סיפור בהמשכים אני רק רוצה לכתוב על קצת שעמום נחמד

[שמואל י]

יום רביעי כד כסליו- התחרטתי בקשר לתקציר. אם אתם לא זוכרים כלום תקראו את הפרק הקודם. כאילו, מה הטעם לכתוב משהו אם אף אחד לא זוכר אותו?
טוב אני מודה, סתם אין לי כוח. שנמשיך?

את ערב חנוכה ביליתי בבית חולים.
כולם כעסו עליי כמובן. המפקח גרשון אמר שנמאס לו מכל הילדים שמסכנים את עצמם. השוטר אביגדור אמר שאם הוא לא נותן לי לרוץ לזירה אז אני צריך לא לרוץ לזירה וההורים שלי רק אמרו לי שהכל בסדר ושאני ינוח, אבל השערות של אבא שלי שוב ניהיו קצת יותר לבנות.

אני רק חיכתי שהכל יגמר, בעיקר הניתוח של גדעון, ולא לחשוב על העובדה שהרסתי למשפחה שלי ערב חג.

אמרתי תהילים, המון אפילו.

אמרו שגדעון יהיה בסדר, שזו פציעה שטחית בכתף. הוא הצליח לפרוק את אציו מהאקדח ולהאבק בו. השוטרים חבשו אותו מיד ושלחו אותו באמבולנס לחדר ניתוח.

הודיעו עכשיו שהניתוח הסתיים ושישתבח שמו הכל בסדר. אני עדיין לא יכול לבקר אותו אבל יעדכנו אותנו ברגע שזה יתאפשר.

המשכתי להגיד תהילים קצת, וקצת להירדם, וקצת לכתוב כאן. רק עכשיו סיימתי.

אני חושב שזה מספיק להיום. אולי אני ינוח קצת, לא יקרה כלום אם לא אכתוב כמה ימים.



יום שני כט כסלו

אני יודע שעבר כמעט שבוע, מצטער. העיקר שחזרתי!

ביקרתי עם אבא שלי הרבה את גדעון. הוא כבר השתחרר מבית החולים ומתאושש במהירות. הרופאים אמרו שאין שום נזק לטווח ארוך וכבר עכשיו הוא מחכה לחזור לעבודה.

נסענו לבקר את סבא וסבתא וניסיתי לעזור לה (לסבתא כמובן, סבא זה לו) להכין לביבות. חוץ מזה שהגזמתי עם השמן ולא שמתי מספיק מלח וששעה היינו צריכים להוציא מהכוס חתיכות קטנות של הקליפה של הביצה, הכל היה מושלם.
כלומר עד שהכל נשרף.
סבתא החמיאה לי על כל העזרה שנתתי לה ועל המידות הטובות שלי וכל הכישרונות שלי ואז הלכה להתלחשש עם אמא על "מה יהיה עם הבלגן והרחפנות שלו".

האבות ובנים (זוכרים שכתבתי עליו, כן?) נדחה כמובן. לפחות אף אחד לא יודע שזה באשמתי - המשטרה הפילה חיסיון על מה שקרה בתלמוד תורה, עד שיסיימו לחקור את האירוע ולוודא שלא היו לאציו משתפי פעולה.

בנתיים לא יכולתי ללכת לתלמוד תורה. אבא שלי לא התרחק לרגע מהאקדח שלו, ובזמנים שהוא לא היה לידי הקפידו להביא שוטר שישקיף על האיזור מהרחוב. ניסיתי להתעלם מההשגחה הצמודה הזאת. למעשה, לקחתי את היומן כדי לכתוב בו רשימה של דרכים להתעלם מהשגחה צמודה כזאת, אבל אז חזקי דפק בדלת.

אני ידעתי שזה חזקי כי הדפיקות שלו קצביות כאלה, וגם כי הוא צעק לי לפתוח כבר.

"רגע" קראתי, רצתי מהסלון לכניסה, באתי לפתוח, רצתי בחזרה לסלון, חיפשתי את המפתח, רצתי בחזרה לכניסה, ופתחתי את הדלת, מתנשף.

"שיחקת כדורסל בבית?" הוא שאל למראה הפנים האדומות שלי.

"אם הייתי משחק העציץ היה שבור" עניתי את האמת.

"אז כדאי לך להתאמן עד שתחזור לכיתה" נקודות פצפוניות של חיוך טיילו על חזקי "מויישה ירצה שתיהיה בקבוצה שלו".

"לא משנה כמה אני יתאמן אני תמי-רגע מה? מויישה מארגן משחקים?" ככה בדיוק אמרתי את זה, כולל הקו ששכחתי איך קוראים לו (בדקתי במילון, זה מקף).

"מה ששמעת" ענה חזקי "מאז היום הזה שהוא נתקע איתך אחרי הלימודים הוא ניהיה ממש אמיץ והחרם הפסיק".

הבטתי בחזקי מבעד למשקפיי. זה יצא ככה כי הם כמעט נפלו לי, אבל זה גרם לי להראות כמו הרב אבן. "אני מנחש שגם היה מישהו שדיבר עם הילדים האחרים ושיכנע אותם להפסיק עם ההצקות שלהם".

"אולי רק עם שמשון ואלחנן" חזקי פשט את ידיו לצדדים.

"מישהו שמדבר עם הידיים?" עכשיו בכוונה הבטתי בו כאילו שאני הרב אבן.

"אני לא תמיד מדבר עם הידיים, נודניק" חזקי עצר את ידיו בכוח, "התאוששת מהסיפור עם אציו?"

השפלתי את ראשי "לא באמת עשיתי משהו", עניתי חצי לעצמי "גדעון אסר עליי להתערב בקרב, אז בסוף רק עמדתי בצד ובכיתי"

"והברחת את מויישה," הוסיף חזקי "והזמנת משטרה".

"ועדיין", חוטי הציצית שלי הסתלסלו בידיי "הייתי די בכיין חסר תועלת".

חזקי חייך ברשעות רבה הגובלת בסדיאזם טהור, "לא יודע על החסר תועלת, אבל אתה תמיד בכיין".

הערכתי את התמיכה, כי אני מכיר את חזקי.
אתם חושבים שהוא סתם צחק על חשבוני, אבל היה לו מסר נסתר ששכחתי איך קוראים לו (בדקתי במילון, קוראים לזה סאבטקסט).

המסר הוא שיש סוגים של גבורה, והגיבור האמיתי הוא זה שכובש את יצרו, ולפעמים המלחמה ביצר מתרחשת במלחמה מול ארכי פושע, ולפעמים בשעמום נחמד. ושאני צריך לשמוח על הניסיון שאבא שבשמיים נתן לי. ואז אני כבר לא צריך להתבכיין...

או שאתם צודקים והוא סתם צחק על חשבוני.

"באת לפה כדי לצחוק על חשבוני?" ניסיתי לוודא, אבל לא הספקתי כי חזקי העביר נושא:

"בכל מקרה, היה לי רעיון שרציתי לספר לך עליו" הוא אמר.

"מה הרעיון?" התאפקתי ולא זרקתי ניחושים מטופשים.

"נכון מויישה רצה להצטרף לחבורה? ונכון אתה רצית שיהיו לך בחיים ימים קצת יותר רגועים?" הוא לא חיכה שההנהן בראשי והמשיך מיד "אז חשבתי שאפשר לפתוח עוד חבורה - בנוסף, אני מתכוון - שתעשה דברים יותר הגיוניים כמו... לא יודע, חלוקת מצרכי מזון?"

"זה מעולה!!!" קראתי (עם שלושה סימני קריאה, כן) "יש לי מלא רעיונות, וכולם יעזרו לנו: אפילו המפקח גרשון שישמח שאנחנו לא מסכנים את עצמינו לפחות חלק מהזמן! ואז אני לא יצטרך לכתוב שני יומנים מקבילים!"
אני חושב שחזקי הרים גבה בשלב הזה אבל אני לא בטוח כי המשכתי לדבר.
"זה אומר שאני צריך לסיים את היומן! אני רץ שנייה לכתוב אותו! תרגיש בנתיים כמו בבית שלי, שלך, בבית שלך. אתה יכול להכין טוסט או משהו, תודה חזקי! חוזר עוד שנייה!"

ואז רצתי לכאן וכתבתי ממש מהר. אני חושב שהוא צועק לי מהסלון לחוזר כבר. בטח הוא אפילו לא מצא את הקטשופ.

טוב, לא משנה.

הסוף.​

 

[שמואל י]

זהו, הסיפור הגיע לסיומו.
תודה לכל מי שקרא, נהנה, צחק או בכה (או לפחות שלח סמיילי עם הבעות הפנים האלה).

אשמח להארות, הערות, שאלות, עגבניות טריות ודירה קטנה.

תודה!

 

[רבקהנ]

זהו, הסיפור הגיע לסיומו.
תודה לכל מי שקרא, נהנה, צחק או בכה (או לפחות שלח סמיילי עם הבעות הפנים האלה).

אשמח להארות, הערות, שאלות, עגבניות טריות ודירה קטנה.

תודה!

היה סיפור נהדר! נהניתי לעקוב ולקרוא בשקיקה (זה בין אשכולות הסיפורים הבודדים שאני עוקבת אחריהם). תודה רבה!

לדעתי הקןנספט המיוחד של הסיפור זה מה ש"קנה" אותי. ההתחמקות מהסיפור האמיתי וההתמקדות בשיעמום, זה גאוני!

הארה קטנטנה: זה לא הפריע לרצף הקריאה אבל אם ביקשתם הערות אז עכשיו חשבתי על זה...
בפרקים האחרונים קצת פחות הורגשו האלמנטים של היומן וצורת הכתיבה הייחודית של הילד. פה ושם עוד היו מילים מהמילון, אבל כמעט ולא מחיקות והערות ביניים נחמדות על עצם הכתיבה. אני מניחה שזה בגלל שמדובר בהתרחשויות סוערות שיש צורך לכתוב אותם רצוף ובקצב מהיר. בכל אופן, זה היה מהמם גם ככה.

מה שרציתי לומר הוא שגם סגנון הכתיבה של הילד היה מיוחד, ודי נאמן ועקבי לעצמו. זה גם הוסיף מאוד לייחודיות של הסיפור.

בעיני, זה ראוי להיות ספר ילדים נהדר!

תודה רבה על הכתיבה ועל כך שהסיפור אכן הגיע לסיומו (למרות שעצוב שלא יהיה עוד, תתחילו סיפור נוסף בבקשה). זה לא דבר מובן מאליו כאן בפורום, אז סיום של סיפור בהמשכים צריכים לחגוג.

 

[מוריופ]

יישר כוח!
מצטרפת לכל מה ש @רבקהנ אמרה. באמת בפרקים האחרונים הכתיבה עדיין יפה אבל חסרה את הסגנון הייחודי של ההתחלה.

ואז אני לא יצטרך לכתוב שני יומנים מקבילים!"

יהיה חלק ב': 'חוץ מלכתוב על שעמום נחמד, הייתי צריך לתעד את מה שבאמת קרה' ?

 

[שמואל י]

היה סיפור נהדר! נהניתי לעקוב ולקרוא בשקיקה (זה בין אשכולות הסיפורים הבודדים שאני עוקבת אחריהם). תודה רבה!

לדעתי הקןנספט המיוחד של הסיפור זה מה ש"קנה" אותי. ההתחמקות מהסיפור האמיתי וההתמקדות בשיעמום, זה גאוני!

הארה קטנטנה: זה לא הפריע לרצף הקריאה אבל אם ביקשתם הערות אז עכשיו חשבתי על זה...
בפרקים האחרונים קצת פחות הורגשו האלמנטים של היומן וצורת הכתיבה הייחודית של הילד. פה ושם עוד היו מילים מהמילון, אבל כמעט ולא מחיקות והערות ביניים נחמדות על עצם הכתיבה. אני מניחה שזה בגלל שמדובר בהתרחשויות סוערות שיש צורך לכתוב אותם רצוף ובקצב מהיר. בכל אופן, זה היה מהמם גם ככה.

מה שרציתי לומר הוא שגם סגנון הכתיבה של הילד היה מיוחד, ודי נאמן ועקבי לעצמו. זה גם הוסיף מאוד לייחודיות של הסיפור.

בעיני, זה ראוי להיות ספר ילדים נהדר!

תודה רבה על הכתיבה ועל כך שהסיפור אכן הגיע לסיומו (למרות שעצוב שלא יהיה עוד, תתחילו סיפור נוסף בבקשה). זה לא דבר מובן מאליו כאן בפורום, אז סיום של סיפור בהמשכים צריכים לחגוג.

יישר כוח!
מצטרפת לכל מה ש @רבקהנ אמרה. באמת בפרקים האחרונים הכתיבה עדיין יפה אבל חסרה את הסגנון הייחודי של ההתחלה.


יהיה חלק ב': 'חוץ מלכתוב על שעמום נחמד, הייתי צריך לתעד את מה שבאמת קרה' ?

תודה רבה!!

יהיה חלק ב': 'חוץ מלכתוב על שעמום נחמד, הייתי צריך לתעד את מה שבאמת קרה' ?

יש טיוטה של משהו כזה, אולי יום יבוא ויהיה גם ספר...

 

[מרדכי דוד קרלין]

היה ממש מעניין נהנתי לקרוא
רק חבל שזה נגמר...

יש טיוטה של משהו כזה, אולי יום יבוא ויהיה גם ספר...

מחכה כבר לקרוא

 

[מ. ש]

כל פעם שאני רואה את שם האשכול - אני מחייכת, גם אם אין לי זמן לקרוא....

 

[שמואל י]

היה ממש מעניין נהנתי לקרוא
רק חבל שזה נגמר...

מחכה כבר לקרוא

כל פעם שאני רואה את שם האשכול - אני מחייכת, גם אם אין לי זמן לקרוא....

תודה רבה!