סיפור בהמשכים אני רק רוצה לכתוב על קצת שעמום נחמד

  • הוסף לסימניות
  • #61
יום רביעי כד כסליו- התחרטתי בקשר לתקציר. אם אתם לא זוכרים כלום תקראו את הפרק הקודם. כאילו, מה הטעם לכתוב משהו אם אף אחד לא זוכר אותו?
טוב אני מודה, סתם אין לי כוח. שנמשיך?

את ערב חנוכה ביליתי בבית חולים.
כולם כעסו עליי כמובן. המפקח גרשון אמר שנמאס לו מכל הילדים שמסכנים את עצמם. השוטר אביגדור אמר שאם הוא לא נותן לי לרוץ לזירה אז אני צריך לא לרוץ לזירה וההורים שלי רק אמרו לי שהכל בסדר ושאני ינוח, אבל השערות של אבא שלי שוב ניהיו קצת יותר לבנות.

אני רק חיכתי שהכל יגמר, בעיקר הניתוח של גדעון, ולא לחשוב על העובדה שהרסתי למשפחה שלי ערב חג.

אמרתי תהילים, המון אפילו.

אמרו שגדעון יהיה בסדר, שזו פציעה שטחית בכתף. הוא הצליח לפרוק את אציו מהאקדח ולהאבק בו. השוטרים חבשו אותו מיד ושלחו אותו באמבולנס לחדר ניתוח.

הודיעו עכשיו שהניתוח הסתיים ושישתבח שמו הכל בסדר. אני עדיין לא יכול לבקר אותו אבל יעדכנו אותנו ברגע שזה יתאפשר.

המשכתי להגיד תהילים קצת, וקצת להירדם, וקצת לכתוב כאן. רק עכשיו סיימתי.

אני חושב שזה מספיק להיום. אולי אני ינוח קצת, לא יקרה כלום אם לא אכתוב כמה ימים.



יום שני כט כסלו

אני יודע שעבר כמעט שבוע, מצטער. העיקר שחזרתי!

ביקרתי עם אבא שלי הרבה את גדעון. הוא כבר השתחרר מבית החולים ומתאושש במהירות. הרופאים אמרו שאין שום נזק לטווח ארוך וכבר עכשיו הוא מחכה לחזור לעבודה.

נסענו לבקר את סבא וסבתא וניסיתי לעזור לה (לסבתא כמובן, סבא זה לו) להכין לביבות. חוץ מזה שהגזמתי עם השמן ולא שמתי מספיק מלח וששעה היינו צריכים להוציא מהכוס חתיכות קטנות של הקליפה של הביצה, הכל היה מושלם.
כלומר עד שהכל נשרף.
סבתא החמיאה לי על כל העזרה שנתתי לה ועל המידות הטובות שלי וכל הכישרונות שלי ואז הלכה להתלחשש עם אמא על "מה יהיה עם הבלגן והרחפנות שלו".

האבות ובנים (זוכרים שכתבתי עליו, כן?) נדחה כמובן. לפחות אף אחד לא יודע שזה באשמתי - המשטרה הפילה חיסיון על מה שקרה בתלמוד תורה, עד שיסיימו לחקור את האירוע ולוודא שלא היו לאציו משתפי פעולה.

בנתיים לא יכולתי ללכת לתלמוד תורה. אבא שלי לא התרחק לרגע מהאקדח שלו, ובזמנים שהוא לא היה לידי הקפידו להביא שוטר שישקיף על האיזור מהרחוב. ניסיתי להתעלם מההשגחה הצמודה הזאת. למעשה, לקחתי את היומן כדי לכתוב בו רשימה של דרכים להתעלם מהשגחה צמודה כזאת, אבל אז חזקי דפק בדלת.

אני ידעתי שזה חזקי כי הדפיקות שלו קצביות כאלה, וגם כי הוא צעק לי לפתוח כבר.

"רגע" קראתי, רצתי מהסלון לכניסה, באתי לפתוח, רצתי בחזרה לסלון, חיפשתי את המפתח, רצתי בחזרה לכניסה, ופתחתי את הדלת, מתנשף.

"שיחקת כדורסל בבית?" הוא שאל למראה הפנים האדומות שלי.

"אם הייתי משחק העציץ היה שבור" עניתי את האמת.

"אז כדאי לך להתאמן עד שתחזור לכיתה" נקודות פצפוניות של חיוך טיילו על חזקי "מויישה ירצה שתיהיה בקבוצה שלו".

"לא משנה כמה אני יתאמן אני תמי-רגע מה? מויישה מארגן משחקים?" ככה בדיוק אמרתי את זה, כולל הקו ששכחתי איך קוראים לו (בדקתי במילון, זה מקף).

"מה ששמעת" ענה חזקי "מאז היום הזה שהוא נתקע איתך אחרי הלימודים הוא ניהיה ממש אמיץ והחרם הפסיק".

הבטתי בחזקי מבעד למשקפיי. זה יצא ככה כי הם כמעט נפלו לי, אבל זה גרם לי להראות כמו הרב אבן. "אני מנחש שגם היה מישהו שדיבר עם הילדים האחרים ושיכנע אותם להפסיק עם ההצקות שלהם".

"אולי רק עם שמשון ואלחנן" חזקי פשט את ידיו לצדדים.

"מישהו שמדבר עם הידיים?" עכשיו בכוונה הבטתי בו כאילו שאני הרב אבן.

"אני לא תמיד מדבר עם הידיים, נודניק" חזקי עצר את ידיו בכוח, "התאוששת מהסיפור עם אציו?"

השפלתי את ראשי "לא באמת עשיתי משהו", עניתי חצי לעצמי "גדעון אסר עליי להתערב בקרב, אז בסוף רק עמדתי בצד ובכיתי"

"והברחת את מויישה," הוסיף חזקי "והזמנת משטרה".

"ועדיין", חוטי הציצית שלי הסתלסלו בידיי "הייתי די בכיין חסר תועלת".

חזקי חייך ברשעות רבה הגובלת בסדיאזם טהור, "לא יודע על החסר תועלת, אבל אתה תמיד בכיין".

הערכתי את התמיכה, כי אני מכיר את חזקי.
אתם חושבים שהוא סתם צחק על חשבוני, אבל היה לו מסר נסתר ששכחתי איך קוראים לו (בדקתי במילון, קוראים לזה סאבטקסט).

המסר הוא שיש סוגים של גבורה, והגיבור האמיתי הוא זה שכובש את יצרו, ולפעמים המלחמה ביצר מתרחשת במלחמה מול ארכי פושע, ולפעמים בשעמום נחמד. ושאני צריך לשמוח על הניסיון שאבא שבשמיים נתן לי. ואז אני כבר לא צריך להתבכיין...

או שאתם צודקים והוא סתם צחק על חשבוני.

"באת לפה כדי לצחוק על חשבוני?" ניסיתי לוודא, אבל לא הספקתי כי חזקי העביר נושא:

"בכל מקרה, היה לי רעיון שרציתי לספר לך עליו" הוא אמר.

"מה הרעיון?" התאפקתי ולא זרקתי ניחושים מטופשים.

"נכון מויישה רצה להצטרף לחבורה? ונכון אתה רצית שיהיו לך בחיים ימים קצת יותר רגועים?" הוא לא חיכה שההנהן בראשי והמשיך מיד "אז חשבתי שאפשר לפתוח עוד חבורה - בנוסף, אני מתכוון - שתעשה דברים יותר הגיוניים כמו... לא יודע, חלוקת מצרכי מזון?"

"זה מעולה!!!" קראתי (עם שלושה סימני קריאה, כן) "יש לי מלא רעיונות, וכולם יעזרו לנו: אפילו המפקח גרשון שישמח שאנחנו לא מסכנים את עצמינו לפחות חלק מהזמן! ואז אני לא יצטרך לכתוב שני יומנים מקבילים!"
אני חושב שחזקי הרים גבה בשלב הזה אבל אני לא בטוח כי המשכתי לדבר.
"זה אומר שאני צריך לסיים את היומן! אני רץ שנייה לכתוב אותו! תרגיש בנתיים כמו בבית שלי, שלך, בבית שלך. אתה יכול להכין טוסט או משהו, תודה חזקי! חוזר עוד שנייה!"

ואז רצתי לכאן וכתבתי ממש מהר. אני חושב שהוא צועק לי מהסלון לחוזר כבר. בטח הוא אפילו לא מצא את הקטשופ.

טוב, לא משנה.

הסוף.​
 
  • הוסף לסימניות
  • #62
זהו, הסיפור הגיע לסיומו.
תודה לכל מי שקרא, נהנה, צחק או בכה (או לפחות שלח סמיילי עם הבעות הפנים האלה).

אשמח להארות, הערות, שאלות, עגבניות טריות ודירה קטנה.

תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
זהו, הסיפור הגיע לסיומו.
תודה לכל מי שקרא, נהנה, צחק או בכה (או לפחות שלח סמיילי עם הבעות הפנים האלה).

אשמח להארות, הערות, שאלות, עגבניות טריות ודירה קטנה.

תודה!
היה סיפור נהדר! נהניתי לעקוב ולקרוא בשקיקה (זה בין אשכולות הסיפורים הבודדים שאני עוקבת אחריהם). תודה רבה!

לדעתי הקןנספט המיוחד של הסיפור זה מה ש"קנה" אותי. ההתחמקות מהסיפור האמיתי וההתמקדות בשיעמום, זה גאוני!

הארה קטנטנה: זה לא הפריע לרצף הקריאה אבל אם ביקשתם הערות אז עכשיו חשבתי על זה...
בפרקים האחרונים קצת פחות הורגשו האלמנטים של היומן וצורת הכתיבה הייחודית של הילד. פה ושם עוד היו מילים מהמילון, אבל כמעט ולא מחיקות והערות ביניים נחמדות על עצם הכתיבה. אני מניחה שזה בגלל שמדובר בהתרחשויות סוערות שיש צורך לכתוב אותם רצוף ובקצב מהיר. בכל אופן, זה היה מהמם גם ככה.

מה שרציתי לומר הוא שגם סגנון הכתיבה של הילד היה מיוחד, ודי נאמן ועקבי לעצמו. זה גם הוסיף מאוד לייחודיות של הסיפור.

בעיני, זה ראוי להיות ספר ילדים נהדר!

תודה רבה על הכתיבה ועל כך שהסיפור אכן הגיע לסיומו (למרות שעצוב שלא יהיה עוד, תתחילו סיפור נוסף בבקשה). זה לא דבר מובן מאליו כאן בפורום, אז סיום של סיפור בהמשכים צריכים לחגוג.
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
יישר כוח!
מצטרפת לכל מה ש @רבקהנ אמרה. באמת בפרקים האחרונים הכתיבה עדיין יפה אבל חסרה את הסגנון הייחודי של ההתחלה.

ואז אני לא יצטרך לכתוב שני יומנים מקבילים!"
יהיה חלק ב': 'חוץ מלכתוב על שעמום נחמד, הייתי צריך לתעד את מה שבאמת קרה' ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
היה סיפור נהדר! נהניתי לעקוב ולקרוא בשקיקה (זה בין אשכולות הסיפורים הבודדים שאני עוקבת אחריהם). תודה רבה!

לדעתי הקןנספט המיוחד של הסיפור זה מה ש"קנה" אותי. ההתחמקות מהסיפור האמיתי וההתמקדות בשיעמום, זה גאוני!

הארה קטנטנה: זה לא הפריע לרצף הקריאה אבל אם ביקשתם הערות אז עכשיו חשבתי על זה...
בפרקים האחרונים קצת פחות הורגשו האלמנטים של היומן וצורת הכתיבה הייחודית של הילד. פה ושם עוד היו מילים מהמילון, אבל כמעט ולא מחיקות והערות ביניים נחמדות על עצם הכתיבה. אני מניחה שזה בגלל שמדובר בהתרחשויות סוערות שיש צורך לכתוב אותם רצוף ובקצב מהיר. בכל אופן, זה היה מהמם גם ככה.

מה שרציתי לומר הוא שגם סגנון הכתיבה של הילד היה מיוחד, ודי נאמן ועקבי לעצמו. זה גם הוסיף מאוד לייחודיות של הסיפור.

בעיני, זה ראוי להיות ספר ילדים נהדר!

תודה רבה על הכתיבה ועל כך שהסיפור אכן הגיע לסיומו (למרות שעצוב שלא יהיה עוד, תתחילו סיפור נוסף בבקשה). זה לא דבר מובן מאליו כאן בפורום, אז סיום של סיפור בהמשכים צריכים לחגוג.
יישר כוח!
מצטרפת לכל מה ש @רבקהנ אמרה. באמת בפרקים האחרונים הכתיבה עדיין יפה אבל חסרה את הסגנון הייחודי של ההתחלה.


יהיה חלק ב': 'חוץ מלכתוב על שעמום נחמד, הייתי צריך לתעד את מה שבאמת קרה' ?
תודה רבה!!


יהיה חלק ב': 'חוץ מלכתוב על שעמום נחמד, הייתי צריך לתעד את מה שבאמת קרה' ?
יש טיוטה של משהו כזה, אולי יום יבוא ויהיה גם ספר...
 
  • הוסף לסימניות
  • #68

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

1766386261582.png


פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---


בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה