סיפור בהמשכים סדרת ההתנגשות: חלק א׳ (סיפור פנטזיה בהמשכים)

[מון בלאן]

מזל טוב ל @אוראל סולטן על הסיפור החדש!

סליחה על העיכוב!

פרק ט"ז:
כעבור שעה. הם כבר ישבו כולם מחכים להיכנס לזקן.

כעבור כמה דקות. דלת חדרו של הזקן נפתחה, וגלדיט, עוזר האישי של הזקן. אישר להם להיכנס.

השבעה נכנסו בדממה. הזקן החווה להם בידו שישבו, והם התיישבו ביראת כבוד.

"אתם יוצאים למשימה מסוכנת." הזקן החל לדבר באיטיות "להיכנס אל לוע הארי, ולהוציא משם דבר חשוב ביותר. זה לא יהיה קל בכלל, אבל תזכרו תמיד, שיש לנו את ליווי של האלוקים. גם אם תקלעו לצרה, אל תשכחו שהוא הכניס אתכם לשם וגם יוציא אתכם משם." הזקן עצר. ובמשך דקה ארוכה שקט שרר בחדר. שלאחריו בחן אותם הזקן במשך כמה דקות.

" תלכו עכשיו לארגן את כל הציוד ותצאו. בעזרתו, תלכו לשלום, ותחזרו לשלום." בירך אותם הזקן "ותצליחו במשימתכם מעל למשוער." כל אחד מהם בתורו לחץ את ידו של הזקן. ולאחר מכן הם פנו משם לארגן את הציוד.

-------------

קווין נכנס לחדר בו ישב ריאן.

"אני רואה שאתה נהנה לשבת כאן בחוסר מעש." אמר קווין בציניות. ריאן לעומתו לא התייחס לדבריו.

"אז ככה חשבתי על זה, ולא. אתה לא יכול לראות את טינו. אם תרצה לראות אותו תצטרך קודם לבצע בשבילנו משהו קטן."

"מי זה ‘בשבילנו‘" שאל ריאן.

"אני וקווין" צחק קווין. "למה בדיוק זה משנה לך"

"סתם"

"אז אתה רוצה לשמוע מה אתה צריך לעשות.?"

"לא. אני רוצה לראות קודם את טינו."

"אמרתי כבר שלא." התעצבן קווין "תבצע את המשימה שנטיל עליך, ואז תוכל לראות אותו"

"ומי ערב לי, שכשאחזור אני אראה אותו חי. " ריאן הדגיש את המילה חי.

"יש לך את המילה שלי."

"אתה באמת חושב שאני יסמוך עליך" חיוך עלה על פניו של ריאן. "למה אתה חושב שאני יסמוך על מישהו שחטף אותי. זה כמו לסמוך על שהירח יאיר ביום. או לסמוך על זה שאני לא ינסה לברוח."

"אתה בעצם רומז לזה שאתה מתכנן לברוח" חשד קווין.

"לא. אני בסך הכל אומר. למה אתה חושב שאתה יכול לסמוך, על מי שנחשב ללוחם הכי טוב בטרפיס," התגאה ריאן "שהוא לא ינסה לברוח" חיוך ענק עלה על פרצופו של ריאן, שראה את הפרצוף הנבוך של קווין.

"אז אתה כן מתכנן לברוח" קווין התבלבל

"אמרתי שלא. למה שאני אברח בזמן שהחיים של חבר שלי תלויים בי."

"אני רואה שהפנמת את העניין. אבל בכל זאת, אני אשים עליך שמירה כפולה ממה שיש עכשיו." קבע קווין חוזר לעניין. " אני אתן לך עוד כמה שעות, לחשוב על פתרון."

"אני יכול להגיד לך כבר עכשיו פתרון." אמר לו ריאן.

"מה"?

"תיתן לי ליראות את טינו." התעקש ריאן.

"אתה עקשן כפרד. אבל אני יענה לך שוב לא."

"טוב. אז אין לך מה לחכות שאני עשה בשבילך משהו." אמר ריאן, ועשה לקווין פרצוף עצוב.

"זה יעלה לך ביוקר כל התעקשות הזאת." איים קווין "תחשוב על זה חזק." הוא קם ויצא מן החדר.

המשך יבוא בעז"ה...

 

[מון בלאן]

קצר אבל משהו.!

פרק י"ז:
זור נכנס לחדר האוכל המשפחתי. בני המשפחה כבר היו באמצעה של ארוחה חלבית דשנה. ובליל דיבורים רמים נשמע בחדר,

הוא התיישב על יד ברין, מסמן בידו לאחד המשרתים שיבוא. המשרת התקרב אליו במהירות .

"מה רצונך, אדוני" שאל המשרת ביראת כבוד, תוך כדי שהוא קד קידה קטנה.

"תביא לי כוס קפה חם." צווה עליו זור, מקיש במזלגו על צלחת בצבע שמנת בהוקת. "ובלינצ׳ס חלבי ממולא בגבינה"

"כרצונך אדוני" השיב המשרת ונעלם משם במהירות.

"הטייזר יוצר בטרפיס" הפטיר בשקט זור, לכיוונו של ברין. כמה שניות לאחר שמשרת נעלם "

"מאיפה לך?." שאל ברין, עורם אוכל בצלחתו.

"גילתי על אחד מהברגים שהרכיבו אותו, סמל מוזר." זור תופף בעצבנות על הצלחת הריקה "לאחר בירור מעמיק, נודע לי שזהו סמל של יצרן נשק פרטי, לא מוכר בכלל." המשרת חזר. ובידו האחת, כוס קפה מעלה הדים חמים. ובידו השנייה צלחת עם שני בלינצ׳סים ארוכים מלאים גבינה. הוא הניח את הצלחת לפני זור, ואת הכוס בצידה. זור מלמל לו תודה, והמשרת הלך משם.

"ומה זה מקדם אותנו." שאל ברין. "אולי הוא מכר את זה למשהו שבכלל נמצא בגריוס, הנמצאת בכלל באמריקה."

"נוכל לתחקר את היצרן, למי הוא מכר בזמן האחרון טייזרים מהסוג ההוא." זור ברך על הקפה, ולגם לגימה ארוכה.

"למה שיגלה לך. גם אתה לא מגלה את שמות הלקוחות שלך."

"נכון." אישר זור "רק שאם נציע לו סכום כסף נכבד, אני לא חושב שהוא יסרב" ברין לא ענה הוא המשיך לאכול.

לאחר שתי דקות. ברין גמר לאכול. "אני לא חושב שיש מה להשקיע בנושא" הפטיר ברין לבסוף, מתרומם מכיסאו "קורה לפעמים שיש אנשים שמנסים לחסל את המתחרים שלהם. ויש לנו בהחלט הרבה מתחרים אפלים." ברין הלך. וזור המשיך לאכול, אפוף מחשבות.


המשך יבוא בעז"ה...

 

[מון בלאן]

פרק י"ח:
לאחר כמה דקות. גמר זור את האוכל, הוא השתהה כמה שניות, ואז קם בזריזות מהוסה, עוזב במהירות את חדר האוכל.

זור פסע במהירות לחדרו של ברין.

הוא נעמד מול הדלת הלבנה, מקיש בידו שלושה נקישות חזקות.

ברין פתח את הדלת באיטיות "אני זוכר שיש לנו פגישה אם הדלורסי," תוקף ברין ראשון, לא נותן לזור להגיד משהו.

"כל הכבוד." אמר זור בציניות, מחזיר עקיצה.

"נו באמת זור, מתי בפעם האחרונה שכחתי שיש לנו פגישה?" שואל ברין, יוצא מן החדר נועל אחריו את הדלת.

"לפני שלושה ימים, לפני ארבעה, בשבוע שעבר פעמיים ו..."

"טוב, נכון," קטע אותו ברין "אני שוכח לפעמים."

"אתה מתכוון לומר,שלפעמים קורה שאתה לא שוכח." עקץ אותו זור

ברין לא התייחס. "אבל את הפגישה הזאת למה שאני אשכח, אם קבענו אותה רק אתמול בבוקר."

זור לא ענה, ׳יש צדק בדבריו,׳ חשב זור ׳ לא הייתי צריך למהר ככה.

הם המשיכו את דרכם בשקט. הם ירדו לחניה. שם חיכתה להם מכונית יוקרתית לבנה. מונעת.

הנהג עמד בחוץ, קד קידה קטנה. ונכנס לרכב.

הם התיישבו אחד למול השני, בכורסאות קטיפה אדומות, כשבינהם מפריד שולחן, מעץ משובח.

"סע" פקד הנהג, לאחר שהזין את היעד. והרכב פתח בנסיעה חלקה ואוטונומית.



הנסיעה עברה עליהם בשקט. פקקי הבוקר לא עשו להם הנחה, הבעיה שלא נפתרה אף פעם, האטו להם את הנסיעה.

אבל לאחר חצי שעה, הם הגיעו סוף סוף ליעדם. בנין מתפורר, בשכונת עוני קטנה בפרבריה של העיר.

הם יצאו מן הרכב. כשמיד קופצים עליהם שלושה ילדים, לבושים בסמרטוטים. מושיטים את ידם קדימה בתחינה.

ברין המשיך ללכת, מתעלם מהם. אבל לעומתו זור, הוציא מכיסו שלושה דולרים, נותן לכל אחד מהם. הילדים הסתלקו משם בשמחה, רצים לספר לכולם על ׳הגבירים׳ שהגיעו לשכונה, ומחלקים כסף.

"מה עשית" התעצבן ברין. "הם יספרו לכולם, ועוד רגע נהייה מוקפים בכמויות ילדים, שהוריהם דרשו מהם להוציא ממנו כסף."

"סליחה" מלמל זור, שעוד לא הבין מה הבעיה לתת לכמה ילדים מסכנים, קצת כסף.

"לפחות בא נסתלק מכאן, לפני שיבאו עוד ילדים." זירז אותו ברין והחל לפסוע במהירות, לכיוון הבניין.

המשך יבוא בעז"ה...

 

[מון בלאן]

אז לא, לא העלתי פרק חדש. (זה לכל אלא שראות את האשכול ומיד קפצו)

אני מתנצל מאד שמסוכות עדיין לא העלתי שום פרק חדש..!
מקווה להעלות בימים הקרובים.
(פשוט הייתי עסוק בכמה דברים דחופים, למשל אחותי התחתנה.(היא באמת התחתנה!)ועוד׳)

תודה שאתם קוראים את השטיות שלי!!

אין מה להיות במתח...

 

[מון בלאן]

וסוף סוף פרק חדש!!!!
(אם באמת חיכתם לזה תכתבו לי בנספח!)
אתם אוחזים את זה שמסוכות לה העליתי אני לא מאמין על עצמי איך נטשתי אותכם ככה

פרק י"ט:
הבחור יצא משם לחדר השני. וחזר, ובידיו שתי כוסות מים, צהבהבים במקצת.

"טוב" התחיל ברין לדבר, דוחה בנימוס את כוס המים. "יש לנו כמה שאלות." הבחור הנהן קלושות.

"כמה זמן אתה כבר לא חי בדלורס?." ברין הביט בו מחכה לתשובה.

הבחור חיכה כמה שניות וענה "שבע"

"במשך כל השנים האלו, היית בקשר עם משהו משם?." הם לא לקחו אף סיכון, אנשי דלורס היו ידועים כשייכים למליציות שונות, שכל רצונם, זה הרג והרס.

"לא"

"מה עיסוקך העיקרי?."

"ראש צוות נקיון בחברת h.t "

---------------
טרפיס.
ריאן ישב על כיסא עץ, כפות בידיו וברגליו. קווין לא לקח שום סיכון, מאז שריאן הזכיר את נושא הבריחה.

ריאן בתוך ליבו, הרגיש חשק עז לברוח. ולהוכיח לקווין את כוחו האמיתי. אבל ההיגיון אמר לו ׳אל תעשה דבר. לא לפני שיש לך תכנית, איך להוציא מפה גם את עצמך וגם את טינו, בחיים.׳

"אבל הקווין המרגיז הזה, אפילו לא נותן לי לראות אותו." חשב לעצמו ברוגז לא אופייני לאדם שלו כמותו. "תתרכז ריאן, תתרכז. תמצא דרך לצאת מפה." ציווה על עצמו, שוקע בערעורים.

לאחר כחצי שעה שגלגלי מוחו נעים במהירות. מתגבשת תכנית במוחו, והוא מתחיל לפעול.

"הלו" פלט ריאן מעקה מפיו. "משהו שומע אותי?".

כמה שניות לאחר מכן נפתחה הדלת בתנופה, ובריון מגודל נכנס לחדר.

"מה ת׳צריך?" שאל הבריון. מתקרב לריאן בצעדים מאיימים.

"אני רוצה לדבר עם הבוס." ענה ריאן. מביט לתוך בבוז, לא מראה פחד. הבריון נעצר ועל פניו מבט של ׳לא הבנתי?׳.

ריאן הבליע חיוך. "מה לא מובן?. אני רוצה לדבר עם הבוס, או קווין. איך שתקרא לו." הבריון הנהן. ויצא בצעדים מגודלים מהחדר.



לאחר כשתי דקות, הבריון חזר, עם כיסא בידו. הוא הניח את הכיסא למול ריאן, זז הצידה ומאחוריו התגלה קווין מלווה בשני שומרי ראשו. קווין התיישב בכבדות על פניו חיוך מרושע.

"קראת לי. מה קרה? קיבלת שכל פתאום, והבנת שאתה לא במצב של להתווכח." צחק קווין.

"צודק בהחלט." ענה ריאן בציניות אופיינית למדיי. "אז מה המשימה שלי?." ניגש ריאן ישר לעניין "מה? איפה..."

"חכה," קטע אותו קווין. "זה לא עובד ככה. קודם כל אני צריך לברר האם אתה באמת החלטת שאתה מבצע בשבילי את זה, או שאתה עובד אליי." אמר קווין מביט בריאן במבט מצמית.

קווין קם, וסימן לאחד משומרי ראשו להביל את ריאן אחריו.

הם פסעו כמה דקות במבנה החשוך. נעצרים מול דלת צרה.

המשך יבוא בעז"ה... (לא בעזה אלא בעז"ה)

שאלות בנספח

 

[מון בלאן]

פרק כ׳:
קווין הקיש כמה ספרות בקודן. והדלת נפתחה בזמזום חרישי.

החדר היה צר וארוך ובעל תקרה גבוהה. שלוחן עגול וקטן עמד במרכז, עליו מונחים דברי כיבוד. שני כיסאות בעלי ריפוד קטיפתי אדום, עמדו מצדדיו.

קווין סימן בידו לריאן, שישב. ולאחר מכן אמר לאחד מהמאבטחים לשחרר את כבליו של ריאן.

"אז כן." קווין היה שאנן יתר על המידה. לא שם לב לניצוץ הקונדסי, שהבזיק בעיניו של ריאן. "בסוף זה קרה. החלטת לשתף איתנו פעולה."

"כן." ענה ריאן בפשטות. מנסה לקנות את קווין כמה שיותר.

"ידעתי שזה יבוא. רק חיכיתי בסבלנות." קווין חיכך את ידיו זו בזו בהתרגשות.

"תאכל." קווין קירב צלחת מלאה במאכלים טכנולוגים מוזרים, לעבר ריאן.

׳זה לא כשר בטוח׳ חשב ריאן דוחה בנימוס את הצעתו של קווין. "אני לא רעב."

"מה שאתה רוצה, רק הצעתי.

אז בא נדבר קצת על המשימה שלך." חייך קווין "אתה בוודאי יודע, בתור חוקר פרטי ועוזר למשטר הלאומי בטרפיס. שיש שני מאפיות חזקות שאף אחד לא מעז להתעסק אתם, ושהם ביריבות גדולה. המאפיה הירוקה והמאפיה האדומה כפי שמכנים אותם."

"הבנתי, לאיזה מהם את משתייך לירוק או האדום?."

"אתה חכם. אני משתייך לירוקים, ובשמנו האמיתי הברקדוניס." קווין חייך חיוך מרושע.

"אם אתה משתייך לירוקים. את בוודאי רוצה שאעשה משהו נגדם." ריאן התחיל להתרומם מן הכיסא באיטיות.

"כבר אמרתי את זה שאתה חכם. נכון אני רוצה שתחבל להם במשהו."

"טוב." אמר ריאן קולו הופך לקשוח "אז סליחה שאני הורס לך את המסיבה, אבל אני לא הולך לעשות את זה." אמר ריאן מדביק את שתי ידיו בחוזקה לקירות החדר הצר.

ולפני שקווין מספיק להגיב, ריאן עושה סלטה באוויר צונח מאחורי קווין. חוטף במהירות על לאחד מן המאבטחים את האקדח. יורה בקרירות ברגלו של המאבטח השני. שנופל על הרצפה בעילפון. ואקדחו עף הישר למרגלותיו של ריאן.

"אם אתה רוצה לחיות. תצא מן החדר הרגע, ותיקח מפה גם את החבר שלך." אמר ריאן למאבטח מכוון כל העת את האקדח לכיוונו של קווין, שעדיין ישב על הכיסא מביט באימה במתרחש. המאבטח המפוחד ניגש לחברו מתחיל לגרור אותו לכיוון הדלת.

"ותביא לי את המפתחות." המאבטח הגיש לריאן המפתחות, רועד בכל גופו.

אחרי המאבטחים יצאו, נעל ריאן את הדלת. נפנה לקווין.

"אז כן. הפכת בדקה אחת מחוטף לנחטף. מה תגיד על זה?"

"זה לא נכון. עשית שטות שאתה תתחרט עליה. אתה אפילו לא יודע כמה אנשים חמושים יש במבנה הזה. אין לך סיכוי מולם."

"אולי, גם בזה אני לא בטוח. אבל לכן יש לי אותך. ניסיון אחד לפגוע בי, ואתה מת."

המשך יבוא בעז"ה...

 

[מון בלאן]

#21

קווין לא הצליח להסתיר את רגשותיו, וכל גופו רעד.

ריאן לקח את החבלים בהם היה קשור קודם לכן, וקשר את קווין. מצווה עליו להתיישב בפינת החדר.

"אני מזכיר לך שטינו בידינו. ואם לא תיכנע, ותשחרר אותי, אני לא חושב שאנשיי יהססו לפגוע בו." קווין חייך חיוך עגום.

"אני חושב דווקא שהם יהססו ועוד איך." צחק ריאן. מסתובב בחדות לעבר קווין. "למה שהן יפגעו בחבר שלהם. אתה חושב שעוד לא הבנתי, שטינו משתף איתכם פעולה." קווין פער את פיו, לשמע דבריו של ריאן.

"אני רואה שאתה מופתע. אז תדע שאני לא מבין מה יש להיות מופתע, חשבת שאני כל כך טיפש כדי לחטוף אותך, בזמן שחבר שלי יכול להיפגע. ואין לי איך להגן עליו."

"א –בל איך ידעת?"

"טוב. את זה אולי תבין בהמשך. אבל כרגע אני שומע שחברייך הגיעו."

"הם ממש לא חברים שלי." התעצבן קווין לשמע השוואתו לאנשיו. "אני הבוס שלהם."

"אני דווקא חושב שאתה בדיוק כמוהם." צחק ריאן. מנסה לשמוע מה קורה בחוץ. "אבל לא נתווכח על זה עכשיו. ותהיה בשקט." השתיק אותו ריאן, מצמיד את אוזנו לדלת.

"אם אתה שומע אותנו בחורצ׳יק." צעק קול עבה מעבר לדלת.

"אני שומע היטב." צעק ריאן.

"יופי. אז כדאי לך להכנע עכשיו. אחרת, זה לא יגמר טוב." איים האיש. "אנחנו הרבה יותר ממך."

"אבל הבוס שלכם בידי. מה תעשו, תפגעו בו?." האיש מעבר לדלת לא ענה.

"מה תעשה עכשיו?" שאל קווין. "תחכה פה עד שהם יחליטו שהם פורצים את הדלת, בכל מחיר. ואז לא יהיה לך שום סיכוי מולם."

"מקודם, אמרת כמה פעמים שאני חכם. אז בבקשה שב בשקט, ותן לי לעשות את שלי." השיב לו ריאן בציניות. סוקר את החדר. עוצר את מבטו על התקרה.

"יש לי רעיון." אמר ריאן בחיוך קר. לאחר כשתי דקות בהם מבטו היה נעוץ בתקרת החדר.

ריאן ניגש לעבר השולחן, תופס בידו את אחד מן הכיסאות, מניף אותו באוויר. , ומניח אותו על גבי השולחן.

הוא ניגש לקווין משחרר את ידיו.

"תביא לי את החגורה שלך." ציווה עליו ריאן, בזמן שהוריד את חגורתו שלו.

קווין הגיש לריאן את חגורתו. במבט תמוהה. ריאן זרק את החגורה לעבר השולחן, קושר את ידיו של קווין חזרה.


המשך יבוא בעז"ה...


חברה תלייקו הרבה, ותשתפו קצת הארות והערות בנספח..
מאד מדרבן אותי
תודה על הקריאה.
מקווה שאתם נהנים!!

 

[מון בלאן]

קצר- אבל דרמטי
#22

"כמה זמן?" שאל זור.

"שנתיים." הבחור הושיט את ידו לאחור , שולף מכיס מכנסו האחורי, בצורה בלתי מורגשת, אקדח קטן.

"ספר לנו קצת על עצמך" הציע ברין.

הדלורסי הנהן, והחל לדבר. "כפי שאתם כבר יודעים אני היגרתי מדלורס לטרפיס, לפני שבע שנים." הדלורסי דיבר באיטיות. "בשנה הראשונה היה לי מאד קשה, ניסיתי להשתלב, אבל זה לא צלח. בכל מקום אליו באתי סילקו אותי, במקרה הטוב בתירוץ משונה או במקרה הרע בקללות וגידופים על כך שאני דלורסי." עצב קל נשזר בקולו.

"אבל אם השנים, כשאני עובר ממקום למקום ומעבודה לעבודה, המצב השתנה. התקבלתי לעבודה. לאחר חצי שנה פיטרו אותי, ומאז עד עכש..."

"במה עבדת?" קטע אותו זור.

"הייתי מוכר במסעדה קטנה. בClash City ( עיר מאד מרכזית בעולם (ידובר עליה הרבה בהמשך הסיפור) בטרפיס. קלאש סיטי= עיר ההתנגשות (בקיצור)) "

"ולמה פיטרו אותך?."

"אחד העובדים, העליל עלי שגנבתי כסף." פניו התמלאו בוז, וידו שהחזיקה באקדח מאוחרי הגב קיפצה בעצבנות. "בטח כבר הבנתם שבגלל שאני דלורסי אף אחד לא האמין לי." דיברו התקשח. "ובאותו יום נשבעתי לנקום" הוא השתהה כמה שניות

ואז, "והנקמה תתחיל עכשיו." הוא אמר בקול ארסי, מתרומם במהירות מן הכיסא מכוון את האקדח לעבר זור.

זור, פער את פיו בפחד, מחכה שברין יגיב.

אבל להפתעתו, ברין התרומם מן הכיסא, נעמד לצד הדלורסי. "בדיוק." אמר ברין בחיוך שטני מרושע. "הנקמה תתחיל עכשיו. אחי היקר. אז אין טעם לנסות להתחכם, זה שניים מול אחד, תעשה מה שנגיד והכל יהיה בסדר."

------------

המשך יבוא בעז"ה...


חברה תלייקו הרבה, ותשתפו קצת הארות והערות בנספח..
מאד מדרבן אותי
תודה על הקריאה.
מקווה שאתם נהנים!!