סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

אחרי הסוף הטוב,
הכל יימחל לך @משולש ברמודה,
אבל זה??

כי אין שעשוע בחיוך הזה, גם לא שמחה לאיד או צהלת ניצחון. ועל אף שברור לאולה כי זהו חיוך של אדם היודע היטב כי תוכניותיו צלחו כולן, הוא תוהה לעצמו האם זיהה בקצהו גם כאב.

אפילו לשנוא אותו כבר אי אפשר??:cry:

אגב, אפיון הדמות שלו, עושה לי דז'ה וו נוראי עם חבר כנסת מסויים :oops:. זה אומר שאת עושה עבודה מצוינת, ומציאותית

פרקים מעולים!
פוכרי אצבעות וממהרי דופק!
תודה!

 
אפשר כבר להגיד על 'קדיש' על איסתרק.
יהי זכרו ברוך.
(@משולש ברמודה הבטחת לנו בלי הפי אנד, זוכרת?)

הפרקים פשוט---- מדהימים זו לא מילה מספקת.
הפרק על איתם ממש, אבל ממש מוצלח ויפהפה
הפרק האחרון מטלטל.
 
תגידי, משולש, מה עם המשך?
כאילו, אנחנו טיפטיפה במתח, את יודעת...
מחר בעז״ה יעלו שני פרקים חדשים.
(@משולש ברמודה הבטחת לנו בלי הפי אנד, זוכרת?)
על זה הייתי חייבת להגיב.
אני לא מבטיחה כלום. לא לכאן ולא לשם.

אפילו לא לאחותי שקראה כבר את הפרקים החדשים והחליטה שאני חייבת לה ספוילרים :)
 
דממה שוררת ברחבת הטקסים המפוארת, והיא עמוקה כל כך, עד שלרגע אחד קטן ומוזר חושב איסתרק שאולי התחרש. אחרת לא ברור למה הציפורים שהתעופפו מספר רגעים קודם לכן בעליזות מעל ראשיהם של האנשים הפכו שקטות פתאום.

"הייתי יכול להזמין אותך כמובן לארמוני", אומר יוסף לאט, בשקט, "אבל חששתי שתהיה חכם מדי בשביל להסכים לביקור שכזה". הוא שותק לרגע, נאנח, ואז מפנה את פניו לעברו של הקהל: "לצערי נאלצתי להגיע עד הנה מכיוון שהאיש המתקרא מלככם לא הותיר לי ברירה. ועל אף ששנים רבות עוד לפני הרגע הזה, הוכרע המאבק על זהותו של מלך הארץ הזאת בהצבעה חוקית ופומבית לחלוטין – סרב לקבל את החלטת המועצה העליונה, והטיל את הארץ האהובה שלנו למלחמת דמים מיותרת".

מבחוץ נשמעות קריאות החיילים המקיפים את היציעים, בשערים מחליפים חיילי הוסטרס אפורים פקודות עם עמיתיהם, אבל הקהל שביציעים דומם עדיין. ואיסתרק מוצא עצמו תוהה פתאום האם שתיקתם נובעת מפחד, בלבול, או שמא אולי תהייה האם דובר האיש שמולם אמת.

לאט הוא נושם עמוקות, ומניע רק את שפתיו כשהוא אומר: ״ברוך הבא לאדמותיי, יוסף דיאלידאן״.

חיוך קטן, מוזר, מעקם את שפתיו של יוסף כשהוא מגחך: ״תמיד היית גאה מדי בשביל להודות בתבוסה, מה?״

זה משפט שמחייב התייחסות מצידו בוודאי, לכל הפחות תגובה כלשהי. אבל אין באמת טעם להמשיך בהחלפת המהלומות ההדדית הזאת, לא כשיתרונו של יוסף ברור כל כך. ולכן הוא מותח את שפתיו כאילו הסב לו הרמז בדבריו של יוסף רק נחת ושואל: "בשביל מה כל זה? הרי בשביל להרוג אותי יכולת לבקש מן הקשתים שהכנסת הנה במרמה לכוון את חיציהם אלי ולא אל שומרי הראש שלי".

זאת שאלה טובה, שאלה טובה למדי. איסתרק יודע זאת כשם שהוא יודע היטב שיוסף מודע לה.

אבל מולו, במרכזה של פלוגת החיילים, כשהוא גבוה בראש וקצת מאולה – עדיין מחייכות עיניו של יוסף.

"אתה מכיר את משחק המלכים הפרסי?" שואל מלכה של כוזר החדשה במקום לענות, ומטה את ראשו מעט ימינה. "משחק אסטרטגיה מעורר מחשבה ומתוחכם במיוחד, וכמו שיודע כל דרדק – המנצח הינו זה שמצליח להביא את מלכו של הצד הנגדי למצב הנקרא 'שחמט'".

איסתרק שותק.

"ומה פירושה של המילה הזאת, אתה גם יודע?" לאט נעה ידו של יוסף בתנועה רחבה סביב, ורעד קטן ומוזר חולף בה, כשטבעתו עטורת יהלום מנצנץ אחד, מפזרת ניצוצות של אור. "בניגוד לדעה הרווחת, ורובכם בוודאי תופתעו לשמוע זאת, פירושה של המילה שחמט אינה המלך מת. שחמט פירושה: המלך חסר אונים".

הדממה שביציעים עמוקה מאד, חובקת בחוזקה את במת הנכבדים, וחונקת את איסתרק תחת משקלה הכבד. בדיוק מעל המקום בו עומד יוסף עפות שוב ציפורים, וגם ריחו הקסום של הנהר ממלא את האוויר בניחוח הצמחייה הגדלה על שפתו, מחוזק היטב על ידי רוחות סתיו קרירות שהחלו פתאום מנשבות.

"אתה בן מוות", לאט, אומר זאת יוסף, לאט ובשלווה מוזרה. "אתה וכל שרי ממלכתך, ולא אני אמרתי זאת – החוק הכוזרי שנכתב עוד בימיהם של אבותיך הקדומים קובע כך", הוא שואף נשימה אחת עמוקה ומוסיף: "אבל אני לא באמת צריך להרוג אותך כדי לנקום בך על המרד. אין לי כל צורך בזה, איסתרק. אני רק אתן לך לצפות, חלש וחסר אונים, בחייהם של השרים היושבים כאן ניטלים אחד אחרי השני בעבור המשך עקשנותך למלוך – ואז, רק אחרי שלא יישאר בידך מאומה, אדע כי אכן קיבלת את עונשך על מאבק הדמים אליו גררת את כוזר כולה".

מכיוונם של היציעים החל עולה פתאום רחש דיבורים, עדין כלחשו השקט של הים. אבל על אף שהוא יכול לנסות להזיז מעט את צווארו למרות לחצו המאיים של הסכין – מעדיף איסתרק שלא להביט בעיניהם של האנשים שבקהל.

קריר על במת הטקס, אבל האוויר בשום ונפלא. ועל אף שרוח חזקה כבר מנשבת בדגלי התכלת, מזג האוויר עדיין נוח יחסית לעומת החום המעיק ששרר עד שעות הצהריים המוקדמות.

בשביל נקמה? ככה פשוט? להרוג את כל אנשיו מולו, לתת לו להתענות במחשבה כי רק בשל בחירותיו שלו מצאו את מותם, ואז לקחת אותו בשבי ולתת למצפונו לייסר אותו עד יומו האחרון?

פתאום ברורה לאיסתרק תוכניתו של יוסף, ברורה ופשוטה מאד.

כי אם יש משהו ממנו אכפת ליוסף יותר מכול זוהי תדמיתו הציבורית ומעמדו האיתן בעיני העם. ומה יחשב כעונש גדול מספיק עבור אדם שבחר לרצוח את האנשים הקרובים אליו כדי להשיג לעצמו עוד מעט כבוד, יותר מהשפלה פומבית שכזאת?

זה יום יפה. קסום אפילו. מלא אור בהיר וציפורים מצייצות. והשקט הדוקר מכיוון שולחן הנכבדים מכאיב לאוזניו פתאום.

הרי גם את אביי הרג יוסף. במו ידיו אפילו אם נכונות השמועות. ואם החליט שלא להרוג אותו עכשיו ולהעניק עונש מוות לשריו במקומו, נראה כי בהחלט מצא לעצמו דרך אחרת, טובה הרבה יותר, לספק את יצר הנקמה שלו.

"אין איזו הצעה נגדית?", לאט נמתחות שפתיו של יוסף שוב כלפי מעלה. "וויכוח שנון או עסקה מתוחכמת? ואני לתומי חשבתי כי השבי הקווארי לימד אותך פרק בהלכות משא ומתן".

מאחורי שפתיו החתומות של איסתרק מתכווצים מעט מיתרי קולו.

"לא?", שואל שוב מלכה של כוזר החדשה ובקולו שמץ ברור של תמיהה, ואז טופח על מצחו כאילו נזכר בדבר מה פתאום. "בוודאי תסלח לי שפרחה מזיכרוני הברית שכרתת עם בנו של מנהיג השבטים הקווארים כשהיית שם. ואם נביא בחשבון שגם את ביתו לקחת לך לאישה מבלי להסס – אפשר להבין פתאום איך גם לכוזר לא מיהרת לחזור, אלא רק אחרי ששמעת כי המועצה העליונה העבירה לידיי את המלוכה".

דממה עונה לו מבמת הטקס. דממה עמוקה וצלולה מאד.

תמיד היה יוסף נואם בחסד עליון, אמן משחק ואיש שיחה מבריק. איסתרק יודע זאת היטב עוד מן הימים בהם הייתה כוזר כולה תחת שלטונו של אביו, על אחת כמה וכמה מהימים שבאו אחרי ששב מהפלאט. וכיוון שכך, הוא אינו מתקשה כלל להבחין במטרה המסתתרת מאחורי דבריו של יוסף.

יש אנשים רבים מאד ביציעים הללו. קהל גדול, מגוון למדי, ושקט מאד. אם חיפש מלכה של כוזר החדשה אוזניים כרויות בכדי לשטוח עליהן את המילים בהן לקח בשבי כמעט מחצית מתושביה של כוזר – לא יכול היה לבחור לעצמו רגע מתאים יותר מזה. ומה טוב יותר מאשר אזכרת עברו המפוקפק של השליט המולך על כלל האנשים הקשובים האלו?

וכיוון שכך, הוא נושם עמוקות שוב, מיישר את כתפיו, וכשהוא משתדל מאד לשמור על קולו שלו אומר: "כולי תקווה כי המשא ומתן אותו ניהלת אתה עם מנהיג השבטים הקווארים, הצליח ללמד אותך טוב יותר את הכללים הללו".

"אה", נאנח יוסף ומפנה את פניו אל הקהל, "הבדותה המטופשת ההיא. איני יודע למה אתה סבור שהעם ברחובות מאמין לה, אבל כיוון שהיגיון מעולם לא היה צד חזק במלחמה אותה אתה מנהל נגדי, אעזור לך: לו רציתי את עזרתם של הקווארים כדי להשתלט על כוזר – הייתי מבקש מהם להרוג את הנסיכים המלכותיים, לא לקחת אותם בשבי".

זה טיעון טוב. טיעון טוב למדי. ואלמלא הייתה העובדה כי יוסף השתמש בבגידתו של קאה הי כדי לתרץ את מעשיו - חכמה למדי, היה הדבר יכול אפילו להיות מצחיק.

אבל זה לא מצחיק. לא מבדח אפילו במעט. ואיסתרק מוצא את עצמו נאבק בכוח בדחף להשיב חזרה.

לרגע אחד קצר הוא שוקל את האפשרויות כולן במוחו, ובמשנהו הוא מגלה כי הצורך הזה נחסך ממנו, שכן האביר דיליאבר, פניו חיוורות מאד וידו האחת רועדת מעט על משטח השולחן מכוסה הארגמן, עושה זאת במקומו.

"שקרן", מתיז אלרנן ממקום מושבו שעל יד שר הטקס. "איש בזוי וחסר בוש-"

"לא יפה", קוטע אותו יוסף, "לא נאה, האביר דיליאבר. הרי גם אני וגם אתה זוכרים היטב איך חשדת באוזני כי מעשיו של האביר סטזדיראן הם אלו שהמיטו חורבן על כוזר. מה שינה את דעתך פתאום? סיפוריו התמוהים של יורש העצר שהוא במקרה גם אחיינך, והיה טיפש מספיק בכדי להורות לשיירתו לעבור דרך הנקרה הצרה והחשוכה ביותר בכוזר?"

"ראו", הוא מחווה בידו ואז נאנח, "אני יכול להבין אתכם. הלכתם שולל אחרי ילדון שעוד לא מלאו לו עשרים רק בגלל שמו המלכותי ואהבתכם למוכר והישן. אבל אתם, כל אחד ואחד מן האנשים היושבים כאן מולי, חתם במו ידיו על הצו המעביר אלי את סמכויות המלוכה בלא שפקפק בכוחי למלא את התפקיד ביושר, באמונה ובאחריות", לאט מנענע יוסף את ראשו מצד לצד, "איך נתתם לליבכם להיות קל השפעה כל כך עד שהלכתם שולל אחרי תירוצים חסרי כל ביסוס, ליביתם את אש המלחמה בכוזר, ואפשרתם לה להיקרע כך באכזריות?"

"חסרי ביסוס?", נראה כי משואל מן הגי הישוב על יד כסאו של פנרס שפונה זה מכבר על ידי אחד מן הפועלים, מאבד את הצבע הטבעי שעל פניו לחלוטין – "רק לפני מספר רגעים רצחו שליחיך את פנרס בלואדאן אל מול עינינו באכזריות. ואתה רוצה שנאמין לך שאתה אומר כי לא שלחת להרוג את רעואל מנוחתו עדן?"

אותו ניצוץ זוהר מבריק שוב בעיניו של יוסף, וגם הרעד המוזר בו הבחין איסתרק עוד קודם חולף שוב בידיו.

"פנרס בלואדאן הינו מורד במלכות", הוא אומר וקולו השקט ארסי עד מאד. "במלוא משמעותה של המילה מורד. וכיוון שכך כבר שנים קודם לכן, גזר הוא בעצמו את דינו למוות. טובי בניה של כוזר לא היו מאבדים את חייהם בקרבות אם רק היה בוחר לתת את המלוכה לאדם שנבחר אליה, ולא פותח במרד אלים בזמן בו הממלכה כולה עוד מלקקת את פצעיה מאותו הטבח בנקרת באטר".

רגע הוא שותק, נאנח ואז מוסיף: "כשם שבנך רובן שאינו נוכח איתנו לצערי, נחשב גם הוא מורד במלכות".

משואל שותק, אבל איסתרק יכול להבחין ברטט הקצר, המהיר, שחולף בפניו כשהוא משפיל את עיניו אל מפת השולחן הרקומה.

"ובאשר להוד מלכותו המלך רעואל מנוחתו עדן", לאט מושך יוסף כתף אחת, "הלוואי ויכולתי לדעת מיהו האדם רע הלב שבחר להמיתו, ולו בכדי שאוכל להעניק לו את עונשו הראוי והמתאים".

לו רק יכול היה איסתרק להסב את פניו – היה עושה זאת כבר מזמן. שכן הוא אינו יודע מה מחליא יותר, שמו של אביו הנהגה בידי רוצחו בשלווה גדולה כל כך או הדרך בה מציג יוסף את עצמו כמלאך מושיע וצחור כנפיים בפני כלל בעלי התפקידים, החיילים והאזרחים, שבאו לחזות בטקס מכל קצוות כוזר. אבל הוא אינו יכול, אינו יכול לזוז אפילו במעט. וכיוון שרק עפעפיו נותרים לו כמגן אחרון – הוא בוחר להניח להם לרדת מטה.

לשנייה אחת ארוכה נעלמים חיילי ההוסטרס האפורים מעיניו, וגם הכרכרה הנאה ופניו של יוסף הופכים באחת לכתם שמש אדמדם וחם. ובמקומם ממלא את מוחו זיכרון עיניו של האיש אותו רצח יוסף, והוא שלו ורגוע ויציב מבט כל כך – עד שנדמה לו פתאום כאילו לא הלך מכאן מעולם.

לו רק יכול היה להישאר כך היה ממשיך לשמור את עיניו סגורות לנצח. נותן לזיכרונות להציף את מוחו, מאפשר לצבעיהם המטושטשים להקל במעט את הכאב הצובט המסחרר את ליבו, וליופיים להשכיח ממנו את המציאות המקיפה אותו. אבל אף שהוא משתוקק לעשות זאת, זיכרון פניו של יוסף הניצב מולו לא מאפשר לו להישאר כך.

הרבה אפשר לומר על יוסף דיאלידאן, בלא מעט מחמאות מפוקפקות אפשר לעטר את ראשו, ובהרבה כינויים ססגוניים לתאר את אופיו. טיפש לא יהיה אחד מהם.

יש צבא באיינה עכשיו. עשרות חיילים מאומנים שמקיפים את היציעים עדיין, ידיהם על נשקם ועיניהם דרוכות, מחכים בייאוש לרגע הקטן שיאפשר להם לפעול, לשנות אולי את גורל המערכה כולה.

וכמו שברורה לו היטב נאמנותם, כך ברורה לו היטב העובדה כי לא יניחו ליוסף ולחייליו להרוג את צמרת השלטון כולה ולצאת כשבידיהם שבוי המלך.

וגם יוסף יודע זאת היטב.

הרי אף אדם ששכל בקודקודו לא היה חוצה את הגבול אל אדמת אויב, מקיף את שרי הממשלה והמלך בחייליו, ובמקום לקחת אותם כולם בשבי ולקבל נקודת פתיחה מצוינת במאבק על שאר חלקיה של כוזר – בוחר להרוג אותם אחד אחרי השני רק כדי לספק את יצר הנקמה שלו.

ואם כך, נותר לו רק לתהות מדוע לא פוחד יוסף כלל לסכן כך את כל עמלו לשם נקמה בלבד.

לאט הוא פוקח את עיניו, מישיר את מבטו אל האיש שכרע ברך לפניו פעם אחת עת העניק לו את נזר העוצרות, וכאילו היה זה דיון תקציבי שליו ואף סכין מחודדת לא מוצמדת לצווארו, שואל: "ומהי הצעתך האמיתית?"

"הצעתי האמיתית?" חוזר יוסף וקולו מלא פליאה. "ומי אמר שישנה אחרת מזאת?"

"ההיגיון", משיב איסתרק בשקט, "ההיגיון טוען זאת, יוסף. הרי מה תועיל לך הריגתם של אנשי השלטון, אם בסופו של דבר יאזלו אבני המזל שברשותך ותישאר מוקף במאות מחיילי הנחושים כשלצידך כמה עשרות אנשים בלבד?", הוא עוצר לרגע, שואף עמוקות, ואז מוסיף: "הרי גם אתה תסכים איתי בוודאי, שלא הכול שווה את חייו של מלך".

שוב מעקם החיוך המוזר את תווי פניו הנאים של יוסף, וניצוץ קטן, בוהק, משחק בעיניו השקטות.

לאט הוא מרים את קצה זרתו אל סנטרו, כאילו הוא הוגה עמוקות בשאלה אותה הציב לפתחו איסתרק, ונועץ בו את עיניו כשהוא שותק לרגע אחד ארוך. ואז נשמטת ידו מטה והוא מפטיר: "ובכן, אף פעם לא הכחשתי שאתה אדם חכם".

"מהי הדרך השנייה אתה שואל?", לאט מתענג מלך כוזר החדשה על המילים, כאילו הוא טועם אותן כל אחת בפני עצמה. "בדרך השנייה איסתרק יקירי, אתה תודה כאן, באופן פומבי, שהמלכות הייתה שייכת לי הרבה לפני שחזרת מהפלאט כדי לחמוס אותה. שאתה ואנשיך הפצתם עלילה שקרית ומסיתה הקושרת אותי אל נפילתך בשבי ורציחתו של המלך רעואל, ושמאחורי עקשנותך למלוך אין דבר מלבד תאוות שלטון פשוטה. ואחר כך, אחרי שתשחרר את כוזר משקריך – אבקש ממך להתלוות אלי, לצורך ביקור מחכים ואישי בארמוני שבאלקן".

הוא שותק לרגע, מעביר את ידו על עיניו ואומר: "אם לא, בכל חמישה רגעים נוספים מעכשיו, ישלמו שריך שכאן את מחיר גאוותך האנוכית".

----
 
סמוך לגשר הראשון המוביל אל איינה, בשעה שחומותיה של העיר מתחילות להיעשות ברורות וחדות יותר, מגלה קנז את העקבות הראשונים.

ועל אף שהשמש כבר זוהרת במרכז השמים ואורה המסנוור מקשה להבחין בבירור בסימנים, הוא בוחר לעצור את סוסו, לכרוע על האדמה הכהה, ולהזמין את אמציה להצטרף אליו לאחר רגע אחד דומם וארוך מידי.

לאט עוצר גם שלוואן את סוסו, מביט בשני הגברים כשעיניו מכווצות, וכשהוא מעביר את המושכות לידו הימנית שואל: "מה לא בסדר?"

המונדרים שותקים, מרימים את עיניהם לרגע אחד לכיוונו, ואז מעבירים את עיניהם שוב אל האדמה הכהה.

הם עוקבים אחר שפה אותה שלוואן מעולם לא טרח ללמוד וגם לא רצה להבין. וכיוון שכך הוא משתדל מאד להמתין בסבלנות עד שיואילו לשתף אותו בממצאיהם. אבל רגעים לא מעטים חולפים עליו בשקט דומם מידי בטרם מזדקף אמציה, מוחה את מצחו ביד מאובקת ופולט: "עברו כאן לפנינו".

עיניו של שלוואן מתכווצות מעט, "סביר להניח שאכן עברו כאן לפנינו", הוא מדייק. "מה כל כך מטריד בעובדה הזאת?"

"לא סתם אנשים", מבאר אמציה וקולו שקט, בעוד קנז מזדקף גם הוא מכריעתו ומשלים: "חיילים ככל הנראה, פלוגה שלמה אולי".

"חיילים?" שואל שלוואן, ומעביר את עיניו בין אמציה לקנז.

"אהה", משיב קנז ובקולו יש נימת רגש שלא ברורה דיה לשלוואן, "סימני הפרזול של הפרסות אחידים ומסודרים מידי בשביל להיות שייכים למקבץ עוברי אורח".

לרגע אחד משתרר שקט על השביל. עמוק, צלול וחרישי. ואז נכנסת דבורה קטנה אל המרחב שביניהם, מתרוצצת מול פניו של שלוואן ומחרישה את אוזניו בזמזומה הטורדני.

"טוב", הוא מנופף בידו בעצבנות וכמעט חובט בחרק הקטן, "יש באיינה טקס צבאי השבוע, אולי אפילו היום. הגיוני מאד שחיילים עוברים במסלול הזה כל הזמן".

אמציה שותק, בעוד קנז, ידיו שלובות לו על חזהו, מצמצם את עיניו ואומר: "כן".

"נו?"

אבל קנז לא עונה. ידו האחת מתרוממת אל מצחו ומצלה על עיניו, בעוד ראשו פונה לכוונו של גשר הדרכים הקרוב המוביל לאיינה, ואז הוא מסתובב ומחזיר את מבטו אל שורת העצים הכהה שמאחוריו של שלוואן.

לרגע אחד הוא רק צופה בה, מבט מוזר על פניו, ואז חוצה את שביל האדמה עליו הם עומדים ומתקרב לכוונו של היער.

זה מעמד מוזר, נשגב מבינתו של שלוואן ולחלוטין לא מוצא חן בעיניו. אבל כיוון שהוא יודע טוב מספיק בשביל להעריך את הבנתו של האיש שמולו בסודותיה של האדמה – הוא מוצא עצמו עוקב בשתיקה אחר צעדיו של המונדרי בעל הזקן החום.

"הם לא הגיעו מהדרך בה באנו", אומר לבסוף קנז, וקולו שקט מאד כשהוא זורה את העפר שבידיו ברוח הצהריים הקרירה, "הם הגיעו מכאן, מהיער".

השמש שמעליהם חזקה במיוחד היום או שאולי זוהי דווקא אשמתה של העובדה שלא אכל מאומה במשך ארבע השעות האחרונות, כך או כך נוטה שלוואן להאמין כי המילים אותן שמע כעת מפיו של קנז הינן פרי דמיונו המפותח.

"הגבול עובר אמנם בעומק היער", הוא מציין וקולו הופך פתאום יבש עד מאד, "אבל עד כמה שידוע לי זאת נקודה מאובטחת מאד, אולי אפילו בין השמורות ביותר".

קנז שותק, גם אמציה. ומעיו של שלוואן מתכווצים פתאום כשהוא מטלטל את ראשו ואומר: "גם אם חייליו של אבי הצליחו לפלוש פנימה דרך היער ולהרוג את השומרים – איך יתכן שרק אנחנו יודעים על כך?"

לצידו מושך אמציה בכתפיו, "היער מתחיל עוד בכוזר האחרת, לא לחינם יש שם מוצב מלא בשומרים. אם בחרו חייליו של יוסף לקחת את השבילים הלא מסומנים הם יכלו להספיק להפתיע את החיילים ולגבור עליהם".

מולו מהנהן קנז בראשו בתנועת קצרות, קצובות. "כל מוצב שולח רץ בבוקרו של כל יום אל המוצב הבא כדי לעדכן אותו במצבו – אם התקיפה קרתה לאחר שכבר עבר הרץ – אף אחד לא אמור לדעת מכך עד יום המחרת".

זה סוד אבטחה רציני למדי, ושלוואן מתקשה במקצת להאמין כי מידע שכזה מסתובב מפה לאוזן ללא השגחה. מצד שני, לא יהיה מפתיע אם יגלה כי למשימתם הסודית של המונדרים ישנה קשר כלשהו לגבולות כוזר ולמעבר ביניהם.

"טוב", לאט מעביר שלוואן את המושכות בחזרה אל ידו השנייה, משתדל עד מאד לדחוק ממוחו את זיכרון פניהם של כמה ממפקדי צבא כוזר החדשה. "אנחנו בדרך לראטון בכל מקרה, נדווח גם על הממצאים הללו לאולה".

הוא מזדקף, מכריח את סוסו לנוע קדימה. "הגשר הבא לא כל כך רחוק, לא?"

מאחוריו מנער אמציה את כתפיו כמתכונן לצאת לדרך ומגביה את המושכות: "לא רחוק בכלל", הוא מאשר.

אבל קנז לא נע עדיין. לרגע הוא מסתובב שוב, מביט בגזעי העצים העתיקים ואז מניע את ראשו לאט, מנער את ידיו מהבוץ הדבוק בהן ופונה חזרה לכיוונו של סוסו.

לאט מפנה שלוואן את ראשו בחזרה, משפיל את עיניו מטה אל הרעמה השחורה והמאובקת, ומכווץ אותן מעט כשהוא מבחין בראשה של החיה הנזקף פתאום במהירות.

יש רעש של פרסות מתקרבות פתאום, וקולות פיצוח אותם משמיעים הענפים כשהם נשברים ונופלים על אדמה מכוסה עלים יבשים.

סוס אחד, אולי אפילו שניים, עושים את דרכם במהירות מעומק היער לכיוונם.

בבת אחת מסתובב קנז אל העצים, ידו הבריאה שולפת את סכינו, בעוד אמציה מזנק מסוסו אל שביל החצץ ופגיון קצר ומחוספס אחוז בימינו.

על גב סוסו מתכווצת ידו של שלוואן סביב חרבו, ורגלו השמאלית מועברת קדימה במטרה לקפוץ מגבה של החיה אל האדמה, אבל הוא לא מספיק.

בדיוק מולו, בין שני גזעי עצים עבים ועתיקים, מופיעים שני סוסים שחורים ומבריקים, כשעליהם רוכבים האנשים האחרונים בעולם שהיה מצפה לראות כאן עכשיו, ונעצרים למולו בפתאומיות.

רגליו של שלוואן צונחות באחת על האדמה הקשה, והקפיצה המהירה גורמת לברכיו להזדעזע, ולרטט מוזר לעבור לאורך עמוד השדרה שלו.

לאט, מאד לאט, הוא מרים את חרבו לגובה חזהו, וקולו קר ומוזר עד מאד לאוזניו כשהוא אומר: "נעים לראות אותך כאן, האביר לאבו מטריאס".

מזווית עינו הוא מבחין בקנז ואמציה הנסוגים לכיוונו, סכיניהם מורמות גם הן ומכוונות קדימה אל הבאים, ועל אף שהוא אינו יודע אם אמציה זוכר את מטריאס מהפעם היחידה בה ראה אותו בחטף, הוא מניח כי את האיש הרוכב לצידו הוא מזהה היטב.

"שלוואן", מתנשף מנשה קפחבר, מתעלם מחרבו המוגבהת, "איך הגעת לכאן בדיוק עכשיו?".

"עכשיו?", זאת שאלה מוזרה, שאלה מוזרה למדי. אבל בהתחשב בכך שהאנשים שמולו הם אלו שחצו את הגבול, נראה לשלוואן כי יהיה הוגן יותר לגלגל לפתחם את השאלה בחזרה. "מה אתם עושים כאן?", הוא שואל לבסוף במקום לענות, ומשאיר את חרבו מוגבהת.

עיניו של מטריאס בורחות לכוונו של הנהר כשהוא קופץ מסוסו, בעוד למולו, הוא מבחין היטב בידו של מנשה העולה אל מצחו הזוהר ומוחה ממנו את הרטיבות שעל פניו החיוורות.

סבו מצד אביו נפטר עוד כשהיה יוסף נער, וגם את הוריה של אימו שהתייתמה בגיל צעיר לא הכיר מעולם – אבל עדיין, למרות שהיה רק ילד באותה התקופה, זוכר שלוואן היטב את היום בו הגיע השליח לאימו להודיע לה על מותה בטרם עת של אחותה הצעירה, ואת המבע שעלה על פניו בשעה שבישר לה זאת.

"מי מת?" הוא שואל וקולו יבש וקפוא עד מאד.

"תשאל מי הולך למות", מציע מטריאס ממקומו שעל יד מנשה וקולו עליז מאד.

בסלידה מפנה שלוואן את פניו מכיוונו של שר הצבא ומחזיר את מבטו אל מנשה קפחבר.

אבל מנשה רק מביט בו בשתיקה מוזרה. ומשום מה, נדמה לשלוואן כי הוא דווקא מוצא את תשובתו של מטריאס מלאת היגיון ובהירות.

הוא בולע, מרגיש את גרונו מחוספס למדי כשהוא מנסח את שאלתו מחדש: "מי הולך למות, האביר קפחבר?"

זאת שאלה טיפשית, שאלה טיפשית למדי, שלוואן יודע זאת עוד בטרם סיימו המילים לצאת מפיו. אבל הגברים העומדים מולו לא נראים כחושבים כך בכלל.

לרגע אחד שותק מנשה, מעביר את מבטו ממנו אל פניו של מטריאס. ואז, כאילו השלים עם גורל מר שהוטל עליו, פולט: "אבא שלך".

תמיד הייתה לשלוואן שמיעה חדה במיוחד, אבל גם אם היא לא הייתה מיוחדת למדי מרוב האנשים שסביבו, הוא זוכר היטב כי בעיות אוזניים מציקות היו נחלתו של אחיו הבכור בלבד, מעולם לא שלו.

"אבא שלי?", הוא שואל, שומע את קולו כאילו שהה בתוך בריכת מים גדולה. "מה קרה?"

"כרגע כנראה עוד לא קרה כלום", מציין מטריאס, "אבל בהתחשב בכך שהוא נטל אתו פלוגה שלמה של חיילי הוסטרס וכבר עבר את הגשר לאיינה – אני די בטוח שעד שתשקע החמה היום, כבר יקרה משהו".

"אבא שלי החליט להתקיף את איינה עכשיו?" חם לשלוואן פתאום, חם עד כדי מחנק. "מי הגה את הרעיון האווילי הזה, לאבו?"

"שאלה טובה", מציין שוב מטריאס כאילו שהו באחד מאולמות הדיונים הקרירים בארמון שבאלקן, "שאלה טובה מאד, הנסיך שלוואן".

שלוואן שותק, בוחר שלא לעדכן כרגע את האיש שמולו בידיעה כי לא בטוח שהכינוי הזה תקף כבר יותר עבורו, ואז מטלטל שוב את ראשו ומפנה את פניו לעברו של קנז בתחינה.

אבל המונדרי נראה כמבין טוב יותר את מילותיו של מנשה ממנו. "הם הרגו את החיילים בגבול שביער?", הוא שואל וקולו ענייני, "אזקו את אלו שנותרו בחיים כדי שלא יברחו, ושמו עליהם שומרים?"

מטריאס מצמצם את עיניו, בעוד מצחו של מנשה מתקמט כשהוא שואל: "איך אתה יודע?"

קנז מושך בכתפיו, "ניחוש מוצלח", הוא אומר ובקולו יש תשישות כואבת. "למה לא הצטרפתם לחיילים שעברו כאן כבר קודם?"

שלוואן לא בטוח לאן משתייך מנשה בימים אלו, לא בטוח בכלל. אבל צורת ההתייחסות הלא מסגירה בה בוחר קנז לפנות אל הבאים מן הגבול, יכולה ללמד אותו לא מעט על כך.

"לא ידענו", מתנשף מטריאס בעוד עקביו חופרות באדמה הרכה. "מידור מוחלט וחסר כל היגיון. בחיי שלא היה לי מושג קלוש על הצעד בו בחר אביך".

השביל שקט, שקט מאד. רק ציפורים קטנות, מוכתמות לבן, מפרות את הדממה מידי פעם בציוציהן השלווים.

לאט מעביר שלוואן את עיניו בין הגברים הקפואים שמולו, מביט עמוק אל תוך עיניהם השקטות, ואז מתפוצץ ברק במוחו, מסנוור אותו בהבזק חזק מידי, מכאיב.

לא בלי סיבה רכבו שר צבא כוזר החדשה ואדם שמעמדו המדיני עוד לא ברור, בעקבותיו של אביו וחייליו לאור יום. לא לחינם הם בחרו לעשות זאת על גבם של צמד סוסי מלחמה מהירים, ולא בלי גילוי, מרעיש, ונורא מידי – הם החליטו לשתף פעולה פתאום זה עם זה.

"למה רדפתם אחריהם?", צרידות משונה מפריעה לשלוואן פתאום, מלפפת את גרונו בקורים דביקים ומציקים. "אם אבי בחר להתקיף את אינה דווקא במועד הזה – אני אניח שיש לו סיבה טובה מאד למעשה הזה".

שפתיו של מנשה מתכווצות מעט ועיניו בורחות לכיוונו של מטריאס, אבל מטריאס רק שותק, מושך כתף אחת באיטיות.

"עכשיו זה בכל מקרה לא משנה", לאט, מאד לאט, מושך מנשה את סוסו אל צד הדרך. "חשבנו שנספיק לפגוש אותם באזור הגבול שביער, לכל הפחות עוד לפני הגשר – אבל מסתבר שלא לחינם קיבלו את שמם חיילי ההוסטרס".

השמש מסנוורת את עיניו של שלוואן פתאום, דוקרת את עיניו וגורמת להם להתכווץ, "זאת לא הייתה השאלה", הוא מציין וקולו שקט מאד, "שאלתי למה בחרתם לרדוף אחריהם, למה היה חשוב לכם כל כך לעצור את ההתקפה הזאת?"

שוב חונקת הדממה את השביל המאובק, רק קול נשימותיהם של בני האדם והבהמות שעליו נשמע.

לאט, מאד לאט, מזדקף שלוואן, נושם עמוקות מהאוויר הצלול שעל יד העצים הגבוהים, וקולו שקט עד מאד כשהוא שואל: "איזה סוד חשפתם, האביר קפחבר?"

"לא אנחנו חשפנו", מדייק מטריאס במקומו של מנשה, "אוהד גילה".

"אוהד?", חוזר שלוואן לאט, "אבל הוא פוטר כבר לפני למעלה משנה, לא?"

"אהה", מחזיר מטריאס וקולו רב משמעות. "פוטר כבר לפני למעלה משנה".

שלוואן לא מבין, לא מבין כלום. וכאב מוזר, מציק, פועם פתאום ברקותיו. "מה הוא גילה?", הוא שואל שוב, משתדל מאד להעניק לקולו גוון סבלני ללא הצלחה. "בקצרה אם אפשר".

עכשיו שותק מטריאס ושפתיו נפתחות כמה פעמים בלא לומר כלום, אבל מנשה קפחבר נאנח לרגע ושואל: "אתה זוכר למה סבא שלך, האביר דיאלידאן הקודם, נפטר?"

לרגע אחד קצר בוהה בו שלוואן, ואז ממצמץ בעיניו ומטלטל את ראשו: "בשביל מה זה חשוב עכשיו?", הוא שואל וקולו חד.

"הוא נפטר צעיר, לא?", ממשיך מנשה, מתעלם משאלתו, "צעיר מאד. ואבא שלך ירש את כל הונו כבר כשהיה בן עשרים".

"נכון", מאשר שלוואן ורטט עצבני בקולו, "הוא היה חולה, בדיוק כמו סבא רבא שלי שבילה את ימיו האחרונים במעיינות של דרופאסוד -"

יש שקט על השביל הקטן. שקט מוזר ומחריש אוזניים, ושלוואן מוצא עצמו משתנק פתאום כשההבנה, חדה ודוקרת, חודרת פתאום אל מוחו.

התקפי הכעס החוזרים ונשנים באלקן. נדודי השינה התכופים שאביו ניסה להסתיר. ההזדקנות המהירה שכמו קפצה עליו בשנה וחצי האחרונות, והפראנואידיות המוזרה בה לקה לאחר נישואיו ונראית לו פתאום למפרע כדרך מצוינת להרחיק ממנו את קרוביו.

רוח, עוקצנית וקרירה, מעיפה את גלימתו של שלוואן, שולחת גל צמרמורת דרך עמוד השדרה שלו. על האדמה הכהה, הכבושה, מסתחררים עלי שלכת פריכים סביב רגליהם של הסוסים במחול של כתום אדמדם.

"הוא חולה, נכון?", הוא שואל, וצרידות דביקה, מוזרה, עוטפת את גרונו. "חולה באותה מחלה שהרגה את סבא רבא שלי בסופו של דבר".

מנשה שותק, רק ראשו נע מעלה ומטה באיטיות.

"לכן הוא פיטר את אוהד", חם לשלוואן למרות הרוח, מחניק עד כדי קוצר נשימה. "כדי שלא יגלה את הסוד, הוא הרי מכיר אותו היטב מאז שהיו ילדים".

"כן", לאט מניע שוב מנשה את ראשו, מצרף את המילה השקטה לאישור הלא מילולי. "הם היו קרובים תמיד".

"ומה קרה אחר כך?"

מנשה מושך בכתפיו. "אוהד כמו שידעו כולם, הושפל מאד מהפיטורין. ומכיוון שהוא באמת נמנה על האנשים הקרובים ביותר אל אביך, וגם מכיר היטב את ההיסטוריה המשפחתית של בית דיאלידאן – הוא ניסה לחקור בעצמו את המשרתים שהחליפו אותו, והצליח לגלות את מה שניסה הוד מלכותו להסתיר. עימת אותו עם הגילוי, והפך לאדם היחיד היודע את סודו של המלך".

שלוואן שותק. וכאב הראש המציק שולח איתותים כואבים אל רקותיו.

כשהיה צעיר יותר האמין שלוואן לגרסה הטוענת כי סבא רבא שלו נסע עד דרופאסוד הרחוקה רק כי רצה לבלות בסוף ימיו באזור מלא מעיינות מרפא זכים. רק כשבגר קצת והתברר לו יותר מי היה סביו, הבין כי האביר הקודם לבית דיאלידאן הרחיק לכת מאד, רק כי לא רצה שבני משפחתו והאנשים שהעריצו אותו יחזו בקלונו, עת תשתלט המחלה בה לקה על גופו, תגביל את תנועתו ותנוון את שריריו.

מחלות הן דבר משפחתי פעמים לא מעטות בכלל. ועל אף שנחוצה השכלה רפואית כלשהי כדי לקשר בין סיבות מותם של בני משפחה אחת, יודע שלוואן כי אביו אדם חכם מספיק ומתוכנן עד מאד בכדי לברר על כך מבעוד מועד. ומה יותר הגיוני מאשר להניח כי אם גילה אביו כי גופו שלו מפתח את התסמינים בהם לקו אבותיו לפניו – החל מברר באובססיביות רבה אחר תרופה למחלתו, תוך כדי שהוא עושה הכול כדי שאף אדם מסביבתו הקרובה לא יגלה על כך מאומה?

וכיוון שסביר להניח כי אם גם ראשי משפחתו לפניו לא מצאו לה מרפא – הבין היטב כי לא ירחק היום בו יהפוך גם הוא כמותם. נכה, מוגבל וחסר כוח, הסופר את ימיו לבדו על מיטתו.

כי דבר אחד ברור לשלוואן היטב גם בלא ששמע אותו מעולם במפורש: אביו יעדיף לאבד את חייו במו ידיו ולמות בזמן אותו בחר לעצמו, כשהוא גאה, בלתי מנוצח ומלא כוח – מאשר לצפות בכבודו שלו נרמס ונעלם ממנו כשיאבד את השליטה על גופו שלו.

פתאום ברור לו מדוע בחר אביו להתקיף את כוזר האחת דווקא עכשיו, ומדוע למרות כמות החיילים הנמצאים עכשיו באיינה לקח איתו רק פלוגת הוסטרס אחת.

"הוא לא מתכנן לחזור, נכון?", הוא שואל, מרים את עיניו אל מנשה הדומם, "לקח אותם כדי לנקום באיסתרק סוף סוף, להרוס את כוזר האחת, ואז לסיים את חייו בדרך שרק הוא עצמו יבחר לנכון"

שפתיו של מנשה נפתחות, אבל מטריאס מקדים אותו: "הוא ביקש מאוהד שיביא לו כמוסת רעל אתמול בלילה", הוא אומר בשקט, "ובתמורה לכך שחרר אותו מעבדותו לתמיד".

שוב מחניק השקט את השביל. מופר רק בזמזומיהם של דבורים מפוספסות צהוב וברעש מעופם של הזבובים החגים סביב הסוסים.

"למה בחרת לרדוף אחריו?", מפר קנז פתאום את הדממה, מפנה את מבטו אל מטריאס. "אם צמרת כוזר הישנה תיפול וגם אביך יפנה את מקומו – אני מניח שתשמח מאד למלא את מקומו בעצמך, לא?".

מטריאס צוחק. גיחוך יבש וחלול.

"גם הוא יודע את זה", הוא חוזר בלעג, "גם הוא יודע את זה, בן אדם. והדבר האחרון בעולם שהוא יסכים לעשות הוא להשאיר לי את המלוכה על מגש של כסף".

לרגע אחד ארוך רק מביט קנז בשר צבא כוזר החדשה בלא לומר כלום, ואז מטה את ראשו מעט ימינה ואומר: "אם כך, אפשר כבר להניח כי מסביבה של כוזר מצחצחים אויבנו את חרבותיהם ממש ברגע הזה".

קרן שמש אחת זוהרת מסנוורת פתאום את עיניו של שלוואן, מטשטשת את פניו של קנז ממנו לרגע אחד ארוך.

"כן", אומר מטריאס בשקט לצידו, "כוזר תעלה בלהבות בקרוב מאד. אין לי מושג מה תכנן אבא שלך ועם מי הוא כרת ברית כדי להבטיח שאף אחד משונאיו לא יירש אותו לאחר מותו, אבל דבר אחר ברור לי: הוא לא האדם שיעזוב את כל מפעל חייו רק כדי לנקות את הדרך לשלטון עבור אויביו".

שוב מסתחררת הרוח סביבם, צורבת את עיניו של שלוואן בגרגרי עפר חומים. "היינו בדרך לאולה טרסדיאן", הוא אומר וקולו זר לאוזניו, "אולי נוכל לדהור אליו ולבקש ממנו-"

"הוא נפל בשבי", קוטע אותו מנשה, "אתמול בלילה, הוא והחיילים שלו הגיעו למצודת דיאר למשימה סודית כלשהי".

"נפל בשבי?"

"אהה", מאשר מטריאס וניצוץ עליז מבהיק משום מה בעיניו, "תאר לעצמך להצליח לעשות את זה פעמיים".

קנז שותק. גם מנשה.

"אלוקים", מתנשף אמציה.

"כן", מגחך מטריאס, "זה יהיה רעיון נחמד לפנות אליו עכשיו, אני מסכים".

אמציה שולח אליו מבט חד, וגם קנז מכווץ את עיניו לעומתו, אבל שלוואן לא טורח אפילו לענות.

בתנועה אחת חדה הוא מחזיר את חרבו לנדנה, ובתנועה חדה לא פחות מזנק על סוסו השחור. "איינה קרובה", הוא אומר כשהוא מתיישב על גבו של הסוס, "הגשר אליה ממש מולנו".

"אתה נורמלי?" מברר מטריאס, "מרגיש טוב? הם עברו את הגשר מזמן ובטח הספיקו כבר לכתר את אזור הטקס, כמו שאתה בטח יודע – אבא שלך טוב מאד בלתכנן תוכניות מדויקות".

לאט שואף שלוואן את אוויר הצהרים הצלול שעל השביל, "צריך לעשות משהו", הוא אומר לאט, "אנחנו לא יכולים לשבת כאן ולא לעשות כלום".

"זה נגמר, ילד", מרכך מטריאס את קולו פתאום, "באמת שאני מצטער, אבל נראה לי שארכב עכשיו לאלקן להכין את הצבא – אם אני מבין נכון את מחשבתו של אביך, בימים הקרובים כבר נעמוד על סיפה של מלחמה כוללת".

לאט, מסב שלוואן את סוסו, מפנה את גבו אל חומותיה של איינה. "אתה שר הצבא", הוא מציין בשקט, "אם כוזר תשרוד את זה ויגלו שברחת – יתלו אותך ראשון".

מטריאס שותק, נועץ בו את עיניו לרגע אחד ארוך ואז מפטיר: "אם".

"תן לי רק להיכנס לשם", מבקש שלוואן, "אף אחד מהחיילים לא ימנע ממך לעבור, הם יחשבו שהגעת לשם יחד עם הכוח המאסף".

"בשביל מה?", מפר מנשה פתאום את השקט, "לשם מה להסתכן כך הנסיך שלוואן? אבא שלך עשה את הבחירות שלו כבר לפני הרבה זמן, בדיוק כשם שעשית אתה".

שלוואן בולע וגרונו כואב פתאום מאד כשהוא מביט לכוונו של קנז הדומם. "כדי לנסות לדבר איתו", הוא לוחש, "לנסות עוד פעם אחת. אני לא יודע מה איתכם, אבל אם זה באמת נגמר, אני לא רוצה ללכת מכאן בלי קרב אחד אחרון".

שוב שקט השביל. דומם לרגע אחד ארוך וחם.

"קלישאות הן דבר נחמד", מפר מטריאס את השקט וקצה של חיוך מעקם את שפתיו, "תמיד חשבתי ככה. אבל בסדר, אני אכניס אותך לשם ואז אחזור".

שלוואן שותק, מפנה את פניו לכיוון השביל הארוך המעוטר בכתמי אור וצל רכים.

מולם מתנשאות חומותיה של איינה, מעבר לגדה נעים ברוח הקלה עליהם הירוקים של עצי הדובדבן, ומעל המים הנוצצים, לא רחוק מהם – חוצה גשר עץ עתיק את הנהר.

גם קנז ואמציה עולים על סוסיהם, ממהרים לכיוונו, רק מנשה ניצב עדיין ליד סוס המלחמה השחור שלו, ומבטו נעוץ עדיין בגשר העתיק, הרחוק.

"מנשה?"

"פעם", אומר כאילו לעצמו ראש ממשלת כוזר לשעבר, "הבטתי על גשר דומה לזה שמולנו, על שפת נהר אחד יפה רחוק מכאן, והתלבטתי אם כדאי לי לעבור אותו". הוא שותק, מניע את ראשו ואז מוסיף: "היה לי הרבה מה לאבד אז, אתה יודע. כבוד, משפחה, ידידים", צחוק מוזר נפלט לרגע משפתיו. "חיים יפים היו לי אז. חיים יפים שרציתי מאד לנצל".

לרגע אחד ארוך הוא רק שותק, מביט אל הנהר הנוצץ כשדוק שקוף, ערפילי, מכסה את אישוניו, ואז מרים את עיניו לכוונו של שלוואן: "אז אל תשאל אם אני רוצה לבוא ילד, תשאל אותי אם יש לי עדיין מה להפסיד".
 
נערך לאחרונה ב:
מוצא את עצמי מוחמא מכך שנחשתי נכונה שיוסף חולה נוטה למות, (וממתין להתגשמות הניחוש השני: אלרנן דיליאבר הוא המדליף ליוסף, כנראה בעקבות או בשילוב הטעיה מסוימת). נוסף לכל מה שכבר נאמר על הכתיבה, יש כאן פיזור רמזים מטרימים באופן מדויק.

התוכנית המלאה של יוסף בנויה טוב, עדיין מפריעים לי כמה דברים בנוגע למורכבותה:
1. אני מבין שאנחנו צריכים לקבל כהנחה ראשונית שלא היתה שום דרך אחרת להחדיר את עשרת החיילים דרך הגבול, אחרת אין שום סיבה שיוסף יתאמץ בנוגע לכל השלבים הראשונים של התוכנית. הבעיה היא שבספרים, אפילו אם נתעלם מפדהאל, אנחנו נתקלים מספר פעמים באנשים ש'גונבים' את הגבול, די בקלות. מובן שמדובר בעניין פשוט למדי. אפילו אם נתעלם מהכתוב בספרים - ככלל אין היגיון שהחדרת עשרה אנשים דרך גבול, כל גבול ארוך שרק יהיה, תהיה מורכבת במיוחד.

2. לא היתה ליוסף סיבה לעשות את הטבח בחיילים שמתואר בתחילת הסיפור, זה שהוביל לנקמה. לפי המתואר יוסף הסתמך על השילוב הזה: המוטיבציה של איסתרק לנקמה + מידע שיסופק לו אודות הקלות בה הוא יכול להרוג את יוסף. אלא שחוליית המוטיבציה לכאורה מיותרת לחלוטין. איסתרק לא זקוק לטריגר מיוחד כדי לנסות להרוג את יוסף, והיה אפשר להסתפק בהעברת המידע בלבד, ולהיות משוכנע שאיסתרק ינצל אותו.

3. זה לא חור בתוכנית, אבל חוליה שנשארת מיותרת בסיפור: כל עניין הבגידה של אליצור חסר משמעות. הפעולות של שני הצדדים היו נראות בדיוק אותו הדבר גם אם מסירים את כל קו העלילה הזה. ברור שיוסף מרוצה מכך שיש לו סוכן משולש, כזה שגורם לאיסתרק להאמין שהוא האחד ששולט במידע, אבל הלכה למעשה אין לכך השלכות. איסתרק היה פועל כפי שפעל גם אם לא היה משוכנע שיש מרגל אותו הוא מזין במידע שלילי.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
@Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה