סיפור בהמשכים משותף לחברי הפורום

  • הוסף לסימניות
  • #1
אחרי הרבה טיוטות והרבה שינויים סוף סוף גמרתי לרשום את הפרק הראשון...
זה היה אתגר אמיתי לרשום פרק בלי לתכנן לפני ובלי לתכנן לאחרי פשוט סתם...
רשמתי ממש הרבה סקיצות וטיוטות ומקווה שיהיה קל להמשיך אותו...
( האמת היא שאני מסוקרנת איך ימשיכו אותו. נחיה ונראה🤔🤗) תהנו...



פרק ראשון - מילים מעבר לים

קיוטו, יפן.
ה'תקע"ה, 1815.


אור הירח נפל על גן הדובדבן שבחצר ארמון פושימי, מטיל צללים רכים על שבילי האבן. רוח אביבית נשאה עמה את ניחוח הפריחה, חודרת מבעד לחלון הפתוח למחצה של חדרו של הנסיך פושימי קוניייה. להבת הנר שעל שולחנו ריצדה קלות, מאירה את פניו המרוכזות.

הוא ישב כפוף מעל מפה עתיקה, אצבעו מחליקה לאורך קווי המתאר הדהויים. עיניו נדדו אל מדפי העץ שעל הקיר, עמוסים בכרכים עבי כרס—ספרי פילוסופיה, אסטרטגיה צבאית, רפואה ומדעי הטבע. אך למרות השפע הזה, הוא ידע שהידע האמיתי נמצא מעבר לגבולות השוגונות, בספרים שהיו אסורים לקריאה.
מאז ילדותו היה ידוע כתאב דעת, חובב בלתי נלאה של ידע ושל רעיונות חדשים.

קוניייה לא הסתפק במה שנמסר לו מאנשי החצר או מהמלומדים המקומיים. עולמו נמתח אל מעבר לחומות השוגונות, אל מחוזות שלא נודעו לו. בשנים האחרונות מצא עצמו שוקע בספרות ההולנדית שהגיעה דרך סוחרי דג'ימה — ספרים שהכילו רעיונות על מתמטיקה, רפואה, אסטרונומיה ומדעי הטבע. השפה הזרה, שהייתה תחילה חידה עבורו, הפכה עם הזמן לשפת מחשבתו. אך ביפן של תקופתו, ידע זר נחשב מסוכן.

השוגונות של טוקוגאווה, ששלטה זה יותר ממאתיים שנה, הקפידה על מדיניות הסתגרות מחמירה.
מל דג'ימה שבנגסאקי היה החלון היחיד לעולם, ורק להולנדים הותר להיכנס דרכו. ספרים שהגיעו מאירופה היו נדירים, ולרוב נאסרו בתכלית. אפילו הרעיונות שלא עסקו ישירות בשלטון נחשבו מאיימים. כל פיסת ידע זרה נשקלה בזהירות — מחשש שתערער את הסדר הקיים.

דפיקה חרישית נשמעה בדלת.

קוניייה הרים את ראשו.

"רק רגע," קרא, ממהר לגלול את המפה ולסדר את הספרים הפתוחים לפניו.

הדלת נפתחה חרש, ואחיו הבכור, פושימי קיושירה, נכנס. הוא סגר אחריו את הדלת במהירות, מחזיק בידיו קופסה עטופה בבד כהה.

"הדבר הגיע," אמר בקול נמוך.

קוניייה קם ממקומו, עיניו נדלקות בסקרנות. הוא צעד אל אחיו במהירות, מבטו נעוץ בקופסה שבידיו.

"זה באמת הם?" שאל בלחישה.

קיושירה הנהן. "לא היה קל להשיג אותם. הסוחר היה זהיר מאוד, ואני נאלצתי לשלם סכום שלא תיארת לעצמך."

קוניייה הושיט את ידו, אך אחיו משך את הקופסה מעט לאחור.

"אתה בטוח שזה רעיון טוב?" שאל קיושירה, מבטו מלא ספק. "השוגונות אינה רואה בעין יפה את מי שמעז לקרוא ספרים זרים. אם מישהו יגלה—"

"אם מישהו יגלה, זו תהיה הבעיה שלי," השיב קוניייה בשקט, אך בנחישות.

"לא רק שלך," קיושירה הידק את אחיזתו בקופסה. "גם שלי. גם של המשפחה שלנו. אתה מבין את זה, נכון?"

קוניייה שתק לרגע. הוא ידע שאחיו צודק, אך התשוקה לדעת בערה בו חזק יותר מכל חשש.

"אני מבין," אמר לבסוף. "אבל זה לא משנה את מה שאני עומד לעשות."

קיושירה נאנח, ואז הושיט לו את הקופסה. "אז לפחות היה זהיר."

קוניייה לקח את הקופסה, פתח אותה בזהירות. שלושה ספרים נחו בתוכה. הראשון היה עבה וכבד, עטוף בנייר מחוספס. השני היה דק יותר, כתוב בכתב יד צפוף ומסודר, ובו שרטוטים גאומטריים ומפות אסטרונומיות. השלישי היה הקטן מכולם, כרוך בבד דק, ועל דפיו הופיעו סימנים לא מוכרים.

הוא שלף את הספר הראשון, דפדף בין דפיו. הכתב היה זר.

"מה זו השפה הזו?" שאל, לא מסיר את מבטו מהעמודים.

קיושירה משך בכתפיו. "הסוחר לא ידע לומר בדיוק. הוא רק אמר שזה משהו עתיק, אולי מזרחי, אולי אפילו מיבשת אחרת. לא הולנדית, זה בטוח."

קוניייה המשיך להביט בדפים, מנסה למצוא בהם היגיון.

"אם זה לא הולנדית, זה אומר שאין לי דרך לקרוא אותו..." מלמל, נוגע באותיות בקלות. "אבל השניים האחרים—"

הוא פתח את הספר השני. הדפים היו מלאים שרטוטים מורכבים של כוכבים, תרשימים מתמטיים מפורטים, וטבלאות שנראו כחישובים אסטרונומיים. בין השורות הופיעו מונחים שהכיר מלימודיו בהולנדית.

קיושירה הביט מעבר לכתפו. "אתה מבין משהו מזה?"

"אני חושב שכן," אמר קוניייה, גולל באצבעו לאורך אחת הנוסחאות. "זה קשור לתנועת הכוכבים... ולחישוב מסלולם. אני מכיר חלק מהמונחים, אבל חלקם זרים לי."

"וזה לא מדאיג אותך?" שאל קיושירה. "שאתה אוחז בידך משהו שאפילו לא ברור לך מאין הגיע?"

קוניייה חייך בזווית פיו. "להפך. זה רק הופך את זה למעניין יותר."

קיושירה נאנח שוב. "אתה בלתי אפשרי."

"ואתה זה שממשיך להביא לי ספרים," השיב קוניייה בחיוך קל.

שתיקה השתררה ביניהם לרגע.

"אני רק לא רוצה שזה יוביל אותך למקום שאין ממנו חזרה," אמר לבסוף קיושירה. "אתה לא תוכל להתכחש לכך שהספרים האלו מסוכנים."

"ידע אינו מסוכן," אמר קוניייה, בולע את עמודי הספר בעיניו. "רק אלה שחוששים ממנו הם המסוכנים באמת."

קיושירה נרעד מעט. "אולי," אמר לבסוף. "אבל אני לא בטוח שהשוגונות תסכים איתך."

"אני לא עוסק בשוגונות," השיב קוניייה בקול שקט אך נחרץ. "אני עוסק בידע."

הוא סגר את הספרים והניח אותם בארון נסתר שבקיר. כשהדלת נסגרה מאחוריהם, הוא חזר אל השולחן, פתח את הספר הדק ביותר, והחל לקרוא.
המילים שעל הדף נראו תחילה כסימנים חסרי פשר, אך ככל שהתקדם, החלו לרקום משמעות, כאילו הטקסט עצמו לחש לו סוד שהיה גלום בו זה מכבר. לא היה זה רק פענוח של שפה זרה, אלא תחושה שמשהו עמוק יותר מתעורר בתוכו—הבנה חדשה, ראייה רחבה יותר של העולם.
להבת הנר ריצדה, מטילה צללים מתנועעים על הקירות.
הלילה התעמק סביבו, אך בעיניו רק התבהר. בין הדפים שהחזיק בידיו, נפרשה לפניו מציאות אחרת—והוא המשיך לקרוא.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
אני אשמח לכתוב את הפרק הבא, אבל זה ייקח הרבה זמן (שבוע + לדעתי, עד שאמצע זמן להתיישב לכתוב...)
להתחיל?
באופן כללי אני חושבת מניסיון😉😇 שלוקח הרבה זמן לרשום פרק סתם כך ובטח שזה סיפור שלא תכננת את ההתחלה ולא מתכננים את הסוף...
אז לכולם ייקח הרבה זמן וזה הגיוני...
קיצר אני מחכה ממש לראות את ההמשך שלך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
את האמת שיש לי איזשהו רעיון לפרק, והתחלתי לכתוב, (למרות שלא נכנסתי לרשימת הכותבים של הסיפור עדיין, ביקשתי להצטרף בנספח...) השאלה אם יפריע שאפרסם אותו אם יהיה מוכן, כי כבר @debugger תפס את כתיבת הפרק הבא...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
פרק שני – סודות במזרח

אמסטרדם, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה.

1815 – שנת הקמת הממלכה.




שעת בין ערביים קרירה, עיר הבירה נרגעה אט אט ממרוץ היום, ונתנה לשמיים האדמדמים להותיר בה את אותותיהם. הארמון, בולט מעל בתי העיר, זהר באור השקיעה.

הצללים ששיחקו על רצפת השטיח בחדר העבודה המלכותי הוטלו בצורה מאורכת גם על הקירות המעוטרים בגילופי עץ יפהפיים, וריקדו לתנועת האבוקות. החלונות הגדולים הפרוצים אל עבר הגינה הפורחת החדירו פנימה קרני שמש אחרונות, ששיוו לו מראה קסום ומלא הוד. החדר, שעוצב בסגנון רנסנס מהודר, השרה אווירה של רצינות וכובד ראש על הבאים בשעריו.

המלך וילם הראשון ישב מהורהר בחדר עבודתו, מפת היבשת האירופית פרושה לפניו, על כל סודותיה שאותם כל כך רצה לפצח. רוח קרירה נשבה פנימה מהחלון הרחב, והרעידה מעט את כתפיו החסונות.

'החיים הם משחק השחמט המורכב ביותר', היה נוהג לומר, וכעת אמירתו קיבלה משנה תוקף. החדשות האחרונות מן המזרח רק חידדו את הצורך באסטרטגיה ברורה ומתוחכמת.

במשך מאות שנים היו ממלכות המזרח חידה בלתי מפוענחת לעולם האירופי, למרות קשרי המסחר השוקקים והענפים. סגנון החיים וצורת המשטר הפכו אותן לנעלמות ולמסתוריות, אולם לאיש זה לא הפריע.

לוילם כן.

התהפוכות האחרונות באירופה הבהירו לו דבר אחד: בחיים, או שאתה השחקן החזק ביותר בלוח השחמט, או אינך חלק מהמשחק כלל. והוא רצה להיות בו, וגם לנצח.

סוד הכוח.

הסוד הגדול ביותר שאי פעם רצה לגלות.

עכשיו לפחות הוא יודע היכן לחפש, וזו כבר חצי הדרך.

מחשבותיו רצו קדימה. כדי להיות הכי חזק צריך אולי לגלות את סוד הכוח, אך לא פחות מכך – להשמיד את מי שהחזיק בו. כלל בסיסי – אין להותיר אויב פצוע, שכן עשוי הוא להתעורר ולפגוע ביום מן הימים.

וילם נעמד ופסע בנחישות אל עבר ספריית הענק שניצבה מאחורי שולחן העבודה שלו, שלף במהירות מפה נוספת, ופרש אותה לפניו. הוא טבל את הקסת במעט דיו וסימן איקס קטן.

חיוך זחוח עלה על פניו.

צלצול פעמון עדין הריץ אליו את אחד המשרתים שעמדו הכן מחוץ לדלת החדר הכבדה.

"את שר המלחמה לכאן, ומהר."

המשרת פסע החוצה במהירות, וחזר תוך דקות ספורות עם ג'וזף פרידריך – שר המלחמה.

ג'וזף קד קידה עמוקה ונעמד. מחכה למוצא פיו של המלך.

וילם נפנף בידו, והמשרתים כולם הסתלקו מן החדר.

"אז מה ג'וזף יקירי, מה שלום הגבולות שלנו?" הוא שאל, וסימן לו בניע יד לשבת מולו.

"מצוין! הצבא התמקם לאורך הגבולות עם צרפת וגרמניה, ונכון לשמור על הממלכה שלנו מכל פולש זר!" ג'וזף גאה בצבא שלו.

"יופי. אני שמח לשמוע. אבל אתה מבין לבד שלא בשביל זה קראתי לך הנה בדחיפות עליונה שכזו."

ג'וזף הנהן באדנות.

"ובכן. על מנת לשמור על יציבות הממלכה שלנו למשך שנים רבות וטובות, הגיתי תוכנית שתציב את המלוכה שלי בין המלוכות העוצמתיות ביותר באירופה, אם לא בעולם כולו" השקט מצידו של שר המלחמה נמשך, אך למלך זה לא הפריע כלל. הוא החל להרצות את תוכניתו במשך דקות ארוכות, חש בכל נים בגופו את הכוח העצום שהוא יכול להשיג.

ככל שהוא המשיך לרקום את התוכנית, השקט מצידו של שר המלחמה רק העמיק.

וילם סיים את דבריו, והביט בשר המלחמה שלו.

"ובכן, זו בהחלט תוכנית גאונית, הוד מלכותו!" שר המלחמה אמר. גם הוא וגם המלך ידעו, שאין לו שום דרך אחרת להגיב.

"מממ... גאונית אתה אומר..." המלך החליט להתעלל בו קצת. "אז למה הפרצוף שלך אומר 'איזה מלך פסיכופת יש לי?'"

"ח... חס וחלילה הוד מלכותו! מדוע תאמר כך?!" פניו עטו חיוורון עמוק.

"חס וחלילה, ודאי! אבל זה נראה כאילו התכוונת לומר 'הוא ירד לגמרי מדעתו'..." וילם נהנה מכל רגע.

"הו.. הוד מלכותו!" ג'וזף כרע ברך לרגליו "למה שתחשוד בי בדבר כזה! הרי כולם יודעים שהוד מלכותו הינו אסטרטג מעולה!" הוא רעד כעלה נידף, נחוש לשמור את מחשבותיו לעצמו, ואת ראשו מחובר לצווארו.

"כולם יודעים, נכון..." ההתרפסות של שר המלחמה שלו המאיסה עליו את המשחק מעט מוקדם מדי לטעמו, "ולכן יש לך שבוע להכין תוכנית מפורטת איך המבצע הולך להתבצע בפועל."

המלך חייך שוב, חיוך מעט דרקוני "תכין את סוכני החרש לנו להיכרות עמוקה עם ארץ השמש העולה"
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
בס"ד

פרק שלישי - ספרים, סמוראים וסודות.

קיוטו, יפן.
ה'תקע"ה, 1815.


קונייה סגר את החוברת הדקה, מותיר את אצבעו במקום בו אחז. רוח אביבית פרצה פנימה דרך החלון הפתוח, מבדרת את שיערו. הוא נעמד והביט בחלון, שדה ראייתו נמלא אריג צפוף וצבעוני של בתים מעוקלי גג ועצי דובדבן וורודים ששזורים בו באי סדר הרמוני. אך לא הנוף האורבני עניין אותו הלילה, מבטו סקר את כיפת השמים השחורה-סגלגלה שמעליו, נכון לחזות בסודם של נקודות האור הנעוצות בו בעיניו.

השפה הזרה לא היוותה עבורו מכשול, שכן מרבית הספר היה מלא שרטוטים מפורטים של גרמי השמים בקבוצות שונות, חלקם ניבאו ליקוי לבנה קרוב, בדומה לספרים שממלאים את ספרייתו, וחלקם סתרו זאת, כאילו רבים בינם לבין עצמם. בכולם ראה את הלבנה מסתתרת מאחורי צילו של כדור הארץ, אך אף אחד מהם לא ניבא אם ניתן יהי לראות זאת מחצי הכדור המזרחי.

הוא הביט אל קבוצת הכוכבים הגדולה, מתרכז בכל נקודה ונקודה, כאילו בכוח מחשבתו לדבר איתם, לגלות את סודם. באנחת השלמה הוא הכניס את הספר אל המגירה הנסתרת שבשידתו, הוא ישווה בין השרטוטים אחר כך. לא הוא הספר אשר הסעיר את מחשבותיו וליבו, גורם לקצות אצבעותיו לעקצץ.

כף ידו ליטפה את הבד הרך של הספר השלישי אותו הביא לו קיושירה, מעביר אצבע דקה על חריטת שמו המוזהבת, מוקסם ממרקמה הנוקשה. רוב החומר הכתוב שקרא עד היום הגיע במגילות מאונכות, ארוזות בשקיקי קטיפה, אחידות. הוא יכול היה למשש את צורת הספרים המערבית במשך שעות, גם בלי לקרוא מילה, להריח את ריח העץ שנושב מן הדפים. הוא פתח את הספר בעמוד אקראי, מרגיש את הכוח שאין לו הסבר קורן מבין הסימנים המשונים, כשכל פסיעות המון כבד נשמע מעבר לדלת.

"דיימו פושימי קונייה", נשמע שמו הרשמי, הברותיו חתוכות וקצובות. קונייה זיהה את קולו של אחד הסמוראים הבכירים בארמון.

ליבו החסיר פעימה, אין שום סיבה שבעולם שתביא לסמוראי בכיר לקרוא לו באמצע הלילה, אלמלא סיבה אחת. ידו הימנית הטמינה את הספר במהירות הבזק בבטנת בגדו, עיניו סוקרות את שאר החדר, מוודא שהחומר המפליל מוטמן היטב, יודע שאם יערכו בחדר חיפוש יסודי, אין לו סיכוי.

"אביך, טוקוגאווה נַארִיטוּמוֹ, דורש לראותך בחצר העילית, עכשיו", הקול הבס, המונוטוני, המשיך להדהד מעבר לדלת העבה, גורמים לאגלי זיעה מרדנים הופיעו על מצחו של קונייה. הוא לא צריך לעשות מעשה אסור כדי לחרוד מפני ההזמנה של אביו, השם העביר צמרמורת בכל תושב יפן שישמע אותו, לא פעם הוא היה עד לאזרחים, סמוראים ואסירים שהתעלפו למראה פניו, יראה אמיתית.

"מסרו לאבי שאבוא לראותו מיד", הוא ניסה לשמור על קול שליו, לא לתת לאף אחד סיבה נוספת לחשוד בו.

"הצטווינו ללוות אותך לשם", הדלת נפתחה ללא הודעה מוקדמת, חוקי הנימוס הבסיסיים ביותר לא בדיוק הרשימו את ששת הגברים החסונים שנגלו מאחורי הדלת. קונייה זיהה שניים מן המשמר האישי של אביו, העניין לא פשוט כלל. כל אחד מן השישייה מתקרב לגובה של שני מטרים, תופעה נדירה עד מאוד ביפן. שריריהם המוצקים בולטים תחת שרוולי הבד, מאיימים לקרוע אותם. תחושת מחנק עלתה בגרונו של קונייה, אין לו כיצד לברוח, גם אם ירצה. כפות ידיו מסדרות את שולי חליפתו, מנסות להפיג בה את המתח.

השומרים איגפו אותו בריבוע משורטט, מעלים אש בלפידיהם כדי לסלק את החשכה הסמיכה השורר בארמון בשעות אלו. שלושה מלפנים, שלושה מאחור, שניים נוספים מימין ומשמאל. אם זה לא היה מפחיד, זה היה מצחיק, כתפיו של קונייה התחככו בכתפיהם של הרי האדם שסביבו, ויש לו תחושה שזה בכוונה.

הוא ניסה לא לחשוב על זה, אבל לא יכול היה למנוע את האפשרות שקיושירה מסר עליו לאביו, למרות האמון שרחש לו ללא סייג. ביפן של שלטון ותככים אין לבטוח באיש, גם לא באחיך.

לאחר הליכה של כעשרים דקות הם הגיעו, בדיוק בזמן כדי לקטוע את מחשבותיו של קונייה שלא הפסיקו להעביר תרחישי אימה במוחו.

לפחות אפשר להפסיק לדמיין, ההומור השחור משמש לו כמפלט.

הדבר האמיתי כבר כאן.

לא היה לו ברור מדוע בחר אביו בחצר העילית דווקא, זהו מקום לא שגרתי בעליל, בטח בשעה זו של הלילה. בנייתה של החצר העילית דימתה מעין מקדש, מרוצפת באבני שיש גדולות ונעדרת את הצבעוניות המסוגננת שמקשטת את שאר הארמון. החצר נפרסה תחת כיפת השמיים, כשאפילו קירות מספקים אינם נוכחים בה, מלבד ארבעה עמודים. הצינה הלילית צרבה את עורו מבחוץ, כשהחרדה אוכלת אותו מבפנים.

מולם, בכיסא האבן הגדול ישב אביו גבו הזקוף מזדקר כנגד הרוח הנגדית. קונייה המתין שהסמוראים ילוו אותו קרוב מספיק כדי שיוכל לקוד לפניו כמו שצריך. הלבנה שעמדה בדיוק מאחורי אביו שיקפה לו את צלליתו, תמירה, מרשימה, מעוררת אימה, גורמת למיצי הקיבה שלו להתערבל בקרבו. הם נעצרו, נשארים בכוונה תחילה במקומם המרוחק.

קונייה שמע את קול פסיעותיהם הכבדות של פלוגה נוספת, זהה במספרה, זהה במבנה, הוא יכול היה להרגיש זאת מגלי הקול שעברו באדמה. בזווית עינו, הוא ראה את קיושירה עומד במרכז המשמר. ליבו דילג בהתרגשות קלה, קלושה. הוא לא חשב שקיושירה ילשין עליו, הוא לא רצה לחשוב, אבל בכל זאת, הוא היחיד שידע על הספרים. אם הוא כאן איתו, אולי מדובר בעניין אחר, אולי.

טוקוגאווה נאריטומו הרים את ידו הימנית באוויר. הסמוראים קיבלו את האות. בתזמון מדוייק הקישו את מוט לפידיהם הארוך בקרקע, שוברים את שני המבנים הריבועיים ונעמדים בחצי גורן קונייה וקיושירה, מותירים אותם חשופים מול אביהם. הם התקדמו שלושה פסיעות מדודות קדימה וקדו, גבם הישר מתכופף באחידות מושלמת עד לגובה המותניים, ידיהם ישרות בצידי גופם, אך עיניהם לא מביטות מטה, עליהם להביט ישר בפניו של אביהם, לשדר כוח, שליטה, שלמות, אין דרך אחרת.

גופם התרוקן מחום ומחשבות, במצב כזה רק פחת, ערפילי, עבה, אינסופי יכול למלא את ישותם.

אביהם לא דיבר מיד. הוא רק הביט בו. מבט ארוך. קר. מצמית.
קונייה ידע שאין זה מבט של חוסר סבלנות, אלא להפך—אביו נהנה מהשקט. מנצל את העוצמה הגלומה בו שגורמת לבן שיחו להתפתל עם כל שנייה חולפת, דממה שחזקה מכל מילה שתאמר.

"דיימו פושימי קונייה", הוא אמר לבסוף, קולו נשמע כאילו חוצב במישורים הקפואים.

קונייה התקדם שלוש פסיעות נוספות, קד שנית. לרגע אחד, ניחוח הדיו הטרייה מן הדפים שעדיין היו צמודים לעורו נדמה לו כצורב יותר.

"המועצה העליונה התכנסה היום כדי לדון בעניינך", כשהתקדם, אביו כבר לא נראה לו כצללית שחורה, דמותו נשקפה אליו במלוא הודה.

קונייה לא הניד עפעף. ידע שזה מבחן.

"ספרים," אמר אביו, משחיז את המילה כאילו היא עלבון.

"מגילות. אותיות. משא כבד לנפש צעירה.", קול מילה מכה בליבו בעוצמה אדירה.

"ידע הוא כוח," השיב קונייה בזהירות. מנסה להגן על כבודו, גם אם דינו נחרץ, לעולם לא יוותר ללא מאבק.

שפתיו של נאריטומו התכווצו. כמעט חיוך, כמעט לעג. "כוח," הוא חזר אחריו, שוקל את המילה כאילו היה זה רעל בכוסו. "אתה יודע מה ההבדל בין חוכמה לשליטה?"

קונייה שתק. אביו נשען מעט קדימה. גבו כבר לא ניצב בחדות מעלה.

"הראשון הוא עול. השני הוא זכות."

קונייה הרגיש את עיניו של קיושירה עליו, מסכים ללא מילים אם אביו, גוער בו על החלטותיו. הוא לא השיב לו מבט, לא היה מקום להסחות דעת.

"העיון המוגבר שלך במגילות ובספרים כמעשה קשישים מדאיג רבים מבני עמנו, מעמיד את נאמנותך במחלוקת", קונייה לא מצמץ ולא הסמיק, לא מראה את העובדה שהוא נמס מבפנים. כבן לשושלת השוגונות של טוקוגאווה, אין לו אפשרות כזו.

עיניו סורקות את אביו בניסיון לחשוב על דבר אחר, מלבד ההוכחה החותכת לבגידתו שנמצאת כעת בין בגדיו. קולו המשתק של אביו משדר לחלוטין את דמותו. עורו חלק ובוהק כשיש. עיניו המלוכסנות עזות יותר מכל מבע אחר שאי פעם ראה, האש שבתוכם מסוגלת לכלות את כל מה שבדרכה. שיערו החלק כמים אסוף בפקעת בקודקודו, כששאר השיער גולש על כתפיו, סימן השלטון. שיערו של קיושירה נחתך לאורך של אוזניו, רק מגיל שמונה עשרה יורשה להאריך אותו.

אביו נעמד,תנועה קטנה, אך כזו שגרמה לקונייה להרגיש כאילו האדמה זזה תחתיו.
"אם אתה מחפש תשובות," אמר בקול שנשמע כמו חרב נשלפת מנדן,
"אתה צריך לשאול את עצמך אם אתה מוכן לשלם את המחיר."

"אני מוכן", ענה קונייה בעוצמה, לא נבהל לקחת אחריות על בחירותיו, כף ידו השמאלית החזירה קווצת שיער סוררת למקומה.

"אתה ניצב היום להגן על שמה של שושלת פושימי, על כבודך, על החרות שלך", קולו אדיש לעובדה שמדובר בבנו, בשר מבשרו. עיניו ממסמרות את קונייה למקומו. לא מסביר עד הסוף, לא מבהיר את מצב לאשורו, מגלה טפח ומסתיר טפחיים.

"אם תוכיח את שליטתך בחרב בדו-קרב טַאטַאקִי מול אחיך, ולא באמצעות מגילות ישנות שמקומן אצל זקנים, תזכה בתואר יורש העצר, שיהפוך אותך לשוגון העתידי.", אף רחש אנושי לא נשמע בחלל, נדמה שאפילו הרוח עמדה דום. קיושירה החוויר, גורלו של אחיו משפיע ישירות על שלו. לקונייה לעומת זאת הוקל, זהו רק קרב על כבוד, איש לא גילה, איש לא חושד בו על קריאת חומר אסור.

"אם לא", קונייה וקיושירה קמצו אגרופים באחידות לא מתואמת, לא יודעים לאן הלילה הזה יוביל אותם.

"תעזוב את יפן, לא תהיה עוד חלק משושלת פושימי, לעולם", קיושירה בלע את רוקו, מבליט את עצמות הצוואר שלו, החיים של שניהם עומדים להשתנות הלילה, וזה לא משנה מי ינצח. קונייה היה הלום מדי בשביל להפנים את גודל הרגע.

הסמוראים חבשו להם את שריונות הקרב מעל הקיוטו הדק.

זה לא הבגד המסורתי, אגלי הזיעה הופיעו מחדש על מצחו של קונייה, הקרב רציני, ואביהם לעולם לא מסתפק בתיקו. ההכרה חדרה למוחו טיפין טיפין. הוא עומד להילחם מקרב סמוראים מול אח שלו, מול אותו אחד שסיכן את עצמו רק כדי להשיג לו את הספרים שכל כך אהב. הוא לא יכול לגזול ממנו את התואר שלו, זה יהיה נבזי, אבל הוא גם לא יכול להיות מוגלה, לסיים את חייו בטרם התחילו.

מבטו הצטלב עם מבטו של קיושירה, מנסים לומר את מה שנבצר מהם לבטא במילים. הם יתנו הכול, לא רק מפני שכוחותיהם שקולים בקרב, למרות שקיושירה משקיע פי שניים מזמנו של קונייה באימונים, אלא כי יותר מדי מונח על הכף.

הם עומדים כעת משני עבריה של חומה עבה ובלתי נראית, חוצצת ביניהם. אביהם בנה אותה במו ידיו, דואג לנפץ את אחוות האחים שלהם לרסיסים.

כל אחד מהם אוחז בקטאנה הפרטית שלו, חדה ומושחזת מאי פעם, גבותיהם מכווצות מטה בריכוז, מלחמה של יכולת מול לב, חרב מול אמון.

"התחילו", קולו של השופט נישא באוויר.





סליחה על האורך ( :
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
בס"ד

פרק שלישי - ספרים, סמוראים וסודות.

קיוטו, יפן.
ה'תקע"ה, 1815.


קונייה סגר את החוברת הדקה, מותיר את אצבעו במקום בו אחז. רוח אביבית פרצה פנימה דרך החלון הפתוח, מבדרת את שיערו. הוא נעמד והביט בחלון, שדה ראייתו נמלא אריג צפוף וצבעוני של בתים מעוקלי גג ועצי דובדבן וורודים ששזורים בו באי סדר הרמוני. אך לא הנוף האורבני עניין אותו הלילה, מבטו סקר את כיפת השמים השחורה-סגלגלה שמעליו, נכון לחזות בסודם של נקודות האור הנעוצות בו בעיניו.

השפה הזרה לא היוותה עבורו מכשול, שכן מרבית הספר היה מלא שרטוטים מפורטים של גרמי השמים בקבוצות שונות, חלקם ניבאו ליקוי לבנה קרוב, בדומה לספרים שממלאים את ספרייתו, וחלקם סתרו זאת, כאילו רבים בינם לבין עצמם. בכולם ראה את הלבנה מסתתרת מאחורי צילו של כדור הארץ, אך אף אחד מהם לא ניבא אם ניתן יהי לראות זאת מחצי הכדור המזרחי.

הוא הביט אל קבוצת הכוכבים הגדולה, מתרכז בכל נקודה ונקודה, כאילו בכוח מחשבתו לדבר איתם, לגלות את סודם. באנחת השלמה הוא הכניס את הספר אל המגירה הנסתרת שבשידתו, הוא ישווה בין השרטוטים אחר כך. לא הוא הספר אשר הסעיר את מחשבותיו וליבו, גורם לקצות אצבעותיו לעקצץ.

כף ידו ליטפה את הבד הרך של הספר השלישי אותו הביא לו קיושירה, מעביר אצבע דקה על חריטת שמו המוזהבת, מוקסם ממרקמה הנוקשה. רוב החומר הכתוב שקרא עד היום הגיע במגילות מאונכות, ארוזות בשקיקי קטיפה, אחידות. הוא יכול היה למשש את צורת הספרים המערבית במשך שעות, גם בלי לקרוא מילה, להריח את ריח העץ שנושב מן הדפים. הוא פתח את הספר בעמוד אקראי, מרגיש את הכוח שאין לו הסבר קורן מבין הסימנים המשונים, כשכל פסיעות המון כבד נשמע מעבר לדלת.

"דיימו פושימי קונייה", נשמע שמו הרשמי, הברותיו חתוכות וקצובות. קונייה זיהה את קולו של אחד הסמוראים הבכירים בארמון.

ליבו החסיר פעימה, אין שום סיבה שבעולם שתביא לסמוראי בכיר לקרוא לו באמצע הלילה, אלמלא סיבה אחת. ידו הימנית הטמינה את הספר במהירות הבזק בבטנת בגדו, עיניו סוקרות את שאר החדר, מוודא שהחומר המפליל מוטמן היטב, יודע שאם יערכו בחדר חיפוש יסודי, אין לו סיכוי.

"אביך, טוקוגאווה נַארִיטוּמוֹ, דורש לראותך בחצר העילית, עכשיו", הקול הבס, המונוטוני, המשיך להדהד מעבר לדלת העבה, גורמים לאגלי זיעה מרדנים הופיעו על מצחו של קונייה. הוא לא צריך לעשות מעשה אסור כדי לחרוד מפני ההזמנה של אביו, השם העביר צמרמורת בכל תושב יפן שישמע אותו, לא פעם הוא היה עד לאזרחים, סמוראים ואסירים שהתעלפו למראה פניו, יראה אמיתית.

"מסרו לאבי שאבוא לראותו מיד", הוא ניסה לשמור על קול שליו, לא לתת לאף אחד סיבה נוספת לחשוד בו.

"הצטווינו ללוות אותך לשם", הדלת נפתחה ללא הודעה מוקדמת, חוקי הנימוס הבסיסיים ביותר לא בדיוק הרשימו את ששת הגברים החסונים שנגלו מאחורי הדלת. קונייה זיהה שניים מן המשמר האישי של אביו, העניין לא פשוט כלל. כל אחד מן השישייה מתקרב לגובה של שני מטרים, תופעה נדירה עד מאוד ביפן. שריריהם המוצקים בולטים תחת שרוולי הבד, מאיימים לקרוע אותם. תחושת מחנק עלתה בגרונו של קונייה, אין לו כיצד לברוח, גם אם ירצה. כפות ידיו מסדרות את שולי חליפתו, מנסות להפיג בה את המתח.

השומרים איגפו אותו בריבוע משורטט, מעלים אש בלפידיהם כדי לסלק את החשכה הסמיכה השורר בארמון בשעות אלו. שלושה מלפנים, שלושה מאחור, שניים נוספים מימין ומשמאל. אם זה לא היה מפחיד, זה היה מצחיק, כתפיו של קונייה התחככו בכתפיהם של הרי האדם שסביבו, ויש לו תחושה שזה בכוונה.

הוא ניסה לא לחשוב על זה, אבל לא יכול היה למנוע את האפשרות שקיושירה מסר עליו לאביו, למרות האמון שרחש לו ללא סייג. ביפן של שלטון ותככים אין לבטוח באיש, גם לא באחיך.

לאחר הליכה של כעשרים דקות הם הגיעו, בדיוק בזמן כדי לקטוע את מחשבותיו של קונייה שלא הפסיקו להעביר תרחישי אימה במוחו.

לפחות אפשר להפסיק לדמיין, ההומור השחור משמש לו כמפלט.

הדבר האמיתי כבר כאן.

לא היה לו ברור מדוע בחר אביו בחצר העילית דווקא, זהו מקום לא שגרתי בעליל, בטח בשעה זו של הלילה. בנייתה של החצר העילית דימתה מעין מקדש, מרוצפת באבני שיש גדולות ונעדרת את הצבעוניות המסוגננת שמקשטת את שאר הארמון. החצר נפרסה תחת כיפת השמיים, כשאפילו קירות מספקים אינם נוכחים בה, מלבד ארבעה עמודים. הצינה הלילית צרבה את עורו מבחוץ, כשהחרדה אוכלת אותו מבפנים.

מולם, בכיסא האבן הגדול ישב אביו גבו הזקוף מזדקר כנגד הרוח הנגדית. קונייה המתין שהסמוראים ילוו אותו קרוב מספיק כדי שיוכל לקוד לפניו כמו שצריך. הלבנה שעמדה בדיוק מאחורי אביו שיקפה לו את צלליתו, תמירה, מרשימה, מעוררת אימה, גורמת למיצי הקיבה שלו להתערבל בקרבו. הם נעצרו, נשארים בכוונה תחילה במקומם המרוחק.

קונייה שמע את קול פסיעותיהם הכבדות של פלוגה נוספת, זהה במספרה, זהה במבנה, הוא יכול היה להרגיש זאת מגלי הקול שעברו באדמה. בזווית עינו, הוא ראה את קיושירה עומד במרכז המשמר. ליבו דילג בהתרגשות קלה, קלושה. הוא לא חשב שקיושירה ילשין עליו, הוא לא רצה לחשוב, אבל בכל זאת, הוא היחיד שידע על הספרים. אם הוא כאן איתו, אולי מדובר בעניין אחר, אולי.

טוקוגאווה נאריטומו הרים את ידו הימנית באוויר. הסמוראים קיבלו את האות. בתזמון מדוייק הקישו את מוט לפידיהם הארוך בקרקע, שוברים את שני המבנים הריבועיים ונעמדים בחצי גורן קונייה וקיושירה, מותירים אותם חשופים מול אביהם. הם התקדמו שלושה פסיעות מדודות קדימה וקדו, גבם הישר מתכופף באחידות מושלמת עד לגובה המותניים, ידיהם ישרות בצידי גופם, אך עיניהם לא מביטות מטה, עליהם להביט ישר בפניו של אביהם, לשדר כוח, שליטה, שלמות, אין דרך אחרת.

גופם התרוקן מחום ומחשבות, במצב כזה רק פחת, ערפילי, עבה, אינסופי יכול למלא את ישותם.

אביהם לא דיבר מיד. הוא רק הביט בו. מבט ארוך. קר. מצמית.
קונייה ידע שאין זה מבט של חוסר סבלנות, אלא להפך—אביו נהנה מהשקט. מנצל את העוצמה הגלומה בו שגורמת לבן שיחו להתפתל עם כל שנייה חולפת, דממה שחזקה מכל מילה שתאמר.

"דיימו פושימי קונייה", הוא אמר לבסוף, קולו נשמע כאילו חוצב במישורים הקפואים.

קונייה התקדם שלוש פסיעות נוספות, קד שנית. לרגע אחד, ניחוח הדיו הטרייה מן הדפים שעדיין היו צמודים לעורו נדמה לו כצורב יותר.

"המועצה העליונה התכנסה היום כדי לדון בעניינך", כשהתקדם, אביו כבר לא נראה לו כצללית שחורה, דמותו נשקפה אליו במלוא הודה.

קונייה לא הניד עפעף. ידע שזה מבחן.

"ספרים," אמר אביו, משחיז את המילה כאילו היא עלבון.

"מגילות. אותיות. משא כבד לנפש צעירה.", קול מילה מכה בליבו בעוצמה אדירה.

"ידע הוא כוח," השיב קונייה בזהירות. מנסה להגן על כבודו, גם אם דינו נחרץ, לעולם לא יוותר ללא מאבק.

שפתיו של נאריטומו התכווצו. כמעט חיוך, כמעט לעג. "כוח," הוא חזר אחריו, שוקל את המילה כאילו היה זה רעל בכוסו. "אתה יודע מה ההבדל בין חוכמה לשליטה?"

קונייה שתק. אביו נשען מעט קדימה. גבו כבר לא ניצב בחדות מעלה.

"הראשון הוא עול. השני הוא זכות."

קונייה הרגיש את עיניו של קיושירה עליו, מסכים ללא מילים אם אביו, גוער בו על החלטותיו. הוא לא השיב לו מבט, לא היה מקום להסחות דעת.

"העיון המוגבר שלך במגילות ובספרים כמעשה קשישים מדאיג רבים מבני עמנו, מעמיד את נאמנותך במחלוקת", קונייה לא מצמץ ולא הסמיק, לא מראה את העובדה שהוא נמס מבפנים. כבן לשושלת השוגונות של טוקוגאווה, אין לו אפשרות כזו.

עיניו סורקות את אביו בניסיון לחשוב על דבר אחר, מלבד ההוכחה החותכת לבגידתו שנמצאת כעת בין בגדיו. קולו המשתק של אביו משדר לחלוטין את דמותו. עורו חלק ובוהק כשיש. עיניו המלוכסנות עזות יותר מכל מבע אחר שאי פעם ראה, האש שבתוכם מסוגלת לכלות את כל מה שבדרכה. שיערו החלק כמים אסוף בפקעת בקודקודו, כששאר השיער גולש על כתפיו, סימן השלטון. שיערו של קיושירה נחתך לאורך של אוזניו, רק מגיל שמונה עשרה יורשה להאריך אותו.

אביו נעמד,תנועה קטנה, אך כזו שגרמה לקונייה להרגיש כאילו האדמה זזה תחתיו.
"אם אתה מחפש תשובות," אמר בקול שנשמע כמו חרב נשלפת מנדן,
"אתה צריך לשאול את עצמך אם אתה מוכן לשלם את המחיר."

"אני מוכן", ענה קונייה בעוצמה, לא נבהל לקחת אחריות על בחירותיו, כף ידו השמאלית החזירה קווצת שיער סוררת למקומה.

"אתה ניצב היום להגן על שמה של שושלת פושימי, על כבודך, על החרות שלך", קולו אדיש לעובדה שמדובר בבנו, בשר מבשרו. עיניו ממסמרות את קונייה למקומו. לא מסביר עד הסוף, לא מבהיר את מצב לאשורו, מגלה טפח ומסתיר טפחיים.

"אם תוכיח את שליטתך בחרב בדו-קרב טַאטַאקִי מול אחיך, ולא באמצעות מגילות ישנות שמקומן אצל זקנים, תזכה בתואר יורש העצר, שיהפוך אותך לשוגון העתידי.", אף רחש אנושי לא נשמע בחלל, נדמה שאפילו הרוח עמדה דום. קיושירה החוויר, גורלו של אחיו משפיע ישירות על שלו. לקונייה לעומת זאת הוקל, זהו רק קרב על כבוד, איש לא גילה, איש לא חושד בו על קריאת חומר אסור.

"אם לא", קונייה וקיושירה קמצו אגרופים באחידות לא מתואמת, לא יודעים לאן הלילה הזה יוביל אותם.

"תעזוב את יפן, לא תהיה עוד חלק משושלת פושימי, לעולם", קיושירה בלע את רוקו, מבליט את עצמות הצוואר שלו, החיים של שניהם עומדים להשתנות הלילה, וזה לא משנה מי ינצח. קונייה היה הלום מדי בשביל להפנים את גודל הרגע.

הסמוראים חבשו להם את שריונות הקרב מעל הקיוטו הדק.

זה לא הבגד המסורתי, אגלי הזיעה הופיעו מחדש על מצחו של קונייה, הקרב רציני, ואביהם לעולם לא מסתפק בתיקו. ההכרה חדרה למוחו טיפין טיפין. הוא עומד להילחם מקרב סמוראים מול אח שלו, מול אותו אחד שסיכן את עצמו רק כדי להשיג לו את הספרים שכל כך אהב. הוא לא יכול לגזול ממנו את התואר שלו, זה יהיה נבזי, אבל הוא גם לא יכול להיות מוגלה, לסיים את חייו בטרם התחילו.

מבטו הצטלב עם מבטו של קיושירה, מנסים לומר את מה שנבצר מהם לבטא במילים. הם יתנו הכול, לא רק מפני שכוחותיהם שקולים בקרב, למרות שקיושירה משקיע פי שניים מזמנו של קונייה באימונים, אלא כי יותר מדי מונח על הכף.

הם עומדים כעת משני עבריה של חומה עבה ובלתי נראית, חוצצת ביניהם. אביהם בנה אותה במו ידיו, דואג לנפץ את אחוות האחים שלהם לרסיסים.

כל אחד מהם אוחז בקטאנה הפרטית שלו, חדה ומושחזת מאי פעם, גבותיהם מכווצות מטה בריכוז, מלחמה של יכולת מול לב, חרב מול אמון.

"התחילו", קולו של השופט נישא באוויר.





סליחה על האורך ( :
וואו @RU1 איזה פרק מהמם!!
היה ממש כיף לקרוא אותו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
בס"ד

פרק רביעי - אכזבה כואבת

קיוטו, יפן.
ה'תקע"ה, 1815.


המילה מצלצלת באוזניו, הוא מהדק את אחיזתו בקאטנה. מהוסס. דווקא מבט נחוש עלה על פניו של אחיו, חרבו שלופה, פניו קרות, הקטאנה מושחזת, אבל הוא לא יעשה זאת, לא יעשה. לא ישלח את אחיו לגלות כדי להציל את כבודו. הוא מכיר את אחיו.

פני אחיו מהוססות, צל כבד על פניו, הוא כמעט שומע את ההתלבטות באוזניו.

הוא רק מגן, תנועות חרבו של קונייה נראו כמחול פראי, לא דומות כלל לדו-קרב טַאטַאקִי אמיתי.

חרבו של קיושירה לעומתו דוממת וכמעט ולא נעה, רק עושה תנועות הכרחיות.

אם אחיו ירצה הוא יוכל, קונייה מודע היטב ליכולתיו של קיושירה. בעוד הוא העביר את לילותיו בקריאה אחיו התאמן ולמד מהלכים חדשים, אך הוא לא יעשה זאת. לא.

המכה מפתיעה אותו כל כך שהוא אפילו לא מתגונן, הנפילה שקטה, והדשא הרך בולע את דמעות האי אמון. פניו של אחיו מתיישרות, הבעתן עוטה דוק של חרטה.

“פסק הדין ברור”. קולו של אביו מדוד, חסר רגש. “הגלות תסגור בפניך את שערי הארמון, לתמיד”. אבל קונייה יודע שהכאב בליבו הוא לא מהפסק דין, אלא אכזבה מאחיו, שבגד בו ואילו רק לרגע קט.

“אתה תצטרך לעזוב את הארמון בעוד כשעה בדיוק, אין זמן להתעכב, לא יהיה נעים אם נצטרך להוביל אותך בכח. תוכל לקחת את כל מה שתצליח לשאת, ללא שום עזרה. אינך יכול להיות בתחומי המדינה עד שיעלה על כסאו המלך הבא ויפסוק את דינך מחדש”. קריאת החוקים יבשה, גם גרונו יבש.

דווקא ממבט מלמטה הוא רואה את הכל שחור ואפל. הסמרואים עם האבוקות הבליחו בחשיכה, עצי הדובדבן נראו כצלליות שחורות על רקע כיפת השמיים, וכאשר הוא מתרומם פרצופו הדשן של אביו גורם לו לסחרחורת שמאיימת שייפול שנית, ללא שום קאטנה מושחזת שנעצרת ליד הגרון.

הוא שומע בליל של קולות בתוך ראשו, אינו יודע אם הם פרי דמיונו או קולות מרוסקים ודהויים של הברות.

דווקא כאשר כל הפמליה מסתלקת פניו שטופות הדמע של קיושירה גורמות לראשו לכאוב, הוא מאוכזב. יש על מה.

“אני מצטער”. קולו של קיושירה מלא חרטה. “זה לא היה בשליטתי, אני...” הוא נעצר, הבכי מתגבר. “זה לא היה בשליטתי, אתה מבין? לשנייה חשבתי שאולי כן, יהיה קשה לי לראות אותך מלך, שכחתי את המחיר”. לשכחה הזאת יהיה לי מחיר כבד. הוא רוצה לומר ואינו אומר, מיתרי גרונו כאילו הוקפאו, והוא אינו מוכן לשלח לעברו שום מבט מבין ומוחל, העוול גדול מכדי להגותו בשפתיים.


סליחה שהוא קצת קצר :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #14

פרק חמישי - העסקה.


אמסטרדם, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה.

1815 – שנת הקמת הממלכה.

הגשם היכה בעוצמה על חלונות הארמון המעוטרים, מטפטף בקצב קבוע על גגות הרעפים האדמדמים של העיר. השרים ישבו בשקט סביב שולחן האלון הכבד, מביטים זה בזה במבטים דרוכים. רק קול רחש האש באח מילא את החדר.

במרכז השולחן עמדת מפת העולם, פרושה לרווחה. המלך וילם הראשון ישב בראשו, כוס יין בידו, עיניו ממוקדות בכתם היבשתי הרחוק שהורה על יפן.

"נפוליאון הובס," פתח ג'וזף פרידריך, שר המלחמה, קולו חד ונוקשה. "והבריטים נחושים להגלות אותו הרחק ככל האפשר. הם בחרו בסנט הלנה."

"סנט הלנה..." חזר אחריו וילם, קולו מהורהר, עיניו הצרות זזות לכיוון האי. "אי קטן באמצע האוקיינוס האטלנטי. כלוב זהב שמיועד לו."

"לא בדיוק זהב," השיב ג'וזף, "אבל כלוב - בהחלט כן."

המלך טפח באצבעו על המקום, כאילו כבר ראה בעיני רוחו את נפוליאון מעלה אבק בבידודו. "הם רוצים לזרוק אותו לשם ולשכוח מקיומו," אמר בשקט. "אבל אנחנו יכולים להציע להם עסקה טובה יותר."

השר המשפטי הרים גבה. "הוד מלכותך?"

וילם קם ממקומו, ניגש אל מפת העולם שעל הקיר, ועקב באצבעו אחרי הנתיבים הימיים. "הבריטים רוצים את מושבת הכף ואת גיאנה ההולנדית. אנו יכולים לתת להם אותם..."

המועצה השתתקה. כל הנוכחים ידעו שהשטחים הללו הם מהיקרים לכתר ההולנדי.

"בתמורה," המשיך המלך, מביט בהם, "נבקש את ג'אווה וסורינם, ונוסיף בקשה נוספת: שנפוליאון יישלח ליפן - בשם הבריטים."

דממת הלם נפלה על החדר.

ג'וזף פרידריך הנהן באטיות. הוא הכיר את המבט הזה של המלך - מבט של אדם שכבר גיבש תוכנית, ועכשיו רק בודק מי טיפש מספיק כדי להתנגד לה.

"הבריטים לעולם לא יסכימו לזה!" קרא אחד השרים.

"הם כן," אמר וילם בביטחון. "כי זה ישרת את מטרותיהם יותר מאשר לכלוא אותו על אי נשכח. ביפן, נפוליאון לא יוכל לברוח. הוא יהיה בודד, ללא צבא, תלוי בהם ובנו. ובנוסף, הוא יגלה לנו את סודותיה של יפן. ואם היפנים ייכלאו אותו או יהרגו אותו - מה טוב."

השר פרידריך שקל את דבריו של המלך, ואז חייך. "אתה משחק שחמט ברמה הגבוהה ביותר, הוד מלכותך."

"נראה אם הבריטים יודעים לשחק באותה ליגה", אמר וילם והניף את כוסו.

קיוטו, יפן, 1815

רוח קרירה נשאה את ריח פריחת הדובדבן, אך עבור קונייה, זה היה רק תזכורת צורבת למה שאיבד.
הוא ארז את חפציו המעטים, ידיו פועלות לאט, כמו מסרבות להאמין שזה באמת קורה.

"זה לא הוגן", אמר קיושירה, אחיו, קולו חרישי.

"אני יודע," השיב קונייה, לא מביט בו.

"אין דרך חזרה", המשיך קיושירה, מבטו קשה אך עיניו דיברו אחרת.

"אני יודע." השיב קונייה בשנית.

"אני מצטער." אמר קיושירה לבסוף.

"גם אני", לחש קונייה, אך לא ידע בדיוק על מה.

שקט השתרר ביניהם.

כשהשמש החלה לעלות, הוא עמד ליד דלתות הארמון, תיק קטן בידו, לבוש גלימת מסע כהה. פלוגת חיילים חיכתה לו ליד הקרונות, עיניהם קרות וחסרות רגש.

"לאן אתה לוקח אותי?" שאל, נועץ מבט במפקד הפלוגה.

"לאי מרוחק," ענה האיש. "שם תישאר הרחק מהצרות."

קונייה לא ענה.

הוא ידע שהצרות ימצאו אותו גם שם.

קונייה עלה לקרון, החיילים סביבו, והדלת נטרקה מאחוריו.

הגלות החלה.

אמסטרדם, ארמון המלוכה, שבוע לאחר מכן.

ג'וזף פרידריך נכנס אל חדרו של המלך, פניו מאירות בניצחון.

"הבריטים הסכימו."

וילם הרים גבה. "כל התנאים?"

"כן. הם מקבלים את גיאנה ואת מושבת הכף, ואנחנו מקבלים את ג'אווה, את סורינם - ואת נפוליאון."

חיוך מסופק נמתח על פניו של המלך. "אם כך, שלחו שליח לסנט הלנה. הודיעו לקיסר המודח שהגיע זמנו לגלות חדשה."

סנט הלנה, 1815

הדלת נפתחה בחריקה, והאוויר הקר של הבוקר הסתנן פנימה, אך נפוליאון לא טרח להרים את ראשו. הוא כבר הכיר את הצלילים האלה, את ההליכה הכבדה של אחד משומריו הבריטים.

אבל הקול אחר כך היה חדש.

"הוד מעלתו," אמר הקצין הבריטי בנימה מחושבת, "אני מביא לך חדשות."

נפוליאון נשם נשימה עמוקה לפני שהסתובב. "אם זה לא קשור לחירותי, אני לא מעוניין."

"להפך," השיב הבריטי, עיניו נוצצות. "זה קשור לעתידך."

השליט המודח פלט צחוק יבש. "העתיד שלי? האם זה מכתב הזמנה לטקס ההכתרה הבא שלי?"

"לא בדיוק," אמר הבריטי. "באתי לבשר לך על החלטת הממשלה המלכותית, הוד מעלתו."

נפוליאון הביט בו בעיניים ריקות. "תן לי לנחש. אני נשאר כאן, נכון?"

"לא", אמר הקצין.

נפוליאון הצר את עיניו. "לא?"

"לא." הקצין חייך קלות. "נשלחת ליפן."

"יפן?" נפוליאון נשען קדימה. "למה?"

"אתה צריך להיות להולנדים לעזר שם, לבדוק את המקום." השיב הקצין.

נפוליאון השתתק.

היה זה רק ניצוץ של רעיון. אבל לפעמים זה כל מה שצריך כדי להצית שריפה.


ספינה בלב ים, חודשיים לאחר מכן.

הים געש כמו נפשו של קונייה. הוא בהה בגלים הסוערים, ריח המלח צורב בנחיריו. סערה הכתה באונייה כמו חיה זועמת. קונייה אחז במעקה, רגליו נאבקות לשמור על יציבות.

"אנחנו חייבים לעגון!" קרא הקפטן. "יש אי קרוב - סנט הלנה!"

השם לא אמר לקונייה דבר, אבל לא הייתה ברירה. הוא צפה מהסיפון כאשר הספינה חתרה אל עבר החוף הסלעי של האי.

לאחר עמה דקות, הרוח הכתה בפניו של קוניייה בעוצמה, חובטת בגלימתו הדקה כמו הייתה מנסה לקרוע מעליו את עורו. מאחוריו, הספינה שהביאה אותו לכאן התרחקה אט־אט, מותירה אותו עם קומץ חיילים, תיק בגדים ריק למחצה, ותחושת ריקנות שהלכה ותפחה.

הגלות.

הוא ידע שזה יגיע. הוא רק לא יודע כמה מהר.

"קדימה," אמר אחד החיילים בגסות. "הגיע הזמן שתראה את הבית החדש שלך עד שהסערה תחלוף."

קוניייה סובב את מבטו אל הבקתה הקטנה שניצבה על החוף, שנראתה כמו יריקה שלו-עצמו לאחר המסע המפרך. הוא בלע את רוקו.

מה עכשיו?

החיילים שנכנסו איתו לבקתה לא טרחו להביא לו דבר מלבד כמה שקי אורז וכרוב חמוץ, שגם ממנו בקעו ריחות עובש וטחב.

לאחר כמה שעות, כשהסערה כבר שככה מעט, הוא יצא מהבקתה, גופו מותש. הוא פסע לאורך קו החוף, האדמה רטובה מתחתיו, כאילו בוכה גם היא ביחד איתו.

ואז, לפתע, הבחין בדמות מוטלת על האדמה.

אדם.

הוא ניגש מהר, התכופף, הושיט יד.

האיש הרים את מבטו אליו, פניו מאובקות, עיניו צלולות וחדות להחריד.

"אתה בסדר?" שאל קוניייה.

האיש טלטל את ראשו, ואז חייך חיוך קטן, כאילו הבין משהו שקוניייה לא.

"כן," אמר, קולו עמוק, סמכותי. "הייתי נראה כמו רוח רפאים, אבל אני מניח שאני עדיין חי."

קונייה, שקלט שעומד מולו אויב פוטנציאלי, הסתובב במהירות, ידו מחליקה אינסטינקטיבית אל החרב שלא הייתה לו. האיש שלפניו היה נמוך ממנו במעט, אך עמד בנינוחות מוחלטת. שערו היה כהה, גולש בבלגן מאולתר על מצחו.

"מי אתה?" שאל קוניייה, נזהר.

הזר ניער את האבק מבגדיו, ואז הושיט יד ללחיצה.

"שמי," אמר, "הוא נפוליאון בונפרטה."

סליחה על האורך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
פרק שישי - כניעה


"היי, נחמן, קלוט מה הולך שם."
"מה הסיפור יאיר? ראית עוד שתי קופים שהלהיבו אותך?" התמרמר נחמן, הוא כבר מיצה את הטיול. נמאס לו לצפות בקופים כל היום, לאכול אננס ולהריח את ריח הים. בא לו כבר לחזור לחיים, לחבר'ה, לצחוקים, לרעש ואולי, אולי גם לאבא, אבל הוא לא יודה בזה, כמובן.
"נו, אתה חייב לראות! יש שם אנשים." לחש יאיר בקול רם למדי.
נחמן הואיל בטובו להרים את הראש בדיוק באותו הרגע שנפוליאון וקונייה הפנו לעברם מבט תוהה.
"מי אתם?" קראו הארבעה בבת אחת בשלוש שפות זרות.
"אנחנו יהודים, ז'יד, יאהוד, ג'ואיש" הסביר נחמן בכל השפות שהכיר.
"ז'יד??" קרא נפוליאון בתיעוב. אמנם הוא נחשב לאוהב אדם ומוביל את עקרונות השיוויון בצרפת. אבל יהודים מלוכלכים, זה יותר מדי אפילו בשבילו.
קונייה הביט במתרחש במבט תוהה, הוא לא הבין מאומה משיח החירשים, הוא רק ראה את ההתקשחות של נפוליאון מול השניים ונזכר באמרה שוגונית עתיקה שהמורה למלחמה ניסה לשנן לו 'אויב משותף - יהפוך אפילו יריבים מושבעים להיות באותו צד' הוא יהיה כל כך גאה בו לו ידע שזכר את האמרה הזו בשדה הקרב. כמה חבל שהמורה לעולם לא ידע זאת.
קונייה הרים את ידו במחווה לבקשת שלום. נפוליאון ראה במחווה אות להכרזת מלחמה. תוך דקות ספורות היה קוניו מוטל כאוב על הרצפה, עונש אמיתי להתרשלותו בשיעורי קרב המגע.
יאיר ונחמן הביטו במחזה בתדהמה ומיד כרעו ברכיים והרימו ידיים לאות כניעה, יהודי גלות מנוסים בכניעות המה.
קונייה סרב להיכנע, דם מלכות זרם בעורקיו. בשעה שניגש נפוליאון לקשור את נחמן ויאיר בחבל שהכין מסיבים אשר תלש מהעץ בן רגע, תקף אותו קוניה מאחור.
הוא פתח עיניים טרוטות ועיווה את פניו כשגילה כי הוא בכלל לא יכול להזיז את איבריו הדואבים.
נפוליאון חייך בסיפוק נגוע בסדיסטיות למראה העוויותיו. זה מה שקורה למי שמנסה להילחם בנפוליאון החזק, סימן לו בתנועות ידיים.
למרות פערי השפה הבין קונייה היטב את כוונתו.
"פססס" לחש לו הבחור בעל העיניים היוקדות וקצוות השיער הארוכות בצדעי שיערו. (אופנה מוזרה יש להם, למערבים)
קונייה התמלא חרדה שנחמן הראה לו את...
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
בס"ד

פרק שביעי - הפתעה באישון ליל
1815, סנט הלנה.

הדממה הפתאומית שהשתררה, גרמה לנפוליאון להסב את ראשו לכיוון אליו הביטו שלושת הדמויות.
פניו לבשו תמיהה רבתי כשראה את המחזה. ידיו הרפו ואט אט הוא החל לקלוט את מצבו.

בינות לעצי הפרי ההדורים צצה פלוגת פרשים מרשימה כשחרבותיהם השלופים מטילים ניצוצות על קסדותיהם וחושפים חיילים חמושים מכף רגל עד ראש.

נפוליאון מצמץ קלות ואחר התקשח, מוכן לקרב אחרון על חייו. הוא לא ילך מבלי להילחם.

רעש שקט ואצילי הגיע מכיוון הפלוגה. הפרשים נעמדו בשני שורות, חושפים אדם רם מעלה הצועד נינוחות לכיוונם.
האיש התקדם באצילות השמורה לבני מעמד גבוה, נפוליאון ידע זאת, ולכן הוא תהה כיצד לא ראה אותו בעבר.

הדמות סימנה משהו בידה, שני חיילים זינקו לעבר נפוליאון ותוך רגעים ספורים הוא ישב עקוד מול האיש.
"מר נפוליאון בונפרטה, אני שמח כל כך לפגוש אותך", הותזו המילים בתיעוב גס מבין שפתיו של האיש, פניו חייכו באכזריות: "נעים להכיר, וילם הראשון, מלך הולנד!", הוא הושיט יד בתיארטליות למרות שידע כי אין באפשרות מי שלפניו להשיב לו יד ללחיצה.

נפוליאון איבד לרגע את לשונו. הייתה זו הפתעה בשבילו שיראה את האדם ששמע עליו רבות, מתייצב מול עיניו בגודל טבעי. אך הוא התעשת במהירות והרים אל האיש מבט מלא בוז. "אינך מאיים עלי, כבוד המלך".

וילם הביט בו לרגע קט, ואז אמר: "טוב, חיילים, קחו אותו, הוא גמר כאן".
נפוליאון נלקח משם הלאה והמלך נפנה לדמויות האחרות שעמדו בעיניים פעורות לרווחה לאורך כל מחזה האימים לה היו עדים.

"מי אתם, נערים ומה הנכם עושים כאן?" שאל בהתעניינות כנה.

קוניייה, שהספיק להחזיר אליו מעט מכוחותיו, היה הראשון להגיב: "כבוד המלך, שמי הוא קוניייה או כפי שכינו אותי עד לא מכבר דיימו פושימי קוניייה, נסיך ויורש העצר של מדינת יפן עד לפני חודשיים".

וילם הופתע כהוגן והתקשה להסתיר זאת. "ומה קרה לפני חודשיים, נערי?" ניסה לשדר חמלה.

"הוגליתי", זיק צורב של כאב עמוק ליווה את המילה הבודדת, לא היה קשה להבחין בזאת. "איני מעוניין לדבר על כך כעת, אני רק מבקש אם תוכל לפרוש עלי חסות לזמן הקרוב על מנת שאוכל לשוב לכוחותיי. אהיה אסיר תודה על כך!" התחנן.

המלך הרהר לרגע ארוך, מעביר בעיני רוחו את ההפסד מול הרווח. לבסוף הכריע: "מקובל. אתה מוזמן לצל קורתי בשמחה ובחפץ לב! אדאג לך באופן אישי ותוכל להנות מחסות מלא בזמן הקרוב!" במחשבותיו כבר ראה את מדינת יפן עוברת לרשותו ללא מאמץ והוא התמלא קורת רוח.

מהצד, מרותקים, הביטו יאיר ונחמן בהתרחשויות, ולא הופתעו כשוילם סימן משהו בידו וצמד חיילים שחררו אותם מכבליהם. "ומה אתם עושים כאן? אני מניח שלא הגעתם לצוד דגים, הלא כן?" גיחך המלך ובעיניו תמיהה אמיתית.

נחמן לקח פיקוד: "כבוד המלך וילם הראשון, איננו יכולים לפרט בדבר מעשינו במקום הזה, אך ברצוננו לבקש ממך לקחת גם אותנו תחת חסותך. הגענו לכאן שלא בכוונה, ואנחנו רוצים למצוא את משפחתינו ולהתאחד עימם.

"אין לנו דרך לעשות זאת במצבינו הנוכחי, לכן בקשתינו שתקח אותנו עמך ואני מבטיח להשתדל שרק תרוויח מכך!" גם הוא עצמו לא הבין מאין האומץ שלו, והוא לחש בשקט תודה לבורא עולם.


חצי שנה מאוחר יותר.
אמסטרדם, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה.
ארמון המלוכה.


יאיר ונחמן התארגנו לשינה לאחר היום המתיש שעברו.
אין מה לומר. אמנם הם עובדים כאן די קשה בעבודות שונות במטבח המלכותי, אך מקבלים כל מה שהם צריכים בכבוד ובלי חשבונות. הם חשו כי הגיע הזמן לחשוב על המהלכים הבאים במסע שלהם.

לפני שבוע הודיע להם המלך בפגישתם היומית כי הם צריכים להתכונן לעזוב לטובת המשך דרכם בחיים, והם אכן חשו שהשהייה בארמון מיצתה את עצמה. צריך לפרוש כנפיים ולהמשיך.

מחר הם יעזבו את הארמון לצמיתות ויעברו למקום אחר. הם לא יודעים לאן, אבל סומכים בעיניים עצומות על בורא עולם שינחה אותם בדרכם.

רשרוש קל מכיוון מיטתו של קוניייה הסב את תשומת ליבם.
הנסיך לשעבר ישב על המיטה והביט בהם בעיניים מצועפות. "אתם הולכים?"

"כן", ענה נחמן, "אנחנו עוזבים מחר. נעמת לנו מאד, חבר, אבל ניאלץ להיפרד. החלטנו להמשיך במסע שלנו, וה' יהיה בעזרינו".

דמעה קטנה נשרה מעין הנער שהיה להם לחברה בתקופה האחרונה. הנער שצימאונו לידע לא ידע גבול. הוא נרעד קלות, ננער משרעפיו ואמר: "ידידיי, איני מעוניין להכביד עליכם, אך בקשה אחת יש לי בטרם ניפרד".

נחמן ויאיר הרימו גבה בסקרנות, וקוניייה הטיל את הפצצה:

"אני רוצה להתגייר".
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #17
פרק שמיני - תככים של דרקונים
1815, בייג'ינג
בתוך חומות העיר האסורה בבייג’ינג, תחת מנורות הנייר המפיצות אור רך, הקיסר ג'יאצ'ינג ישב על כס הדרקון, ידיו שלובות במחשבה עמוקה. הערב ירד, אך מוחו סוער וגועש. החדשות שהגיעו מן המערב היו מסעירות—נפוליאון, "הדרקון של אירופה", הובס סופית בקרב ווטרלו. כעת, העולם נכנס לעידן חדש.

"אם אירופה יכולה להכניע את נפוליאון," מלמל הקיסר, "מדוע אנחנו לא יכולים להכריע את יפן?"

הקיסר ג’יאצ’ינג נשען לאחור בכס הדרקון, עיניו מצומצמות בהרהור. החדשות על תבוסת נפוליאון היו חשובות, אך פרט אחד משך את תשומת לבו יותר מכול—שמועה בלתי נתפסת, שלחשה כי אחיו של יורש העצר היפני המיועד לשבת על כס השוגון, הוגלה הרחק מארצו. ולאן? לסנט הלנה. כבר חודשים עמל בקדחתנות על תוכנית כבישה של האוייב היפני, עוקב מקרוב אחר ההתפתחויות באי הבריטי.

לא היה זה צירוף מקרים. האי הנידח, שבלע את נפוליאון, הפך למחסה עבור עוד שליט מודח. האם הבריטים מתכננים משחק כפול? או שמא הם עצמם לא הבינו את חשיבותו של היפני הצעיר שנשלח לגלות?

מאות שנים ניסו הקיסרים הסינים לכפוף את יפן למרותם, אך האי המבודד עמד בפרץ. אפילו המונגולים של קובלאי חאן כשלו בשל סערות הקאמי קאזה. אך כעת, היפנים נמצאים בטלטלה משלהם. השוגון איבד מכוחו, ויש לחשוב היטב כיצד לפעול.

"זה הרגע שלנו," לחש הקיסר ליועצו הראשי, גאו ג’ונגלי. 'אם נניח את ידינו על הנער," לחש הקיסר, "תוכל סין להכתיב את עתידה של יפן."

גאו הנהן. "ויש עוד. נודע לנו שההולנדים מעורבים במזימה. על פי הדיווחים, הסכימו הבריטים להעביר את נפוליאון לידי ההולנדים בתמורה לשליטה פוליטית בכמה משטחי הכתר שלהם. עוד דווח כי בחור יפני ושני נערים שזהותם טרם אומתה הצטרפו אל המלך וילם. כבר חודשים שוהים הם בארמון המלכותי באמסטרדם"

הקיסר עצר בפתאומיות. "מעניין. מי אלו שני הנערים? ברר זאת מייד!! " ציווה הקיסר בסמכותיות אכזרית.

"יטופל!" קד גאו במהירות, שומר על קור רוחו.

"ייתכן כי סוכנים סמויים מטעם הבריטים" מלמל הקיסר לעצמו.

אם זה נכון," המשיך הקיסר בקול רם, "אז ההולנדים מחזיקים בידיהם את המפתח לשליטה על יפן."

גאו קד קידה עמוקה. "הוד מלכותך, ישנן שמועות כי ההולנדים מעוניינים לשלח את נפוליאון ליפן. עלינו לפעול בזהירות. הרוחות באוקיינוס הפילו רבים לפנינו. אך אולי כעת, עם תבוסת נפוליאון, גם השמש של יפן תוכל לשקוע בצל הקיסרות שלנו."

הקיסר חייך קלות. "נראה שכולם מנסים לשחק את המשחק שלהם. אבל הם שכחו שאנחנו המאסטרים האמיתיים של האסטרטגיה."

גאו ג'ונגלי הרים גבה, חושב במהירות. "נשלח משלחת במסווה של סוחרים. ההולנדים אינם מצפים לנוכחותנו שם."

"לא," אמר הקיסר. "עלינו לפעול בזהירות רבה יותר. נשלח שליחים סמויים, אולי אפילו נשתמש בפיראטים מקומיים כדי להעביר את הנער אלינו. הוא לא חייב לדעת מי אנחנו. אך כשהוא ינחת על אדמתנו, נהפוך אותו לנסיך בחצרנו—ונשתול בו את הזרעים הנכונים."

גאו קד קלות, מאשר את התוכנית.

"אם ההולנדים חותרים להשפעה ביפן, עלינו להקדים אותם." חייך ברשעות הקיסר.

"שבוע הבא התייצב כאן לדווח לי בדבר הנערים. ברר כל שניתן. אם חשיבותם רבה, נאלץ להביאם לכאן גם כן"

הרוח נשבה בחלונות הארמון, מניעה את הווילונות האדומים-זהובים. הקיסר ידע שהעולם נמצא בשינוי עמוק—וזה בדיוק הזמן בו האימפריה הסינית חייבת לפעול.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
פרק 9 - לילה מכריע

שעת לילה מאוחרת. הספינה ההולנדית חצתה את המים השחורים, הגלים הכו בדפנותיה בקצב אחיד, כמעט מהפנט. קונייה עמד בחדרו, מביט בהשתקפותו במראה הקטנה. הוא נראה שונה כל כך—חולצה דקה ומכנסיים מערביים במקום הקימונו המסורבל. לרגע גיחך לעצמו.

מה היה אביו אומר לו עכשיו, אילו ראה אותו כך?

אבל המחשבה על אביו גרמה לו לחדול מחיוכו באחת. זה הזכיר לו את המצב המסובך שבו הוא נמצא. מצד אחד, ההולנדים שלקחו אותו תחת חסותם, אך גם הם, כמו אחרים, רק מחפשים דרך לנצל את חולשתה של יפן. ומצד שני, יפן עצמה—המולדת שגירשה אותו, שהתכחשה לו.

אולי כל זה סימן שעליו פשוט לברוח מהכול? להתרחק מן המלחמות והפוליטיקה, ללכת אל קהילה יהודית ולהתגייר. הוא דיבר על כך לא מעט במהלך היומיים האחרונים, כמעט לכל מי שהיה מוכן לשמוע. זה לא היה רעיון חולף—הוא באמת רצה את זה.

האוויר בחדר היה דחוס. הוא יצא אל הסיפון, שם נשם עמוקות את הריח המלוח של הים. החושך היה מוחלט מלבד כמה כוכבים בודדים שהבהבו מעל. הוא הביט בהם, מבקש למצוא בהם תשובה לשאלותיו, כשלפתע שמע תנועה לצידו. הוא הפנה את מבטו וראה את הנער היהודי שלא הצליח להגות את שמו נהמן, שפנה אליו בנחמדות "מה שלומך?"

קונייה החזיר את מבטו לים וענה "תודה לאלוקים, הכל בסדר ומה אתך?"

נחמן העווה את פניו. קונייה שם לב לזה ושאל "אמרתי משהו לא בסדר?" שניהם תקשרו בהולנדית אך עבור קונייה זו לא הייתה שפת אמו, הוא חשש שמשהו בתרגום לא עבר לא נכון.

"סתם" מלמל נחמן לתוך הזקן שעדיין לא גדל לא "ברחתי מהעיירה היהודית בשביל לא לשמוע את צמד המילים האלו אבל זה פוגש אותי בכל מקום"

קוניה הסתכל עליו בחוסר הבנה ואז הבין. כשהבין נתן בנחמן מבט כזה שגרם לנחמן לשאול מיד "מה? למה אתה מסתכל עלי ככה?"

קונייה הוריד את מבטו מנחמן ואמר "היית נראה לי אדם חכם, אבל מה שאמרת מקודם מתאים דווקא לאדם מהסוג השני להגיד" קונייה הפסיק לרגע כחושב ואז המשיך "אתה יודע שאחת מהסיבות שגרמו לגירושי מיפן הייתה הברחת ספרי דת, אלו לא היו סתם ספרי דת זה היו ספרים של יהודים, התמכרתי לזה הייתי יושב וקורא אותם שעות, אתה יודע" המשיך קונייה "קראתי מלא ספרי הוגי דעות מכל הזמנים והתרבויות אבל זה" הוא הפסיק בחדות ושאל את נחמן "איך אפשר לברוח מזה?"

נחמן פתח את פיו בשביל לענות לו אך שני חיילים הולנדיים נעמדו מאחוריהם ופנו לקונייה "הוד מלכותו, המלך וילם מעוניין לשוחח אתך, התלווה אלינו בבקשה"

בשעה כזו?! נחמן הסתכל עליהם בסקרנות בעוד קונייה משך כתפיים. שיגעונות של בעלי שררה, הוא מכיר את זה מהבית.

בחיוך מאולץ הוא פסע בעקבות החיילים.
כשהגיעו לחדרו של המלך וילם נתנו החיילים לקונייה את הכבוד להיכנס הראשון. ומה שראה זעזע אותו.

מלך הולנד יושב כפות ומעולף בכיסאו.

מולו יושב נפוליאון גם כפות ומעולף.

ומסביבם כל השומרים מוטלים על הרצפה. מבט ראשון שהעביר קונייה עזר לו להבין שהם מתים כולם.

'כנראה שהם היו באמצע פגישה' חשב קונייה 'ואז התוקף ---'

קונייה הרים את מבטו. ליד כסאו של וילם עמדו שני אנשים עם מסיכות מוכרות. אוהו כמה מוכרות. מוכרות עד כאב. מסיכות הפנים של אומני הלחימה בראשותו של הקיסר הסיני.

"הנסיך קונייה" פנה אליו בעל המסכה השחורה "הרוחות לוחשות שהנסיך המפורסם קונייה גורש ממעמדו ומיפן ורוצה להצטרף לעם היהודי" בעל המסכה היטה את ראשו לאחור ופרץ בצחוק.

קונייה חיכה להמשך. הוא לא שאל מאיפה הם יודעים. הסינים נמצאים בכל מקום וחולמים שנים לכבוש את יפן עד הסוף.

בעל המסכה נרגע והמשיך "הקיסר אמר לי להציע לך שני אפשרויות"

אפשרות ראשונה: אנו נוסעים עכשיו ליפן. אביך חלש ומריבות פנימיות ברחבי יפן רק מחלישות אותו עוד יותר, כשאנו נגיע ליפן היא כבר תהיה כבושה ע"י צבא הקיסר.

אם תחליט לבוא איתנו תוכל להיות סגן שליט יפן הסיני"

בעל המסכה השחורה הפסיק ולגם מעט מים ובעל המסיכה האדומה המשיך אותו "אפשרות שנייה היא: כמו שאמר מפקדי אנו מפליגים ליפן. הדרך ליפן עוברת באוקיינוס האטלנטי סובבת את אמריקה מצידה הדרומי ומשם לאוקיינוס השקט וליפן"

בעל המסכה האדומה הסתכל עליו כבוחן לראות מה יגיב ואז המשיך "אנו נביא לך סירה קטנה סמוך לחופי אמריקה הדרומית ושם תישאר. רחוק מיפן. רחוק מסין. רחוק מהולנד. אך" החייל הסיני הרים את קולו באזהרה "אם תיראה על אדמות אירופה או אסיה עוד פעם אחת – תומת!!"

"אתה צריך להודיע לנו על בחירתך בתוך יומיים מעכשיו. צא!"

קונייה הנהן. קד קידה קטנה כמקובל ויצא לכיוון חדרו.

הוא התיישב על המיטה ההולנדית השונה כל כך ממה שרגיל. מחשבות התרוצצו במוחו במהירות.
דפיקה עדינה העירה אותו משערפיו.

הוא קם ופתח את הדלת. תוהה לעצמו מה עוד ייקרה הלילה הזה.

בפתח הדלת עמד נחמן.

הוא הכניס אותו וסגר את הדלת. נחמן נעמד קרוב קרוב לקונייה ולחש לו "שמעתי הכול. הייתי מאחורי הדלת"

הוא התרחק מעט ואמר "עצתי לך היא: באמריקה אין בנמצא קהילה יהודית, באירופה ובאסיה אתה לא יכול לדרוך, המקום היחיד שאתה יכול ללכת לשם זה אפריקה. בצפון אפריקה יש הרבה קהילות יהודיות, שם תוכל להשתקע ולהתגייר כאוות נפשך, אבל" נחמן עצר לרגע ואז המשיך "לדעתי זה יהיה הדבר הטיפשי ביותר שתעשה. מניסיון"

אור ניצת בעיניו של קונייה והוא אמר "תודה רבה נחמן" ואז נכבה כששאל "אבל איפה זה אפריקה ואיך אגיע לשם בכלל??"
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים המרחף האחרון
שנת 3832

ליל האלטייר ירד על ממלכת ארוליאן כמו חלום שנרקם בשקט, תחת שמיים זרועים כוכבים רכים, מנצנצים כאבקת זהב על שמיכת קטיפה כחולה.
העיר נפרשה מתחתם, עטופה באור רך, והרחובות התמלאו בגלים של צחוק, תנועה, ונצנוצי כנפיים מרהיבות.
בני ארוליאן זרמו אל תוך הלילה כמו נהר של גאווה ושמחה, לבושים בגלימות צבעוניות, נושאים על גבם את המתנה שניתנה רק להם – היכולת לקרוא לרוח ולהתרומם ממנה.
זה לא היה רק חג.
זה היה טקס של זהות, הדהוד עתיק של היסטוריה שנשמרה לא באבנים – אלא באוויר עצמו.
הרחובות רטטו מצבעים עזים – נוצות זוהרות, דגלים שהתנופפו באור הלפידים, וצלילים של תופי רוח שהרעידו את הנשמה.
צינורות אוויר פלטו מנגינות שחדרו ללב כמו לחש ישן, בעוד הרוח עצמה נראתה כאילו משתתפת, משחקת בין המבנים, עוטפת את כולם בתחושת שייכות עמוקה.

אלותיר בנו השני של הקסטורין עמד במרפסת העליונה של הארמון המלכותי, ביחד עם שני חבריו פרליוט וטרקין, מביט על ההמולה שמתחת.

"אני אומר לכם, אם היינו מנצלים את הארוהל (היכולת לעוף, ארולית) יותר, היינו יכולים לכבוש את כל העולם," הכריז פרליוט בהתלהבות, מנופף במתקן מוזר שנראה כמו כנף מכנית.

"או לפחות לשבור לעצמנו כמה עצמות," השיב טרקין ביובש, מביט בחשדנות על ההמצאה. "מה זה בכלל, פרליוט?"


"זה 'מעיף עזר'," הסביר פרליוט, מניף את המתקן. "כשאתה מנפנף בו, הוא מייצר זרמי רוח שמחזקים את התעופה שלך."

"או דוחפים אותך לתוך קיר," מלמל טרקין, נאנח.

"אתה פשוט לא מבין גאונות," השיב פרליוט בזעף. "אלותיר, אתה מבין, נכון? תראה איך זה מתוחכם!"

אלותיר, שישב מעט בצד, הביט בכיכר ולא ענה מיד. פניו היו מהורהרות, עיניו עוקבות אחרי תנועות ההמון. לבסוף השיב בקול שקט: "פרליוט, זה נחמד. אבל לפעמים עדיף לתת לרוח לעשות את שלה."

"אתה תמיד כזה פילוסוף," גיחך פרליוט. "אבל אתה יודע מה? אתה תראה, יום אחד כולם ישתמשו בזה."

טרקין חייך קלות. "אם הם ישרדו את הניסיון הראשון," אמר בחיוך רחב, "אני כבר יכול לדמיין את כל המהומה כשהם ינסו לעוף עם זה בפעם הראשונה."

לצד הקבוצה עמד לוריאן, האח הצעיר של אלותיר. הוא נשען על המעקה באלגנטיות, מבטו נעוץ בהמון המשתולל ברחובות. כששמע את דו השיח שהתנהל בין אחיו הגדול ממנו בשנה לבין חבריו, נשען מעט קדימה, מבלי להוציא מילה. חיוך קל, כמעט בלתי מורגש, שיחק בזווית פיו. עיניו, שהיו ממוקדות בהמון ובסיטואציה, לא עברו בין הדוברים, אלא נותרו ממוקדות במראה הרחובות המשתוללים סביבם. עמידתו הייתה אלגנטית אך לא מתאמצת, וכל תנועה שלו שידרה ביטחון שקט.

בכיכר המרכזית, הבמה הגדולה נצצה באור יקרות. המרחף הנצחי, המלך שלא מת, עמד במרכז הבמה, כנפיו פרושות באצילות מרשימה. לצידו עמדו הקסטורין, (שומר הממלכה, ארולית) המלך הזמני, וקלדיר – הקריס ולטאר (חוד הרוח, ארולית), יורש העצר.

"עמי האהוב," פתח המרחף הנצחי בקולו הרם והעמוק, "על כנפי הרוח נבראנו, ועל כנפי הרוח נמריא. חג האלטייר הוא לא רק חגיגת כוחנו – הוא עדות לזהותנו ולגאוותנו. לעולם נישאר גאים בכוחנו הייחודי."

ההמון הריע, וקריאות שמחה מילאו את האוויר.

"זה כאילו הוא אומר את אותו הנאום בכל שנה," מלמל טרקין, נשען לאחור.

"אתה בטוח שזה לא אותו נאום בדיוק?" הוסיף פרליוט. "אולי יש לו קלף מוכן."

"שתקו," אמר אלותיר בשקט אך בנחישות. "זה אולי קלישאה, אבל זאת האמת."

רגע אחרי סיום הנאום, אור מסנוור הבהיק על הבמה. הרוח, שתמיד נשאה את בני ארוליאן, נדמתה בבת אחת. כשהאור נמוג, המרחף הנצחי נעלם.

האווירה בכיכר השתנתה מיד. קולות צעקה החלו להישמע, וההמון החל להידחק בבהלה.

"מה קרה? איפה הוא?" נשמעה זעקה מתוך ההמון.

"זה לא יכול להיות אמיתי!" קראה אישה מבוגרת.

העיר, שבשעה האחרונה הייתה מלאת חיים, הפכה למערבולת של בלבול, פחד וזעם.

טרקין קפץ על רגליו, ידו נשלחת באופן אינסטינקטיבי אל פגיונו. "מישהו תכנן את זה," אמר, קולו חד כפלדה.

פרליוט, שהחוויר, מלמל: "אבל... איך אפשר לחטוף אותו? הוא בלתי פגיע! זה המרחף הנצחי!"

אלותיר נעמד, פניו נותרו שקטות אך עיניו דיברו. הוא הביט בשמיים שהפכו אפלים יותר מאי פעם, ואז על הבמה הריקה. הוא לא אמר מילה.

לוריאן צעד קדימה לעבר המעקה, מתבונן בריכוז בהמון המבוהל. "צריך להחזיר את הסדר," אמר בקול יציב. "אנחנו לא יכולים לאפשר לפאניקה להשתלט."

הקסטורין נעמד במרכז הבמה, פניו קשות ועיניו בוערות. "שקט!" קולו בקע מעל ההמולה, והקהל השתתק בהדרגה.

"בני ארוליאן," אמר בקול יציב אך כבד, "זהו רגע קשה עבור כולנו. אך עלינו להישאר חזקים ומאוחדים. אנו נגלה מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה, ונעשה כל שביכולתנו להשיב את מלכנו."

אלותיר שהסתכל היטב לתוך עיני אביו - יכול לראות את הבלבול שהשתכן שם.

לוריאן הביט סביבו, גופו זקוף, אך ידיו אחזו במעקה חזק יותר משנראה לעין. עיניו סרקו את ההמון כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיהם, לחפש תשובות שאולי כבר היו שם.

הכיכר השתתקה, כמו עוצרת את נשימתה. קולות ההמונים דעכו בהדרגה, ומעליהם נשמע רק הרחש החלש של הרוח, שנשאה תחושה של שינוי עמוק ולא מוכר. הבמה נותרה ריקה, והתחושה באוויר הפכה כבדה ומאיימת.

אלותיר שעמד רכון על מעקה המרפסת הביט אל הבמה השוממה. עיניו חלפו בין הדמויות שסביבו: הקסטורין, שנראה כאבן קפואה במקום, אחיו קלדיר, שנשימתו נקטעה, וההמון, שעמד מבולבל וחסר אונים. הוא לא אמר דבר. שתיקתו הייתה עמוקה ומכאיבה, כאילו המילים עצמן איבדו ממשמעותן.

"זה קרה. הוא באמת נעלם," לחש טרקין. עיניו התרוצצו סביב, ידו על ניצב חרבו, כאילו מחפש אויב בלתי נראה. "המלך הנצחי... איך זה ייתכן?"

פרליוט, שניסה לשמור על חזות קלילה, נכשל הפעם. "הוא לא היה אמור להיעלם," מלמל. "הוא... הוא נצחי. אתם יודעים... נצחי."

עמם קיים כבר שלושת אלפים ושמונה מאות שנה וכמספר הזמן שעמם קיים כך גם מספר חייו של המרחף הנצחי - האירופיר אולר.

הרוח נשבה לפתע, חזקה יותר, סוחפת נוצות קלות ומעיפה אבק באוויר. היא נשאה עמה תחושה של פרידה, אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אלותיר נותר דומם. מבטו נדד מהשמיים הקודרים אל הקרקע שמתחתיו, כאילו מנסה לקלוט את מה שהשתנה, את מה שלא היה אפשר להחזיר.

הוא לא אמר דבר. עיניו חיפשו בין הקהל, כמתבונן במציאות חדשה.
הוא שתק.
ולפעמים, זה אומר יותר מהכול.





אוקיי זה סיפור שכבר הרבה זמן מתבשל אצלי,
חשבתי שהגיע הזמן להוציא אותו קצת לאור – לשתף, לראות איך זה פוגש אחרים.
אם בא לכם לקרוא – אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים. כל תגובה (ובעיקר ביקורות) תתקבל בשמחה🤗
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
סיפור היסטורי המשלב מתח ורגש.
ואם אתם אוהבים שילובים (כמוני), אתם מוזמנים לקרוא ולהעיר (אפשר גם להחמיא:)).


פרולוג

החום של סוואנת אפריקה העיק עליי כמשא כבד כמעט כמו הפחד שחלחל כנוזל דביק ומעלה זיעה. מנסה להתחזק, לסגור שפתיים בכוח. להתקרר מן החום הנורא שגורם לפחד מצמית. אפילו שאם הייתי מפחד ממש לא הייתי מרגיש בחום בכלל.

צועד בין בקתות החמר והקש, משקפים מראה לח. עובר תחת מבטיהם השותקים של הלוחמים כהי העור ועזי המבט. משגרים מבטים מקפיאים שבכח קפאונם אפשר לשכוח לרגע מן החום.

אבל רק לרגע.

כמה חדורי מבע עז וחסונים כמו עץ בערבה ליוו אותי אל פתח המבנה הגדול מכולם. ריח חריף של עורות מעובדים ועשן מדורות הכה באפי כשחציתי את סף הדלת החשוך. הפעם לא הרגשתי בחום. מתפלל בלחש להצלחתי. נמס. העיניים עצומות. אני לא צדיק. אני לא.

ראש השבט יושב על כס עץ מגולף, פניו חרושות קמטים עמוקים ועיניו הקרות, נטולות כל שמץ של רחמים, נועצות בי מבט קר כאילו הייתי טרף ולא אורח שהוזמן בדברו.

בולע רוק. מתפלל. רוצה לצאת מזה בשלום. להיות טוב יותר.

נענע קם מכיסא העץ המגולף, תנועותיו איטיות ומדודות כמו של טורף שאינו ממהר. הוא לא הסתכל ישירות אלא נעמד בפתח האוהל, צופה אל האופק המאובק. "התקרב, איש המערב," אמר בקול עמוק שרעד בחלל החדר. "אתה רואה בדרכים מרחב פתוח, אך בעיניי – כל שביל מוביל בסופו של דבר אליי."

הפחד זוחל בתוכי. גוש קרח קפוא שמניס את החום הבוער. מנסה להתחזק. מתפלל.

הוא הסתובב בחדות, גלימתו הכבדה משמיעה רשרוש יבש על רצפת האדמה. "האדמה הזו אינה מקבלת אורחים, היא מקבלת רק שותפים או זרים שאיבדו את דרכם לעד." הוא צעד צעד אחד קדימה, נכנס כמו אל תוך הקיפאון והמורא ממנו, מבטו חודר ומקפיא. "יש לך כישרון שאין לאנשיי, וזה הופך אותך לחלק מהניצחון שלי. הדרך חזרה למערב נסגרה מאחוריך ברגע שנכנסת לכאן."

נענע הניח יד כבדה על שולחן עץ קטן שעליו היו מונחים מספר אבנים צבעוניות, מסודרות במבנה שנראה כמו מפה. הוא הזיז אבן שחורה אחת הצידה בתנועה פסקנית.

"אני רוצה שתחדור אל לב המועצות שלהם," המשיך, והפעם קולו היה נמוך, כמעט לחישה מאיימת. "אנשיי מוכרים מדי; הפנים שלהם צרובות בזיכרון האויב, אבל אתה – אתה דף חלק." הוא הרים את אחת האבנים ובחן אותה מול האור הקלוש. "עבורם, אתה רק נווד שמחפש מסחר, וזהו השריון הטוב ביותר שתוכל לעטות."

הוא הניח את האבן בחוזקה חזרה על השולחן, צליל נקישה עמום הדהד בחדר. "אל תביא לי סיפורי גבורה, הבא לי חולשות. אני צריך לדעת מי מהמנהיגים שלהם חולה, אילו בריתות הן מילים ריקות, ומצא את הנתיב שדרכו הם מעבירים את הבקר. כשנשתלט עליו, הם יתחננו להצטרף אליי כדי לא לגווע ברעב."

הוא חזר והתיישב על כיסאו, נשען לאחור ושלב את ידיו, משאיר שתיקה כבדה.

סמיכה.

הקרח אט אט מפשיר, משאיר לי מראה סדוק. לא יודע מה לומר.


אשמח להערות והארות.
וכן אשמח לדעת האם להמשיך את הסיפור.
שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.
1766386261582.png


פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---


בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה