגידה של אליצור חסר משמעות. הפעולות של שני הצדדים היו נראות בדיוק אותו הדבר גם אם מסירים את כל קו העלילה הזה. ברור שיוסף מרוצה מכך שיש לו סוכן משולש, כזה שגורם לאיסתרק להאמין שהוא האחד ששולט במידע, אבל הלכה למעשה אין לכך השלכות. איסתרק היה פועל כפי שפעל גם אם לא היה משוכנע שיש מרגל אותו הוא מזין במידע שלילי.

 

[אפרוח מבושל]

עלילה מדהימה. מיוחד במינו