דיון נספח לאתגר הדו שבועי - משתי נקודות מבט

[בואו חשבון. יוסי לוי]

באהבה.
ופעם הבאה, כדאי לחשוב טוב לפני שמנסים לומר שהסיפור שלי טוב. זה לא נגמר בשלום...

זה שווה את זה

נקודת מבט - זה אומר אדם מסוים שעובר קושי, סצנה. האישה, לצורך הדוגמא [מסכנה. כמה משתמשים בה! תנו לה שקט, אתה לא חושב?] היא נקודת מבט אחת .
אחר כך - לכתוב קטע חדש. על אותו מקרה - נפל תיק והכל נשפך, אבל איך שהנהג מרגיש כלפי זה, למה זה הפחיד אותו.
כלומר, אני רוצה להכניס את הכותבים לראש של - חשיבה על הסביבה. כשאתה כותב על האישה, הי חושבת את מה שהיא חושבת, מרגישה מה שהיא מרגישה, אבל יש שם גם נהג וערבי [כן, אני גזענית] שעיניו חומדות את עשרים השקל שהתגלגלו...
מבין?
ניסיתי כמה שיותר להסביר. אם צריך, אעלה סיפור בעצמי כדי לעזור לך...

פשוט בסיפור שעלה לא ראיתי את זה...

 

[חני גרשון]

זה שווה את זה

פשוט בסיפור שעלה לא ראיתי את זה...

נכון.
לכן אמרתי בכוונה - שזאת לא הייתה מטרתו של האתגר.
בדיוק לכן...

 

[סבתא חביבה]

אבל אתה לא יכול לכתוב סיפור בלי נקודת מבט.
סיפור אמיתי, נותן להכיר אדם. רגשות. עולם פנימי.

זה מה שהתכוונתי. הכסף שנפל זו עובדה. אנקדוטה זה סיפור המעשה, לא?

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

אבל אתה לא יכול לכתוב סיפור בלי נקודת מבט.
סיפור אמיתי, נותן להכיר אדם. רגשות. עולם פנימי.

וכך אנחנו מגיעים לשאלה שלי. האם צריך לכתוב את הסיפור מנקודת מבט, ואח"כ מנקודת מבט אחרת.
או שמספיק לתאר מה היה שם, ואז לתאר את זה מנקודת מבט מעניינת.
אני יודע שא' זה התשובה הנכונה

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

זה מה שהתכוונתי. הכסף שנפל זו עובדה. אנקדוטה זה סיפור המעשה, לא?

מה זה אנקדוטה - מילון עברי עברי - מילוג

מצאו מידע מקיף על המילה אנקדוטה. פירושים, סלנג, ביטויים, מילים נרדפות, חרוזים ועוד

milog.co.il

לא הבנתי ככה, אפשר לספר סיפור מנקודת מבט של 'מספר-יודע-כל' זה לא חייב להיות עם מסקנות, תחושות, או רגשות...


ביקשתי הדגמה מהAI כסף נפל באוטובוס. הוא שכב על הרצפה, קרוב לדלת, כמה שטרות בערימות, מעורבים בין קרם המושב לרצפת המתכת. האוטובוס המשיך בנסיעתו, התחנה הבאה קרבה. אף אחד לא שם לב בהתחלה, והחפצים הסובלים מהתנועה נעו ממקום למקום. כל אחד המשיך בשלו. מספר נוסעים נכנסו ויצאו, לא הפנו תשומת לב רבה למה שקרה. הכסף נשאר שם, עד שבסופו של דבר עבר מישהו לידו, הרים אותו ושם אותו בכיסו.

 

[סבתא חביבה]

גם מספר יודע כל לא רק מניח עובדות. זו לא ידיעה עיתונאית.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

האוטובוס האדום, שגגו מקושט בשריטות קלות שהותיר הזמן, חרק בדרכו על כביש מאובק. קרני השמש חדרו דרך החלונות, מתעכבות על מושבים מרופדים דהויים בגוון כחול כהה, מעוטרים בדפוסים גיאומטריים שנשחקו משנים של שימוש. על הרצפה, מתחת למושב הימני הרביעי משמאל, שכבו שטרות מקומטים, מסודרים באי-סדר, כאילו נשמטו בחופזה מיד שקדמה להם תחנה מתוחה או כיסים שלא ננעלו היטב.

השטרות נגעו בעדינות בשוליו של כרטיס נסיעה ישן, שנדחף אל הפינה בזמן הנסיעה. רצפת האוטובוס הייתה מוכתמת, עקבות נעליים מותירות סימנים של יום שגרתי – אבק, כתמי גשם שהתייבשו, ולצדם נצנצו פתיתי עפר כקישוטים בלתי מתוכננים. האור הבהיר חשף כל פרט, אך איש לא שם לב, עסוקים בחייהם, עיניהם נעוצות מעבר לחלונות.

 

[חני גרשון]

אנסה לכתוב דוגמא קצרה כאן, כמובן שעדיף להרחיב...
וברור שאפשר לכתוב ממספר יודע כל. השאלה היא אם אתה רוצה שהסיפור ימשוך את הקוראים... נכון, אפשר לומר שזה סגנון כתיבה. אבל בודדים הסופרים שהכתיבה שלהם אהודה כשהם לא נוגעים ברגש הקהל.

היא כבר לא יכולה יותר עם זה.
עיניה בחנו את החלל הקטן שבמקרר, תרה אחר קופסת הגבינה. היא אמורה להיות כאן, איפשהו. תחושת ייאוש מזדחלת אל תוכה.
היא יודעת שתצטרך כנראה לרוקן את שלושת המדפים על כל תכולתם עוד לפני שתמצא את הגבינה. אבל עדיין מנסה למנוע את זה.
לפחות המקרר החדש, הגדול, אמור להגיע עוד שעה. מוישי לא מבין את זה, אבל הוא בשבילה כאוויר לנשימה. אי אפשר יותר להמשיך ככה, פשוט אי אפשר. להרכיב פאזל מסובך כל פעם שרוצים להכניס או להוציא משהו מהמקרר.
יש גבול.
[כאן אני עוקפת תיאורים, כי אין זמן... זה דוגמא, לא סיפור לתחרות ]
המוביל, גבר נמוך להפתיע וממושקף, מופיע לבד. בלי כלים. דורש ממוישי לעזור לו.
הוא מוריד את הכובע והחליפה, מפשיל שרוולים, ומצטרף אל המוביל בניסיון להוריד את המקרר אל יחידת הדיור שלנו.
"כדאי לפרק את הדלת", הוא מעיר בקולו העדין.
"אני לא מפרק דלתות!" נבח המוביל, והיא נסוגה אל החדר שלה במהירות. הסיפור כאן לא יסתיים טוב.

שעה אחר כך, היא עומדת מול מקרר תקוע שחוסם את המדרגות, בעוד מוישי מנסה למצוא חילוץ.
המוביל נעלם מהמקום.

***
המקרר היה כבד. 550 ליטר, לא פחות. שמעון הוריד אותו אל המדרכה, סוחב אותו בקושי לפתח המדרגות.
עיניו חשכו.
המדרגות היו מברזל, מתנוססות מעל 3 קומות של חלל ריק.
הם יפלו, זה בטוח. יפלו מהמדרגות, הוא והמקרר בצוותא.

[טוב, אין לי ממש כוח לכתוב את החלק השני. צריך פשוט להמשיך אותו עוד...
אגב, הסיפור אמיתי. משמיט חלקים רבים מטלטלים... קרה לנו היום ]

 

[הטעם המושלם]

"עוד ישמע בהרי יהודה" מעגלים מעגלים הסתחררו מסביב לחתן. עוד אחד ועוד אחד, שיר רודף שיר, מעגלים בתוך מעגלים. אח, חתונה יהודית אמיתית עם שירים שידעו אבותינו.
בין "אנא עבדא" ל"כי בי ירבו ימיך", ניגשתי לבר לשתות כוס מים.
חבר חבר, אבל בחתונה בכתר הרימון החתן- ובפרט אבא שלו- לא באמת מתכוונים שאני אשב לסעודה. אבל מה לעשות? הגרון יבש, כולי נוטף מים מזיעה, הרגליים כבר לא נושאות את עצמן מרוב ריקודים.
על כוס מים וצלחת קוגל נשענתי על הבר והעפתי מבט סביבי. מנסה לאמוד במבטי את קהל המשתתפים. מי יודע? אולי אחד מכל אלו יהיה בעתיד גיסי/ מחותני/ השדכן שלי.
ההוא שם שמגיש מיץ אשכוליות לחתן למשל. הוא אדם מקורי. וכי מי מעלה בדעתו שמשקה זה ראוי למאכל כלב? רק אדם מקורי ביותר.
אני מכיר את החתן מקרוב. חבר חדר מזה 3 שנים. אני בעיני חזיתי כיצד פעם אחר פעם הבחירה האולטימטיבית שלו תהיה מיץ אשכוליות.
קפה או תה? אשכוליות.
תפוזים או קולה? אשכוליות.
אקסל או בירה? אשכוליות.
אבל למי עוד ידוע הפרט השולי הזה בעולם שבו לא מגישים את המיץ לסביבת בני גילו של החתן?
אם כן מיהו זה ואיזהו?
אחיו? לא. הוא בן יחיד.
בן דוד? גם אין לו בני דודים קרובים בגיל. שכנות לחדר של 3 שנים גורמת להכרות מעמקיה במיוחד.
מעניין.
*******
כבר מהרגע הראשון נקשרנו אני וגיסי החדש.
כבר כשנפגשנו לראשונה בווארט, ראיתי שגיסי החדש הינו לטעמי. האנין יש לציין.
ברגע שראיתי על שולחן הכבוד מיץ אשכוליות, ואני לא אמור לשבת בו, הבנתי שיהיה לי חבר לצרה.
מאז היותי בן 10 אני חריג בסביבה. בסביבה שבה מיץ אשכוליות שייך למבוגרים על סף קשישות, ילד בן 10 שהתאהב על המשקה מאז טעם אותו בטעות! בתום לב מוחלט!
הייתי בהחלט חריג. כ"כ חריג ששקלתי לפתוח קבוצת תמיכה לבני 0 עד 60 שאוהבים מיץ אשכוליות.
כל זה היה נכון עד לפני כשלושה חודשים. אז נכנס מנחם למשפחתינו.
בשבת הראשונה בה ביקר בבתינו- כשבועיים לאחר הווארט- לא שאלתי כלום. לא נעים ולא יפה. אך בהחלט שמתי לב לכך שבהחלט מתכבד מבקבוק המיץ הפרטי שלי. אף אחד לא עדכן אותו שהוא שייך לי.
אבל בפעם השניה- לפני כחודש- כבר העזתי להעלות את הנושא.
וכשמינו אותי להיות שר המשקים בחתונה, כבר ידעתי מה אני הולך לעשות.
למלאות את תפקידי בנאמנות.
להגיש לחתן מה שהוא רוצה באמת.
כוס מיץ אשכוליות אם אפשר. תודה.
הבטחתי- קיימתי.

אשמח לתגובות הארות והערות.

 

[חני גרשון]

אשמח לתגובות הארות והערות.

הסיפור היה מקסים.
רעיון מקורי, אני חייבת לציין. ואני מזדהה לגמרי עם הגיבורים החתן וגיסו - למה להדביק כאלו סטיגמות??
כתוב טוב, זורם, פיסוק מעולה.
תודה!

 

[חני גרשון]

@מוז'יניקית - אלו קטעים מהממים!
נהניתי.
רק הערונת אחת - הקטע עם השוטר היה צפוי מידי, היה ברור שתבחרי את נקודת המבט שלו. אז סתם לפעם הבאה שאת כותבת, [כי זאת המטרה שלנו, לא? להתקדם...] אולי כדאי שתבחיני בזה.
ובאמת, הגיע הזמן שנבין שהשוטרים הם לא מלכי העולם, במיוחד לא משטרת הגבולות...

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

אשמח לתגובות הארות והערות.

אוף, תפסת לי, רצית גם לכתוב על חתונה...
אחד האירועים שמאוד משנה מאיזה נקודת מבט אתה מסתכל...

 

[חני גרשון]

@מתכנתת:) - איזה סיפור יפה!!
חבל על הזמן.
ומקורי.
אהבתי את חוסר השגרתיות שבו. ואת הניגודיות המדהימה בין חשיבה של מבוגר לחשיבה של ילד, לראות מזווית של ילד לזווית של מבוגר.
ואפשר לשאול למה אני היחידה שמגיבה?
אנשים כתבו סיפורים... חבר'ה, תחמיאו!

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

@מתכנתת:) וואו. נקודת מבט שבאמת משנה את הסיפור. מדהים!!!!
איזה יופי

 

[אוראל סולטן]

@מוז'יניקית סיפור ענק. הצד של השוטר היה משעשע למדי...

@מתכנתת:) קטע מוצלח שהצליח לסחוט ממני פרצי צחוק לא מעטים.

@ilan p קטע מוכר ומחויך, רק שלא הבנתי כ"כ איפה שני המבטים (ומזה כל הפסיקים האלה באמצע?)

@הטעם המושלם סיפור נדיר!!! עשית לי חשק לאיזה מיץ תפוזים עסיסי (מה, באמת חשבת שאני אוהב אשכוליות? ).

מחכים לעוד קטעים...

 

[אוראל סולטן]

@צביה ר. פשוט ואוו!
נשארתי עם פה פעור. סיפור מדהים.

 

[מתכנתת:)]

תודה לכולם
קיוויתי שמשתתפי הפורום מכירים את התופעה של כתב ראי..........

 

[צביה ר.]

@נחמת שוטים וואו!!!!
איזה סיפור.
וכמה רגש. נוגע עמוק.
ואיזה נקודות מבט מקוריות ומעניינות.
מיוחד ממש!

 

[ח.ד. וחלק]

לחיצה על כפתור.
תעופה קצרה.
שקשוק מפתחות.
נעלי בית.
כך תכננתי את חמשת הדקות הקרובות שלי.

"המעלית נפתחת", הכריזה הרובוטית החמודה ברמקול,
והנה מת התכנון.

כי עמדה שם כבר דמות. בתוך המעלית.
דבורה לאה.

היא לא חיכתה לי ואני לא חיכיתי לה. שתינו ידענו את זה.
אבל היינו במעלית לבד. שתי דקות של ביחד.
ואני רק רציתי כורסא שוקעת, בלי נעליים ושקט.
אבל אנושית, וחייבת.

"מה נשמע, דבורה לאה?", שמעתי את קולי מהדהד בין קירות המעלית.
עברה שניה. דממה.
"איזה חמוד יוסף שלך! בדיוק אתמול ראיתי אותו. חינני".
המעלית המשיכה לזרוק את הד קולי מקיר לקיר. היא לא הגיבה.

ראיתי אותה במראה, עיוותה פרצוף. אולי ניסתה לחייך. נראה שלא.
"תגידי, מאיפה הבגד"-
"המעלית נפתחת", הכריזה החמודה מהרמקול. נשמעה פלסטיק כמוני.
גם היא נעלבת כל פעם, כאנשים לא טורחים לחייך להודעות שלה?

יצאתי ראשונה מהמעלית.
"להתראות, דבורה לאה", הוצאתי את המפתח האפור מהתיק, "נחמד להיפגש מידי פעם".
פתחתי דלת.
צנחתי לספה.
למה היא דהויה כל כך?
למה היא לא משחקת איתי את הקטע של השכנות החביבות, לפחות במעלית?

גרדת, הכובד שלה עושה לי.


________________________________________________________________



אפור.
זה מה שהוא ראה.
אישה אפורה.

הוא פלט נשיפת אכזבה חרישית. נפנה לדמות הכפופה שנכנסה פנימה בפנים דהויות.
"דבורה לאה, בואי שבי".
היא לא הסתכלה עליו. נראה שהיא כועסת.
נכון, הוא הכריח אותה לצאת מהבית. לא השאיר כמעט ברירה.
אבל זה היה אחרי שבועיים של דעיכה מתמדת.
הוא חשב, התפלל, העז לקוות שמשהו בחוץ יעיר אותה לחיים, שהשמיים התכולים יגרמו לה לחייך.

"אני מצטער אם זה היה קשה, היציאה", הוא גרר כיסא, התיישב מול אשתו.
שקידש פעם. ששמח בה.
"בפעם הבאה שאתה מכריח אותי לצאת, תדאג שאחזור במדרגות".
היא הפנה את מבטו אליה. שקוף שנוא עמד לה בעיניים.
אה- אה.
היא בטח פגשה במעלית שכנה מתוקתקת, שמסמנת וי על כל תחום בחיים.
הייתה אבק.

אוף. איך לא חשב על זה. הציץ לשעון, השעה 15:35,
זאת השעה בה הנחמדות מסיימות להצליח בעבודה, מתחילות להצליח בבית.

קם.
הגיש כדור נוגד דיכאון.
היא דחפה אטמים לתנוכי אוזניים.
הוא לחץ על מתג.

חושך.
היא חזרה לישון.

פטפוט שכנות עליז חדר פנימה.
הפלדלת לא אטומה מספיק, חשב.

נעל פעמיים. ידית מתכת קרה נרטבה מדמעה.

כתיבה מדהימה ומרגשת.
שתי נקודות המבט מדמיעות ממש!

 

[שירת הכוכבים]

כתבתי קטע, אני מתלבטת אם הוא עומד בכללים או לא.
מדובר בשני קטעים, כשבעצם הסוף של הקטע הראשון וההתחלה של הקטע השני הם אותה סצנה, אבל השאר- לא.
כלומר- הקטע הראשון: לפני האנקדוטה, ואז האנקדוטה.
הקטע השני: האנקדוטה, ואז מה שאחריה.
עומד בכללים?