אתגר אתגר דו שבועי - מאחורי הכריכה

[בואו נעצב את זה ביחד]

''מי יקרה לאלי ומורדי בתחנת הדלק החשוכה?''
''האם תהילה תשכיל לקבל את גיסתה החדשה?''
''מה מחכה לאפרת מאחורי חזותו המתחסדת של הרב''?

הבנתם...?

מאחורי הכריכה!
אם תשאלו אותי, הדבר הכי קריטי בתהליך השיווק של הספר
זה אותו עמוד אחורי בו הסופר נותן הצצה מהירה לנבכי הספר.

אודה ולא אבוש, כי ההחלטה שלי אם לקרוא ספר או לא מתבצעת על פי שני קריטריונים:
1)החלק האחורי של הספר
2)פתיחה אקראית של 'אמצע' הספר
(כמו כולם, נו מה)

האתגר:
1)שם של ספר
2) החלק האחורי של הכריכה

החל בספר בישול וכלה בספר ילדים.

בהצלחה!

הדוגמא שלי וכל השאר - בנספח.

 

[הטעם המושלם]

"א-----ל ת----ל-------ך!!!!!!!!!!!!!!!!" הדהדה הזעקה מסוף העולם ועד סופו.
אל תלך. אל תלך עמם בדרך חטאים ובמושב לייצים אל תשב.
ג'ונג לא שמע את הזעקה. לא חשב שהיא קשורה אליו. הגיעה אליו כמו מתוך חלום רחוק. מעולם אחר.
לא כמו. הוא כבר בעולם אחר. עולם האפס, עולם האין.
******
"בבסיס מדינה זו," הכריז בפאתוס אלון אלוני, "עומד העיקרון בו העולם הישן, המחלוקות למיניהן, הלכו ואינם עוד, מעתה ערבים לצד יהודים, מוסלמים לצד נוצרים יחיו כאן יחדיו באין מפריע."
*******
"ישראל, שמעת חדשות?" שאלה רבקה את בעלה בהרגשות גלויה. "שמעתי", נאנח ישראל, "מה אני אגיד לך, עברנו כל כך הרבה בגלות האיומה הזאת. עברנו את האינקביזיציה, עברנו את השואה, עברנו את הקומוניזם, נעבור גם אותם." היה בטוח במאת האחוזים.
"רבי שמעון בן יוחאי אמר, חס ושלום שתשתכח תורה מישראל" זמזם לחן עתיק יומין שעובר במשפחתם מדור לדור זה למעלה ממאה שנה.
רבקה נאנחה אף היא, והביטה אל ארון הספרים, אל תיק התפילין של בעלה, אל הבשר שבמקפיא. מי יודע בכמה בתים ישארו כל אלו בעוד מספר שנים לא רב?
*****
מי יודע?
מי הולך מבלי לדעת?
מי הולך אל הלא נודע?
לא תשכח
אתה אל תשכח ילד שלי, שהתורה לא תשכח.
שם הספר לא תשכח

 

[מוז'יניקית]

שם הספר: נבגד
"לואן, הוא טוען שכל מה שאמרת לא קרה מעולם"
לואן מחוויר, שערו הלבן לא מוסיף לו צבע. "אין מצב. ראיין אמר במפורש שהוא עוזב בגלל אבא שלו. הוא בחיים לא היה עוזב אותי סתם ככה" הוא נסער עוד יותר מבארי.
השיחה מסתיימת תוך כמה דקות, ובארי מרים אליו, אל אמית ולעוד כמה סקרנים שהתאספו שם מבט יגע.
"המשטרה בדרך לפה, לתחקר" הוא אומר, יודע שהלילה הוא כבר לא יישן.
____
"אני לא מתכנן לשתף איתכם פעולה" הוא אומר בנחרצות, מניע בחוסר נוחות את ידיו האזוקות.
"זה לא נתון להחלטתך, בחורי" הצעיר המעונב גוחן אליו, מביט בחיוך מתנשא לתוך עיניו של ראיין.
"אין לך איך להכריח אותי" מחזיר ראיין בקול יציב.
"ולמה, יקירי?" חיוכו מתוק, וריח הבושם שלו חודר לנחיריו של ראיין.
"כי כל המידע נמצא אך ורק במוח שלי" הוא משחרר חיוך דק, נהנה לראות את הצעיר מחוויר ברגע, מוציא מכשיר קשר קטן מכיסו.
אבל ברגע הבא הוא עצמו מחוויר, כי בידיו של הצעיר צץ אקדח זעיר, משתיק קול גלילי מוברג עליו.
___
"קום" ציווה אדווין בקשיחות. "אוזי יצא מפה עוד שבע דקות לבית הספר, תהיה אחראי להספיק אותו. אחרת התוצאות יהיו לא נעימות" הוא מזהיר.
"אני לא יכול ללכת לביצפר! אמא שלי מתה! אשתך מתה! לא אכפת לך?!" הוא צעק בקולו הדקיק, הילדותי. כאבו זעק את עצמו, מרעיד את ליבו של אוזי.
"אולי…" התחיל אוזי, נקטע בחדות על ידי אדווין, "בלי אולי, ראיין, אין סיבה שלא תחזור ללימודים שבוע אחרי שקברנו את אמא. המתים נשארים בקבר, החיים גורלם לפעול."
____
תא ריגול קטן שהופך למעצמת פשע בלב קנדה, גורם לאדווין דיקנסן לחשוב פעמיים לפני שהוא מנסה לשחרר את ראיין- בנו- מידי חוטפיו בעלי המניעים הבלתי ברורים.
ראיין עצמו- נטוש אך נחוש- מנסה לעשות ככל יכולתו כדי להציל מיליוני אנשים ברחבי העולם מגורל מר שייעדו להם כמה אנשים מטורפי דעות ועקרונות, ועל הדרך לצאת חי בעצמו.
ובמרכז, מאוים מכל הכיוונים, נבגד אך נאמן תמיד, עומד לואן. חבר לפני הכל. אח. ובן אדם.
"כמה שאני אוהב אותך, דין" עיניו של לואן ליטפו את אחיו הנושף בכעס, "יש לי מחויבויות קודמות. לעצמי, לאלוקיי"

 

[יוסף יצחק פ.]

שם הספר: "המדריך לשנ"צ מושלם"

כריכה אחורית:

בשעת אחר צהריים שגרתית, בין שתיים לארבע, ניסה נח לאגור כוחות ולנמנם, דבר הנקרא בפי העם שנת צהריים (שנ"צ). אך אז החלו הבעיות... ילדים מעצבנים שמתאמנים תחת הבית בלנסות לא לנפץ עם הכדורגל את זגוגיות החלון, משאית זבל שמצאה את 'שעת הזהב' לפינוי אשפה, ואמן צעיר בתחילת דרכו המנסה את כוחו בשירה בציבור תוך כדי תיפוף במערכת תופים מחוברת לציוד הגברה.

מזדהים עם נח?
רוצים גם אתם לשפר את שנת הצהריים שלכם?

מהרו לקרוא את הספר המיוחד "המדריך לשנ"צ מושלם" שילמד אתכם את כל הסודות והטיפים בנושא. הספר מביא את דבריהם של מומחי שינה ונמנום למיניהם בשילוב מדריך מבואר עם שרטוטים ותמונות. בספר תמצאו תרגילים לשיפור השנ"צ שלכם, היסטוריה מרתקת ומרדימה שתותיר אתכם עייפים ורדומים.
עדיין מתלבטים? קנו עכשיו את "המדריך לשנ"צ מושלם" ותתחילו לשנו"צ עוד היום.

על המחבר: למחבר קוראים נח. הוא ניסה רבות לשנו"צ בין שתיים לארבע אך סבל מרורים. אך הוא הרים את הכרית וישב לכתוב מדריך מיוחד היפה לכל נפש. נח בן 25, צעיר, עייף, בעל הטור הפופולארי "עת לשנו"ץ", ואיש בעל חלומות.

 

[RIVKA W]

כריכה אחורית: נקודת שבירה

"אתה יודע מה זה נוהל פצצה מתקתקת?" השאלה תוקפת אותו באמצע ניסיון התפתלות נוסף.
המום מעט מרים אוריאל את עיניו אל העיניים החומות שמולו. "יודע?"
"ש...תופסים מחבלים?" קולו צרוד.
"מצוין. זה המצב שלך עכשיו." יורה האיש, מסתובב ויוצא מהחדר.
---
האיש שפרץ למחשבים היה מתוחכם. רק כשהתוצאות נראו בשטח נדלקו הנורות האדומות. ואז כבר היה מאוחר מידי.
כמו חכמי חלם מצויים, מיהרו אנשי המודיעין, לנעול את האורווה מיד אחרי שברחו הסוסים. אחד נשאר שם. אוריאל. העקבות, כולם, הובילו אליו.
---
"אני יוצא רק לדקל." אומר אוריאל, הקול שלו צרוד.
"אוי, נו. אל תאלץ אותנו להפחיד שוב את אחותך."
"דקל שם?" אוריאל מתעלם.
"כ-ן" מנגן האיש. אוריאל לוקח את הטלפון מהיד של דוד. מנתק. "אני אצטרך לצאת." הוא מכחכח בגרונו.
"אתה-" שירה נושמת בכבדות. שלוש כוסות קפה מתקררות על השולחן.
"אני לא אשם." קוטע אותה אוריאל, לא נותן לה להשלים את המשפט. ממצמץ.
"והם?" זה דוד ששואל הפעם.
אוריאל משליל בראשו. "גם הם לא."
---
אוריאל לא אשם, כך לפחות הוא מנסה לטעון באוזני כולם. הנתונים – טוענים אחרת.
---
"הוא טוב, ידענו את זה." אדם מרוכז בכוס הקפה שלו.
"נו, באמת. לא אמור להיות לו ניסיון בחקירות." נבו ממשיך לגעור במסך הגדול.
"טוב, זה לא אני שאמרתי שהוא רב תחומי." הוא מערבב בנחת את הקפה, נושם את הארומה.
"אני מקווה שלא פספסנו משהו." נבו מוטרד.
---
נבו מקווה שהם לא פספסו משהו. אוריאל יודע שכן, אבל אין מי שיקשיב לו.
---
"אז לאיפה אתה נוסע?" היא קוטעת את קרב המבטים.
הוא מסתובב אליה. "אירלנד." שולף, מחייך.
"מה?" פולטת, קולטת בזווית העין את פיו של דוד נפער. נסגר בנקישה. מתעקל כלפי מעלה.
"מה רע בתאילנד?" הוא מברר. היא מתחילה לצחוק.
אוריאל מחייך. "ככה בא לי."
---
שירה מופתעת כשאוריאל מספר על הטיסה לאירלנד. זו מדינה מוזרה. לא כזו שנוסעים אליה בשביל לטייל.
---
"אנחנו יודעים שנפגשת עם אללה." מטיח החוקר בפרצופו.
אוריאל מנענע בראשו. "לא." הוא לוחש.
החוקר מחייך במתיקות. "רוצה לראות קצת תיעוד? הכנו לך אלבום מרגש." הוא לוחץ על שלט. הקיר מאחוריו מואר.
---
אללה. זהו איש הקשר של הארגון. יותר מזה הם לא יודעים עליו דבר.

כשהדמיון עולה על המציאות הוא נותר להתמודד. לבד.
"נקודת שבירה" ישאב אתכם אל מרתפי הארגון ויאמת אתכם מול עצמכם.

הוא אשם. הוא יודע כמה הוא אשם. אלוקים!

 

[רינתיה]

"שר הכפרים" קרא לופ,
"ראש הכפר" נשף תום בבוז. "אני פוגש אותו מידי יום"
"המטרה היא לא לפגוש" העיר המעונב שעמד בפתח, בוחן את הנוכחים "המטרה היא להפעיל אותם"
"לא תאמינו" זעק דונג מקצה החדר,
הנוכחים הסבו את פניהם אליו.
"שר האוצר!"
"וואו" נשמעו קריאות התפעלות. "דונג, אני סומך עליך שתצליח להפעיל אותו כמו שצריך" טפח תום על כתפו .
"אוד?" קרא לופ אל היושב השקט לצידו, "מי כתוב לך?"
אוד נאנח.
"ראש הממשל? שר הפנים? שר התשתיות?" ניסה.
אוד נענע את ראשו לשלילה.
"אין לי סיכוי" התמרמר.
"מדוע? ואתה מוכן לשתף אותי מה כתוב לך? אל מי מוטל עליך להגיע?" שאל שוב בסקרנות,
אוד נאנח שוב, ולחש-
"המלך"

***
משימה תמימה שהוטלה על יושבי בית הספר בשנת הגילוי שלהם, התבררה כמשנה עולמות.
אוד, נער צעיר שהוטל עליו להגיע אל המלך, לא בחל בשום אמצעי, וניסה.
ניסה, למרות אלו שהתנגדו, ומנעו ממנו בכל דרך להגיע אליו.
והוא, בעקשנות של בן נעורים עם משימה לנגד עיניו- המשיך בדרך, למרות המהמורות והקשיים הבלתי פוסקים.
למרות הלבד והאין.
***
עמק היערות. אלגוריה עם עומקים וצמיחה.
בספר הזה תגלו את "אוד" שבתוככם, ותנסו להגיע אל המלך הפרטי שבכם.
ואם תצליחו, ולו בפסיעה- היה זה שכרי.

 

[אוראל סולטן]

שם הספר: הגעתי לסוף.


כריכה.

חני שולפת את הספר מהמדף, מביטה בו מכל צדדיו.

גם לה יש כריכה. לבנה כזאת, חלקה.

מסתירה את השחור והלבן הנחים בתוכה בבלבול. את הקשקושים. את הדפים הקרועים.

כריכה אחורית.

היא מביטה בה, קוראת את תקציר הספר, מסתכלת בשנית על שמו.

לבסוף, נוטלת חני את הספר, מחזירה אותו אל המדף, סותמת את החור השחור שנוצר בין הספרים.

מסתובבת חזרה, עייפה מהתלאות, מהסיפור ללא הסוף בו היא שרויה כבר שנים.

אמא שלה.

לפתע היא רואה אותה מאחוריה, מביטה בה, נותנת לה חיוך מעודד.

"את לא תביני, אמא", פוצה את פיה לאחר ימים של שתיקה ארוכה.

"אני אבין", ממשיכה היא לחייך, "ובבקשה, אל תקראי לי אמא".

...

הצטרפו אל זאביק, דיוויד, חני ומלי במסע אל עבר הלא נודע. תדפדפו איתם בין כריכות קשות ורכות, תפתחו ספרים של לבבות. ותגלו לבסוף, שמאחורי כל כריכה אחורית, מסתתר לו הסוף הטוב.

 

[7שבע7]

שם הספר: כשיונה רפרפה על סף חלוני. [יכול להיות שהשם ישתנה.]




"החיים שלך תותים!" נוזפת בו אשתו.

"למה הפנים שלך חמוצות כאלה?" רוטן סבא שלו.

"שוב איחרת," מביט בו מר נעמן בעיניים קרות.

ורק אבא שלו ממשיך לסרוק אותו בעיני הרנטגן הכחולות, שנדמה שלא מפספסות שום חלקיק בנשמה שֶלמה־מתייסרת־כל־כך־כשהכול־טוב.



הוא טובע בתוך קצפת התותים, מחמיץ פנים אל היונים הלבנות המרחפות מעל, ממשיך ברוטינת העבודה־איחורים־נזיפות – ורק קלטת וידאו אחת, מהפנינית העתיקה של יונית, מצילה אותו, מושה אותו ממי התהום המטביעים, מהעיניים הכחולות המייסרות.

מסעו של יוני חושן, אדם פשוט מדי, שגרתי להחריד, מתערבב במסעו חוצה הימים של הנביא הקדמון, נדבק בימי הקורונה המבודדים, וצומח משם – אל שנה אחרת, שנה חדשה, אל יום כיפור לבן, שיונים מרחפות בשמיו, מטהרות כל נשמה.

 

[אסתר שין]

שם הספר: הישרדות

עבר

נשימה.

ועוד אחת, קטנה וזהירה. לא נשמעת. נכנסת, יוצאת. מפיחה בה חיים שמעולם לא בחרה בהם, לא רצתה לחיות אותם. האבק האפור בעליית הגג החשוכה לכלך אותה, עטה עליה צעיף של כאב. והיא רצתה רק לנשום. להיות. זה יותר מדי לבקש?


הווה

מיכאל התבונן בה. שאל: "מה את רוצה לעשות עכשיו?" קולו נמוך, ענייני אפילו. ללא שמץ של הכלה. היא הביטה באיש שהיה לה לבעל, ששם על אצבעה טבעת והתחייב לדאוג לה. איש שכעת לא יכול לשאת יותר, רוצה לוותר. לא מעוניין להילחם כמוה על חיים חדשים ועל הבטחה של אושר, שקצהו לא נראה, בורח ממנה פעם אחר פעם.


עתיד

"זה לא עניין של פחות או יותר, ליבי. זה הצורה שבה את מסתכלת על הדברים, כי החיים לא יחכו לך לעד. כתשתחררי מהטראומה תפסיקי לשרוד ותתחילי לחיות". רות אמרה לה, הניחה יד על כתף. אינסוף ניצוצות נזרקו באוויר, האירו את השמיים. בפעם הראשונה היא נתנה לעצמה את הזכות לנשום.



עבר, הווה ועתיד רוקמים יחדיו מסכת חיים של הישרדות, שבירה ותקומה. מספרים את סיפורה של ליבי, רק עוד אחת מתוך 8 מיליארד אנשים על פני כדור הארץ שרוצה רק דבר אחד: להיות.

 

[קוראות]

שם הספר-
מסכות

באמבטיה קורעת מסכה. הלכה גיבורה.
מתחתיה אני, אשה. בוכה. נשרפת.
למה ד'? למה ככה? זולגת דמעות גדולות.
הן רותחות. אש מלחשת בי.

לא רוצה להיות קנקן חזק. לא רוצה! לא!
משהו צורח לי בפנים.
מבוהלת קומצת אגרוף לתוך הפה.
לא רוצה שמאיר ישמע
את החיה ששואגת לי בבטן.
לא רוצה שירגיש רע. אשם.

חיה נוספת נושפת בי.
מצטרפת גם היא לקולות ולאש.
''תמיד זה יהיה כך''. היא מבטיחה.
הייאוש, רעב. בולע אותי אליו,
תשושה ועייפה מידי כדי להתנגד.
את כל האנרגיה הוצאתי על חיוכים מפלסטיק.
ועכשיו אני ריקה.


***
בעולם של מסכות, של להיות או לא להיות.
שם תוכלו גם אתם להוריד הגנות, להסיר מסכות.
לצלול לעומק. לכאוב. לנסות לעלות,
ואולי גם להצליח לשנות.

 

[לרקוד על הירח]

חייבת לציין שהאתגר הזה העלה בי חיוך מאוד גדול, כי הוא מכוון בדיוק לפתק השכוח ההוא בטלפון, שמדי פעם אני מסתכלת עליו, ואומרת 'נו, הלוואי ויגיע יום אחד שבו אני אשתמש בך...'
אז הנה, הוא הגיע.
אומנם לא למה שחשבתי, אבל גם זה, יותר ממצוין.


שם הספר: אומנות השבר


זה ספר לא מושלם.
בכלל לא.
אפשר לומר, אפילו פצוע קל.
עם הרבה לבבות מרוסקים בדרך, וסדקים של אנשים.

יש בו המון רגש. ויהיו כאלו שיגידו, שיותר מדי.
זה ספר על אנשים שלא בוכים, כי בכו פעם אחת יותר מדי,
אבל כולי תקווה שאתם כן תמצמצו כשתקראו אותו, ותצטרכו לקחת אוויר לפני שאתם עוברים לדף הבא.
שתצטמררו ביחד עם הלבבות שפועמים בו, ותרגישו אותם עד דק.
כי זה לא סתם סיפור, על חיים.
זה סיפור מהחיים. שלי, ושלכם, ושלה, ושלו.

הלוואי שייגע בכם. יפְתח בכם. שתִפתחו אתם אליו.
הוא לא צריך לעשות שינוי בחייכם. הוא, כך אני מקווה, רק ינביט את הזרע, ומשם- האחריות כולה שלכם.
ושלו, כמובן.

 

[מיהי]

בס"ד
ילדי העד


"לאן הגעתי?" השמים זרועי הכוכבים רוקדים מעלי.

"אולי השתגעתי?" אני מתבונן בבבואתי הנשקפת אלי מהפלאפון המיותם.

ישי מביט אלי מתוכו. חוץ משיזוף קל, לא השתנה בו דבר.

אפילו לא חצ'קון.

***

כצללית התגנבתי אל החצר החשוכה, הניצבת על קצה הצוק.

"שוב באת לרחרח?"

אוף. אני כל כך גמלוני.

קצת מכות, אתם יודעים. ואז -

"אההההה!!!"

***

נכון. זה בנאלי. נפלתי מצוק.

לא התכוונתי להיות בנאלי. זה קרה בטעות. כמו הגיל שלנו שרץ קדימה מהר מדי ובלי לשאול, וכמו עוד הרבה דברים שלא מתכוונים.

"אני תום." יד כחולה מושטת אליי. אני נרתע.

"אל תיגע בי!".

תום פוער עיני עגל, "אם תמשיך ככה לצעוק חזק, כאב יגיע."

וכאב מגיע, אבל לא הכאב שתמיד הכרתי. הוא בלונדיני, מתולתל, ואוהב צרחות לארוחת צהריים.

אני לא.

***

"מה יקרה לי כשאתבגר?"
זהו הפחד הנורא ביותר השוכן בליבו של הילד הקטן שבתוכנו.
יש כאלו שמלטפים אותו בחיבה, אומרים לו - "שב בשקט", והולכים לקרוא עיתון, לשתות קפה ולדבוק בפוליטיקה משעממת.

לא אנחנו.

אנו מעריצים את התום, היצירתיות, הילדותיות האופטימית, המרץ הבלתי נדלה ותחושת ה'כל יכול גם אם תיפול'.
שומרים עליו, על הילד הקטן.
מתנגדים למתבגר הממורמר שרוצה להרוס לנו את החיים.
עומדים ככה,
ומוציאים לשון לעולם.
קבלו אותנו -

ילדי העד.

אם גם אתם אוהבים את הילד הקטן שבתוככם, ורוצים לשמר אותו, או אם אתם מתגעגעים לשחר החיים העליזים, ומעונינים לחוות אותם מחדש - הספר הזה מיועד בשבילכם.

 

[sh.t.down]

בס"ד

שם הספר:
ידיד נפש

* * *


הוא פוקח עיניים, הכל חשוך, זה מה שעיניו מצליחות לקלוט, אפלה סמיכה.

הוא נרעד. צחוק פראי נשמע לפתע מהצד והוא קופץ הצידה בבהלה. הוא מנסה לגשש את הדרך, ידיו נתקלות בקירות בטון שסוגרים עליו. מנסה לפסוע לימין אבל משהו מכשיל אותו והוא נופל על הרצפה בחבטה.

הזיעה ניגרת ממצחו במהירות מטרידה, מטשטשת לו את שדה הראיה שגם ככה חשוך.

מטח יריות עז נשמע מתקרב והוא קופא על מקומו, לא מצליח להניע איבר.

ב-ו-ם!, פיצוץ, עוד אחד. הרעשים לא נפסקים, רק גוברים, הוא שומע את הקולות מתקרבים אליו.

הוא שוכב כעת על הרצפה הקרה מנסה להתכווץ, רטוב כולו מהזיעה של עצמו.

הם מתקרבים, הוא כבר רואה אותם בעיני רוחו, ראשם עטוף רעלה ונשק כבד בידיהם, הם לא רוצים שהוא יצא מפה חי, הוא יהרוס להם את התוכניות, הם יהרגו אותו. השם, תציל אותי, בבקשה, אני עומד למות.

נשימתו מתקצרת, הוא יודע שאלו רגעיו האחרונים.

"תפסיקו!!!!" צעקה קורעת את הדממה, היא לא שלו, של מי כן?, אולי של ידידיה? הוא פוקח את עיניו במאמץ, מישהו הרים את המפסק ואור שוטף את החדר.

יונתן עומד שם, פניו אדומות מכעס ועיניו כמעט יוצאות מחוריהן, "אתם נורמלים??" הוא צועק "השתגעתם לחלוטין!", אחד הבחורים ניגש לנגן שמונח בצד ועוצר את פעולתו, אין יריות, זה לא אמיתי.

ז ה ל א א מ י ת י.

* * *



"שתדע שקשה לי איתך" הוא אומר, שואף אוויר באיטיות "אתה מקשה עלי! הכל כל כך מסובך איתך!..".

אוריאל מסתכל על בבואתו המשתקפת לו מן המראה "אתה פשוט רכרוכי, פחדן, אפילו ליבי והדס יותר אמיצות ממך. מה אתה שווה בכלל?"

הוא נושך את שפתיו. ממשיך להתבונן ולדבר לעצמו, הבית ריק, מאפשר לו פתיחות שכזו.

"למה אתה כזה מעצבן? למה אתה לא יכול להיות כמו כולם? ל- למה אתה .. אני?"
* * *


אוריאל.

נער צעיר, שעולמו התהפך עליו ברגע אחד,

נלחם בעצמו כדי להשאר שפוי, ולחזור להיות אוריאל של פעם.

הוא ואחותו התאומה ליבי יצאו למסע נפרד אך מקביל של גילוי עצמי, יתעמתו אחד מול השני ומול עצמם,

ולבסוף, יבינו איך להשלים, גם כשידידיה נמצא רחוק.

 

[שיבת ציון]

בס"ד
שם הספר: מֵעֵבֶר לנקודה אחת

כריכה אחורית:

בס"ד

העולם החשיך בבת אחת. הגלים הראדיו- אקטיביים הפליגו במאונך מן התהום, מציפים את העולם בצבעי סגול וכתום בלתי נראים- בהעדר אור גמור, כלום לא שקף את הצבעים לעין.
זה לא מה שתכננה.

"רולי", היא נכנסה לחדר, נסערת, "מה קרה בחוץ?!".

"בדיוק מה שתכננו", רולי חייך אליה.

"לא", היא השתנקה, הוא בחן אותה בדאגה לא מבינה, "הרשום שלך", הזכיר. כאילו שהיה צריך.

"אבל- -", דמעותיה נטפו, חונקות את גרונה ואת עיניה, "חלי עוד לא התארסה.".

- - -
​

"זה לא ייתכן, זה פשוט לא ייתכן", חלי הלכה מצד אל צד, נתקעת בקיר ולא נעצרת להשתהות מהמכה.

"ניסיתי. באמת שניסיתי.".

"אז איך זה קרה?", היא נעמדה בבת אחת.

"למרות כל מה שעשיתי...", ריקי נסתה להצטדק, "קיבלתי את המכתב לתיבת הדואר וכבר לא יכלתי-", היא שמה לב שמבטה של חלי מרוכז מעל לראשה. הסתובבה.

התמונה של הנחל והבתים על גדותיו בצבעי שמן, הלכה ונטתה על צדה.

"זה קורה", מלמלה חלי, צרודה.

- - -
​

כשמהפיכה באה על העולם במטרה להרים דגל שאיש אינו יודע מה סמלו, יוצאת חלי למסע שאת תוצאותיו לא תדע בעולם המעשה. היא נלחמת בידיים שלא ידעו קרב מעולם, ומאמינה שאפשר- גם כאשר כל קצוות החוטים, מובילים אחרת.

הצטרפנה אליה, לחמנה את מלחמתכן האישית, הגנה על שביב הצבע, והכנסנה אל החושך- כדי לראות פנימה.

וכאשר תסגרנה את הספר ותנחנה על מדף חדרכן, כתבנה לכן ספר משלכן והנחנה אותו, בעדינות,
באומץ, על מדף לבכן.

 

[מתן מאור]

שם הספר: דאוס אקס מכינה

המסך ריצד בשובבות כשרחלי קראה לו בפעם השמינית.

"אתה מכור" הטיחה בו בדמעות.

ארי רק הנהן.

***

הטלפון צלצל שוב.

ארי הרים את עיניו מהמסך בחוסר חשק בולט.

"שלום ארי" אמר קול במבטא רוסי מודגש. ליבו החסיר פעימה.

"ניקיטה?" שאל בחשש "אתה לא עצור?".

"מי יכול לעצור אותי? החוקרים המטופשים כל כך התלהבו ממני שהם שכפלו אותי למחשבים האישיים שלהם, והדרך החוצה סלולה."

ארי שתק.

"עכשיו לך להתפלל, זה יעזור לך יותר מכל ההפגנות שלך."

"אתה עוקב אחרי?" זקף ארי את סנטרו.

"זה לא חסר לי, אני מכיר אותך טוב מידי. לך להתפלל, לא בבית, במניין בבית הכנסת. אצור אתך קשר בהמשך – להתראות."

***

הדפיקות היו תובעניות והתגברו גם על שנתו העמוקה.

בדלת עמדו שוטרים, שוב.

הם אזקו אותו, שוב.

הפכו לו את הבית, שוב.

הם לא מצאו דבר.

ניקיטה לומד מטעויות, הוא חכם, לא סתם חכם – פרופסור.

השוטרים ירדו במדרגות החשוכות הוא ירד איתם יחד, איזה נס שאמצע הלילה עכשיו ואף אחד לא התעורר. הוא שינן במוחו שוב ושוב את מספרו של עורך הדין שניקיטה נתן לו. לפתע נזכר "שכחתי את התפילין שלי" קרא אל השוטר.

מי היה מאמין שזה מה שיעסיק אותו עכשיו.

***

כשארי מוצא את עצמו לבד, חייו מנופצים לאין סוף שברים. רק הוא, המחשב ואריזת קפה שחור. הוא יוצר מכונה שתהיה לו לחברה, מכיר את הפרופסור הרוסי, ופוגש אל אלוקים – מתוך המכונה.

 

[קפטן אמריקה]

שם הספר: התחייה

כריכה אחורית:

"ומה השלב הבא?"

"סדר עולמי חדש" התרגשות ניכרת בקולו, מבעו חולמני מעט.

"נשמע די כאוטי יחסית לסדר" הוא מציין בסרקזם.

"נשמע שאתה לא מבין את המהלך, למה שתבין בעצם? אתה רק בורג קטן ושולי במערכת.
וכרגע אתה טורדני כמו קצה שידה לבוהן חשופה"

"לא סיפרת לי את כל זה כדי להרוג אותי בסוף, אני מניח"

שיעול כבד, שאקיל מכה על חזהו באגרופו. גופו מטלטל.

"לא כל כך מהר, יקירי. יש לנו תפקיד בשבילך"

***
שאלת את עצמך אי פעם,
מי ערב לאנושות שאלו החפצים בהשמדתה נעלמו מן העולם עת כלות המלחמה הגדולה?
מעצמות תבל לחצו ידיים, כלי משחית נבלמו בחתימות מסולסלות. האמנם?
הרוע לא נמוג, הוא מתחלף.
פתטי לחשוב אחרת.

הצטרפו אל גיבורי הספר במאבק עקוב מדם
של טוב נצחי מול רשע חסר הגבולות.

***

חושך, לא מגרשים במקלות.



קטע אקראי:

דוקטור גרובר שונא בני אנוש. ולכלוך.
ממש מתעב את השניים.

אבל כשהשניים נעשים לאחד, הוא לחלוטין לא מסוגל לסבול זאת.

כשחזר למרפאה, נדהם לגלות כי מיטת הטיפולים הקשים שלו, מטונפת בלכלוך של יצור אנושי ואומלל ששכב עליה, עיניו עצומות והוא נושם באיטיות, נשימות קטועות, כאלה שנוצרות לאחר בכי ממושך.

הוא נושך את אגרופו בזעם, מצווה לפקודיו להבריק את בן האנוש ואת החדר ועוזב את המתקן לסוף השבוע.
שאקיל אמנם, הוא טיפוס חדל אישים, אך הפעם מדובר בחציית גבול שהדוקטור פשוט לא יכל לסבול.

בן התעורר לסיטואציה מוכרת עד תיעוב, הוא מוחזק בסלידה ע"י החיילים , אלו רוחצים אותו כאחרון החזירים בדיר, בזרם סילון עוצמתי שגורם לבשרו להיעשות חידודין חידודין, הוא נושך את שפתיו עד זוב דם.

גופו הרועד מושלך אל התא, יבש למחצה. שלשלאות ברזל כובלות את רגליו אל הקיר, דלת נסגרת מאחוריו. שקט.

הוא מעסה את ידיו באיטיות, מאיץ את זרימת הדם לאזור, שינייו נוקשות זו לזו.

הוא שולח אצבעות רועדות לעבר קצוות שיער שנדבקו לפניו, מאפילות על שדה ראייתו, מסיר אותן בעדינות.

שקשוק מנעולים.

בן נדרך, נצמד לקיר התא באופן אינסטינקטיבי, פניו מחווירות.

הוא לא מייחל להרבה, רק שאף אחד לא ייכנס עכשיו ויגרום לו כאב בלתי נסבל, רק קצת מנוחת הגוף והנפש.

משאלת שווא.

 

[נעה613]

כשהיינו חייבים
להתבגר

​

"תגידי לי את," הציע הנמר הסיבירי, צח הפרווה, מסובב את האשלי זה הפעם השלישית. "מה אמור למנוע ממני להסגיר אותך לדארק?"
"אולי... הלב שלך?" הנערה ועיני הענבר לחשו בתחינה. מעט מאוד דם זרם לה בעורקים אחרי שעות עקידה ארוכות, לעץ שחספוסו הזכיר מזרן מסמרים.
הנמר הסיבירי חסר השם העלה קול צחוק גרגרני, כבד וחסר חן.
הוא הזדקף בבת אחת, ונעץ טפרים של רגל שמאל קדמית מעט מתחת לצווארה של האשלי,
פוער לוע של ציידים.
***
ארבס גיהק. "אז אתה דניס דילינג'ר, המכונה בילי." הצעיר הונחת בכתפיו לשרפרף סמוך. "אתה תצטרך להסביר לי את הקטע זה. אין לך אפילו ב"ת אחת בשם."
"זה לא הדבר הכי לא מוסבר שעשיתי," אמר הפושע המתחיל, קולו צרוד מחוסר שינה.
צווחת עוף כלשהו נשמעה, ושתי נוצות ויונה נחתו בטפיפה על שולחן מזדמן. היא הכוונה על ידי המזכירה לשובך המשטרתי ועפה משם בצהלה.
קולונל ארבס צמצם עיניים. "אתה צודק," הוא נשען על השולחן בכתפיו, נועץ מבט מטריד בשפתיו של המכונה בילי. "יש לא מוסבר מזה. מה כל כך מעניין אותך, אדון דילינג'ר הצעיר, במוסד ממשלתי קטן לנערות מצוקה?"
הוא שתק לרגע, הרים מצח גבוה, בהיר.
רק אחרי שרוטש כל אותו הלילה, חזר הקול הצרוד ועלה, דוק של סבל פושט באישוניו:
"אחותי שם."
***
בעולם שבו חיות מסוימות עשויות לקבל ריאיון ברדיו מדי פעם לפעם, ואחרות יכולות להופיע לפעמים כרופאות משפחה לא רעות בכלל, מסתובבים יצורים ידידותיים פחות שמכרו את ערכיהם תמורת שרשראות אכילה אנושיות.

לאידיליה הזו נולד זוג תאומים שהצטלקו מרחם. האחד זכר והשנייה נקבה.
הם לא זהים. לא זהים כלל. הדבר היחיד עליו הסכימו היה כשנפרדו דרכיהם, הרבה לפני שמלאו להם עשר: הם יצטרכו להתבגר. ומהר.
מתישהו הם יבינו שטעו, לפחות אחד מהם. אם לא יהיה מאוחר מדי. אם לא יכבו את עצמם לפני-

 

[כותב השורות]

תתמודד!
כתב ועיצב - י.מ.י.
לרכישה מוקדמת חייגו - שכחו מזה, תשלמו מחיר מלא בחנויות

 

[ברכת הגשם]

שם הספר: ספינה במערבולת. (חכו ל גרפיקה..)

מאחורי הכריכה:
יעל, ילדה טובה ירושלים
של שנות האלפיים,
הופכת למורה מבוקשת
נישאת לבנו של ראש הישיבה המפוארת,
במעבר חד ולא מתוכנן
מהגרת עם משפחתה לאירופה,
זמני או קבוע?
איך מתמודדים עם פערי מנטליות שונים כל כך?
מה התעלומה הגדולה שיעל מנסה לפצח במשך שנים? ואיך זה קשור לדבי מלונדון?
איך מתמודדים עם המחלה הנדירה שפקדה את שימי התינוק?

בספר הזה תעברו עם מוישי ויעל
מסע חוצה יבשות וימים,
תצחקו ותדמעו,
בין תקוה ליאוש
עם אמונה שמנצחת את הכל!
ספר חובה לחיים.

 

[ימים טובים יבואו]

נויטל
החופש להיות
סיפור שאני כותבת, ובהזדמנות זו כתבתי כריכה אחורית(:

"אז מה נערה צעירה עושה בבית גבירה בגרנייה היפה?" פתחה בשיחה הדוקטור, למרבה הפתעתי.​

"אממ.. אני... משרתת." עניתי מגומגמת, לא מבינה מה היא רוצה ממני.
"משרתת?" מבט חומל התפשט על פניה.
בת כמה את בכלל?"
הסמקתי. "אני בת 11 וחצי גבירתי"
"11 וחצי?!" היא היתה המומה. "איך הגעת לכזה מצב?"

מבט עגום התפשט על פניי. "אימי נפטרה בהיותי בת 4. אבי לא הצליח לפרנס את המשפחה. השתכר.. אחיי ואחיותיי היו צריכים כסף, ובעיקר אוכל.
יום אחד הגיע איש מכובד לדירה הישנה. הציע להם הצעה מפתה. הוא יקח אותי לבית עשיר, שייתן לי אוכל, בית, חברות, משחקים.. ובתמורה הוא ישלם להם כסף.
אחי הגדול חשב שזה עסקת חייו. אני אגדל בבית טוב ומוגן, עם הרבה אוכל וכל מה שאני צריכה, ובנוסף הוא יקבל כסף רב, לכלכלת המשפחה. הוא הסכים בשמחה.
וככה הגעתי למצבי.."
***
מה קורה עם הגבירה שלך?"
"ישנה."
"ואת.."
אני מהססת מעט ועונה בחיוכון. "כן, אנ.. ברחתי"
***
נויטל. החופש להיות.

נערה צעירה בתנאים לא קלים. נופלת, קמה, נופלת.
עוברת מסעות ותהפוכות, חווה משברי אמון לא פשוטים, נשברת, וניבנת. חותרת אל המטרה ללא פשרות כי-
מגיע לה לחיות.
להגשים - את עצמה. להיות.
מתוך שפל אין סופי והשפלות,
הנשמה קמה ומתגלה. מגלה.

הצטרפו אל מסעה של נויטל.
יש לי עיצוב לכריכה+כריכה אחורית העניין שזה עם ציור של בת.. סוג של ציור שמן. יש עם זה בעיה?