ביקורת ספרות ככה זה יהודים

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #1
קרוב משפחה, תלמיד חכם, בא לבקר אותנו.

הוא תלמיד חכם "לפי הספר", בוגר עולם הישיבות הכי חזקות, עם השקפה ברורה, אני די מחפשת חידושים וזה לא תמיד לפי הספר.

אני יודעת שקצת קשה לו לשמוע אותי, הוא מרגיש שאני מנסה לערער משהו, חלילה.

אמרתי לו איזה פירוש, והוא לא הסכים, התפלא למה לפרש ככה מאמר חז"ל, ניסה להתווכח קצת.

ואז חשבתי שהוא אומר ברכה, עניתי אמן.

הוא נחרד. "אמרת אמן?"

"כן, שתית מים".

"לא אמרתי ברכה".

"נו אז מה?"

"את יודעת מה כתוב בגמרא על מי שאומר אמן יתומה?".

"תגיד".

"לא, לא משנה". הוא נראה מוטרד.

"די כבר, אין כזה דבר רע בעולם, זה אנחנו המצאנו", קצת כעסתי, "די להאמין ברע"... המשכתי ודיברתי ואמרתי והסברתי שה' טוב, ועוד ועוד הסברים, פניו נעשו חמורות סבר יותר ויותר.

"הבעיה היחידה במה שאני אומרת היא שאם כולם ישתכנעו שאין רע, הם יחשבו שזה בסדר לעבור עבירות", אמרתי, "כי עבירות זה כמו רעל, והן לא הופכות למותרות אם אין רע".

לאחר הרבה הסברים הוא הנהן בהסכמה, "זה בעצם תורת ברסלב", אמר, "היום גם הליטאים מדברים הרבה דיבורים של ברסלב אפילו בלי להרגיש, זה חלק מהשיח בטח כחלק מימות המשיח".

"כן, נכון, זו האמירה של ברסלב", הסכמתי איתו.

ואז הוא אמר: "אבל דיברת דיבורים מוזרים ממש, לא הבנתי כלום, מה ענין של קין והבל ואדם הראשון וכל מה שדיברת? תעשי טובה אל תדברי ככה ליד אנשים".

הוא נראה קצת מודאג מידי, ואני הזכרתי לעצמי עד כמה האנשים בסביבה לא אמורים להשפיע עלי, כי כל אחד בוחר איך לקבל את הדברים, ואני לא אמורה להרגיש לא בנוח בגלל משהו שלא תלוי בי. בכל זאת, כן הרגשתי לא בסדר...

הם הלכו, ואני חשבתי לעצמי: 'אני מקשיבה להרבה רבנים, גם לאנשים, שואלת את עצמי שאלות, מחפשת תשובות, האם באמת כל הדיבורים שלי לא מובנים? אולי להפסיק כבר להתבטא? אשמור את הדברים לעצמי! אולי מדובר בדברים גבוהים מידי?'

בכל מקרה הייתי מוטרדת מהדיבורים שלו אודות האמן היתומה והלכתי לבדוק מה הפירוש. וככה כתוב: " בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו ימיו".

'אני חייבת למצוא פירוש אחר', אמרתי לעצמי. וחשבתי ולא מצאתי. ביקשתי מה' שיעזור לי. המשכתי לחשוב. תחשבו גם, כי הרי כתוב שהתורה טובה, אז לא יתכן שיש בה משמעות שלילית.

ופתאום מצאתי:

האומר אמן יתומה – הכוונה שאם אדם אומר שהאמן יתומה – זה כאילו שהוא אומר שבניו יתומים או שימיו קטופים, שזה לא הגיוני, כי בניו לא יכולים להיות יתומים, כי הוא חי, וימיו לא יכולים להיות קטופים כי הם מתנה מה'.

אותו דבר האמן לא יכולה להיות יתומה או קטופה, כי היא עומדת כמו 'אמת' והאמת יציבה ותמיד ניתן לאומרה!

אחלה פירוש!

לא התעצלתי, למרות השעה התקשרתי אליהם: "מצאתי פירוש למה שאמרת על אמן"...

"לא אמרתי"

"בדקתי במחשב, אתה רוצה לשמוע?"

שתיקה ארוכה ענתה לי. הבנתי שהתשובה היא 'לא'.

"אני כן אגיד לך", אמרתי לו את הפירוש, ולמרבה הפלא התשובה היתה: "כן זה פירוש יפה, יש 70 פנים לתורה, אפשר לכתוב את זה, ואולי מישהו אמר את זה כבר, אולי רבי נחמן אפילו", אמר, וזו פעם ראשונה נראה לי שהוא אומר שפירוש שלי מקובל עליו.

איזה יופי, ממש שמחתי, "התורה היא טובה, אי אפשר לפרש אותה באופן לא טוב, וצריך להשתדל לפרש הכל לטובה". סיכמתי את השיחה.

אבל, כשכתבתי את המאמר הזה, שמתי לב שכתוב : "העונה אמן", ולא "האומר".

והחלטתי שאם אמצא פירוש אחר שיהיה מתאים יותר – אפרסם את המאמר.

אוקי – אז הינה פירוש נוסף:

התודעה שלנו מענישה אותנו או נותנת לנו שכר. שכר ועונש זה למי שנמצאים בתודעה מסוימת, כי מי שנמצא במלכות ה' אז אין עניין של שכר ועונש כי יש חזרה בתשובה.

מי שמתנהל בעולם האמונות שלו לפי שכר ועונש – הוא מקבל על עצמו עונש אם אמר אמן יתומה, וכו' כי התודעה שלו לא מוכנה לקבל מציאות של חטא, והוא כועס על עצמו.

התרופה של זה כתובה בהמשך: בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו ימיו וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו.

אם אתה מאמין בעונש – תאמין גם בשכר! כי זה כנגד זה ברא אלוקים, אז פעם הבאה שאתה עונה אמן, תאריך באמן, ויאריכו שנותיך, וקיבלת תיקון!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
חושבת שהפרצופים הכועסים הם על זה
"די כבר, אין כזה דבר רע בעולם, זה אנחנו המצאנו", קצת כעסתי, "די להאמין ברע"... המשכתי ודיברתי ואמרתי והסברתי שה' טוב, ועוד ועוד הסברים, פניו נעשו חמורות סבר יותר ויותר.

הייתי אומרת שסתרת את העיקר ה11 של הרמב"ם
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ גּוֹמֵל טוֹב לְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָיו וּמַעֲנִישׁ לְעוֹבְרֵי מִצְוֹתָיו: (שכר ועונש)


ה' הוא בעל השלמות והטוב המוחלטים ועקב טובו העצום, הוא רצה לזכות אותנו בשלמות ההטבה, (חוק הטוב להיטיב)
שאותה ניתן לרכוש רק ע"י התדמות אליו, וע"י השתלמות בשלמותו
שלמות אמיתית היא להיות בצלם הקב"ה, ופירושה שעל שבעל הטוב לקנות את ההטבה בעצמו.
על כן אלוקים נתן לנו את זכות הבחירה שנוכל אנו לבחור בטוב על פני הרע. וכך להיות בעלי הטוב ממש.

וכדי שזה לא יהיה משחק בכאילו, יש חוקים שעל פיהם ה' מנהיג את העולם- אדם שבוחר בטוב- זוכה לטוב, ואדם שבוחר ברע- מקבל עונש.


(תמצתתי את חלק ראשון, פרק ב' דרך ה' של הרמח"ל)
א. הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך לזולתו. והנה תראה, כי הוא לבדו יתברך שמו השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו יתברך, הנה איננו שלימות אמיתי, אלא יקרא שלימות בערך אל עניין חסר ממנו; אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו יתברך. ועל כן, בהיות חפצו יתברך להיטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מיטיב קצת טוב, אלא בהיותו מיטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו. ובהיותו הוא לבדו יתברך הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי. והנה מצד אחר, הטוב הזה אי אפשר שיימצא אלא בו. על כן גזרה חכמתו, שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיינתן מקום לברואים לשיתדבקו בו יתברך באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו; ואז נמצא, שמצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלימות כשלימותו יתברך, הנה מצד התדבקם בו יגיע להם באותו השיעור שאפשר לתאר בשלימות ההוא יתברך, מצד היותם מתדבקים בו, ויימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא בערך שאפשר להם ליהנות בה. ונמצא היות כונתו יתברך שמו בבריאה שברא, לברוא מי שיהיה נהנה בטובו יתברך באותו הדרך שאפשר שיהנה בו:


ב. ואולם גזרה חכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא; פירוש - מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה. ותראה שזה נקרא קצת התדמות, בשיעור שאפשר, אל שלימותו יתברך. כי הנה הוא יתברך שמו שלם בעצמו, ולא במקרה, אלא מצד אמיתת עניינו מוכרח בו השלימות, ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח. ואולם זה אי אפשר שיימצא בזולתו, שיהיה אמיתתו מכרחת לו השלימות ומעדרת ממנו החסרונות. אך להתדמות לזה במקצת, צריך שלפחות יהיה הוא הקונה השלימות שאין אמיתת עניינו מכריח לו, ויהיה הוא מעדיר מעצמו החסרונות שהיו אפשריים בו. ועל כן גזר וסידר שייבראו ענייני שלימות וענייני חסרון, ותיברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני העניינים בשוה, ויותנו לבריה הזאת אמצעיים שעל ידם תקנה לעצמה את השלימויות ותעדיר ממנה את החסרונות; ואז יקרא שנתדמית במה שהיה אפשר לה לבוראה, ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו:


ג. ואמנם, מלבד היות הבריה הזאת שקנתה השלימות ראויה לידבק בבוראה יתברך מצד התדמותה לו, הנה על ידי קנותה השלימות לה - נמצאת מתדבקת והולכת בו, עד שסוף קנותה השלימות והימצאה מתדבקת בו יהיה הכל עניין אחד. וזה, כי בהיות מציאותו יתברך שמו השלימות האמיתי כמו שביארנו, הנה כל מה שהוא שלימות אינו מתייחס אלא לו, כענף אל השורש; כי אף על פי שאינו מגיע אל השלימות השורשי, הנה המשך ותולדה ממנו הוא. והנה תראה, כי השלימות האמיתי הנה הוא מציאותו יתברך, וכל חסרון אינו אלא העלם טובו יתברך והסתר פניו. ונמצא שהארת פניו יתברך וקרבתו תהיה השורש והסיבה לכל שלימות שיהיה, והסתר פניו - השורש והסיבה לכל חסרון, אשר כשיעור ההסתר כך יהיה שיעור החסרון הנמשך ממנו. ועל כן הנברא הזה, העומד בשיקול בין השלימויות והחסרונות, שהם תולדות ההארה וההסתר, בהתחזקו בשלימויות והקנותם אותם בעצמו - הנה הוא אוחז בו יתברך, שהוא השורש והמקור להם; וכפי מה שירבה בשלימויות, כך הוא מרבה האחיזה וההתדבקות בו, עד שבהגיעו אל תכלית קניית השלימות, הנה הוא מגיע אל תכלית האחיזה וההתדבקות בו יתברך, ונמצא מתדבק בו יתברך ונהנה בטובו ומשתלם בו, והוא עצמו בעל טובו ושלימותו:


ד. והנה לשיהיו במציאות העניינים השונים האלה של שלימות וחסרון שזכרנו, ותימצא הבריה שזכרנו בתכונה שהיא צריכה להיות; פירוש, באפשרות לשני העניינים וביכולת עליהם, שתקנה השלימות ויעדר מן החסרונות, ושימצאו לו האמצעיים לדבר הזה, פירוש, לקנות זה השלימות - הנה ודאי שפרטים רבים ושונים צריך שיימצאו בבריאה, ויחסים רבים בין הפרטים האלה, עד שיצליח התכלית המכוון בה. ואולם הבריה אשר התעתדה לעניין הגדול הזה, דהיינו לדביקות בו יתברך כמו שכתבנו, היא תיקרא העיקרית שבכל הבריאה; וכל שאר מה שיימצא במציאות - לא יהיה אלא עוזר באיזה צד או באיזה בחינה אל התכלית לשיצלח ויימצא, ועל כן יקראו טפלים לבריה העיקרית שזכרנו:


(הרמח"ל במסילת ישרים מסביר על "נעמא דכיסופא"
שהנשמה לא תאכל לחם חסד ויהיה לה לבושה.
לאחר שלומדים דרך ה', אפשר לענות על השאלה: למה אלוקים ברא את הנשמה בצורה שבה היא מתבישת לאכול לחם חסד,
והכניס את כל המהלך המסובך של העולם הזה, והרע והטוב שמתערבבים בו.
במקום לברוא אותה שתקבל הטבה מבלי להתבייש בכך.)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
ניסיתי להבין את הכוונה שלך לגבי תורת ברסלב ושכר ועונש,
ומאחר ואני לא מתמצאת בה, שאלתי את ג'מיני, וזה מה שהוא השיב לי.



בתורת ברסלב, המושג עונש קיים, אך הוא נתפס בצורה שונה מאשר בזרמים אחרים ביהדות.
הנה כמה נקודות עיקריות:
  • העונש אינו נתפס כנקמה אלוקית: רבי נחמן מברסלב הדגיש שאלוקים אינו מעוניין להעניש את האדם, אלא להביאו לתשובה ולתיקון.
  • העונש הוא תוצאה של מעשינו: כאשר אנו פועלים בניגוד לרצון האלוקי, אנו גורמים לעצמנו סבל וקשיים.
  • מטרת העונש היא חינוך: העונש נועד לעורר את האדם לחשב מסלול מחדש ולשנות את התנהגותו.
  • ישנם דרכים רבות לכפר על חטאים: בתורת ברסלב יש דגש רב על חרטה, תשובה ותיקון. אדם שחטא יכול לכפר על חטאיו באמצעות תפילה, צדקה, לימוד תורה ועוד.
  • השמחה היא הדרך לתיקון: רבי נחמן מברסלב האמין ששמחה היא הדרך הטובה ביותר להתגבר על קשיים ולזכות לתיקון.

אין לי מושג ולו קלוש בכתבי הר"ן, והייתי שמחה לקרוא את המקורות המדויקים,
אז אם יש לך להביא אני אשמח.

אני חושבת שבכתיבה השקפתית כגון זאת
צריך מאד להיזהר בניסוח ובתוכן
ואם כן בוחרים להביא, לנסות להביא ציטוטים, ולא להסתמך על ההבנה האישית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
ואז הוא אמר: "אבל דיברת דיבורים מוזרים ממש, לא הבנתי כלום, מה ענין של קין והבל ואדם הראשון וכל מה שדיברת? תעשי טובה אל תדברי ככה ליד אנשים".

שוב, מנסה להבין את הכוונה.

אני עוד פעם אסתמך על הרמח"ל, ואחשוב שאת מתכוונת למהלך שבו העולם נברא,
בו אדם הראשון היה צריך לבחור בטוב ועל ידי כך היה מגיע לשלמות
ועקב חטאו, העולם עבר למסלול ב', של 6000 שנות עבודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אם אתה מאמין בעונש – תאמין גם בשכר! כי זה כנגד זה ברא אלוקים, אז פעם הבאה שאתה עונה אמן, תאריך באמן, ויאריכו שנותיך, וקיבלת תיקון!

אני איתך לגמרי!

זה לפעמים קצת מפוספס,
הרבה פעמים שמים את הדגש על הפחד והיראה להקב"ה,
ולא מספיק על האהבה שלו אלינו, ועל הטוב שהוא רוצה להעניק לנו.

(בד"כ מדובר בחינוך מינסטרימי ליטאי, ככה שמי שלא מבין מה אני אומרת,
כנראה ממוקם במקום אחר על ספקטרום שומרי המצוות :) )
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
@וריטסרום תודה על התגובות, קראתי בתשומת לב, הדברים נכונים שכתבת נכונים ואין לי מה להוסיף עליהם.

קודם כל, לא חובה לקרוא את ההודעה כולה כי היא ארוכה, וכתבתי בעיקר לעצמי:

לגבי ההתייחסות לתוכן, ואיך העולם עובד והכל, מדובר בהמון תוכן עמוק שלא את הכל אני יודעת, כמובן,
אבל ממה שאני משערת, למדתי, ראיתי, ועוד הרי שיש אחריות עלינו, בני האדם.
האחריות לא מתחילה ונגמרת ב: מותר ואסור/מצווה עבירה שכר ועונש, כל אלו הם דברים בסיסיים שנועדו לזמן בו לא ידענו מה טוב ומה רצון האלוקים.
האדם מטבעו הוא טוב, רוצה טוב, יש לאדם נקודה פנימית טובה.
אנחנו נהנים להיות טובים, ומרגישים רע כשאנחנו לא טובים.
והרי המצוות הן מוסריות ונכונות.
ונאמר הרי: "שכר מצווה- מצווה, שכר עבירה - עבירה". האדם שמתבונן מעבר לכל הרעשים שבעולם ומעבר לחינוך שקיבל מבין כמה טוב לשמור שבת, ושה' הוא טוב.
אז מאיפה מגיעה המציאות הרעה? היא מגיעה בגללנו, כנראה.
וזה לא הופך אותנו לרעים ויוצרי מציאות רעה, זה אומר שאנחנו לא אמורים לנכס לעצמנו כלום כי אנחנו לא באמת בעלי קיום כלשהו, היחיד שקיים זה בורא עולם שחפץ רק להיטיב.
כשאנחנו מבטלים את עצמנו לפניו אנחנו נותנים לטוב שלו לחולל טוב בעולם. צריך להרפות מכל המחשבות, ההתחכמויות, להכנע לפניו ולתת לו בתודעה בעיקר - למלוך.
הבעיה שלנו היא שאנחנו פועלים הפוך ממה שצריך - לא משתדלים פיזית כי הכל משמים - ותודעתית חושבים אני ואני.
צריך פיזית להשגיח ולהשתדל - ותודעתית לבטוח בהשם ולשחרר כל רצון להחליט על המציאות.
זה כנראה עובד ככה: לא לחשוב שה' יעשה את הטוב בעינו, מה שהוא רוצה.
אלא לחשוב - ה' הוא טוב ומיטיב והוא יעשה רק טוב כי הוא טוב.
באופן הזה אנחנו ממליכים את ה' האמיתי.
כי ה' לא רוצה שיהיה בעולם אפילו לא צער קטן, וכל אמונה שהוא רוצה שיהיה צער לבריה כלשהי - זו כפירה ועבודה זרה. אם יש צער זה כדי לבנות משהו טוב, כי העולם צריך תיקון באיזה דבר, כך שלא צריך לחשוב במונחים של שכר ועונש כי שכר ועונש זה עבור אנשים שצריכים פרסים ועונשים כדי להיות טובים.
בדור שלנו הטובים כבר טובים, ולא צריכים לפחד מהצל של עצמם. הרעים כל כך טועים שפחד מעונש לא מרתיע אותם
מסקנה:
הבורא יתברך הוא טוב ורוצה שיהיה טוב, המציאות היא שלו, ואנחנו יכולים להשפיע על המציאות אם נכנע אליו ונכניע את רוחנו לפניו ונבין שהוא טוב ולא רוצה שיהיה רע בכלל בעולם. אנחנו עצמנו לא טובים לא בגלל שאנחנו רעים אלא בגלל שאנחנו לא נולדנו להיות טובים - נועדנו להמליך את ה' ואת הטוב שלו ולשמור את מצוותיו, ואם אנחנו טובים או לא זה לא פונקציה, כי כנגד צד טוב שיש בנו יש צד שכנגד, כך שצריך למצוא איזון ולא לחשוב אם אני טוב/רע/צדיק/רשע/ אנחנו לא העניין פה בעולם אלא הבורא יתברך. רק הוא.
זו האמונה הבסיסית שקשה להגיע אליה, אבל היא יכולה להשפיע לטובה על העולם.
יש לי עוד הרבה מה להרחיב אבל כתבתי מספיק, ואם זה לא נראה לכן מדויק כנראה אתם צודקים, כי כמה שאני חושבת שאני חכמה הרי שאני תמיד תמיד רואה שהאנשים סביבי חכמים יותר, וזה בסדר כי אין כאן עניין מי מבין יותר, בסך הכל צריך להגיע לאמת כדי שהעולם יהיה טוב יותר, ונרגיש טוב עם עצמנו ונפסיק להתבלבל סביב עצמנו כל היום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
בלי להיכנס לתוכן, כתוב מעניין, ומסקרן. [היה אפשר אולי לקצר קצת]

אני חושבת שזה לא המקום לדיוני השקפה שכאלה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
קרוב משפחה, תלמיד חכם, בא לבקר אותנו.

הוא תלמיד חכם "לפי הספר", בוגר עולם הישיבות הכי חזקות, עם השקפה ברורה, אני די מחפשת חידושים וזה לא תמיד לפי הספר.

אני יודעת שקצת קשה לו לשמוע אותי, הוא מרגיש שאני מנסה לערער משהו, חלילה.

אמרתי לו איזה פירוש, והוא לא הסכים, התפלא למה לפרש ככה מאמר חז"ל, ניסה להתווכח קצת.

ואז חשבתי שהוא אומר ברכה, עניתי אמן.

הוא נחרד. "אמרת אמן?"

"כן, שתית מים".

"לא אמרתי ברכה".

"נו אז מה?"

"את יודעת מה כתוב בגמרא על מי שאומר אמן יתומה?".

"תגיד".

"לא, לא משנה". הוא נראה מוטרד.

"די כבר, אין כזה דבר רע בעולם, זה אנחנו המצאנו", קצת כעסתי, "די להאמין ברע"... המשכתי ודיברתי ואמרתי והסברתי שה' טוב, ועוד ועוד הסברים, פניו נעשו חמורות סבר יותר ויותר.

"הבעיה היחידה במה שאני אומרת היא שאם כולם ישתכנעו שאין רע, הם יחשבו שזה בסדר לעבור עבירות", אמרתי, "כי עבירות זה כמו רעל, והן לא הופכות למותרות אם אין רע".

לאחר הרבה הסברים הוא הנהן בהסכמה, "זה בעצם תורת ברסלב", אמר, "היום גם הליטאים מדברים הרבה דיבורים של ברסלב אפילו בלי להרגיש, זה חלק מהשיח בטח כחלק מימות המשיח".

"כן, נכון, זו האמירה של ברסלב", הסכמתי איתו.

ואז הוא אמר: "אבל דיברת דיבורים מוזרים ממש, לא הבנתי כלום, מה ענין של קין והבל ואדם הראשון וכל מה שדיברת? תעשי טובה אל תדברי ככה ליד אנשים".

הוא נראה קצת מודאג מידי, ואני הזכרתי לעצמי עד כמה האנשים בסביבה לא אמורים להשפיע עלי, כי כל אחד בוחר איך לקבל את הדברים, ואני לא אמורה להרגיש לא בנוח בגלל משהו שלא תלוי בי. בכל זאת, כן הרגשתי לא בסדר...

הם הלכו, ואני חשבתי לעצמי: 'אני מקשיבה להרבה רבנים, גם לאנשים, שואלת את עצמי שאלות, מחפשת תשובות, האם באמת כל הדיבורים שלי לא מובנים? אולי להפסיק כבר להתבטא? אשמור את הדברים לעצמי! אולי מדובר בדברים גבוהים מידי?'

בכל מקרה הייתי מוטרדת מהדיבורים שלו אודות האמן היתומה והלכתי לבדוק מה הפירוש. וככה כתוב: " בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו ימיו".

'אני חייבת למצוא פירוש אחר', אמרתי לעצמי. וחשבתי ולא מצאתי. ביקשתי מה' שיעזור לי. המשכתי לחשוב. תחשבו גם, כי הרי כתוב שהתורה טובה, אז לא יתכן שיש בה משמעות שלילית.

ופתאום מצאתי:

האומר אמן יתומה – הכוונה שאם אדם אומר שהאמן יתומה – זה כאילו שהוא אומר שבניו יתומים או שימיו קטופים, שזה לא הגיוני, כי בניו לא יכולים להיות יתומים, כי הוא חי, וימיו לא יכולים להיות קטופים כי הם מתנה מה'.

אותו דבר האמן לא יכולה להיות יתומה או קטופה, כי היא עומדת כמו 'אמת' והאמת יציבה ותמיד ניתן לאומרה!

אחלה פירוש!

לא התעצלתי, למרות השעה התקשרתי אליהם: "מצאתי פירוש למה שאמרת על אמן"...

"לא אמרתי"

"בדקתי במחשב, אתה רוצה לשמוע?"

שתיקה ארוכה ענתה לי. הבנתי שהתשובה היא 'לא'.

"אני כן אגיד לך", אמרתי לו את הפירוש, ולמרבה הפלא התשובה היתה: "כן זה פירוש יפה, יש 70 פנים לתורה, אפשר לכתוב את זה, ואולי מישהו אמר את זה כבר, אולי רבי נחמן אפילו", אמר, וזו פעם ראשונה נראה לי שהוא אומר שפירוש שלי מקובל עליו.

איזה יופי, ממש שמחתי, "התורה היא טובה, אי אפשר לפרש אותה באופן לא טוב, וצריך להשתדל לפרש הכל לטובה". סיכמתי את השיחה.

אבל, כשכתבתי את המאמר הזה, שמתי לב שכתוב : "העונה אמן", ולא "האומר".

והחלטתי שאם אמצא פירוש אחר שיהיה מתאים יותר – אפרסם את המאמר.

אוקי – אז הינה פירוש נוסף:

התודעה שלנו מענישה אותנו או נותנת לנו שכר. שכר ועונש זה למי שנמצאים בתודעה מסוימת, כי מי שנמצא במלכות ה' אז אין עניין של שכר ועונש כי יש חזרה בתשובה.

מי שמתנהל בעולם האמונות שלו לפי שכר ועונש – הוא מקבל על עצמו עונש אם אמר אמן יתומה, וכו' כי התודעה שלו לא מוכנה לקבל מציאות של חטא, והוא כועס על עצמו.

התרופה של זה כתובה בהמשך: בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו ימיו וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו.

אם אתה מאמין בעונש – תאמין גם בשכר! כי זה כנגד זה ברא אלוקים, אז פעם הבאה שאתה עונה אמן, תאריך באמן, ויאריכו שנותיך, וקיבלת תיקון!
פירושים זה יפה ונחמד וכיפי.
אבל לפעמים, הם מובילים לאסון. ואסביר את דברי:
הנקודה שמפריעה לי כאן, היא הניסיון להקיש מדברי אגדה לדברי הלכה.
אכן, יש שישים פנים לתורה. אבל מצד שני - המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אין לו חלק לעולם הבא.
כל עוד הדרשות והאגדות הן בתחום האגדתי - זה בסדר. הירושלמי אומר: ״אין תכלה לאגדות״, ולדעת רוב הראשונים - רוב המדרשים והאגדות, בפרט אלו שאינם מופיעות בש״ס אלא במדרשים חיצוניים, נועדו ללמד מוסר ולא הלכה.
המציאות היא, שרבים וגדולים פירשו את המקורות הקדומים בדרכים שונות, בין בדרך דרש, בין בדרך מוסר וחסידות, ובין בדרך חידוד ושעשוע.
אמנם, גם באלו - צריך להישמר מכל משמר מטעויות. לא כל פירוש הוא לגיטימי, ולא כל חידוש מתקבל. לעיתים אנשים מפרשים את פסוקי התורה שלא על פי האמת, באופן שהוא ההפך הגמור ממה שכיוונה התורה, וכבר עמד על זה הרמב״ם באגרת תחית המתים.
ומכל מקום, יש להישמר מאוד מדימוי של דרך הלימוד האגדתית לזו ההלכתית. כל המדרשים הללו, שנדרשים באופן שונה ממה שדרשו אותם חכמי התלמוד, לרבות אלו שחידשו גדולי המוסר והחסידות - שאין חולק על מעלתם ועל כוח החידוש שלהם בעניינים של חסידות ועבודת השם, אינם מלמדים הלכה, ולא נועדו ללמד הלכה!
ואם לגביהם כך, בדורנו - על אחת כמה וכמה.
בתחום ההלכתי - רשאים לגעת רק אלו שלמדו במשך שנים ארוכות והוסמכו לכך. בתחום ההלכתי, אדם לא יכול לסמוך על סברת ליבו ועל פרשנותו. גם אלו שלמדו עשרות שנים, חוששים להכריע על פי פרשנות וסברא.
חשוב להבין. דין אמן חטופה ויתומה והנידונים היוצאים ממנו, הם דינים הלכתיים שנפסקו בשולחן ערוך (או״ח קכ״ד ס״ח). ישנם גדולים שפירשו גם ענייני הלכה כאלו על פי הדרש, אולם אף אחד מהם לא העלה על דעתו לומר שפירוש הדברים על פי הפשט אינו מחייב, ואף אחד לא העלה על דעתו לעקור את הפשט מפני הדרש.
ההלכה - נתונה לפרשנותם הבלעדית של חכמי ישראל. רק הם, רשאים לפרש אותה, על פי כללים מדויקים שכולם היגיון ועמקות, וגם כאן - לא הכל נתון לסברת ליבם, והם אינם רשאים לומר דבר שהקודמים עליהם פירשו אחרת. שום פירוש לא יכול לשנות תוקף של גזרה הלכתית פסוקה.
מן הצורה בה נכתב המאמר, מתקבל הרושם כאילו - החשש מפני דבר שמפורש בהלכה כדבר אסור וחמור, הוא חשש שאינו מוחלט, והוא אינו מחייב, והסיוע לכך הוא פרשנות בלתי מוכחת - כזו שאינה קבילה הלכתית. פרשנות כזו, כפי שכתבתי, אינה מקובלת.
=
דרך אגב. מבחינה הלכתית טהורה - אני לא בטוח שהמקרה המתואר הוא ׳אמן יתומה׳.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #9
תודה על התגובות.
לא באתי לדון כאן כי זה לא המקום, בכל מקרה אני שמחה שהובאו כאן הבהרות.
כתבתי את הדברים כי ברור לי שיש לכל אחד השקפת עולם והדברים לא ישפיעו על אף אחד אלא יתנו זווית ראיה נוספת.

חשוב להבין שכמובן ההלכה נשארת כמו שהיא, דין אמן יתומה לא ישתנה, מה שכדאי שישתנה זה היחס שלנו
כלפי התוצאות: אף אחד לא רודף אותנו, אנחנו לא רשעים, אנחנו טובים, היינו טובים ונשאר טובים.
אין רע בעולם בכלל, יש רק את אלוקים והוא טוב ורחמן, והרע בתודעה שלנו, כי שכנענו את עצמנו שיש מושג של רע והעצמנו אותו.
אף אחד לא צריך להיות חולה, אף אחד לא צריך להרגיש מצוקה.
יש אנשים שמשוכנעים שנגזר עליהם סבל. זה כלא תודעתי מטופש.
כולנו שווים, ולכולנו מגיע לחיות חיים נעדרי האשמה, רדיפה עצמית.
בורא עולם נתן את המצוות לטובה, הבסיס של קבלת התורה הוא פחד כמו שצריך לפחד לעבור בכביש, אבל זה פחד לטובתנו. כל שאר העולם פתוח לפנינו והעולם יפה, יש הרבה הזדמנויות להתפתח ולהתקדם, והעיקר לזכור שהכל לשם שמים.

אגב, הכותרת היא כי כי קיבלתי תגובה שהכניסה לדעתי לפרופורציה את המאמר:

"ברור שיש שכר ועונש, וגם ברור שהשם הוא טוב וגם ברור שהמצוות נועדו בשביל שיהיה לנו טוב, וגם ברור שלא כל אחד יכול לפרש כרצונו וגם ברור שצריך להקשיב ללב, קיצור יהודים..."
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
תודה על התגובות.
לא באתי לדון כאן כי זה לא המקום, בכל מקרה אני שמחה שהובאו כאן הבהרות.
כתבתי את הדברים כי ברור לי שיש לכל אחד השקפת עולם והדברים לא ישפיעו על אף אחד אלא יתנו זווית ראיה נוספת.

חשוב להבין שכמובן ההלכה נשארת כמו שהיא, דין אמן יתומה לא ישתנה, מה שכדאי שישתנה זה היחס שלנו
כלפי התוצאות: אף אחד לא רודף אותנו, אנחנו לא רשעים, אנחנו טובים, היינו טובים ונשאר טובים.
אין רע בעולם בכלל, יש רק את אלוקים והוא טוב ורחמן, והרע בתודעה שלנו, כי שכנענו את עצמנו שיש מושג של רע והעצמנו אותו.
אף אחד לא צריך להיות חולה, אף אחד לא צריך להרגיש מצוקה.
יש אנשים שמשוכנעים שנגזר עליהם סבל. זה כלא תודעתי מטופש.
כולנו שווים, ולכולנו מגיע לחיות חיים נעדרי האשמה, רדיפה עצמית.
בורא עולם נתן את המצוות לטובה, הבסיס של קבלת התורה הוא פחד כמו שצריך לפחד לעבור בכביש, אבל זה פחד לטובתנו. כל שאר העולם פתוח לפנינו והעולם יפה, יש הרבה הזדמנויות להתפתח ולהתקדם, והעיקר לזכור שהכל לשם שמים.

אגב, הכותרת היא כי כי קיבלתי תגובה שהכניסה לדעתי לפרופורציה את המאמר:

"ברור שיש שכר ועונש, וגם ברור שהשם הוא טוב וגם ברור שהמצוות נועדו בשביל שיהיה לנו טוב, וגם ברור שלא כל אחד יכול לפרש כרצונו וגם ברור שצריך להקשיב ללב, קיצור יהודים..."
תגובה מתמצתת! מי הכותב?
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
התודעה שלנו מענישה אותנו או נותנת לנו שכר. שכר ועונש זה למי שנמצאים בתודעה מסוימת, כי מי שנמצא במלכות ה' אז אין עניין של שכר ועונש כי יש חזרה בתשובה.
ראשית, זה ברור שאין שכר ועונש בעולם הזה, כי היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.
אבל וודאי שיש שכר ועונש לעתיד לבא, גם אם יש חזרה בתשובה, עדיין יש עבירות שמקבלים עליהם עונש לע”ל שהתשובה לא מכפרת עליהם (כגון בן אדם לחבירו).
האחריות לא מתחילה ונגמרת ב: מותר ואסור/מצווה עבירה שכר ועונש, כל אלו הם דברים בסיסיים שנועדו לזמן בו לא ידענו מה טוב ומה רצון האלוקים.
והיום אנו יותר חכמים מהתנאים והאמוראים, ויודעים מה רצון הא-לוקים האמיתי?!
כך שלא צריך לחשוב במונחים של שכר ועונש כי שכר ועונש זה עבור אנשים שצריכים פרסים ועונשים כדי להיות טובים.
ועדיין צריך לחשוב במונחים של שכר ועונש והלוואי שיהא מוראה של מלכות שמים כמוראה של מלכות הארץ...
אין רע בעולם בכלל, יש רק את אלוקים והוא טוב ורחמן, והרע בתודעה שלנו, כי שכנענו את עצמנו שיש מושג של רע והעצמנו אותו.
גדול יצר הרע שאפילו בוראו קראו ”רע” שנא’ ”כי יצר לב האדם רע מנעוריו”.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
פירושים ודיונים יפים ומסקרנים, גם בקהילת החולין הזאת (אם לא נחשיב את המסר שכל סופר חייב להכניס בסיפוריו...), צריך מדי פעם דברי תורה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
ראשית, זה ברור שאין שכר ועונש בעולם הזה, כי היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.
אבל וודאי שיש שכר ועונש לעתיד לבא, גם אם יש חזרה בתשובה, עדיין יש עבירות שמקבלים עליהם עונש לע”ל שהתשובה לא מכפרת עליהם (כגון בן אדם לחבירו).

והיום אנו יותר חכמים מהתנאים והאמוראים, ויודעים מה רצון הא-לוקים האמיתי?!

ועדיין צריך לחשוב במונחים של שכר ועונש והלוואי שיהא מוראה של מלכות שמים כמוראה של מלכות הארץ...

גדול יצר הרע שאפילו בוראו קראו ”רע” שנא’ ”כי יצר לב האדם רע מנעוריו”.
מזתומרת שהיום אנחנו יותר חכמים מהאמוראים והתנאים??? ממש ממש לא!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
מזתומרת שהיום אנחנו יותר חכמים מהאמוראים והתנאים??? ממש ממש לא!!
ברור שאין שום השוואה בינינו אל התנאים והאמוראים! אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו’.
כתבתי את זה, על מה ש @א. פרי כתבה ש
מותר ואסור/מצווה עבירה שכר ועונש, כל אלו הם דברים בסיסיים שנועדו לזמן בו לא ידענו מה טוב ומה רצון האלוקים.
כלומר שבזמן התנאים והאמוראים והתנ”ך לא ידענו מה טוב ומה רצון הא-לוקים ולכן היה צריך שכר ועונש ומותר ואסור.
ולפי דבריה היום מובן שהיום אנחנו כבר יודעים הכל ולכן לא צריך שכר ועונש ח"ו.
ועל זה גם תמיהתי!
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
תגובה מתמצתת! מי הכותב?
העליתי את המאמר לבמה שמיועדת לציבור הכללי, וזו תגובה שהתקבלה. (ביקשתי רשות לפרסמה)
חשוב לציין שנרשמתי רק כדי להפיץ את הספרים שלי וזה לדעתי פחות מקום לחרדים.
לכן לא כותבת כאן את השם של הבמה הזו.
חוץ מזה שלא ממש נעים שם, לפחות לי, מטבע הדברים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
קראתי את התגובות והסכמתי עם הכל, תודה!
מה גם שדעתי לא חשובה כי לא אני העניין כרגע.

חשבתי על מה שכתבתם וניסיתי להבין איך השיטות מסתדרות - הכוונה גם שדברי חכמים נכונים כמובן עד הפסיק האחרון וגם שה' טוב ואין רע כלל.

אז כנראה יש שני סוגי הנהגות במקביל:
הנהגה מעשית ותודעתית.
במעשים צריך לדעת שיש דין ויש דיין ויש שכר ועונש וסיבה ותוצאה וכו'
זה כדי שנהפוך לכלים טובים ונקיים, נרגיש טוב עם עצמנו ושה' ישרה בתוכנו ונוכל להיות שליחים טובים ולעשות את תפקידנו בעולם.

בתודעה - זה כבר סיפור אחר. התודעה צריכה להתחבר לאמת שאין רע בכלל ויש רק טוב ושה' רוצה רק טוב ואין עוד מלבדו. והוא לא רוצה שיהיה רע לאף בריה, בכלל ולא אמור להיות רע בכלל.

למה זה חשוב כל כך?
בגלל שהנהגת ה' היא כמו ראי. כמו שכתוב ה' צילך על יד ימינך.
איך שאנחנו מתנהגים חושבים מאמינים יוצרים ככה המציאות מגיבה.
לכן ככל שנהיה מוארים נחשוב טוב נדון לכף זכות וכו' ככה ה' יחזיר לנו הארת פנים ונזכה לעולם טוב.
במידה מסוימת אנחנו מייצרים מציאות כמו שנאמר תנו עוז לאלוקים ועוד פסוקים שאומרים שלאדם יש כוחות תודעתיים להשפיע.

חשוב גם לומר שבכל הדורות ניתנה אפשרות לעם שלנו לפרש את התורה.
מה יגרע הדור שלנו?
הדבר היחיד שצריך זה להיות נאמנים לעובדה שהתורה טובה, הבורא טוב והכל לטוב.
ברגע שמבינים זאת הכל מתבהר.
למשל: למה קבעו צום תשעה באב אם הכל טוב והמטרה טובה, ומהחורבן תבוא גאולה?
זה כי העם היה במצב כל כך נמוך ובדיכאון כל השנה וחז"ל רצו להוציא את העם מהדכאון אז הם החליטו שזה יהיה יום אחד כדי שהחיים יחזרו למסלולם שזה אומר לשמחה שלהם.
העיקרון צריך להיות פשוט: צריך להיות טוב לכולם תמיד, והתורה היא לקח טוב, לא קצת טוב, טוב מוחלט. וככה לפרש את הכל.
יש גם עיקרון של שיוויון בסיסי בעולם, כל היצורים שווים מבחינת הערך שלהם, לכן כנראה משה רבינו לא נכנס לארץ כי כמנהיג שנחשב לרם מעלה הוא היה צריך חיסרון, לכן בניו של חיזקיהו המלך היו רשעים ולכן אין אדם בתורה שנחשב למושלם, אלא אם כן יש לו חסרון משמעותי כנגדו.
גם האמהות זכו לבנים רק אחרי קושי והמתנה ארוכה, או אחרי שגרמו לעצמן חיסרון כמו שרה שהכניסה צרתה לביתה, כי דבר טוב מגיע לאחר קושי. את זה לא לימדו אותנו מעולם. מעניין אם יש מצב בעולם של טוב בלי קושי שקדם לו. אולי זה יהיה בימות משיח, או שככה העולם וזה החוק.
זה קצת בעיה לכתוב (ולחשוב ואפילו להאמין) שצריך להיות חיסרון לפני הטוב, שלא נייחל לחסרונות. נקווה שבורא עולם יתן לכולם טוב בלי חסרון או קושי, אלא במתנת חינם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
חשבתי על מה שכתבתם וניסיתי להבין איך השיטות מסתדרות - הכוונה גם שדברי חכמים נכונים כמובן עד הפסיק האחרון וגם שה' טוב ואין רע כלל.

אז כנראה יש שני סוגי הנהגות במקביל:
הנהגה מעשית ותודעתית.
במעשים צריך לדעת שיש דין ויש דיין ויש שכר ועונש וסיבה ותוצאה וכו'
זה כדי שנהפוך לכלים טובים ונקיים, נרגיש טוב עם עצמנו ושה' ישרה בתוכנו ונוכל להיות שליחים טובים ולעשות את תפקידנו בעולם.
הרעיון האמור כאן, מבוסס על הנחת יסוד, על פיה - זה שהקב״ה הוא טוב, כביכול עומד בסתירה לדברי חז״ל, ובפרט מול ענייני השכר והעונש. כך, נוצר מעין אילוץ לתרץ תירוצים בלתי מובנים, כמו הבדל בין מעשה לתודעה - שמבחינה לוגית ופילוסופית הוא קשה מאוד לעיכול.
למעשה, במקומות רבים בתורה יש דיבור מפורש על שכר ועונש. החל מארבע מיתות בית דין, כריתות, מיתה בידי שמים, וכלה בעונשים קולקטיביים כמו אלו המתוארים בפרשת הקללות. למעשה, כל אלו מוכיחים לנו דבר אחד - העונש הוא מרכיב מרכזי במערכת, אי אפשר להסביר אותו בפיתולים שונים, ואי אפשר להתחמק ממנו.
זה שהבורא טוב, לא סותר כל אחד מאלו. כי ׳טוב׳, אין פירושו - ׳נוח׳, ואין פירושו - ׳מרחם על אכזרים - תמיד וללא סיבה׳, ואין פירושו - ׳מי שלעולם לא יאפשר מצב של פגיעה בחפים מפשע׳. כל ההגדרות המבוארות כאן, הן הגדרות מעוותות שמרכיבות הרבה מהתפיסה הנוצרית על מוסריות, ועל טוב.
ביהדות יש עומק, מה לעשות... יש מורכבויות, ויש דברים שצריך ללמוד הרבה וללכת כברת דרך כדי להבין.
הבורא נקרא ׳טוב׳, כי הוא ברא את כל היצורים על פני האדמה, וכי הוא בטובו - ממשיך ומקיים אותם בכל עת ובכל שעה, גם בזמנים שהם עוברים על רצונו.
הבורא נקרא ׳טוב׳, כי למרות החוקיות שהוא קבע בעולם - חוקיות של שכר ועונש כמו בכל משטר ובכל מלכות, הוא מאריך אפיים לעוברי רצונו ומאפשר להם לשוב אליו בתשובה ולתקן את אשר קלקלו ועיוותו.
הבורא נקרא ׳טוב מוחלט׳, כי יצירת רע - אינה נפעלת על ידו אקטיבית, אלא רק באמצעות היעדר. כלומר: העובדה שהבורא מחייה בכל רגע כל אדם ואדם, משמעותה - שברגע בו תסתלק ההשגחה מעם אחת מן הבריות - אוטומטית אותו אדם יפול. על כן, הרע בעולם - הוא תהליך שנוצר על ידי היעדר ולא על ידי פעולה. כמו חושך - שהוא לדעת רבים מן המפרשים, רק העדר אור. וכיוצא בזה, היעדר המילוי והחיות - הוא המוות והרע. וכמאמר הנביא: ״יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע״ (ישעיה מה, ז). הנה מצאנו השוואה בין החושך לבין הרע. שניהם בריות ושניהם - אינם אלא היעדר.
הנושא הזה עמוק, אך אין זה המקום. גם מה שכתבתי, נכתב רק בגלל האילוץ והחובה לתקן את מה שנראה לי כתפיסה מאוד לא נכונה של מציאות הבורא.
על כן:
בתודעה - זה כבר סיפור אחר. התודעה צריכה להתחבר לאמת שאין רע בכלל ויש רק טוב ושה' רוצה רק טוב ואין עוד מלבדו. והוא לא רוצה שיהיה רע לאף בריה, בכלל ולא אמור להיות רע בכלל.
איך ניתן לטעון, שבתודעה - צריך להאמין שאין רע ולא יהיה רע, בעוד שהתורה מצווה ואומרת: ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם... וחרה אף ה׳ בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר... ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה?״ איך ניתן לטעון שהאמונה יכולה להיות נגד המוחש, נגד מה שרואים בעיניים, ואיך ניתן לטעון שזוהי התודעה הרצויה בזמן שבסוף פרשת הקללות כתוב בפירוש: ״ והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ אלקיך שמה ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך״. והמפורש כאן, שצריך האדם לדעת שהצרות והרעות באו עליו ועל העם כולו בגלל אי עשיית רצון הבורא. ואם נטען שצריך האדם תמיד לרמות את עצמו, ולהסתובב עם תודעה שאומרת - ׳הרע אינו מאת השם, אין רע, אני לא סובל׳, כיצד יחזור אותו אדם בתשובה, וכיצד הוא יבין שהרע נועד לייסרו ולהשיבו? הלא הרע מבחינתו - אינו קיים?
חשוב גם לומר שבכל הדורות ניתנה אפשרות לעם שלנו לפרש את התורה.
מה יגרע הדור שלנו?
לא. טעות.
יש היררכיה.
סדר קבלת התורה מחייב אותנו לקבל כחלק מהתורה את הפירוש המקובל מאת חכמי הסנהדרין. חתימת המשנה מחייבת אותנו לקבל את פירוש התורה המוכרע במשניות. חתימת התלמוד מחייבת אותנו לקבל את פירוש המשניות המפרשות את התורה, שמקורו בתלמוד. חתימת השולחן ערוך והרמ״א, מחייבת אותנו לקבל - כל אחד לפי מקומו, את הכרעות הפוסקים בעניין פירוש התלמוד, שמפרש את המשנה, שמפרש את התורה שבכתב. אין לנו יכולת להביע את דעתנו במה שכבר נכתב, נקבע ונחקק.
אמנם, כפי שכבר כתבתי לעיל, בענייני אגדה ומוסר - ניתן לדרוש דרשות מדרשות שונות, ובלבד שחלילה - לא תהיה ולו נגיעה קלה באחד מן הדברים שכתבו חכמי המשנה, הגמרא, הראשונים או האחרונים בפירוש. לשם כך, נדרשת זהירות רבה, ועיון בפירושים המקובלים אצלנו. אי אפשר להתיימר לפרש את התורה ישירות, בזמן שידע שנצבר במשך שלושת אלפים שנה של מחלוקות והכרעות - עומד מול עינינו, ובזמן שידוע שגדולי עולם כמו הרמב״ם ורש״י ובעלי התוספות - הקדישו חיים שלמים למלאכה זו. הניסיון שלנו לפרש את מה שהם פירשו באופן שונה, בזמן שאף יצור חי בזמננו אינו מחזיק בהיקף של ידע כמותם - הוא נתון לכישלון.
-
יש הרבה מה להעיר עוד התמקדתי רק בעיקרי הדברים, ואידך זיל גמור.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #18
הרעיון האמור כאן, מבוסס על הנחת יסוד, על פיה - זה שהקב״ה הוא טוב, כביכול עומד בסתירה לדברי חז״ל, ובפרט מול ענייני השכר והעונש. כך, נוצר מעין אילוץ לתרץ תירוצים בלתי מובנים, כמו הבדל בין מעשה לתודעה - שמבחינה לוגית ופילוסופית הוא קשה מאוד לעיכול.
למעשה, במקומות רבים בתורה יש דיבור מפורש על שכר ועונש. החל מארבע מיתות בית דין, כריתות, מיתה בידי שמים, וכלה בעונשים קולקטיביים כמו אלו המתוארים בפרשת הקללות. למעשה, כל אלו מוכיחים לנו דבר אחד - העונש הוא מרכיב מרכזי במערכת, אי אפשר להסביר אותו בפיתולים שונים, ואי אפשר להתחמק ממנו.
זה שהבורא טוב, לא סותר כל אחד מאלו. כי ׳טוב׳, אין פירושו - ׳נוח׳, ואין פירושו - ׳מרחם על אכזרים - תמיד וללא סיבה׳, ואין פירושו - ׳מי שלעולם לא יאפשר מצב של פגיעה בחפים מפשע׳. כל ההגדרות המבוארות כאן, הן הגדרות מעוותות שמרכיבות הרבה מהתפיסה הנוצרית על מוסריות, ועל טוב.
ביהדות יש עומק, מה לעשות... יש מורכבויות, ויש דברים שצריך ללמוד הרבה וללכת כברת דרך כדי להבין.
הבורא נקרא ׳טוב׳, כי הוא ברא את כל היצורים על פני האדמה, וכי הוא בטובו - ממשיך ומקיים אותם בכל עת ובכל שעה, גם בזמנים שהם עוברים על רצונו.
הבורא נקרא ׳טוב׳, כי למרות החוקיות שהוא קבע בעולם - חוקיות של שכר ועונש כמו בכל משטר ובכל מלכות, הוא מאריך אפיים לעוברי רצונו ומאפשר להם לשוב אליו בתשובה ולתקן את אשר קלקלו ועיוותו.
הבורא נקרא ׳טוב מוחלט׳, כי יצירת רע - אינה נפעלת על ידו אקטיבית, אלא רק באמצעות היעדר. כלומר: העובדה שהבורא מחייה בכל רגע כל אדם ואדם, משמעותה - שברגע בו תסתלק ההשגחה מעם אחת מן הבריות - אוטומטית אותו אדם יפול. על כן, הרע בעולם - הוא תהליך שנוצר על ידי היעדר ולא על ידי פעולה. כמו חושך - שהוא לדעת רבים מן המפרשים, רק העדר אור. וכיוצא בזה, היעדר המילוי והחיות - הוא המוות והרע. וכמאמר הנביא: ״יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע״ (ישעיה מה, ז). הנה מצאנו השוואה בין החושך לבין הרע. שניהם בריות ושניהם - אינם אלא היעדר.
הנושא הזה עמוק, אך אין זה המקום. גם מה שכתבתי, נכתב רק בגלל האילוץ והחובה לתקן את מה שנראה לי כתפיסה מאוד לא נכונה של מציאות הבורא.
על כן:

איך ניתן לטעון, שבתודעה - צריך להאמין שאין רע ולא יהיה רע, בעוד שהתורה מצווה ואומרת: ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם... וחרה אף ה׳ בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר... ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה?״ איך ניתן לטעון שהאמונה יכולה להיות נגד המוחש, נגד מה שרואים בעיניים, ואיך ניתן לטעון שזוהי התודעה הרצויה בזמן שבסוף פרשת הקללות כתוב בפירוש: ״ והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ אלקיך שמה ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך״. והמפורש כאן, שצריך האדם לדעת שהצרות והרעות באו עליו ועל העם כולו בגלל אי עשיית רצון הבורא. ואם נטען שצריך האדם תמיד לרמות את עצמו, ולהסתובב עם תודעה שאומרת - ׳הרע אינו מאת השם, אין רע, אני לא סובל׳, כיצד יחזור אותו אדם בתשובה, וכיצד הוא יבין שהרע נועד לייסרו ולהשיבו? הלא הרע מבחינתו - אינו קיים?

לא. טעות.
יש היררכיה.
סדר קבלת התורה מחייב אותנו לקבל כחלק מהתורה את הפירוש המקובל מאת חכמי הסנהדרין. חתימת המשנה מחייבת אותנו לקבל את פירוש התורה המוכרע במשניות. חתימת התלמוד מחייבת אותנו לקבל את פירוש המשניות המפרשות את התורה, שמקורו בתלמוד. חתימת השולחן ערוך והרמ״א, מחייבת אותנו לקבל - כל אחד לפי מקומו, את הכרעות הפוסקים בעניין פירוש התלמוד, שמפרש את המשנה, שמפרש את התורה שבכתב. אין לנו יכולת להביע את דעתנו במה שכבר נכתב, נקבע ונחקק.
אמנם, כפי שכבר כתבתי לעיל, בענייני אגדה ומוסר - ניתן לדרוש דרשות מדרשות שונות, ובלבד שחלילה - לא תהיה ולו נגיעה קלה באחד מן הדברים שכתבו חכמי המשנה, הגמרא, הראשונים או האחרונים בפירוש. לשם כך, נדרשת זהירות רבה, ועיון בפירושים המקובלים אצלנו. אי אפשר להתיימר לפרש את התורה ישירות, בזמן שידע שנצבר במשך שלושת אלפים שנה של מחלוקות והכרעות - עומד מול עינינו, ובזמן שידוע שגדולי עולם כמו הרמב״ם ורש״י ובעלי התוספות - הקדישו חיים שלמים למלאכה זו. הניסיון שלנו לפרש את מה שהם פירשו באופן שונה, בזמן שאף יצור חי בזמננו אינו מחזיק בהיקף של ידע כמותם - הוא נתון לכישלון.
-
יש הרבה מה להעיר עוד התמקדתי רק בעיקרי הדברים, ואידך זיל גמור.
1. התורה והקדוש ברוך הוא אחד
2. מידותיו של ה' הן י" ג מידות של רחמים. זה לא נוצרים אמרו את זה.
3. המציאות כרגע פועלת במקביל לרצון ה' האמיתי (שיתבטא בגאולה כשה' ימלוך) בגלל שאנחנו ממליכים עלינו מלכות אחרת של מלכים אחרים. (מלך זה ביטוי רוחני יותר בהקשר הזה).

אסביר: הבורא ברא את העולם והעלים את עצמו, אנחנו יכולים לפרש מה הוא לפי ההשגות שלנו ויוצרים מציאות כביכול על ידי דיבור, מעשה ומחשבה.
ואיך אפשר לדעת מה התכלית ורצון ה' האמיתי?
על ידי לימוד תורה כמובן וגם על ידי לימוד תכלית העולם והגאולה כפי שכתוב בנביאים, בחז"ל, ובתהילים.
אגב הגאולה תתבטא בביטול שיעבוד מלכויות והמלכת ה' וכדי לדעת את מי להמליך, צריך להבין שהוא תכלית הטוב:
וגר זאב עם כבש, וראו כל אפסי ארץ, יהיה שפע גשמי ורוחני, זה הרצון שלו.

אם תרצו לדעת איך הגעתי לזה שה' טוב מוחלט - יש לזה סיפור שעברתי לפני כמה שנים בו הבנתי עד כמה האדם לא טוב (הכוונה אני לא טובה, כי אין לי יכולת להביע דעה על אנשים שהם לא אני.. כרגע המצב שהאדם נמצא לא טוב, אולי בהמשך זה ישתנה), בעוד רק ה' טוב.
כנראה הטוב של ה' לא מתממש כרגע כי אנחנו חושבים שיש לנו כח כלשהו, בעוד שהיחיד שיש לו יכולות הוא בורא עולם, והוא טוב מוחלט, ונמצא אצל כולם באופן שווה, לא נושא פנים לאף אחד, ורוצה רק טוב לכולם...
הייתי כותבת שהשיוויון כל כך גדול עד שגם ברמה הרוחנית אנחנו שווים, וההבדל בין כולם זה רק המטרה... אבל אולי זה לא מדויק. אבל, כן, צריך להבין שאנחנו כלום ביחס לבורא שהוא הכל, מגביה שפלים כי הרצון שלו שנהיה שווים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #19
"די כבר, אין כזה דבר רע בעולם, זה אנחנו המצאנו", קצת כעסתי, "די להאמין ברע"... המשכתי ודיברתי ואמרתי והסברתי שה' טוב, ועוד ועוד הסברים, פניו נעשו חמורות סבר יותר ויותר.

"הבעיה היחידה במה שאני אומרת היא שאם כולם ישתכנעו שאין רע, הם יחשבו שזה בסדר לעבור עבירות", אמרתי, "כי עבירות זה כמו רעל, והן לא הופכות למותרות אם אין רע".
פורום פרוג אינו מיועד להשקפה, בשביל זה יש את פורום לתורה ועוד...
אולם נראה שלקהילת כתיבה מקצועית כללים אחרים, ועל כן אפרוש את משנת רבינו הרמח"ל כאן.

תכלית הבריאה היא על מנת לגלות את ייחוד הקב"ה בעולם (בלשון רבינו גילוי הייחוד), אילו לא היינו מצטמצמים והבריאה כולה הייתה חשה את מציאותו ית', וממילא לא היה רע כלל, לא היה גילוי ייחודו ית', שכן גילוי הייחוד הוא דווקא ע"י הבחירה בו ית', במקום בו יש בחירה, אך אילולא היה בחירה לא היה נגלה כבודו.

ומוסיף רבינו הרמח"ל עומק בעניין, כי לא רק אפשרות הבחירה ברע באה על מנת לגלות כבודו ית' (דהיינו כאשר יתגבר ויבחר בטוב), אלא אף עצם הבחירה ברע (דהיינו כאשר אדם נכשל ח"ו בעבירות) מגלה כבודו ית'. שע"י גילוי הייחוד ייהפך הרע עצמו לטוב, ואילולי בחרו ברע, לא יכל להפך לטוב, וכלשון רבינו 'ומביא בריותיו לרצונו'.

ע"פ זה נשאלת השאלה, אם ע"י עצם הבחירה ברע מתגלה גילוי ייחודו ית', למה שלא נבחר ברע ע"מ לגלות כבודו ית'?
בלשון חז"ל, אם 'עוונותיהם של ישראל מביאתם לידי מעלות גדולות', מדוע שעמ"י לא יחטאו ע"מ לקבל את אותם מעלות.
שאלה זו מתחדדת ע"פ דברי הרמב"ם כי הדורות הראשונים עבדו את גרמי השמים, מחמת שסברו כי זה כבוד ה', וא"כ מדוע זה נחשב לעבודה זרה? ומדוע על ידם התהווה מציאות העבודה זרה?

התשובה על כך תמונה במאמר המדרש (פליאה) 'אין בין עגל לכרובים, אלא שזה בצווי וזה אינו בצווי', המעיין בחטא העגל, ובפרט ע"פ פירוש הרמב"ן, יראה כי לא היה בכוונת עמ"י לעבוד עבודה זרה ח"ו, אלא ליצור מקום להשראת השכינה בעולם, באותה כוונה שכיוונו ביצרת הכרובים, וא"כ מדוע חטא העגל הנו הקשה שבחטאים ולא מצווה?

מבאר המדרש 'שזה בצווי וזה אינו בצווי', עלינו לעשות את צווי ה'! גם כאשר הוא מנוגד ע"פ הבנתנו לכבוד ורצון ה'!
דהנה, תכלית כל המצוות, הוא להיבדל מישותנו האנוכית והגשמית ולהידבק באורו ית'.
כאשר אנו רח"ל עושים את מה שאנו מבינים שהוא רצון וכבוד ה', נגד צווי ה', הרי זה מוציא כביכול את כבוד ורצון ה' מתוך מקומם הקדוש, הביטול לאלוקים חיים, ומכניס הקודש במקום הטינופת, הישות החומרית והגשמית, והוי כמקצץ בנטיעות רח"ל, אין זה מברך אלא מנעץ.
אך כאשר אנו עושים את מה שאנו מבינים שהוא היפך כבוד ה', כיוון שהוא צווי ה', הרי אנו מוציאים את כבוד ורצון ה' לגמרי מתוך טומאת הישות, והריהם כליל בלתי להוי"ה לבדו, ומבטלים ומקשרים עצמנו לו ית'!

זו התשובה לשאלה, למה יש רע בעולם, ולמה אין לעשות עבירות גם כשהם מגלים את כבודו ית'!
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
'אני חייבת למצוא פירוש אחר', אמרתי לעצמי. וחשבתי ולא מצאתי. ביקשתי מה' שיעזור לי. המשכתי לחשוב. תחשבו גם, כי הרי כתוב שהתורה טובה, אז לא יתכן שיש בה משמעות שלילית.

ופתאום מצאתי:

האומר אמן יתומה – הכוונה שאם אדם אומר שהאמן יתומה – זה כאילו שהוא אומר שבניו יתומים או שימיו קטופים, שזה לא הגיוני, כי בניו לא יכולים להיות יתומים, כי הוא חי, וימיו לא יכולים להיות קטופים כי הם מתנה מה'.

אותו דבר האמן לא יכולה להיות יתומה או קטופה, כי היא עומדת כמו 'אמת' והאמת יציבה ותמיד ניתן לאומרה!

אחלה פירוש!
היו מצדיקי החסידות שראו לפרש כל קללות שבתורה כברכות, והאמת שכן מבואר באדרא רבא.
אולם, הפירוש כברכה בא בנוסף להאיר בתוך חשכה, ולא ח"ו לעקר הפשט, וכמבואר בארוכה באדרא רבא שם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.
קר לי כל כך, וצמרמורת עוברת בכל גופי. אני יוצאת בריצה מהבניין, וגל של חום מכה בי ומזכיר לי שעדיין הקיץ מרחף באוויר ולא מתכוון ללכת. גם אני לא. לא מתכוונת לעזוב אותו. עדיין.

בראשי רצות מילים כמו קשתות של לוחם המנסה להגן על חייו בחירוף נפש.

אני אוספת את כולן. מה הוא אמר, מה אני הגבתי, למה אני אמרתי, איך הוא הגיב.

הילדים כבר מזמן הלכו לישון, אך עבורי הלילה רק החל.

אני מביטה בשעון — 12:30. אין אדם ברחוב. כולם לבטח סגורים בבתים. ישנים. בטוחים.

ואני? אגרטל זכוכית עם סדקים, שזרקו ממנו את הפרחים. את אלו שהחזקתי בחתונה, מחייכת אליהם בפשטות ילדותית שכזו. בביטחון שהחיים ישירו לי. תמימה... שלווה...

חייבת לנוח. אני מתיישבת על ספסל עץ משופשף המזמין אותי להיזכר בעבר, לנסות למצוא אור בכל החושך מסביבי. מה מצאתי בו — בגבר הגבוה, החסין, הישר כל כך?

אני נזכרת ביום אחד מהשבוע שאחרי החתונה. עוד הריח הטרי־טרי הזה עומד לי באף, כמתהלכת במאפיית קסמים.

הוא הביט בי בעיניים מבריקות ואמר בטון אצילי: "אני לעולם אגן עלייך ואדאג שאיש לא יפגע בך."

ראשי מתרומם אל שמי הלילה השחורים שהיו עֵדַי לרגע הזה.

כן, הוא ידע להגן עליי היטב כשהיה מדובר בטיפוסים מחוספסים, איתם האופי המרשמלו שלי לא ידע איך להתמודד. אבל… האם ההבטחה לא הייתה אמורה גם להגן עליי מפניו? אז איך זה שפעם אחר פעם הוא מותיר את שפתי קמוצות וחסרות אונים מול חוד לשונו?

השמיים האלו… רוצה לצרוח, לעוף אליהם, לנסות לקרוע את העלטה הזו לשניים. אינני מסוגלת לזה יותר! האם לפרק את הבית? את האחוזה הבטוחה שיצרתי לילדי האהובים בעשר אצבעות, בעמל אין סופי בגוף ונפש כאחד?? אחוזה שתעניק להם יציבות ומגן.

אבל רגע — האם אותה אחוזה לא מחוללת בדיוק את ההפך? חרב פיפיות...

האם הדיבורים שלנו, המתפזרים בארבע פינות, לא מרוקנים את כל החיות שאני מעצימה אצלם?

רגע של אמת. גם ידי שותפות בעסק הדביק הזה, הלא כן?

נכון שאף פעם לא הייתי בקיאה בשנינות הלשון. ולמרות זאת, נפשי מתגוננת ומחברת את האבן שלי אל האבן שלו. תרצי או לא — נוצרת אש.

זהו!

נזכרת במשהו שלמדתי בהנחיית הורים: לא להיכנס למאבקי כוח עם הילד. מאבקי כוח הם כמו סם שלוקח אותך אל מחול בלתי ניתן לעצירה. זה בסיס המשמעת — לא להיכנס למחול מלכתחילה. להיות בשליטה.

אנסה את זה — הבטחתי. מביטה בשמיים ולוחשת — תהיו עֵדַי!

***

אני נכנסת לבית. האוויר עומד.

גם הוא.

עומד ושוטף את הכלים עם כפפות. המים לא מתבזבזים מעבר לצורך, והכלים מחזירים ברק.

בדרך כלל הוא היה מביט בי במבט מבקר כלשהו.

אבל עכשיו — כלום. הוא מתבייש. האמת שגם אני.

מעין כנות של הלב שיודע שאם לא השכלנו להשכין שלום — אז לחרפה יש מקום.

אני פוסעת חרישית לחדר ונוחתת על המיטה הרכה, הסולחת, המבינה, הממריאה אותי אל הבריחה מהמציאות שאינני בטוחה בה.

קול שעון מנגן, מעיר אותי. לרגע מלאכותי אני מאבדת מציאות ומחייכת.

"מודה אני" — שפתותיי מדובבות. ולפתע כמו מטר של פצצת אטום נופל עליי כל ה"אתמול", ה"שלשום", ה"מאז."

איי.

מנגינה של שעון שוב מתפזרת והודפת את הכאב בגל של רחמים.

אני חוזרת להתרכז במילים: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה…" עוצרת. נותנת לאמונה לחדור, לסלק רגש שלא מבין למה. למה העולם כל כך מסובך? אבל זה בדיוק המשחק, הלא כן? האם לא בשביל רגע אפל של חוסר ודאות ביקש רבי עקיבא למסור את נפשו?

"רבה אמונתך… יהי רצון מלפניך שלא אכעס ולא אכעיסך." הוספתי, ובטעות — אולי בעצם בכוונה — אני עונה, "אמן."

נזכרת בהחלטה שלי אתמול לא ליפול אל סל סמי הוויכוחים, התחלתי את היום במחול משלי.

בחדר יש ריח של כלניות. כמה נחמד להרגיש בשדה פרחים. מדמיינת אותי ילדה בת חמש, עם שמלה לבנה, קוטפת פרח סגלגל. אני שוקלת להשליכו, אך בתנועה חדה אני מאמצת אותו אל ליבי.

הבית הזה יקום ויהיה. הילדים שלי צריכים אבא קרוב ואמא חזקה. כי כבר הסבירה לי האישה, שעוד מעט תיכנס לחדר עם ספלי קפה לשתינו, שלכל זוג יש את המשקעים שלו. עלינו התפקיד לבחור האם לברוח או להתמודד.

או — הנה היא באה.

היועצת הזוגית שלי. עיניה העמוקות, החכמות, התומכות, בוחנות אותי באמפתיה.

אני סומכת עליהן, והן עליי. וכן — אני לבד כאן. למען האמת, בעלי אפילו לא יודע שפניתי לעזרה.

ודאי, הוא חושב שהבעיות הן רק שלי ובגללי...

רגע של אמת. אולי גם אני חושבת עליו כך?

"שלום!" היא דוברת אמת — בשביל זה הגעתי.

"איך עבר עלייך השבוע?" כמה שאני זקוקה לשאלה הזו.

"הספקת לעבוד על מה שדיברנו?" זו לא דרישה, אלא פתיחה של שיחה שתיתן לי כוח לעוד שבוע.

"כן." טון ללא סולם ברור יוצא לי מהגרון. אני נעצרת לרגע, חוששת.

"תני לי דוגמה…" היא מעודדת, מבחינה בחרדתי שזלגה כחוט השערה.

"עשיתי מה שאמרת! למען האמת — כמה פעמים!" הקול שלי עלה. התייצב.

כן. הביטחון שלי בזוגיות שלנו מתעצם משבוע לשבוע.

"יופי, מצוין!" היא שמחה בשבילי. "אני כל כך מעריכה את המאמצים שלך. לא הרבה נשים במקומך היו בוחרות להשקיע בגינה יבשה ונובלת.

צריך ים רצון, אומץ אדיר ואמונה חזקה.

לא להתייאש! להשקות ולטפח, יום ועוד יום…" היא אומרת ומביטה בי כאילו הבחינה בכלנית הסגלגלה והבלתי נראית, ההדוקה אל ליבי.

"אז ספרי לי…" היא משכנעת.

"אתמול…" המילים מטפסות לי בגרון. "כשהוא הגיע הביתה, והילדים — את יודעת — המשחקים שלהם היו בכל מקום… הוא העיר לי על זה בצורה פוגענית ביותר, ליד הילדים! כמעט ולא נשמתי... רציתי לצעוק, להילחם כהרגלי… אבל… שתקתי. כשהייתי מלאה בכוח חזרתי אליו ואמרתי לו: 'הייתי מאוד שמחה אם תאמר את מה שמפריע לך בצורה פשוטה ולא פוגעת, ואני אשתדל להבין.'"

שפתי פוסקות משצף המילים, עיני בוחנות את הנקודות השחורות המקשטות את רצפת החדר.

האם גם אני אוכל ליצור מנקודות שחורות רצפה מבריקה ויפה?

"מקסים! בדיוק כפי שלמדנו. דבר ראשון — להבחין במילים שפוגעות בך." היא עוקבת אחר מבטי המושלך ארצה וחותרת להרהורי.

"להבחין בנקודות שחורות בתוך הדו־שיח ולא להיכנס לשם, לא לגעת בהן. כי הן יכולות להפוך לחור שחור שואב וממגנט. ואחר כך, בצורה הכי רצינית, בשליטה וברוגע את מבקשת שהשיח יהיה שונה. אז תספרי לי — איך הוא הגיב?"

אני מבקשת להיזכר. כן, הוא לא כעס ולא צעק.

"הוא פשוט הבין. הוא אמר: 'אוקי… האם את יכולה להסביר לי מה אני אמור לעשות במקרה כזה, לשתוק?' אז הסברתי לו. 'פשוט תבקש מאחד הילדים לאסוף. זה הכל.' זה היה ואוו. וזה לא נגמר פה..."

התחלתי לדבר מהר, חוששת שהזמן הקצוב יחדל ולא אספיק לספר לה על ההצלחות היפות שהאירו לי כקרן עמוסת צבעים מסחררת.

"ישבנו שלשום ביחד ודיברנו על העבר שלו. אמא שלו הייתה טיפוס מאוד יקי — נקייה בטירוף ומסודרת. הכל מתוזמן אצלה. וגם… היא תמיד דאגה להחליט עבורו ממש הכל. אפילו מה הוא ישחק אחרי הצהריים ועם מי. שליטה מלאה… כל אי־ציות מצדו גרר האשמות והשפלות. ואבא שלו…"

אני מודעת לפתע לרגש של חמלה נוראה המתפשטת לי בלב. מדהים איך שהחמלה הזו מופנית אל אדם שעד לפני חודש הרגש היחידי שחשתי כלפיו היה כעס וריחוק.

"אבא שלו… היו יכולים לעבור ימים ארוכים בהם לא היה מעיף לעברו מבט. לא חלו ביניהם יחסי חינוך או אהבה. כלום. רק חלל נורא וריק. ילד יתום לא־יתום. כשבמוחו הקטן מתעצם חוסר הביטחון שלו אל מול אבא."

עיניי מתרטבות, ודמעות רותחות זולגות ברשות מובנת.

"הסברתי לו שאני לא מסוגלת עם כל הביקורת. והוא הבין. הרגשתי אותו איתי — מבין, מרחם, ורוצה להשתנות. אפילו הבטיח לחפש מטפל טוב."

"אני לא מאמינה…" פיה הפעור של המטפלת נתן לי להבין שהצעדים האחרונים בחיי יהיו הראשונים לחיים אחרים.

"את יודעת… אני רוצה להסביר לך משהו." אני אוהבת כשהיא מתחילה כך — זה תמיד מסתיים במשהו שאני מהרהרת אחריו יום שלם או יומיים.

"הדחף הזה שלו לתת ביקורת, הערות, ואפילו חוסר יחס אל ליבך — אלו דרכי ההתמודדות שלו עם הנפש. הוא שומר על הביטחון שלו זקוף. כל מעשה של אי־נוחות בחייו מושלך כלפייך כדי לספק לו תמיכה. הוא אינו מסוגל לתת לנפש שלו להרגיש קטנה או בחוסר ודאות. וכן — הוא יעשה הכל, גם אם זה אומר להכאיב למישהי שחשובה לו יותר מכל."

מילותיה מזדחלות ומתיישבות במוחי המנסה לתרגם אותן למעשה.

"אז מה הפתרון לזה?" אני כמעט צורחת. חייבת להיות דרך.

"לתת לו להבין שהוא כבר לא במלחמות ששהה בהן עוד משחר ילדותו — ולהביא אותו למצב שיסמוך עלייך להאיר לו את הדרך בחיים החדשים. נטולי הקרבות."

כן. אני אקח איתי את מילותיה ליום שלם או יומיים.

בעצם להרבה, הרבה יותר.

***

בוקר קריר בצימר ייחודי בפאתי הר חרמון, אני מביטה מהמרפסת אל נוף קסום וצחור. רק רחשי פסיעות מהדהדות למרחקים.

הוא קופץ לברר מה מסתתר מאחורי הגבעה הסמוכה.

השלג מכסה את ההרים בנועם, ובאופק זיק של שמש על עץ אורן זקור ושתקני.

גם אני למדתי לשתוק. במקום שבו אין חום ולא קור, אין רע וטוב, אין גדול או קטן — ישנה רק שלמות של משהו בלתי־שלם.

מבטי עוקב אחר פסיעותיו. אני בטוחה שיהיה שם את אותו הנוף, אותה שלווה. לרגע הוא נעלם ו...

או — הנה הוא חוזר. צועד בפסיעות גדולות. אותן פסיעות גדולות בהן אנחנו צועדים יום־יום את מסלול חיינו.

"היה שם שלג בדיוק כמו פה!" הד ההר מחזיר את צעקתו, 'פההההה…'

לא שם, לא הרחק, לא מעבר. השלום נצור פה. תחת אחת הבלטות במשכננו. בעצם הרבה יותר קרוב מזה, ממש לוהט בכף ידינו.

ברגע של אמת, חיוך נתלה על שפתי.

***

החורף חלף ואחריו חלפו גם האביב והקיץ, והחורף שוב התארח.

ישנם ימים בהם הגשם יורד וקריר לפרקים, וישנם ימים שחום ההסקה פורש מעלינו, ומענג את ביתנו.

לירוק דם — זהו סבל שלא נגמר. אבל לרפא את הפצע מבפנים — זו התבונה.

אני מכינה קפה לשניים, ויושבת לשיחה קלה. אני לומדת יותר ויותר איך לדבר — ויותר חשוב: מתי לשתוק.

אני אוחזת בידי את מושכות העגלה שמחזיקה בתוכה את המשפחה היקרה שלי.

זה חלום ודאי.

אני נותנת צביטה ללחי — אי!... כאב של אושר.

המאמצים לא היו לשווא. לא ניפחתי בלון ותקעתי סיכה.

לא!

במו ידיי ערבבתי טיט. לבנה מעל לבנה.

מקבלת אל ביתי את האלוקות, מרגישה בה כורכת סביבנו הילת שלום.



______________
א.מלאכי- סיפור ראשון שלי לפרסום כאן. אשמח להערות או הארות בונות. תודה!
ביקורת ספרות "פרי פלסטין"
ברצוני לשתף אתכם בסיפור נפלא שקראתי כאן. קיבלתי את אישורו של ידידי הכותב להעתיק אותו לקהילת כתיבה. ובנוסף לסיפור, צרפתי בסופו את ההתרשמות שלי הן מבחינת סגנון הכתיבה והן מבחינת התוכן והמשמעויות שלו. אשמח לקבל את חוות דעתכם על הסיפור ועל הניתוח.

איך הפך חכמולוג מהישיבה לבוגד בכנס הבוגרים

מאז ומתמיד הוא נחשב לטיפוס חריג בנוף הישיבה. בעל דעות חריגות, רחוק מהקונצנזוס שאהב לאתגר את הסביבה הקרובה. מין חכמולוג כזה, עוף מוזר.
אבל אז לא ייחסו לכך חשיבות, ידעו שהוא כזה, כבדו אותו והניחו לו במוזרותו. אבל לא עכשיו. עשרים שנה חלפו מעת חבשו את ספסלי הישיבה, ובכנס בוגרים שנערך לו אי שם בפאתי בני ברק הלחה, הנייעס שהתגלגל בין שולחנות מפוארים, נרות בוהקים, ודפי הוראת קבע, היה על החכמולוג שהפך לבוגד.

הם דסקסו עליו כל האירוע. העלו אותו על המוקד. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם נרצה לסכם את השיג ושיח 'ההגיוני' שהופגז בין הדגים למנה העיקרית, הייתה זו שאלה אחת שחזרה על עצמה - "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה, כל כך תחתונה שמנהרות עזרה הקבורות חמישים מטר במעבה האדמה או מקבלו הפרסי בפורדו זו תקרה גבוה של המקום שהוא כעת עומד עליו?".

"למה בעיניכם הוא בוגד?", שאל רובי המתמיד שעלילות העולם הנפתל והמסואב שבחוץ - היו רחוקים ממנו כמרחק הרצועה העזתית לעזרת תורה הירושלמית.

"מי שבחר לדאוג יותר מכל לפלסטינים ביו"ש עזה ושאר כוכים, ומכפיש את עם ישראל, הוא בוגד. חד וחלק!". טען ישעיה הבנברקי בטון נחרץ. והמתגודדים מסביב הנהנו בראשם לאות הסכמה. אפילו הירושלמים שביניהם.

"בזיון. מה שהוא גורם למשפחה שלו, ולנו חברי הילדות מהישיבה המפוארת!!". התפוצץ משה השתקן בעצבנות לא אופיינית. ושוב חזרו על עצמם הנהוני הראש.

"גדלנו התבגרנו, להכפיש את חברינו לספסל הלימודים, בלי לברר אחת ולתמיד מה גרם לו לבחור בדרך הזו - לשנות תפיסת עולם ולהחזיק בדעות אחרות, זה לא הוגן". הציע מישהו מהצד. היה זה נפתלי. זה שאפילו את הטבח בישיבה שהיה מקדיח צ'ולנטו לעיתים קרובות, דן לכף זכות.

"מה יש לברר?", ישעיה הזדעק שוב. "הוא בוגד שפל ונאלח שממיט בושה וחרפה על הציבור החרדי. נקודה". סיים את טיעונו בהנפת יד קמוצה לעבר הרצפה, כמו בא לסמן סוף פסוק ולחתום את הדיון.

מהשולחן הסמוך היישר לנייעס התוסס והמבעבע, "חיימי הנמוך" כפי שכינו אותו בני הישיבה ומאז תפס גובה לא רע, שמע את משפט הסיכום של שעיה, והחליט להרביץ בפני הנכוחים את משנתו הפסיכולוגית.

"חברים, אולי ננסה לדמיין את עצמנו במקום שלו, אולי נאתגר לרגע את התפיסה הציבורית שגדלנו עליה, ונעמת אותה עם 'אידאלים' אחרים שהבוגד מאמין בהם. ולא, לא כדי לדון אותו לכף זכות", קרץ לעבר נפתלי והמשיך. "אלא ראשית כל לדון אותנו, לברר היכן אנחנו כציבור יהודי חרדי שלא שותף לדעות השמאל, ולא דוגל בלאומנות הימין, אלא יונק את השקפתו מתורת ישראל, בוחר להתייחס לסוגיית הכיבוש ושליטה בעם אחר?!". חיימי סיים את דבריו, והרגיש שהוא גבה בעוד סנטימטר כשכולם האזינו לטיעוניו בשקט.

"מה זה אידאלים? סוג של חלות?". שוב היה זה רובי המתמיד. שבעולם תורני אידאלי, היה מקבל דירה קומפלט בבית וגן, לו ידעו ערכו. ולא ידעו.

"זו מילה שמאלנית". צעק נוחם הג'ינג'י בבוז ניכר.

"לא נכון. אידיאל זה רעיון מופתי שמייצג שלמות. בדרך כלל מתייחס לסט ערכים הומניים שחברנו החכמולוג לשעבר והבוגד בהווה אימץ לעצמו בלילה קודח". היה זה שמעון שהתנדב במילים מתקתקות ובארשת חשיבות להסביר למתמיד המושלם ולג'ינג'י הזועם את פירוש המילה הלועזית.

הם המשיכו לדסקס עליו. ובין הרבים שבזו וגידפו אותו, היה גם מיעוט שניסה לערוך דיון אובייקטיבי. לפחות ניסה.
אחד מהם היה אשר שלמה.
"אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".

בנימין הפיקח שאימץ עד כה את פלך השתיקה - אל מול קולות ההתלהמות והאמוציות הלוהטים, החליט שהגיע הזמן. הגיע הזמן להרביץ בחבר'ה מעט תבונה מלווה בהשקפה ברורה והרבה שכל. אבל הכרוז באולם הכריז על ברכת המזון. ובנימין הוכרח לשמור בבטן את המלים שכמעט נפלטו מפיו.

רגע לפני שהחבר'ה התפזרו, התרומם בנימין מכיסאו. קולו היה שקט אך נוקב. "חברים", פתח, "שמעתי את דבריכם, את הכעס והאכזבה, את תחושת הבגידה. אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מהי באמת בגידה?".

הוא השתהה לרגע, עיניו סורקות את פני הנוכחים. "האם בגידה היא לחשוב אחרת? האם בגידה היא להחזיק בדעות שאינן תואמות את שלנו? או שמא, בגידה אמתית היא לבגוד בערכים שלנו עצמנו ערכי התורה?".

האוויר נעשה דחוס. ישעיה הבנברקי הסתודד עם משה השתקן, ניכר היה שהמילים של בנימין מטלטלות אותם.

בנימין הביט ישירות אל אשר שלמה, והמשיך. "חברינו משכבר הימים שהחליט לייצג את הציבור החרדי, בחזות שלו, בנפנופים בפסוקים מהתורה וחזלי"ם מהגמרא וטוען שמדינת ישראל היא כובשת, וזה סותר ליהדות. האם הוא בר הכי לדברר את היהדות?!" בנימין הגביר את קולו, נימת הזעם החלה לצוץ. "יש גדולי ישראל. יש להם דעה מוצקה בכל עניין, והם מעולם לא הורו לנו ללחום בכיבוש, על אף שהם מחזיקים בדעות שמתנגדות לרעיון הלאומני במתכונת הציונית - מעולם לא יצאו חוצץ בציבור נגד מדינת ישראל וצבאה בנקודה הזו, מעולם לא הורו לשליחי דרבנן להטיף מוסר לצבא והעם!".

בנימין הרים את קולו מעט. "ולכן! מי שמחליט על דעת עצמו שעמדת היהדות מתנגדת לכיבוש הפלסטיני, מי שבעת מלחמה בוחר להכפיש ולהאשים את מדינת ישראל שכוללת בתוכה חרדים וחילונים, משרתי צבא וחובשי ספסלי בית המדרש - הוא בוגד! הוא בוגד לא בגלל ההתנגדות לרעיון הלאומני, אלא בגלל שהוא בוגד בגדולי ישראל, בהנהגת הגדולים!". סיים לפרוס את משנתו בפני הנוכחים.

השקט השתרר. קולות נקישות בקנקן התה נשמעו כמו תופים מהדהדים. משפטיו של בנימין ריחפו באוויר, עוטפים את הנוכחים בשכבה דחוסה של מחשבה.

ואז זאבי הגבוה נשען קדימה, קולו כמעט לחש:
"אני עדיין תוהה איך הוא הגיע לשם, לקרוא תגר על גדולי ישראל. איך הוא הדרדר לאותם מחוזות זרים, רחוקים מכל מה שלמדנו, רחוקים מהעולם החרדי התורני, איך?".

"תשומת לב. ריקנות מבעבעת, שגורמת לו להבליט את עצמו בדעות חריגות...". זרק משה שאיבד מכבר את שתיקתו.

"כשהלב ריק - אתה ממלא אותו ברעיונות. לפעמים מבריקים לפעמים אפורים, מתוך דרישה נואשת להרגיש. להיראות", השלים אותו זאבי.

"גם", אמר בנימין, "אבל נדמה לי שזה עמוק יותר". משה הנהן. שפתיו קמוצות.

"מעבר לתשומת לב", אמר בטון רגוע "יש אנשים שאוהבים להרגיש את עצמם חכמים, שלא נגררים אחרי העדר. אנשים שהלאומנות, מדינה ועם זרים להם, כי העיקר זה האובייקט, הפרסונה". הוא פלט בזלזול את המושגים הלועזיים.
"הוא לא באמת בעד הפלסטינים, הוא בעד עצמו. הוא לא בעד ערכי צדק הוא בעד הנגיעות' שלו... להיות החכם שבחבורה. המקורי. המבריק. זה שתמיד יודע טוב מכולם. אפילו מגדולי ישראל!".

כולם הנהנו בראשם מלבד אשר שלמה שעדיין פקפק בדברים. "במה הוא שונה מדעות סאטמר?", מלמל לעצמו.

***

למחרת התפרסם דיווח חדשותי על עיתונאי "חרדי" שנעצר בעקבות פוסט שהעלה אמש... בו הביע שמחה על מותם של חמישה חיילים שנפלו בקרב בבית חנון.

"העולם טוב יותר הבוקר, ללא 5 צעירים שהשתתפו באחד הפשעים האכזריים נגד האנושות… זוהי קריאה לכל אמא ישראלית: אל תהיי הבאה לקבל את הבן בארון כפושע מלחמה. סרבו".

כתב בפוסט המחליא שעורר סערה ציבורית וזכה לגינויים נרחבים. וגם אשר שלמה שנדהם מחברו לשעבר, הצטרף לגינוי.
"מי שביום בו נופלים חיילים - מטיף מוסר למולדתו בשם 'ערכי היהדות', אינו רק תועה. הוא בוגד.
לא בנו - אלא בגדולי ישראל כולם!".

מאז עברו חמשה ימים. חברם לשעבר השתחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. ובסרטון התיאטרלי שפרסם זמן קצר לאחר שחרורו הצהיר החכמולוג: "רק בימים אלה הבנתי כמה חשוב החופש ששווה למענו לשבת בכלא. הגיע זמן חופש לעזה. הגיע זמן חופש לחטופים ולאסירים. הגיע זמן חופש ליהדות. חופש מפשיזם, מעליונות גזע, משליטה בעם אחר. תודה לכל אחד ואחת שעמדו לצידי".

נפתלי... שצפה בסרטון מלמל לעצמו. "זה לא התחיל עכשיו. תמיד הוא היה כזה. עוד בישיבה. רק שהפעם יש לזה מיקרופון".


עד כאן הסיפור.

ממש צמרמורת אחזה בי כשקראתי את המילים של בנימין. הוא היטיב לתאר את התחושה שרבים מאיתנו חשים.

ה"עיתונאי" הזה, אוי לו ואבוי לנפשו, עשה חילול ה' נורא. איך אפשר לשמוח על מותם של חיילים? איך אפשר להשתמש ב"ערכי היהדות" כדי להצדיק דבר כזה? הרי אפילו לגוי אסור לשמוח לאיד!

כל מי שגינה אותו (כולל אשר שלמה שהשתכנע לבסוף), צדק לגמרי. זה לא רק עניין של דעות פוליטיות. זה עניין של יושר, של מוסר, של אהבת ישראל.

והסרטון הזה? "חופש ליהדות"? איזה חילול שם שמיים! הוא משתמש ביהדות כדי להצדיק את השנאה שלו? הוא חושב שהוא יותר חכם מגדולי ישראל?

הדברים של זאבי ומשה יש בהם הרבה מן האמת. לפעמים אנשים מחפשים תשומת לב בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיות חריגים ושונים. אבל זה לא תירוץ. אסור לנו לתת להם במה.

השאלה על סאטמר מעניינת. יש כאלה שיגידו שהם עושים אותו דבר כפי שסבר בהתחלה אשר שלמה, אבל אני חושב שיש הבדל גדול. סאטמר חולקים על הציונות מסיבות אידאולוגיות, אבל הם לא שמחים על מותם של יהודים. הם לא תומכים באויבים שלנו.

וכמובן אני מסכים עם נפתלי. זה לא התחיל עכשיו. האנשים האלה תמיד היו קיצוניים, אבל עכשיו יש להם פלטפורמה להפיץ את השנאה שלהם.

בשורה תחתונה:
הסיפור מעורר מחשבות ונוגע בנקודות רגישות. חופש מחשבה, נאמנות, בגידה. מה המניע של הבוגד. הסכנה שבהקצנה. והשאלה המרכזית "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה" שמעסיקה את כולם ומעוררת דיון נוקב בין דמויות הסיפור.

התייחסותי לגבי סגנון הכתיבה.
הכתיבה קולחת ומשלבת הומור, ביקורת ואמפתיה. הדמויות מגוונות ומייצגות קשת רחבה של דעות. רובי המתמיד, ישעיה הבנברקי, משה השתקן, נפתלי הסנגור, חיימי הפסיכולוג, נוחם הג'ינג'י, שמעון המלומד, זאבי הגבוה, אשר שלמה, וכמובן בנימין הפיקח - כל אחד מהם תורם את נקודת המבט שלו לדיון.

גם אהבתי את השימוש בשפה עשירה ובביטויים ייחודיים שמוסיפים צבע וחיים לסיפור ומעבירים את האווירה בצורה חיה.

אם שואלים אותי מה אנחנו צריכים לעשות במקרה כזה? התשובה היא חד משמעית. להוקיע אחד כזה.

אז תודה רבה על הסיפור והנמשל. זה גרם לי לחשוב הרבה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה