מידע שימושי מספיק עם הנוכלות הזו של לימוד טיפול רגשי. מישהו צריך להגיד את זה.

מצב
הנושא נעול.
יש עוד הבדל גדול שלא הרבה יודעים
שלפסיכולוג יש אתיקה והוא מחוייב אליה לחלוטין
בזמן שמטפל רגשי אין שום דבר שמונע ממנו לפלוט מידע לאנשים סביבו (אפי' כשהוא חושב שהוא טשטש פרטים)
או לשתף בן משפחה וכדו' של המטופל פרטים
פסיכולוג לא יעשה כזה דבר מחשש לשלילת רישיון
וואו! ממש ממש לא נכון!
מטפל רגשי מקצועי/רציני יש לו אותו אתיקה. אינם מדברים על מטופלים לאף אחד אפילו בן משפחה.
אולי לאלו שלמדו רק בקורסים הקצרים לא לומדים אתיקה אבל מטפל רגשי שלמד במסגרת רציני לומד אתיקה ומחוייב לו.
 
הרב הופמן היה פסיכולוג מוסמך ולא עם הכשרה מסויימת
לא נכון, בכלל..
כדאי לוודא לפני שמפרסמים, בספרים שלו זה מפורש
 
לא נכון, בכלל..
כדאי לוודא לפני שמפרסמים, בספרים שלו זה מפורש
הרב הופמן עבד בשירות המבחן לאסירים, לרוב עובדי שירות המבחן הם עובדים סוציאליים.
הרב וולבה, למד תואר ראשון בפסיכולוגיה, אך לא סיים את הלימודים הללו בסופו של דבר כיוון שעבר ללמוד בישיבה בפרנקפורט .
 
וואו! ממש ממש לא נכון!
מטפל רגשי מקצועי/רציני יש לו אותו אתיקה. אינם מדברים על מטופלים לאף אחד אפילו בן משפחה.
אולי לאלו שלמדו רק בקורסים הקצרים לא לומדים אתיקה אבל מטפל רגשי שלמד במסגרת רציני לומד אתיקה ומחוייב לו.
חרדים לא "אוהבים" את המושג אתיקה
לא מתנדבת של עזר מציון וגם לא מזכירה בקופת חולים
בהכשרות החרדיות אין על זה דיבור
 
הרב הופמן עבד בשירות המבחן לאסירים, לרוב עובדי שירות המבחן הם עובדים סוציאליים.
הרב וולבה, למד תואר ראשון בפסיכולוגיה, אך לא סיים את הלימודים הללו בסופו של דבר כיוון שעבר ללמוד בישיבה בפרנקפורט .
נכון .
הרב הופמן עבד שם "למרות" שלא היתה לו שום הכשרה, כדאי לקרוא את הביוגרפיה

הרב וולבה הפסיק כי הוא התנגד מהותית להנחות היסוד של הפסיכולוגיה, זה אני יודע מהרבה וועדים של הרב ראובן לויכטר תלמידו
 
נכון .
הרב הופמן עבד שם "למרות" שלא היתה לו שום הכשרה, כדאי לקרוא את הביוגרפיה

הרב וולבה הפסיק כי הוא התנגד מהותית להנחות היסוד של הפסיכולוגיה, זה אני יודע מהרבה וועדים של הרב ראובן לויכטר תלמידו
מה לעשות שיש כאלו שמקדשים בחרדת קודש את ישיבת האקדמיה כאילו היא נתנה מסיני עד שהם צריכים להכפיף אליה גדולי ישראל וחכמי היהדות
:(
 
מה לעשות שיש כאלו שמקדשים בחרדת קודש את ישיבת האקדמיה כאילו היא נתנה מסיני עד שהם צריכים להכפיף אליה גדולי ישראל וחכמי היהדות
:(
חס וחלילה.
רוב גדולי ישראל מתנגדים ללימודי אקדמיה ( למעט מקרים ספציפיים), ובצדק רב, בעיניי.
אני מתייחסת לטענה ששני תלמידי חכמים שהוזכרו פה היו ׳היפך הפסיכולוגיה׳.
 
חס וחלילה.
רוב גדולי ישראל מתנגדים ללימודי אקדמיה ( למעט מקרים ספציפיים), ובצדק רב, בעיניי.
אז זה מתיר לימודים לא מפוקחים,??
ולמה רק לחרדים יש קיצורי דרך ותוך שנה +- הם כבר יכולים להיות "מטפלים"?
הכי מפחיד מה יהיה עוד 10 שנים שהם יכתבו על עצמם ניסיון של "למעלה מעשור" ? שבמקרה נורמלי היא עדיין לא יכלה לטפל (תואר שני)
 
מצחיק, אבל לא מתאים!
מתאים מאוד,
מגיעה גברת נחמדה וטוענת שהיא מגלה גישות שמוסתרות ומוצפנות בתורה, על ידי שהיא מצליחה בהמון אנרגיה ומאמצים לגלות את המקורות הנכונים ולהבין אותם לעומק.

ממתי משהו ביהדות החרדית (או באורתודוקסית בכלל), מתייחס לטענות כאלו ברצינות?
 
