סיפור בהמשכים אני רק רוצה לכתוב על קצת שעמום נחמד

  • הוסף לסימניות
  • #61
יום רביעי כד כסליו- התחרטתי בקשר לתקציר. אם אתם לא זוכרים כלום תקראו את הפרק הקודם. כאילו, מה הטעם לכתוב משהו אם אף אחד לא זוכר אותו?
טוב אני מודה, סתם אין לי כוח. שנמשיך?

את ערב חנוכה ביליתי בבית חולים.
כולם כעסו עליי כמובן. המפקח גרשון אמר שנמאס לו מכל הילדים שמסכנים את עצמם. השוטר אביגדור אמר שאם הוא לא נותן לי לרוץ לזירה אז אני צריך לא לרוץ לזירה וההורים שלי רק אמרו לי שהכל בסדר ושאני ינוח, אבל השערות של אבא שלי שוב ניהיו קצת יותר לבנות.

אני רק חיכתי שהכל יגמר, בעיקר הניתוח של גדעון, ולא לחשוב על העובדה שהרסתי למשפחה שלי ערב חג.

אמרתי תהילים, המון אפילו.

אמרו שגדעון יהיה בסדר, שזו פציעה שטחית בכתף. הוא הצליח לפרוק את אציו מהאקדח ולהאבק בו. השוטרים חבשו אותו מיד ושלחו אותו באמבולנס לחדר ניתוח.

הודיעו עכשיו שהניתוח הסתיים ושישתבח שמו הכל בסדר. אני עדיין לא יכול לבקר אותו אבל יעדכנו אותנו ברגע שזה יתאפשר.

המשכתי להגיד תהילים קצת, וקצת להירדם, וקצת לכתוב כאן. רק עכשיו סיימתי.

אני חושב שזה מספיק להיום. אולי אני ינוח קצת, לא יקרה כלום אם לא אכתוב כמה ימים.



יום שני כט כסלו

אני יודע שעבר כמעט שבוע, מצטער. העיקר שחזרתי!

ביקרתי עם אבא שלי הרבה את גדעון. הוא כבר השתחרר מבית החולים ומתאושש במהירות. הרופאים אמרו שאין שום נזק לטווח ארוך וכבר עכשיו הוא מחכה לחזור לעבודה.

נסענו לבקר את סבא וסבתא וניסיתי לעזור לה (לסבתא כמובן, סבא זה לו) להכין לביבות. חוץ מזה שהגזמתי עם השמן ולא שמתי מספיק מלח וששעה היינו צריכים להוציא מהכוס חתיכות קטנות של הקליפה של הביצה, הכל היה מושלם.
כלומר עד שהכל נשרף.
סבתא החמיאה לי על כל העזרה שנתתי לה ועל המידות הטובות שלי וכל הכישרונות שלי ואז הלכה להתלחשש עם אמא על "מה יהיה עם הבלגן והרחפנות שלו".

האבות ובנים (זוכרים שכתבתי עליו, כן?) נדחה כמובן. לפחות אף אחד לא יודע שזה באשמתי - המשטרה הפילה חיסיון על מה שקרה בתלמוד תורה, עד שיסיימו לחקור את האירוע ולוודא שלא היו לאציו משתפי פעולה.

בנתיים לא יכולתי ללכת לתלמוד תורה. אבא שלי לא התרחק לרגע מהאקדח שלו, ובזמנים שהוא לא היה לידי הקפידו להביא שוטר שישקיף על האיזור מהרחוב. ניסיתי להתעלם מההשגחה הצמודה הזאת. למעשה, לקחתי את היומן כדי לכתוב בו רשימה של דרכים להתעלם מהשגחה צמודה כזאת, אבל אז חזקי דפק בדלת.

אני ידעתי שזה חזקי כי הדפיקות שלו קצביות כאלה, וגם כי הוא צעק לי לפתוח כבר.

"רגע" קראתי, רצתי מהסלון לכניסה, באתי לפתוח, רצתי בחזרה לסלון, חיפשתי את המפתח, רצתי בחזרה לכניסה, ופתחתי את הדלת, מתנשף.

"שיחקת כדורסל בבית?" הוא שאל למראה הפנים האדומות שלי.

"אם הייתי משחק העציץ היה שבור" עניתי את האמת.

"אז כדאי לך להתאמן עד שתחזור לכיתה" נקודות פצפוניות של חיוך טיילו על חזקי "מויישה ירצה שתיהיה בקבוצה שלו".

"לא משנה כמה אני יתאמן אני תמי-רגע מה? מויישה מארגן משחקים?" ככה בדיוק אמרתי את זה, כולל הקו ששכחתי איך קוראים לו (בדקתי במילון, זה מקף).

"מה ששמעת" ענה חזקי "מאז היום הזה שהוא נתקע איתך אחרי הלימודים הוא ניהיה ממש אמיץ והחרם הפסיק".

הבטתי בחזקי מבעד למשקפיי. זה יצא ככה כי הם כמעט נפלו לי, אבל זה גרם לי להראות כמו הרב אבן. "אני מנחש שגם היה מישהו שדיבר עם הילדים האחרים ושיכנע אותם להפסיק עם ההצקות שלהם".

"אולי רק עם שמשון ואלחנן" חזקי פשט את ידיו לצדדים.

"מישהו שמדבר עם הידיים?" עכשיו בכוונה הבטתי בו כאילו שאני הרב אבן.

"אני לא תמיד מדבר עם הידיים, נודניק" חזקי עצר את ידיו בכוח, "התאוששת מהסיפור עם אציו?"

השפלתי את ראשי "לא באמת עשיתי משהו", עניתי חצי לעצמי "גדעון אסר עליי להתערב בקרב, אז בסוף רק עמדתי בצד ובכיתי"

"והברחת את מויישה," הוסיף חזקי "והזמנת משטרה".

"ועדיין", חוטי הציצית שלי הסתלסלו בידיי "הייתי די בכיין חסר תועלת".

חזקי חייך ברשעות רבה הגובלת בסדיאזם טהור, "לא יודע על החסר תועלת, אבל אתה תמיד בכיין".

הערכתי את התמיכה, כי אני מכיר את חזקי.
אתם חושבים שהוא סתם צחק על חשבוני, אבל היה לו מסר נסתר ששכחתי איך קוראים לו (בדקתי במילון, קוראים לזה סאבטקסט).

המסר הוא שיש סוגים של גבורה, והגיבור האמיתי הוא זה שכובש את יצרו, ולפעמים המלחמה ביצר מתרחשת במלחמה מול ארכי פושע, ולפעמים בשעמום נחמד. ושאני צריך לשמוח על הניסיון שאבא שבשמיים נתן לי. ואז אני כבר לא צריך להתבכיין...

או שאתם צודקים והוא סתם צחק על חשבוני.

"באת לפה כדי לצחוק על חשבוני?" ניסיתי לוודא, אבל לא הספקתי כי חזקי העביר נושא:

"בכל מקרה, היה לי רעיון שרציתי לספר לך עליו" הוא אמר.

"מה הרעיון?" התאפקתי ולא זרקתי ניחושים מטופשים.

"נכון מויישה רצה להצטרף לחבורה? ונכון אתה רצית שיהיו לך בחיים ימים קצת יותר רגועים?" הוא לא חיכה שההנהן בראשי והמשיך מיד "אז חשבתי שאפשר לפתוח עוד חבורה - בנוסף, אני מתכוון - שתעשה דברים יותר הגיוניים כמו... לא יודע, חלוקת מצרכי מזון?"

"זה מעולה!!!" קראתי (עם שלושה סימני קריאה, כן) "יש לי מלא רעיונות, וכולם יעזרו לנו: אפילו המפקח גרשון שישמח שאנחנו לא מסכנים את עצמינו לפחות חלק מהזמן! ואז אני לא יצטרך לכתוב שני יומנים מקבילים!"
אני חושב שחזקי הרים גבה בשלב הזה אבל אני לא בטוח כי המשכתי לדבר.
"זה אומר שאני צריך לסיים את היומן! אני רץ שנייה לכתוב אותו! תרגיש בנתיים כמו בבית שלי, שלך, בבית שלך. אתה יכול להכין טוסט או משהו, תודה חזקי! חוזר עוד שנייה!"

ואז רצתי לכאן וכתבתי ממש מהר. אני חושב שהוא צועק לי מהסלון לחוזר כבר. בטח הוא אפילו לא מצא את הקטשופ.

טוב, לא משנה.

הסוף.​
 
  • הוסף לסימניות
  • #62
זהו, הסיפור הגיע לסיומו.
תודה לכל מי שקרא, נהנה, צחק או בכה (או לפחות שלח סמיילי עם הבעות הפנים האלה).

אשמח להארות, הערות, שאלות, עגבניות טריות ודירה קטנה.

תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
זהו, הסיפור הגיע לסיומו.
תודה לכל מי שקרא, נהנה, צחק או בכה (או לפחות שלח סמיילי עם הבעות הפנים האלה).

אשמח להארות, הערות, שאלות, עגבניות טריות ודירה קטנה.

תודה!
היה סיפור נהדר! נהניתי לעקוב ולקרוא בשקיקה (זה בין אשכולות הסיפורים הבודדים שאני עוקבת אחריהם). תודה רבה!

לדעתי הקןנספט המיוחד של הסיפור זה מה ש"קנה" אותי. ההתחמקות מהסיפור האמיתי וההתמקדות בשיעמום, זה גאוני!

הארה קטנטנה: זה לא הפריע לרצף הקריאה אבל אם ביקשתם הערות אז עכשיו חשבתי על זה...
בפרקים האחרונים קצת פחות הורגשו האלמנטים של היומן וצורת הכתיבה הייחודית של הילד. פה ושם עוד היו מילים מהמילון, אבל כמעט ולא מחיקות והערות ביניים נחמדות על עצם הכתיבה. אני מניחה שזה בגלל שמדובר בהתרחשויות סוערות שיש צורך לכתוב אותם רצוף ובקצב מהיר. בכל אופן, זה היה מהמם גם ככה.

מה שרציתי לומר הוא שגם סגנון הכתיבה של הילד היה מיוחד, ודי נאמן ועקבי לעצמו. זה גם הוסיף מאוד לייחודיות של הסיפור.

בעיני, זה ראוי להיות ספר ילדים נהדר!

תודה רבה על הכתיבה ועל כך שהסיפור אכן הגיע לסיומו (למרות שעצוב שלא יהיה עוד, תתחילו סיפור נוסף בבקשה). זה לא דבר מובן מאליו כאן בפורום, אז סיום של סיפור בהמשכים צריכים לחגוג.
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
יישר כוח!
מצטרפת לכל מה ש @רבקהנ אמרה. באמת בפרקים האחרונים הכתיבה עדיין יפה אבל חסרה את הסגנון הייחודי של ההתחלה.

ואז אני לא יצטרך לכתוב שני יומנים מקבילים!"
יהיה חלק ב': 'חוץ מלכתוב על שעמום נחמד, הייתי צריך לתעד את מה שבאמת קרה' ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
היה סיפור נהדר! נהניתי לעקוב ולקרוא בשקיקה (זה בין אשכולות הסיפורים הבודדים שאני עוקבת אחריהם). תודה רבה!

לדעתי הקןנספט המיוחד של הסיפור זה מה ש"קנה" אותי. ההתחמקות מהסיפור האמיתי וההתמקדות בשיעמום, זה גאוני!

הארה קטנטנה: זה לא הפריע לרצף הקריאה אבל אם ביקשתם הערות אז עכשיו חשבתי על זה...
בפרקים האחרונים קצת פחות הורגשו האלמנטים של היומן וצורת הכתיבה הייחודית של הילד. פה ושם עוד היו מילים מהמילון, אבל כמעט ולא מחיקות והערות ביניים נחמדות על עצם הכתיבה. אני מניחה שזה בגלל שמדובר בהתרחשויות סוערות שיש צורך לכתוב אותם רצוף ובקצב מהיר. בכל אופן, זה היה מהמם גם ככה.

מה שרציתי לומר הוא שגם סגנון הכתיבה של הילד היה מיוחד, ודי נאמן ועקבי לעצמו. זה גם הוסיף מאוד לייחודיות של הסיפור.

בעיני, זה ראוי להיות ספר ילדים נהדר!

תודה רבה על הכתיבה ועל כך שהסיפור אכן הגיע לסיומו (למרות שעצוב שלא יהיה עוד, תתחילו סיפור נוסף בבקשה). זה לא דבר מובן מאליו כאן בפורום, אז סיום של סיפור בהמשכים צריכים לחגוג.
יישר כוח!
מצטרפת לכל מה ש @רבקהנ אמרה. באמת בפרקים האחרונים הכתיבה עדיין יפה אבל חסרה את הסגנון הייחודי של ההתחלה.


יהיה חלק ב': 'חוץ מלכתוב על שעמום נחמד, הייתי צריך לתעד את מה שבאמת קרה' ?
תודה רבה!!


יהיה חלק ב': 'חוץ מלכתוב על שעמום נחמד, הייתי צריך לתעד את מה שבאמת קרה' ?
יש טיוטה של משהו כזה, אולי יום יבוא ויהיה גם ספר...
 
  • הוסף לסימניות
  • #68

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.
1766386261582.png


פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---


בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה