מסיבת פורים משפחתית, הכל היה צריך להיות מושלם. תחפושות, מוזיקה, אוכל – ואורחים. אבל משהו השתבש. אלי, אחי הגדול, לא הוזמן. לא כי הוא לא חשוב, לא כי לא רציתי, אלא פשוט כי החיים הם קומדיה של טעויות.
המסיבה הסתיימה, כולם הלכו, ואני נשארתי עם החשבון ועם אלי. עומד מולי, ידיים משולבות, מבט של "אני יודע שאת לא יכולה להסביר את זה, אז תעשי את מה שאת עושה הכי טוב – תמציאי משהו". גבות מצונפות, עיניים חודרות.
"אז?" הוא שואל, בכאילו רגוע. "למה לא הזמנת אותי?"
אני בולעת רוק, לא יודעת מאיפה להתחיל.
"אלי," אני אומרת בקול חצי-רציני, "זה היה מסובך."
הוא מרים גבה, אבל לא אומר כלום. אני לוקחת את זה כמילת אישור להמשיך.
"מסובך?" הוא שואל, "כמה מסובך כבר יכול להיות להזמין מישהו למסיבה?"
"הרבה יותר ממה שנדמה לך," אני אומרת, משתדלת להישמע מתוחכמת. "זה לא רק עניין של רשימה. זה הרבה יותר עמוק מזה. זה חישובים, שיקולים של זמני הגעת אורחים, התמודדות עם האוכל, כיבוד…"
הוא מסתכל עליי, מתחיל לאבד את זה. "מה את רוצה ממני?!"
"אלי," אני אומרת בקול חודר, "זה עניין של… איזונים. איזונים עדינים."
הוא לא מבין. "איזונים?! זה נשמע כמו כלום."
אני מהנהנת. "בדיוק. זה כלום שמורכב מכלום."
הוא משתנק. "מה זה, בכלל?"
אני שותקת לרגע, ואז בשקט כזה אומרת: "אם היית מוזמן, אז... היית יודע. אבל הבלתי נמנע קרה."
שתיקה מגעילה. דממה. ואז, הוא פותח את הפה: "מה בלתי נמנע?"
אני מחייכת, גאה בעצמי, ומרגיעה אותו: "אם היית מוזמן, לא היית לא-מוזמן."
הוא מהנהן, כעוס, אבל לא יודע איך להילחם בזה. "את... את משגעת אותי."
הוא מהנהן, כעוס, אבל לא יודע איך להגיב. "את... זה פשוט לא הגיוני."
אני נושמת עמוק. "תראה, אני מבינה למה זה נראה ככה, אבל באמת שאין לך מושג כמה זה היה מסובך."
הוא מצמצם עיניים. "מה כבר היה מסובך? לכתוב את השם שלי על הזמנה?"
אני צוחקת, אבל לא באמת. "הלוואי שזה היה כזה פשוט. זה מתחיל מהזמנות, כן? אבל אתה יודע איך זה עובד, נכון? קודם יש את ההורים, שמבקשים אישור על רשימת המוזמנים, ואז כל אחד מהם יש את מי שהם רוצים להוסיף, ואסור לי להוריד אף אחד כי זה יפגע באיזון המשפחתי. ואז יש את הדודים, שצריכים לוודא שיש מקום גם לילדים שלהם, ואז החברים, ואז יש פתאום אנשים שמבינים שהם רוצים להגיע, אז הם מתווספים בלי שבכלל תכננתי, ואז—"
"אני אח שלך," הוא קוטע אותי, ידיים שלובות. "לא איזה אורח אקראי."
"בדיוק!" אני מתלהבת, כאילו הוא סוף סוף מבין. "בגלל זה זה כל כך בעייתי! תחשוב רגע— אם הייתי מזמינה אותך, אז ברור שגם היית צריך מקום טוב בשולחן, וזה אומר שהייתי צריכה להזיז אנשים, ואז מישהו היה נפגע. וזה עוד לפני שדיברנו על התחפושות! אתה יודע שאמא מתעקשת שכל המשפחה תהיה מתואמת, ואם היית מגיע, אז הייתי חייבת למצוא לך משהו שיתאים, ובתוך כל הבלגן של התיאומים פשוט... לא נשאר לזה מקום. זה פשוט לא הסתדר!"
הוא בוהה בי, מנסה להבין איפה בדיוק סטיתי מההיגיון. "אז... לא הזמנת אותי כי פחדת שאמא תכריח אותי להתחפש?"
"לא!" אני מתקוממת מיד. "זאת אומרת... גם. אבל לא רק. זה היה עניין של איזון, של תכנון מראש, של לוודא שהכול רץ כמו שצריך! אני לא יכולה פשוט לשנות דברים ברגע האחרון!"
"אבל אני לא שינוי של הרגע האחרון. אני הייתי שם מההתחלה."
"נכון, אבל..." אני מתבלבלת, מגששת אחרי משהו שיגרום לזה להישמע הגיוני. "אבל... אם הייתי מזמינה אותך, אז— אז זה היה משנה את הכול! כי אז גם היית צריך להביא איתך מישהו, ואולי היית רוצה להזמין חברים, ואז היו יותר מדי אנשים, ואז היה חסר מקום, ואז פתאום—"
הוא נאנח, משפשף את פניו. "את פשוט... את פשוט לא רצית אותי שם."
"זה לא נכון!" אני כמעט צועקת. "רציתי! רציתי מאוד! אבל... אבל..."
הוא מחכה. אני מגייסת את כל כוחותיי למצוא הסבר.
"תבין, זה היה עניין של איזון עדין. אם הייתי מזמינה אותך, הייתי צריכה לשנות את כל התכנון. למשל, הכיבוד! אתה אוהב בורקסים עם פטריות, אבל דודה רבקה לא סובלת פטריות, ואז הייתי צריכה להכין שני סוגי בורקסים, ואז פתאום נגמר לי המקום בתנור, ואז אנשים היו מקבלים חצי בורקס לא אפוי! ומפה לשם, כאוס מוחלט!"
הוא ממצמץ. "את... מה?"
"וחוץ מזה," אני ממשיכה, "אם אתה שם, אז בטח היית רוצה לבחור את המוזיקה, ואז פתאום כל הערב הופך לפסטיבל שירי שנות התשעים, ואנשים היו בורחים! אני מדברת על פאניקה, אלי. פאניקה! ואני רק רציתי מסיבה רגועה!"
"פאניקה," הוא חוזר אחריי, מבולבל.
"ואז," אני ממשיכה בהתלהבות, "מישהו היה שואל 'רגע, איפה אלי?' ואני הייתי צריכה להודות בזה מול כולם! ואז היו מתחילים הוויכוחים! והדמעות! וההיסטריה! זה פשוט היה... הכרחי."
הוא מסתכל עליי רגע ארוך, ואז מושך בכתפיים. "את בלתי אפשרית."
"אני יודעת," אני אומרת בגאווה.
"אני לא שוכח לך את זה," הוא אומר בטון מאיים למחצה.
"אתה אומר את זה עכשיו, אבל תחכה עד שתקבל ממני את עוגת יום ההולדת שלך."
הוא מהנהן, שוקל את זה רגע, ואז מצביע עליי. "רק שתדעי, שאני הולך לדרוש פיצוי."
"רק אם זה לא כולל בורקס פטריות."
הוא צוחק, מניד בראשו, ולבסוף מסתובב והולך. אני נושמת לרווחה.
זה היה מסובך, אבל לפחות שרדתי.
הסיבה האמיתית היא ששולחתי לך את ההזמנה עם יונת דואר, אבל כנראה שהיא מצאה לעצמה קריירה חדשה והצטרפה לקרקס מעופף. היא בכלל לא טרחה לחזור אליי עם תשובה. במחשבה שנייה, יכול להיות שהיא פשוט עפה לכיוון הלא נכון.
הנושאים החמים
www.prog.co.il