וואו! ממש ממש לא נכון!
מטפל רגשי מקצועי/רציני יש לו אותו אתיקה. אינם מדברים על מטופלים לאף אחד אפילו בן משפחה.
אולי לאלו שלמדו רק בקורסים הקצרים לא לומדים אתיקה אבל מטפל רגשי שלמד במסגרת רציני לומד אתיקה ומחוייב לו.
מלמדים אתיקה
אבל אין שום מחוייבות אליה

שמעתי פעם הרצאה על זה מאיזה פסיכולוג שסיפר שראש ישיבה חשוב מאד שלח אליו בחור לטיפול, ואח"כ הראש ישיבה לחץ עליו מאד חזק שישתף אותו (כמובן לטובת הבחור וכו'), הוא אמר שהדבר היחיד שעצר את זה היה הידיעה שזה יכול להביא לשלילת רישיון.
וגם מטפל רציני יכול ללמוד הרבה על אתיקה אבל נפלט לו פה ושם דברים, ולפעמים הוא חושב שזה אולי לטובת המטופל וכו'
אין דבר שמגן יותר על הפרטיות מאשר האכיפה, ואת זה אין למטפלים.
 
וגם מטפל רציני יכול ללמוד הרבה על אתיקה אבל נפלט לו פה ושם דברים, ולפעמים הוא חושב שזה אולי לטובת המטופל וכו'
אין דבר שמגן יותר על הפרטיות מאשר האכיפה, ואת זה אין למטפלים.
אם אתם מדברים מנסיון על מטפל/מטפלים שמדברים לאחרים על המטופלים שלהם - זה לא אומר ששאר המטפלים ככה. ואם אתם לא מדברים מנסיון, זה סתם מוציא שם רע.
מהמטפלים/מטפלות שאני מכיר באופן אישי - הדבר הזה לא קורא ונחשב לדבר מאד חמור שמקפידים עליו מאד.
 
לצערינו המטפלת יועצת שמפרסמות בכח הפרסום לזוגיות מאושרת
מספרת על מטופליה למטופלים אחרים ודנים על זה ה' ישמור
 
חס וחלילה.
רוב גדולי ישראל מתנגדים ללימודי אקדמיה ( למעט מקרים ספציפיים), ובצדק רב, בעיניי.
אני מתייחסת לטענה ששני תלמידי חכמים שהוזכרו פה היו ׳היפך הפסיכולוגיה׳.
די כבר לנופף בגדולי ישראל כל פעם שמשהו לא מסתדר,
תביאו רשימות מעודכנות המתייחסות פרטנית ללימודי תואר לשם טיפול, (בכל הכבוד להביא מסמך מלפני 60-70 שנה כשכל כך הרבה מים עברו בירדן - זה לא רלוונטי.)
יש כל כך הרבה רבנים ואדמו"רים שהם בעד לימודים בצורה מוסדרת ומקובלת, (בהפרדה, במקומות מסויימים, עם הקפדה על תכנים והלכה)
כמו שלא תלכו לרופא בלי רישיון ולא תלכו לפיזיותרפיסט בלי רישיון, מטפל בתחום הנפש חייב הסמכה ורישיון.
ובכלל בכאלו דברים שכל אחד ישאל שאלה פרטנית את הרב שלו ולא יטיף לאחרים את דעתו,
טיפול ללא רישיון הוא פשע!
נ-ק-ו-ד-ה.
 
נערך לאחרונה ב:
קראתי חלק מהשרשור.. ויש לי מה להגיב
1. מטפל טוב מורכב משתי חלקים א. אישיות שעברה בעצמה תהליך עמוק ממש, ניסיון חיים ארוך וחכמת חיים רבה וגם הגיל משפיע המון פעם חשבתי שלא עד שהגעתי לגיל.....
2. ידע מקצועי רב, וכל מי שאומר שיש הכל בתורה צודק אבל ללמוד את זה מהתורה יכול מי שיודע איך ללמוד מהתורה איך מייצרים אטום, אפשרי אבל לא כל אחד ברמה שם, רוב מוחץ של ההתיחסות שיש בספרי מוסר וחסידות לנפש, אין בהם קשר כלל להליך טיפולי מקומם החשוב הוא לנפש שצריכה תיקון המידות והמוסר, או לנפש אלוקית של יהודי איך מרימים אותה למעלה, החלק הטיפולי של הנפש זה חלקים אחרים, אפשר להעזר בזה אבל זה לא טיפול נקודה.
3. לגבי ישיבות העובדה היא שרוב הבחורים שצריכים עזרה נפשית לא ניגשים לצוות זה אומר שאין בצות דמות טיפולית שגורמת לאנשים לגשת איליה
4. ידע מקצועי רב לדעתי לא תמיד מחייב תואר אפילו שתואר מחייב ידע מקצועי רב . הידע כן חייב להילמד על ידי מישהו עם תואר שני במקום מסודר ומומלץ ולא רק מימשהו פרטי
5.האסון הגדול הוא שיש קורסים שממלאים אולמות, ומלמדים שם אנשים עם זקן ארוך, אבל יש דברים מוסכמים בנפש צרכים של הנפש וכדומה שמוסכמים על הכל גם בתורה וגם במדע, והם מכחישים אותם וגורמים לנזקים וטעויות שעלולות להרוס.
לגבי nlp לי ידוע על מטפלים מוסמכים שמטפלים עם הכלי הזה, הוא פחות נחקר בגלל שהוא פחות נקודתי הוא יותר עמוק ורגשי לכן הוא פחות מדיד והוא חלק ממכלול של הבנה בנפש
בהצלחה לכולם
 
יש כל כך הרבה רבנים ואדמו"רים שהם בעד לימודים בצורה מוסדרת ומקובלת, (בהפרדה, במקומות מסויימים, עם הקפדה על תכנים והלכה)
תביא שמות
מעניין שאף פעם לא ראיתי את כל הכל כך הרבה רבנים שמתירים באופן גורף לכולם בפרהסיה ללכת לאקדמיה
(בכל הכבוד להביא מסמך מלפני 60-70 שנה כשכל כך הרבה מים עברו בירדן - זה לא רלוונטי.)
הנה מכתב מעכשיו ולא מלפני 60 שנה
1737726726996.png

ואגב, המכתבים שנכתבו הם לא לפני 60 שנה אלא לפחות 10 שנים בערך
וזה גם לא מלפני 60 שנה
על זה נאמר "הרוצה לשקר ירחיק עדותו" מי שטוען כאלו טענות זה מי שרוממות האקדמאים בלבבם בהדרת קודש מזכירים אותם
 
תביא שמות
מעניין שאף פעם לא ראיתי את כל הכל כך הרבה רבנים שמתירים באופן גורף לכולם בפרהסיה ללכת לאקדמיה

הנה מכתב מעכשיו ולא מלפני 60 שנה
צפה בקובץ המצורף 1880015
ואגב, המכתבים שנכתבו הם לא לפני 60 שנה אלא לפחות 10 שנים בערך
וזה גם לא מלפני 60 שנה
על זה נאמר "הרוצה לשקר ירחיק עדותו" מי שטוען כאלו טענות זה מי שרוממות האקדמאים בלבבם בהדרת קודש מזכירים אותם
ההודעות והפרסומות על האיסורים מגדו"י
ממומנות עי מרכזי הכשרה חרדיים, שרוצים שיבואו ללמוד אצלם
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

תופעת החרדי המכוער

טביאל עיר יפה, כעיקרון. כיכרות, צמחים, ובעיקר יופי פנימי.
המוני יהודים יראי שמיים, משפחות ובתים של תורה, מוסדות לימוד מכל הסוגים, רובם ככולם במבני קבע ראויים לשמם.

בתי כנסת גדולים ונהדרים, מחופים באבן ומצויידים במדרגות שיש וארונות קודש מגולפים, והמוני מנייני תפילה בכל שעות היממה, כולל גם פינת קפה לשירות הציבור.

אה! אשרינו!




אלא שיש קוץ מעצבן באליה:

תופעת הטביאליסט המכוער. כפראפראזה על "הישראלי המכוער" הידוע בכל העולם.
הטביאליסט המכוער. אינו התושב הקלאסי של העיר, אך לעיתים נדמה כי יש רבים ממנו.


קווים לדמותו.
הט"מ יחתום על הוראת קבע ענקית לקהילה שלו, כדי שהיא תוכל לבנות בית כנסת אדיר ויפהפה יותר מבית הכנסת ממול, אך לא יטרח לומר שלום חם ונעים לזר כי ייקלע בטעות לארמון הקהילתי שלו.
שירגיש לא נעים, עדיף. כך לא יתנחל פה. פה מתפללים ורצויים רק אנ"ש.

הט"מ לא יתרה בילדיו שאסור להם לגרור עד הבית עגלת מכולת, כיוון שהיא, מה לעשות, רכוש הסופרמרקט. התוצאה? ניתן לראות לא מעט עגלות מכולת מונחות בכניסה לבנייני מגורים, ממתינים לעובד הסופרמרקט שאולי יקח אותם ואולי לא.

הט"מ לא יאמר שלום לשכנים החדשים המתגוררים ביחידת הדיור על הגג. הוא יסתכל עליהם – ומבטו יעבור דרכם. בייחוד אם הם לא לבושים בדיוק בדיוק כמו הצורה והצבע שלו עצמו.

הט"מ ילביש את משפחתו בבגדים הכי עדכניים ויקרים שיש בנמצא, כך שיראו כאילו נגזרו מתוך פרסומת משובבת נפש של קידי קיש. אז מה אם אין קשר בין ההכנסות המזעריות שלו ובין הצורך הכפייתי לנקר את עיני השכנים-גיסים-חברים.

הט"מ מקפיד להחזיק בבעלותו ולנהוג ברכב יקר. רצוי חשמלי ועדיף עם שכבת לקס + ווקס + פוליש נוצצת ומרשימה. הוא אוהב במיוחד, משום מה, רכב גבוה עם גריל ענק מקדימה, המשרה את יראת הכבוד הרצויה.

מה הקשר בין אברך צעיר, פעמים רבות מלמד בחיידר או בעל תפקיד זוטר בחנות טמבור, או סתם איש אחזקה במוסד – ולרכב מנהלים כזה? אין לדעת.


הט"מ יקפיד לזעום אם עובר אורח יתפוס לו את החניה הפרטית המחושמלת שלו, אך לעולם לא יעשה מאמץ מיוחד להחנות רכבו בצורה מסודרת במקום שבו יש להתחשב בנוספים. בייחוד הוא לא יטרח לחנות באופן שמאפשר לאם עם עגלה לעבור בנחת בלי להסתכן בחייה ולרדת לכביש.

ואגב הסעיף הקודם; נדמה כי יש לט"מ הנאה מיוחדת לחנות כמו פריץ הכפר, ולחסום את מרבית המדרכה - העיקר שהוא עצמו לא ייאלץ ללכת יותר מעשרים שניות מפתח רכבו עד פתח השטיבלאך או מחוז חפצו...

אך כל אלו עניינים זניחים. זכותו של כל אדם לרכוש כל כלי תחבורה שעולה על דעתו, כל זמן שהדבר מסב לו הנאה ונחת.



מה שהופך את הנהג הטביאליסט המצוי למכוער, היא התנהגותו בכביש.

הט"מ ינהג בעירו ברוכת הילדים במהירות גבוהה. למה חמישים. אולי שישים, אולי שבעים או תשעים. הוא לא דואג, הרכב החשמלי המוגזם שלו יודע לעצור ממש בנגיעה על דוושת הגז. מה זה משנה אם פה ושם הוא כמעט דורס עוברי אורח?

הט"מ מפגין זלזול מוחלט בשאר הנהגים בעיר שלו.

כאשר נהג של רכב חונה מתחיל לצאת מהחניה, הטביאליסט המכוער יקפיד להגביר מהירות ולעקוף אותו, כדי שחס וחלילה לא ייאלץ להתעכב בנסיעתו לשטיבלך בעוד חצי דקה. מה אכפת לו שהרכב המסכן ייתקע בחניה עוד 5 דקות בגלל ט"מ נוספים.



הט"מ חסר סבלנות באופן קומי כמעט. כאשר לפניו נוהג אוטובוס עירוני, הב"מ לעולם ינסה לעקוף אותו. הוא לא יתן לאוטובוס את "מנת החסד" ויסכים להמתין 10 שניות. לא. הוא מייד ינסה לעקוף – וכמעט יתנגש ברכב הבא ממולו הנוסע במהירות, כזכור, מעל החמישים המותרים בחוק...



הטביאליסט המכוער לא ירחם על ילדה קטנה שרק רוצה לחצות במעבר חציה. הצחקתם אותו! הוא עסוק בשיחה נרגשת מלאת פוליטיקה באמצעות אוזנית הבלוטות' התלויה על אוזנו, אותה קנה במכירה הסמוכה לשטיבלאך. הוא יתן גז עוד לפני שהיא תספיק להציב את כף רגלה הקטנה והמפוחדת על מעבר החציה. שתפחד, מה זה משנה. היא לא הילדה שלו.


יש בעיר טביאל נהגים רבים זהירים, מכבדים את הזולת, חונים בצורה מסודרת, מאפשרים לרכב לצאת מהנחיה, ועוצרים לבטח מול הולכי רגל המבקשים לחצות את הכביש. ברור שיש כאלו. אבל הם לא מורגשים. בכלל.

אין בעיר אווירה של "מענטש". של:
את רוצה לחצות את הכביש? תחצי, בשמחה, אחכה לך בנחת.
אין לי חניה מתחת השטבילאך? אז מה אם יש תו נכה שחבר השיג לי. בגלל זה אחנה כמו פסיכי ואצער את כל העוברים ושבים? לא. אחנה במרחק 4 דקות הליכה בצורה מסודרת.
אני מטעין את הרכב החשמלי שלי מידי לילה? אציב שלט מסודר ונעים, ולא שלט אזהרה צהוב מאיים נבחני.
אני ממילא נוסע החוצה מהעיר? אתקרב לתחנות אוטובוס בדרכי, אציע לאברים הסעה לכניסה לעיר.
אני מתקרב למחסום? אמתין בסוף התור, לא אעקוף את כולו ואגרום צער וכעס לכל 10 הרכבים שלפניי.

כשאתה פוגש את הט"מ אחד על אחד, אתה מגלה בתשעים ותשע מהמקרים אברך עדין נפש, ירא שמיים, תורני, ממש אדם נהדר. מותק אפילו.

מישהו שלעולם לא יגזול מרעהו שקל, יקפיד להשיב כל אבידה, יעשר ממונו ויתרום לקהילתו סכומים נכבדים.

מה גורם לו להיות ב"מ? מהו הסוד?

ובכן -

אני לא יודע.

(אתם יודעים איזה חילול ה' מחריד קורה בכל פעם שאורח זר מגיע לטביאל? הוא יוצא מדעתו! לא חבל עליו? לא חבל עלינו? למה אנחנו לא מחנכים את עצמנו? קודם כל אתהמבוגרים? לתת כבוד זה לזה, לכבד, להאיר פנים, להיות מענטש?
1
לפני שנה וחצי נסעתי לאומן. בחורף, אגב. היה גישמאק וכו', אבל לא באתי לספר לכם על כך, או על "חווית" הנסיעה שכללה נחיתה בהונגריה במקום ברומניה בגלל תנאי מזג האוויר (!), עוד ויכוחים במשך 4 שעות בין הנוסעים הזועמים לצוות המטוס הלא חביב. או על כך שאחרי שישבתי 3 שעות נמאס לי ורציתי לגשת לעזור ולהרגיע את הרוחות, ואז חילוני אחד דפק עליי ואמר לי בפרצוף מלא גועל: תזוז מהמעבר. למה אתם החרדים שמנים כל כך.

ואמרתי לו - אמיתי - שאני שמן כאדם פרטי שאוהב גאלע וקוגל, אבל לא כל החרדים שמנים, וזו הכללה גזענית, והוא אמר לי שהוא לא מכליל והוא ליברל אבל מה לעשות שכל החרדים באמת שמנים... ואני התעצבנתי והלכתי לדיילת הראשית וסיפרתי לה, וחשבתי שמייד יעלה בתקשורת סיפור מקומם על "הטרדת נוסע חרדי" - כי הרי זה מה שהיה עולה אם הייתי אומר משפט כזה לגברת חילונייה, אבל הדיילת רק אמרה שזה עצוב. אמיתי. נו מה לעשות.

מה שכן שבאתי לספר:
בחזור, אחרי התשה ארוכה וסחבת של נסיעה למולדובה, וכאשר כל הנוסעים רק רוצים לעלות למטוס - ארקיע הודיעה לכל הנוסעים שעליהם לשלם איזה 15$ לראש, באמתלה הגאונית שהמזוודה הקטנה שלהם (טרולי) איננה "תיק יד" אלא "מזוודה". לא קשור לגודל.
ברירה לא הייתה - שילמנו וזהו. לך תתווכח עם פקידות גויות מולדוביות... יפה, ארקיע! מלכודת! הרי מי ימאן לשלם 15 דולר ויסתכן באי עליה למטוס?

2
פניתי למועצה לצרכנות, הסברתי את העוול - המזוודה הייתה בדיוק בגודל הנכון המותר.
ארקיע תרצו שתנאי הכרטיס מופיעים באתר שלהם.
אוקיי, אז מה. אני קניתי את הכרטיס מ'קיווי'. שם לא הייתה כל הסתייגות כזו.

3
המועצה גררה רגליים, ועד שקיבלתי תשובה מארקיע ועד ש ועד ש, עברה שנה לפחות. בסוף כתבו לי: תדבר מולם ישירות.
אה, תודה. "אבל אין להם שירות לקוחות! התקשרתי וחיכיתי שעתיים על הקו! (אמיתי, כן) והאינטרנט מלאאא תלונות עליהם!"
דממה.

4
כיוון שהרגשת מרומה לגמרי, תבעתי את ארקיע בסכום העצום של אלף שקל. בהיתר הלכתי. הלכתי לבית משפט לתביעות קטנות. נקווה שבפעם אחרונה. (וגם הפעם הראשונה, אגב) מעדיף להרוויח כסף ביושר ולא מתביעות של חברות סוררות כמו ארקיע או
אנג'ל.

5
כל תקופה ארקיע שלחו בקשות לדחיית הדיון, וכאשר הוא הגיע - שכחתי ממנו לגמרי...

6
הפסק:
600 שקל דמי משפט - חוב של מר גלנט לארקיע!

7
ערעור.
מתברר שערעור מסובך להגיש, צריך פיזית במזכירות בית משפט מחוזי. לא באינטרנט. והסיכוי נמוך.
אז ויתרתי בלב כואב ובתחושת "אכלו לי שתו לי גנבו אותי אוףףף". אאלץ לשלם לארקיע 600 שקל!

מסקנות

1
לפני שאתם טסים לחו"ל - תחשבו פעמיים באיזו חברה לבחור. אני לא אומר במי כן ובמי לא. אבל למשל, נסו להתקשר לשירות הלקוחות שלהם, אולי תגלו שהוא לא קיים. (רלוונטי לכל חברה או בית עסק כמובן)
2
לא תמיד כזה קל וכייפי לתבוע בביהמ"ש לתביעות קטנות.
3
אל תעליבו חילונים, היועמ"שית תדאג לכם למעצר וחקירה.
ואם העליבו אתכם - נו את מי זה מעניין. אתם חרדים, אפשר ללמוד מהיבסקציה בדיוק איך לטפל בכם, לנסות להציק לכם כלכלית ונפשית בכל דרך אפשרית.
4
ולמרות כל עוגמת הנפש, ההתעלות הרוחנית מנסיעה לאומן שווה את זה לגמרי, רק אומר...
בהתחלה, פשוט שמחתי שאני כבר מחוץ לבית הכלא, בן אדם חופשי, יכול לקום מאוחר, לא צריך לעמוד במסדר כל בוקר, אני אדון לעצמי: אף אחד לא יחלק לי הוראות, אני לא צריך לישון במיטה נמוכה, לקבל כל היום בדיחות מעליבות משישא, הבוס של התא.
אני יכול להסתכל על השמיים כמה שבא לי, לא רק בשעת חצר היומית.
הכיף הזה, אתם לא יכולים לדמיין, לעשות מקלחת במשך יותר משבע דקות, בלי לשמוע צרחות אימים של הסוהרים: "תצא! תצא!" ופתאום המים הופכים לקפואים ואני שומע צחוק מרושע.
כיף להיות אדם חופשי. ככה חשבתי.
אלא ש... לצערי, חוויית השחרור לא הייתה כפי שחשבתי, ולמעשה רחוקה מאוד מהחלומות הורודים אותן רקמתי בליבי בשנות כליאתי הארוכות.

זמן קצר לאחר השחרור התחלתי בעבודה הראשונה שלי. שוטף כלים במסעדת הברון הרזה, בפאתי יפו הערבית. הייתי שומע ניגונים בווליום, מלהתענג על האפשרות ליהנות בפרטיות. בלי ששישא חצוף מתערב לי ומכבה ומדליק לי כמה שבא לו.
אני שמח בכך שמצאתי עבודה ויש לי אפשרות לשלם על השכירות, ועל השתייה ומתענג על החופש.
אלא שאז, בערך כשבועיים לאחר תחילת עבודתי, הגיע אליי קוסקוס הרזה, הבעלים של המסעדה. תפס אותי באמצע שטיפת הכלים. ניער לי את הצווארון אפילו יותר מפחיד ממה ששישא היה אוהב לעשות, וצעק עליי:
מה נראה לך שאתה עושה פה? שמעתי שאתה אסיר משוחרר!

הסתכלתי עליו בלי לדבר, הידיים שלי עדיין טבולות במים הסבוניים. הלב התחיל לדפוק לי כמו פטיש על סדן. כמו שישא על הכתף שלי אם הוא דמיין שהסתרתי לו את הנוף של הרצפה או משהו. "אני עובד כאן כבר שבועיים," גמגמתי. "לא עשיתי שום דבר רע."

קוסקוס, מצידו, צחק צחוק קר: "לא עשית שום דבר רע? אתה לא עשית שום דבר רע גם כשישבת בכלא, נכון?" הוא התקרב אליי עוד יותר, והריח של הדיאודורנט הזול שהוא אהב להשתמש בו הכה באפי כמו שריקה: "תקשיב לי טוב, פשעון קטן. אני לא רוצה פה בעיות. לא רוצה משטרה, לא רוצה לקוחות שיברחו, ובטח לא רוצה שאיזה גנב יעבור לי על הקופה..."

מה יכולתי להגיד? אוקיי, הייתי בכלא, אני אסיר משוחרר - הנה אמרתי את המילים האלו! - אבל... אבל... "אבל אני לא גנב!!" ניסיתי להגן על עצמי. נראה לכם שהוא התרשם? פחח.

"כולם אומרים ככה," הוא ירק על רצפת המטבח שגם ככה לא הייתה שיא הנקיון. "שמע, יש לי משפחה לפרנס ועסק לנהל. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתכן איתך. ביי"

וזהו. הרגשתי איך הקרקע נמסה מתחת לרגליי. שוב הייתי הופך למישהו שאף אחד לא רוצה, מישהו שכולם פוחדים ממנו, מישהו שלא מגיע לו הזדמנות שנייה. א-ס-י-ר מ-ש-ו-ח-ר-ר. מילים צורבות כל כך.

"בבקשה," לחשתי. "אני צריך את העבודה הזאת. אני לא אעשה בעיות, מבטיח לך. וגם... אני... אני... לא גנב...".
מזל שלא יצא כלום מהעיניים, נס.

אבל קוסקוס לא התרגש, פנה ללכת, גבו מדבר אליי: "תקח את השכר עד היום ותיעלם מפה. אל תחזור."

*
ועכשיו אני יושב כאן, בחדר השכור הזה שמריח כמו פחית בירה מעוכה בוואדי, כותב. בחוץ יורד גשם, והטיפות על החלון נשמעות כמו מחיאות כפיים איטיות, לעגניות.

אכן, כבר חמישה חודשים עברו מאז קוסקוס זרק אותי. חמישה חודשים של דלתות שנטרקות בפנים, של מבטים חשדניים, של המילה "אסיר משוחרר" שהופכת אותי לאדם בלתי נראה. לא, זה לא נכון. אני נראה מאוד טוב. יותר מידי. אמהות רצות לשמור ילדותיהן לצידן, קשישים ממהרים להניח יד על ארנקם כשאני עובר. הקופאי השכונתי שמחייך לכולם מביט בי במבט קפוא.

אתמול קיבלתי עוד תשובה שלילית לבקשת עבודה. הפעם מחברת ניקיון. אפילו לא רצו שאבוא לראיון. "בגלל הרקע הפלילי," הסבירה לי המזכירה בקול מנומנם, כאילו היא מספרת על מזג האוויר. "מצטער, ובהצלחה".

הרקע הפלילי. זה מה שאני עכשיו. לא בן אדם, לא אדם שטעה ושילם על הטעות שלו. רק שתי מילים מעורפלות. רקע פלילי.

אני חושב לפעמים על שישא מהכלא. איך הוא אמר לי יום אחד: "תראה, לוזר, בחוץ זה לא מחכה לך פיקניק. הם לא מחכים לך עם פרחים ונשיקות. הם מחכים לך עם פטיש, מסמר וסדן".

צחקתי עליו אז. חשבתי שהוא שישא. עכשיו אני מבין שהוא אמר לי את האמת הכי כנה שמישהו אמר לי אי פעם.

החופש שלי זה לא חופש. זה כלא אחר, גדול יותר, עם חומות בלתי נראות. הפרק שבין הסורגים לחוץ לא קיים. השחרור הוא אשליה. האמת היא שהחברה ממשיכה להעניש אותך גם אחרי שסיימת את הזמן שלך. היא מסמנת אותך בחותמת בלתי נמחקת ואומרת לכולם: "הנה, זה המסוכן. תיזהרו ממנו."

מחר אני חוזר לביקור אצל הקצין מבחן. אגיד לו שהכל בסדר, שאני מחפש עבודה, שאני משתדל להשתלב. כמובן. כל מה שהוא צריך לשמוע ולרשום בטפסים הארורים שלו. לא אגיד לו שאתמול חשבתי לרגע אחד, רק לרגע קטן, שאולי שישא צדק כשאמר שכדאי לחזור פנימה. לפחות שם יודעים מי אתה. ואם אתה לא דורך בטעות על הבוהן הלא נכונה, אתה גם זוכה ביחס די סביר מהחברה סביבך. אתה לא שקוף, לפחות. גם משהו, לא?

אז אני מבקש ממכם, ההגונים, שוחרי החופש. אם תיתקלו בי פעם, או באחד מחבריי למעמד הלא מכובד, תנו לנו צ'אנס, זה הכל.
לא ויתורים, לא הטבות, לא יחס מועדף, לא שאלות מטופשות, רק צ'אנס.

אהלן, ביי. תודה.
אני רואה מדי פעם אנשים שיש להם טענות על תמחור של עצמאיים. המשלם רואה שהוא שילם 300 ש"ח לעבודה שלקח לעצמאי שעה, או סכומים גדולים יותר, וזה נראה לו מוזר. כי הוא עובד תמורת 55 לשעה, אז מה זה החוצפה לקחת 300 ש"ח לשעה?

אני ישתף מהמקרה שלי שאני מכיר בפרטים, ואפשר להקיש מזה למקרים רבים. העצמאיים פה יבינו מיד מה אני מדבר. המטרה שלי היא קצת להסביר לשכירים, למה הם צריכים לעבוד תמורת 55 לשעה, והעצמאי נראה שעושה הרבה יותר.
בנוסף אני מקווה שזה יעזור קצת למי שמקבל שירות מעצמאי ומרגיש מתוסכל מהסכום הלכאורה גבוה שהוא היה צריך לשלם עבור זמן או שירות.

אני עצמאי שעובד בתחום המוזיקה ומרוויח "1500 ש"ח בערב אחד" (והמחמירים מתחילים לעשות חישוב מה קורה אם אני עובד כל ערב...), אשתי מטפלת רגשית ש"יושבת על כורסא ומרוויחה 300 לשעה",


בוא נעשה חישוב קצר. (לכאורה)
כמה זמן זה לנגן בבר מצוה? בוא נגיד 3 שעות? לכאורה 500 לשעה זה אחלה כסף.
אבל...
אם מחשבים את הזמן שאני עובד סביב האירוע, מהרגע שאני מתחיל לארוז את הרכב, ועד שאני חוזר הביתה והולך לישון מדובר על כ6 שעות.
מה שאומר שהרווח הוא פחות מ300 לשעה.
תורידו דלק, ציוד, ידע, אימון, ואין אירוע כל יום.
מליונר אני לא.

אז נכון שבעל האירוע שילם 1500 שח על 10 דקות ריקודים בבר מצוה וקצת מוזיקת רקע (חלק מהזמן היה בכלל מוזיקה מוקלטת...)
אבל העבודה שלי מסביב היא יותר ממה שנראה למי שמסתכל מהצד.

אותו דבר אשתי.
300 לשעה בשביל לפטפט קצת... נשמע אחלה דבר (והמחמירים יעשו חשבון כמה זה אם עובדים יום שלם וכו')

אז בוא נחשוב שניה, אשתי למדה תואר שני, ויש לה 10 שנות נסיון. (אפשר לחשב לכאורה מאות או אלפי שעות לימוד. מהבגרויות ועד ההדרכות שהיא עדיין מקבלת) זה משהו שעושה הגיון לשלם עליו בפני עצמו.
בנוסף, אם היא קובעת טיפול, זה להתכונן (טכנית ונפשית) חצי שעה לפני לפחות, וחצי שעה אחרי להתאפס. בנוסף יש בדרך כלל לפחות 10 דקות של תיאום לפני הפגישה. לפעמים יש דיונים טלפוניים עם אנשים שקשורים לטיפול.
מה עם קליניקה וביטוח? מה אם משלמים על הדרכה?

הגענו לשעתיים ועשר דקות מינימום על פגישה. וזה בקלות יכול להגיע ל3 שעות. לא כולל הוצאות נלוות.
100 ש"ח לשעה זה לא כזה דבר מושלם.


אז לפני שממהרים לעשות את החישוב המהיר: "כמה עולה פיתה, כמה עולה כדור פלאפל, כמה עולה קצת מלפפון- למה זה עולה 15 ש"ח למנה?"

הייתי מציע להסתכל רחב יותר.

נ.ב. אני לא אומר שכל תמחור של כל עצמאי זה הוגן. רק מציע למסתכל מהצד לראות תמונה רחבה יותר (או לא לעשות את החישובים של השני)
מהי אמונה ואיך היא בונה או הורסת חיים

רוב בני האדם חיים חיים קטנים הרבה יותר מהאפשרויות האמיתיות שלהם. לא בגלל שהם עצלנים. לא כי חסר להם רצון. אלא בגלל דבר אחד עמוק ושקט: הם לא באמת מאמינים שהם מסוגלים ליותר. הם אולי חושבים שכן, לפעמים אפילו חולמים על זה, אבל עמוק בפנים – כשהם יושבים עם עצמם – הם מרגישים שזה לא שייך להם.

"זה בשביל אנשים אחרים", הם אומרים לעצמם. "הם בנויים לזה. אני... פשוט סוג אחר".

והאמונה הזאת – לא תמיד נאמרת בקול. לפעמים היא רק תחושת בטן עמומה, חוט מחשבה שנשזר מבלי לשים לב. וזה מה שהופך אותה למסוכנת כל כך. כי היא לא נשמעת כמו אמונה. היא נשמעת כמו עובדה. כשאדם אומר לעצמו שוב ושוב: "אני לא מהחרוצים", "אני לא טיפוס של שיטות", "אני כזה – אני מפוזר", "אני פשוט לא מצליח להתמיד"... הוא כבר לא חושב שהוא מפרש את עצמו – הוא בטוח שהוא מתאר את עצמו.

וזה ההבדל בין מחשבה לאמונה: מחשבה אתה יכול לשקול. אמונה – אתה כבר לא שואל עליה שאלות. היא הפכה למשקפיים דרכן אתה רואה את כל החיים. וזה מה שמסוכן בה. כי אם המשקפיים כהים – כל המציאות שלך תיראה חשוכה.

אמונה, במובנה הפסיכולוגי, היא בסך הכול פירוש שחוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים – עד שנראה לנו שהוא אמת. אבל זה לא אומר שהוא באמת כזה. זה רק אומר שלא עצרנו לרגע לשאול: "מי בכלל קבע שזה נכון?"

תחשוב על זה:

כמה פעמים ראית בחור בישיבה שאומר על עצמו שהוא "לא מהרציניים", רק כי מישהו פעם אמר לו את זה, או כי הוא לא קלט שיעור אחד טוב, או כי הוא השווה את עצמו למישהו אחר, ובמקום ללמוד מזה – הוא התחיל להתכווץ. ומאז? כל פעם שקשה לו, הוא שומע בתוכו קול פנימי שאומר: "נו, ברור. אני לא מהרציניים ".

וזהו. האמונה נסגרה. הסיפור נגמר. הגורל נחתם – לא על־ידי הקב"ה, אלא על־ידי ההגדרה שהאדם הדביק לעצמו.וכל עוד אתה מאמין שזה מי שאתה – אין לך שום סיבה להשתנות. למה שתשקיע, למה שתילחם, למה שתנסה דרך אחרת – אם אתה בטוח מראש שזה לא אתה?

והבעיה הכי גדולה – שזה מרגיש אמיתי. ((אבל אל תתפתה ליפול למקום שהרבה נופלים כששומעים את המשפטים האלה, לדחף לחפש אשמים, מי הוא זה שאמר לו. למי שמעדיף להסביר את המצב שלו דרך מה שאחרים עשו לו – לא חסר על מה לדבר. זה פשוט. זה נוח. אבל זה לא מקדם לשום מקום.
המטרה של המאמר הזה היא לא לחפש אשמים. אנחנו כאן בשביל מי שבוחר לא להיות קורבן. הקונטרס הזה נכתב בשביל מי שמבין שיותר חשוב מ"מי אשם" זה "מה עושים עכשיו". הוא נכתב בשבילך – אם אתה מהאנשים שלא מוכנים יותר להרגיש קורבן של הנסיבות. אם אתה מאלה ששואלים: מה אני יכול לעשות עכשיו כדי לחולל שינוי?, בלי לחפש תירוצים.
שמי שרוצה לזוז קדימה – לא מחכה שיתנצלו בפניו, אלא מתחיל לעבוד. שינוי מתחיל ברגע שאנחנו מפסיקים לאשים אחרים, ולוקחים אחריות – ומתחייבים לשנות).

האמונה לא באה כמו שקר גלוי. היא מתגנבת כמו אמת שקטה, עטופה בניסיון חיים, עטופה באכזבות, עטופה בחוויות של כישלון. אז אתה קונה אותה. ואז אתה בונה עליה. ואז אתה חי איתה. ואז אתה מתיישב לתמיד במקום שאף פעם לא נועדת אליו.

אבל תעצור רגע. מי אמר לך שאתה באמת לא מהמסוגלים?, מי אמר שאין לך כוח רצון?, מי אמר שאתה כזה?

אתה באמת נולדת כזה – או שפשוט חזרת על זה כל כך הרבה פעמים, שזה כבר הפך למנגינה קבועה בתוך הראש? אדם שיש לו אמונה מעצימה – בונה את עצמו עליה . אדם שיש לו אמונה מגבילה – קובר את עצמו חי.

וזה לא משנה אם אתה מדבר על סדר לימוד, על התמדה, על תיקון מידה מסוימת, על גמילה מהתמכרות, על שינוי סדר יום, או על פתיחה של פרויקט חדש.

הדבר שיקבע האם תצא לדרך בכלל – זו לא היכולת שלך האמיתית. זו האמונה שלך על היכולת שלך.

ההבדל בין כישלון זמני לבין ויתור קבוע – הוא תמיד האמונה. אדם שנכשל ואומר לעצמו "נפלתי" – יקום. אבל מי שאומר לעצמו "אני כזה" – יישאר.

אנשים מדמיינים שהם צריכים ביטחון עצמי, או דחיפה חיצונית, או עוד זמן. אבל מה שהם באמת צריכים – זה לשבור את האמונות שבתוך הראש. לשים עליהן זרקור, לזהות אותן, לאתגר אותן, ולשאול: "מי קבע שזה נכון? מתי החלטתי את זה? ולמה אני ממשיך להאמין בזה, אם זה לא מקדם אותי לשום מקום?"

השלב הראשון בשינוי – הוא לא עשייה. השלב הראשון הוא לעצור, להסתכל לעצמך בעיניים, ולומר: "אני לא חייב להאמין לכל דבר שאני מספר לעצמי". כשתבין את זה – תוכל להתחיל ליצור חיים אחרים. ולא משנה כמה זמן האמנת אחרת – זה לעולם לא מאוחר מדי לשבור את התקרה.




  • תודה
Reactions: CynicalExplorer1 //
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה