סיפור בהמשכים סערת הרבעים

[שירת הכוכבים]

העולם היה נראה לו אפרורי מעט.
הכל סביב דהה. הצמחים, העצים, החולות, השמיים.
אליאב דהר על הסְקִיטוֹ שלו, עיניו מכווצות קלות. הוא ייסר את עצמו כבר הרבה זמן, אבל הוא לא מצליח עדיין להפסיק, למרות שאיש השקט רמז לו להרפות כבר מספר פעמים.
הוא היה מוותר על הפעולה האחרונה שלו. הוא היה רוצה שלא ללכת אל בני משפחתו של הנער. אבל... מצד שני, זה כן מגיע להם. הם הקריבו הרבה, יותר מדי.
עיניו של אליאב הושפלו אל צווארו של הסקיטו שלו. מה עכשיו?
נראה שנצפית לו משימה ארוכה במיוחד יחד עם דן, הוא מקווה שזו המשימה האחרונה. זו שאחריה איש כבר לא יצטרך לצאת למשימה---
גם כשהיה בן שבע עשרה חשב כך. גם אז הוא חשב, נערון תמים, שהוא יצליח. בתור תינוק, שְׁרָגְאֵל לא עמד בראשה של הרשימה. רק אחרי לפחות שלושה מקרים מצערים, הוא ניצב שם.
והוא, הוא היה צריך לעשות מאמצים. להשתדל. לכל הפחות למהר יותר, או...
הייתה עוד אפשרות. אפשרות אחרת. הוא היה מודע לה, אבל חשב שזה יהיה מוזר לגשת אל הנער ולשוחח איתו על כך. למה חשב זאת, בכלל? איזה טיפש שהוא. הוא היה צריך לעשות זאת, הרי הנער נמנה על המאמינים. הוא ידע זאת בפירוש.
אם רק היה אומר לו... אם רק היה משוחח איתו. מסביר לו שאסור להתייאש, שאלוקים יכול לעשות ניסים... אולי הוא היה פותח פתח. אולי הנער היה נמצא היום בעולם הזה, והוא עצמו- שקוע בתכנונים מעשיים יותר.
אבל הוא לא עשה זאת. חשב, בסכלות, שזה יכול גם לא לעזור. שאסור לו לבזבז זמן, ועליו לצאת מידית אל ההר הלבן...
אולי היה כדאי שהיה שולח מישהו אחר אל הנער. הרי זה לא אמור להיות דבר ארוך בכלל. אם רק היה מתייעץ, אם רק היה חושב...
אליאב נשך את שפתו. די. הוא צריך להפסיק לחשוב על מה היה קורה אילו.
'אתה לא הראשון' אמר לו איש השקט, וצדק. הוא באמת לא הראשון. אבל... הוא חשב שיצליח. וגם אם לא יצליח- הוא לא חשב שזה ייגמר באופן טרגי כל כך!
הסְקִיטוֹ האט פתאום, ואליאב התנער. מישהו גנח במרחק מה ממנו.
עיניו של אליאב שוטטו סביב, מאיפה מגיע הקול?
הוא נעצר על מספר סלעים משמאלו. דמות שכבה שם, בסמוך אליהם, נעה מעט. גונחת.
אליאב עצר את הסְקִיטוֹ, וירד ממנו באיטיות.
"אני-" האיש הרים את ראשו מן האדמה, ואחר שמט אותו בחזרה.
"אתה צריך עזרה?" התעניין אליאב בקול שקט, מתכופף אל האיש. הוא שכב בתנוחה מוזרה מאוד, והגלימה שלו הייתה מוכתמת בדם.
"אני נפצעתי" האיש נרעד בפתאומיות, וקולו החלוש גווע.
אליאב בחן את גודלו של הכתם. "אני שם לב. ממה זה קרה? ואיפה... אתה רכבת על בהמה?".
"רכבתי. כן" דיבורו של האיש איטי וקטוע, "נפלתי. החברים... המשיכו, עסוקים. אמרו שאני מת תכף".
אליאב הזדעזע מן האדישות. אנשים היו כאן, עם הפצוע הזה. רכבו איתו. הוא חבר שלהם, אם לשפוט לפי דבריו של הפצוע, והם פשוט המשיכו הלאה באכזריות קרה. איך עושים דבר כזה?
חיוך מריר סדק את שפתיו, אבא יודע איך.
"אני אנסה לטפל בך" אליאב הסיר את הגלימה בזהירות, ואחר הפך את האיש באיטיות. נראה שהוא נפצע גם בגב וגם בבטן. או אולי במקומות נוספים? "הבהמה השתוללה?".
"כן" האיש גנח, וגופו נרעד שוב. "אני חושב... הרגל. נשברה".
אליאב חשק שפתיים, וניסה לעצור את דמו של האיש באמצעות הגלימה. "לפני כמה זמן בערך נפלת?" שאל בענייניות מזויפת, והתרגז מעט על היותו רגשן יתר על מידה.
"כמה... שעות" האיש רעד, והרים את ראשו בזהירות. עיניו בחנו את אליאב קצרות, בטרם ראשו נשמט בחזרה אל הקרקע. "אתה... משם".
אליאב הופתע מעט, תוך כדי שהתעסק בחבישת פצעיו של האיש באמצעות בד מיותר שנמצא בתרמילו. "מה הכוונה 'משם'?" הוא בירר, על אף ששיער שהאיש אכן זיהה את בגדיו. הוא הבין שהוא מבית האבן. כלומר, הוא מכיר את המקום, שמע עליו או התעניין אודותיו. כך או כך, להכחיש יהיה מיותר.
"אתה... של איש השקט" יפחה חנוקה נפלטה מפיו של האיש, "אני... צריך להגיד. להזהיר. אני... אני הייתי רשע, אבל... אני מת. אני צריך... להתוודות".
המטען הקשה של המילים בלבל את אליאב לרגע ארוך, בו הוא ניסה להפריד בין המשמעות המילולית של הדברים לבין המשמעות הכללית.
יש לאיש מידע כלשהו. זה נעשה ברור לו מאוד. אבל האיש תכף ימות פה, בידיו. ויותר הוא לא יידע מהו המידע, לעולם.

....

 

[שירת הכוכבים]

אשמח לביקורת.
בעיקר אשמח לדעת האם מחשבותיו של מאנריאל הגיוניות, או שזה נשמע מאולץ ומטופש מדי.

 

[תמרוז]

רק עכשיו קראתי את הסיפור, הכל ברצף.
דבר ראשון- הסיפור מדהים! כתוב יפה וקולח, מענין, מרתק, הוא מזכיר לי קצת את סלמנדרה, ואת להי נאאר.
בהתחלה חשבתי שהמחשבות של מאנריאל מאולצות, אבל כשהוא חשב על מה שאמא שלו אמרה לו, זה נשמע מתקבל על הדעת.
אליאב חושב הרבה על שרגאל ומתחרט הרבה על מה שעשה, בעוד שזה היה נראה ארוע לא חשוב, ולא מובן כ"כ.
בפרק האחרון שכתוב על הפצוע, אני לא יודעת אם פצוע ששוכב בשמש כמה שעות (על סף מוות?) יכול לדבר ולתקשר ולהרים את הראש.
אבל בכללי, הכתיבה יפה ומרתקת.

 

[אלישבע קיי]

את כותבת ממש טוב!
המעלה הגדולה של הסיפורשלך - היא היצירתיות!
את מפתיעה המון, ויוצרת בנו עניין ומתח, באופן שמחבר אותי אישית לסיפור.
מאיפה הרעיונות המטורפים?
זה ז'אנר שפחות מצוי אצלינו לצערי, ואני מתמוגגת מכל פרק מחדש.
תודה על זה!

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, בעיר ליאשאר, ובדרך ביאלוג.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

עיר
דארגמיאל: בחור בן שמונה עשרה, אסופי. נשוי לשילאה ומתגורר יחד עם הוריו של אשתו ואחיה באותו הבית. יש לו בן יחיד בשם אביאל, שנלקח אל בית המרפא בעקבות חולי. הוא מאשים את עצמו בחוליו של בנו.
שילאה: אשתו של דארגמיאל. אחותם של אנמיג ואורדיאן.
אביאל: בנם התינוק של דארגמיאל ושילאה. נלקח אל בית המרפא.
הרופא לוטמו: רופא מסתורי ששמו הוזכר בהקשר למגפת התינוקות שבעיר.

פרק 39
כמה קרני שמש בודדות חדרו דרך החלון המוגף.
הן ליטפו את פני החדר, חושפות מעט את צבעם של המצעים, הרהיטים והקירות.
סַאנְדְמִיאֵל סיים לארגן את דבריו בחזרה אל תוך אחד השקים. הוא רוצה לצאת מוקדם בבוקר, כדי להספיק כמה שיותר עד שיחשיך. הוא אינו יודע מה ממתין לו בהמשך, אבל את המפה הוא כבר סקר. לפני חישוביו, הוא כבר קרוב מאוד ליעד.
הוא הניח את השקים כולם על המיטה, ויצא מהחדר. לפי הקולות ששמע, נדמה שמארחיו כבר ערים. הגיוני, אחרי הכל הם בני כפר. אבל הם מבוגרים מאוד, והסיכוי שאחד מהם עובד- נמוך.
בחדר הגדול, שמשמש כמטבח, חדר כניסה וסלון בו זמנית- עמד הזקן בסמוך לשולחן, מתפלל. הזקנה עמדה בסמוך לכלי המטבח, והסתובבה ברגע בו השמיע רחש. "אורח חרוץ".
סַאנְדְמִיאֵל נבוך מעט. "אני רוצה לצאת בקרוב".
"לאן אתה ממהר כל כך?" תמהה הזקנה, "אה, אמא שלך חולה. טוב, בסדר. אבל קודם כדאי שתתפלל. אה, ותאכל גם ארוחת בוקר. אני מכינה גם לך".
"אין צורך" מחה סַאנְדְמִיאֵל, "אני אתפלל עכשיו ואצא לדרך. אוכל מאוחר יותר".
"אל תגיד לי 'אין צורך' " לִיאַנוּרָה הניפה יד מבטלת, "כבר התחלתי להכין לך, אתה רוצה שאני אזרוק את האוכל? נו, באמת".
סַאנְדְמִיאֵל הסמיק מעט, ונכנס בחזרה אל חדרו. הוא כיווץ את מצחו בריכוז והחל למלמל בשקט את המילים המוכרות.
כשסיים, היה החדר מואר יותר על אף התריסים המוגפים. בחדר החיצוני הזקנה הייתה באמצע לערוך את השולחן, ואילו בעלה ישב שקוע בהרהורים.
"אני צריך להאכיל קודם את הסְקִיטוֹ שלי" סַאנְדְמִיאֵל התקרב בשקט אל השולחן, חש נקיפת מצפון על כך שלא חשב על זה קודם.
פִּיאַנוֹר הרים אליו מבט, "מסרתי אותו בצהריים, כשיצאתי, לאדם שיש ברשותו מכלאה כלשהי. תמורת מספר טְלַארִים בודדים הוא נתן לו גם אוכל ומים. אתה יכול לשבת לאכול איתנו כרגע".
סַאנְדְמִיאֵל נבוך שוב. "אני אשלם" הוא הסב את ראשו לכיוון חדרו, "יש לי".
"אתה אורח שלנו" הגיבה הזקנה בקולה המעשי, "וזה חלק מהאירוח. שב".
סַאנְדְמִיאֵל התיישב באיטיות, והעיף מבט באוכל שעל השולחן. הם לא נראים עניים בכלל. כמות ואיכות האוכל גדולות מן האוכל שהוגש באוהלו שלו, כשארבעה אנשים ותינוק היו אוכלים.
"נו, תאכל כבר" לִיאַנוּרָה מחאה כף אל כף, "אני מחכה. רוצה לשמוע שזה טעים".
סַאנְדְמִיאֵל הנבוך החל לאכול, "תודה רבה, האוכל מאוד טעים" אמר בצייתנות לאחר רגע או שניים.
"בחור מנומס, יופי" הזקנה, סוף סוף, החלה לאכול בעצמה.
בעלה ננער גם הוא מהרהוריו, והחל לאכול גם כן.
בתומה של הארוחה התכוון סַאנְדְמִיאֵל לקום, אך עצר כשסימן לו פִּיאַנוֹר להמתין.
"בסופו של דבר, החלטתי לספר לך משהו" הזקן הסיט את צלחתו הצידה, "מה אתה יודע על התפלגות המושבות?".
סַאנְדְמִיאֵל עפעף. "לא הרבה" אמר בשקט, "מה שכולם יודעים, אני חושב. הייתה שרשרת של אסונות, שכונו אחר כך סערות השְׁחוֹר והמוות".
"ומה קרה אחרי שנגמרו סערות השחור והמוות?" חקר הזקן.
"משהו יסודי השתנה בעולם. לא שאני יודע מה, אבל כך מספרים. נוצרו פתאום מקומות חדשים, מסוכנים. עמק השְׁחוֹר ביניהם. אממ... מה עוד?" סַאנְדְמִיאֵל ניסה לחשוב, "אה, התחילה הנדידה הגדולה".
הזקן הנהן לאישור. "אנשים רבים לא ידעו מה לעשות, הם שהו במצוקה קיומית" עיניו ננעצו בנקודה לא ברורה בתקרת הבית, "אנשים מתו כמו זבובים. בצר להם, הם ניסו לעבור ממקום למקום. אנשים רבים ניסו לחקור את המאורעות, רובם כשלו בכך. חוץ מאחד".
עיניו של סַאנְדְמִיאֵל התרחבו, "מישהו הצליח לפענח את המאורעות?" הוא לחש בתדהמה, "לא שמעתי על כך מעולם".
"אולי כי לא רבים הם אוהביה של האמת" הזקן נאנח, "ואלו שלא אהבו אותה- רדפו אותה, דווקא משום שהיא הייתה האמת, והיא צעקה באוזניהם. אנשים רבים נלחמו על כך, מלחמות של ממש התנהלו בזמנו. אני הייתי צעיר ממש, ילדון בן שתים עשרה אולי... בסיבוב ההוא, ניצח השקר" הוא שתק לרגע, "מדי הרבה פעמים מנצח השקר".
עיניו של סַאנְדְמִיאֵל הושפלו, "מה גילה אותו אחד?".
פִּיאַנוֹר ניתק את עיניו מן התקרה. "אני לא יכול לומר לך" הוא לחש, "אני חושש שהדבר מסוכן, ומלבד זאת- מדובר בעומס מידע, ובעצמי איני יודע את הפרטים כולם. בכל אופן, אותו אחד כינה את עצמו בשם 'הרבע השלם'".
סַאנְדְמִיאֵל כיווץ את עיניו. "זה אוקסימורון" הוא אמר, "זה מכוון?".
"אני לא יודע" הודה הזקן, "ובכל אופן- לא זה העניין. העניין הוא שלפי דבריו, ישנם אנשים שיכולים להועיל לעולם. יש להם אפיון מסוים, אני לא כל כך יודע אותו. אבל הם מחולקים לשתי קבוצות, ולבני אחת מהן- יש עיניים אדומות".
סַאנְדְמִיאֵל לא ציפה למשפט האחרון. "עיניים אדומות?" מבלי משים ידו נשלחה אל עיניו, "אתה רוצה לומר-".
"זה יכול להיות מסוכן" הזקן נראה מבוהל פתאום, "מאוד. שמור על עצמך, בסדר?".
סַאנְדְמִיאֵל הנהן לאט. "בסדר. אתה לא יכול לספר לי עוד שום דבר?" הוא נעץ את עיניו באלו של פִּיאַנוֹר, מכניס תחנונים לקולו.
הזקן השפיל את מבטו. "עליך לדעת, שלא משנה באיזה מצב אתה נמצא והאם הוא חסר סיכוי או לא- תפילה לאלוקים זה הדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות".
גבותיו של סַאנְדְמִיאֵל התרוממו. הוא מתכוון...
עיניים עצומות. הכל נוראי מסביב. ותפילה אחת, קצרה, שמשוגרת מלב מכווץ.
אלו לא היו העיניים העצומות. זו הייתה התפילה.

....

 

[שירת הכוכבים]

השקט השתרר למשך דקות ארוכות.
הרוח נשבה עליהם, קפואה.
דָארְגְמִיאֵל ניער את ידיו עטויות הכפפות, חושב.
שִׁילְאָה השפילה את ראשו אל השלג שתחת רגליהם, דוממת.
"אז זה הרופא לוּטְמוֹ" דָארְגְמִיאֵל מהורהר, "קצת מוזר".
שִׁילְאָה משכה כתף. "זו המציאות, כנראה" היא לחשה, "שאלתי כמה אנשים. כולם אמרו את אותו הדבר".
דָארְגְמִיאֵל הכניס את כפות ידיו אל כיסי מעילו העבה. "השאלה היא מה עושים עם זה עכשיו".
"הולכים אליו" שִׁילְאָה מעשית כמו תמיד, "ומבררים בעדינות את המצב".
דָארְגְמִיאֵל העווה מעט את פיו. "אבל שִׁילְאָה, אנחנו לא ההורים היחידים".
"אם כולם יאמרו זאת- איש לא יעשה דבר" שִׁילְאָה קמה מן הספסל, "אנחנו צריכים לעשות את מה שעלינו לעשות, מבלי להביט על אחרים".
"אבל לא כדאי ללמוד מטעויות שלהם?" דָארְגְמִיאֵל נעץ בה את עיניו התכולות, "היי הגיונית, שִׁילְאָה". הוא קם גם הוא מן הספסל.
היא נשפה. "אז מה אתה מתכוון שנעשה? נשב בחיבוק ידיים כשאַבִיאֵל..." דמעה סוררת זלגה מעיניה, והיא שלחה אצבע עטוית כפפה ומחתה אותה.
דָארְגְמִיאֵל בלע את רוקו, ואחר העיף מבט במבנה בית המרפא. הוא נראה כל כך שליו ותמים מבחוץ. אבל כמה כאב ודמעות אצורים בו... "הכרת שם כמה הורים?".
שִׁילְאָה הביטה בו בתמיהה. כנראה לא הבינה את שינוי הנושא. "קצת. כמה אימהות. למה?".
"אני הכרתי איזה אחד, הוא אבא של התינוק מהחדר הסמוך" דָארְגְמִיאֵל נע לכיוון בית המרפא, ממוקד מטרה.
שִׁילְאָה מיהרה בעקבותיו, "ולכן?".
דָארְגְמִיאֵל עצר. "אפשר לדבר עם כולם" הוא אמר בשקט, "לשאול אותם מה הם יודעים, מה הם ניסו לעשות. איך הם נכשלו. אני מניח שלחלק מן ההורים יהיו תשובות".
שִׁילְאָה הרהרה.
הוא המשיך הלאה, מבלי לבדוק האם היה באה אחריו. בסמוך לחדרו של אַבִיאֵל הוא פגש בגבר מודאג שנע על המרצפות שוב ושוב.
דָארְגְמִיאֵל בלע את רוקו, ופנה אליו בשקט. "שלום לך".
הגבר הרים עיניים, "שלום" הוא השיב, ובקולו שמע דָארְגְמִיאֵל גוון בו לא נתקל הרבה.
באותו הרגע הוא ידע שהגבר הזה, הוא דרכו אל הרופא לוּטְמוֹ, שכעת כבר לא כל כך אלמוני ומסתורי בעיניו.

....

 

[פניני ריין]

אין לי זמן לכתוב תגובה ארוכה, אז רק וואו. עוקבת אחרי הסיפור כבר מהתחלה, ולא מתאכזבת.
הפרק האחרון על סַאנְדְמִיאֵל ממש קפץ דרגה, סוף סוף להכיר גיבורים נחמדים, רגילים ועם אופי נוח. שלא יודעים כל דבר. אפילו אם בלי ידיעתם הם שייכים לקבוצה מסתורית שיכולה להועיל לעולם.
(אגב, קצת קיטשי בעיניי שהזקן יודע הכל ולא מספר לו. גם אם הקוראים עדיין לא צריכים לדעת, מוזר לי שסנדמיאל לא התעקש והזקן לא רצה לספר. "מסוכן" נשמע קצת כמו תירוץ. למרות שהסיפור עד עכשיו סיפר בשקיפות מלאה על כל מחשבותיו של סַאנְדְמִיאֵל, אולי כן כדאי שהזקן יספר לסנדמיאל משהו בלי שהקוראים ידעו. אפשר גם לערוך את הסיפור, שהזקן לא ידע הכל)

ניחוש קטן-איש השקט קשור לרבע השלם? וזה הסיבה לשם של הסיפור?
נ.ב. המושג רבע שלם מוכר לי קצת, אני מקווה שמהתפריט של קצביה/ ספר חשבון/ סיפורי צדיקים ולא מקומיקס כלשהו. התבססת על רעיון מוכר?
נ.ב. שני: כל הכבוד על ההתמדה. כבר הרבה פעמים חשבתי שהתייאשת מהסיפור אבל בסוף לא, הוא כאן והוא ממשיך... מאחלת לך (או לנו) שתצליחי להגיע לסוף.

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו.
אנאוטה: אשתו של סאנדמיאל. נותרה עם התינוק ועם חמותה לבד במאהל.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך, אך שם הוא הסתבך עם חברים ועם גיסו של צפנאל.
צפנאל: אחד מאחיו הגדולים של סאנדמיאל, בן עשרים ושתיים. נשוי ומתגורר במאהל הסמוך לזה בו מתגורר סאנדמיאל. אחיו של סאנדמיאל מאמא אחרת. הסכים לקחת את מאנריאל אל אוהלו.
מתנאל: אחד מאחיו הגדולים של סאנדמיאל, בן עשרים. נשוי ומתגורר במאהל הסמוך לזה בו מתגורר סאנדמיאל. אחיו של סאנדמיאל מאמא אחרת. לקח את מאנריאל אל המאהל שלו.
אימו של מאנריאל: חולה מאוד במחלה קשה.

שטחי אחוזות
גאטסאם: בעל האחוזה. הוא פגש את ליאם באירוע, ולאחר מכן הם נפגשו בביתו ליאם. ליאם סיפר לו על איש השקט, ולאחר מכן לקח אותו אל ספרייה בתוך ארמונו. משם הוא לקח כמות מכובדת של ספרים.
מיאמארי: אשתו של גאטסאם, חזרה ממסע ארוך.
שינאר: גיסו של גאטסאם, אחיה של מיאמארי.

ליאם: בעל אחוזה עשירה מאוד, מנהל אותה לבדו. פגש את ליאם, סיפר לו על חבורת אנשים מסוכנת והעניק לו ספרים בהם מוזכר מידע עליהם.

פרק 40
עבר
התאורה בחדר הייתה מורכבת בעיקר מנרות שעווה.
הם ניצבו בכל מקום אפשרי: הוכנסו אל מתקנים המחוברים לקירות, השתלשלו מהתקרה כחלק מהנברשת הגדולה, ופוזרו בכמה מקומות שונים בחדר.
רצפת החדר כוסתה בשטיח עבה, כהה. הרהיטים כולם היו עשויים עץ אדום, וכל הבדים בחדר, החל מהווילונות העבים וכלה בריפוד הכיסאות, היו בצבע בורדו אחיד.
סביב השולחן ניצבו ארבעה כיסאות בלבד, וגַאטְסָאם ישב על אחד מהם.
על השולחן נחו שני ספרים, קלף אחד מגולגל ועבה, ומגש מתכתי שעליו מונחים קנקן, כוס חרס מעוטרת וכמה עוגיות יבשות.
גַאטְסָאם עצמו אחז במגילת קלף ארוכה, מתפוררת מעט, שאותיותיה דהו והפכו לא ברורות.
קול פסיעותיה של מִיאַמָארִי, שנבלע גם כך בשטיח, לא הגיע לאוזניו כלל.
הוא הרים את ראשו רק לאחר שהיא העבירה יד בין עיניו למגילת הקלף. "צהריים טובים, גַאטְסָאם".
"צהריים טובים" גַאטְסָאם עפעף, "קרה משהו?".
"משהו עובר על בעלי" עדכנה אותו מִיאַמָארִי, "זה מה שקרה. אתה יכול לעזור לי בעניין, אולי?".
גַאטְסָאם החזיר את עיניו לאותיות, "אני בסדר גמור".
"זה יכול להזיק לך לעיניים" ציינה מִיאַמָארִי, ואחר נאנחה בשקט.
למה היא נאנחת? גַאטְסָאם הרים שוב את עיניו, זה אומר שקשה לה. מה קשה לה? הכל בסדר באחוזה! הוא לא סתם יושב רגל על רגל, הוא ווידא מקודם שהכל מתנהל כראוי. מה מפריע לה?
בעיניה של מִיאַמָארִי הוא קרא מעט כאב, ועוד רגש שלא ידע לכנות בשם. "עוד לא הבנתי מה קרה".
מִיאַמָארִי חשקה את שפתיה, וגַאטְסָאם נזכר פתאום שמאז שהיא חזרה מהמסע הוא לא ראה אותה שמחה באמת, כמו שהיא תמיד. אולי קרה משהו במסע.
"אתה רוצה שנדבר על זה?" גַאטְסָאם, בצעד נדיר, סגר את המגילה עוד לפני תשובתה של מִיאַמָארִי.
מִיאַמָארִי הנידה בראשה, "אני אשמח".
אם היא תשמח, זה יהיה באמת טוב. בזמן האחרון היא לא שמחה כל כך. גַאטְסָאם הניח את המגילה על השולחן, והתרומם מן הכיסא. "איפה את רוצה שנדבר?".
"בטרקלין הבהיר, שבסוף הפרוזדור" עיניה של מִיאַמָארִי חלפו על פני החדר, "אם אפשר".
"מה שאת בוחרת" גַאטְסָאם החל לפסוע, על אף שבכל פסיעה חש את המגילה על השולחן קוראת לו.
עד עכשיו הוא בכלל לא נתקל במידע שעליו דיבר לִיאַם, כלומר- לא במגילה הזו. המידע פזור לרסיסים מאוד קטנים בספרי ההיסטוריה שהשאיל, ודרכו הוא אמור להבין את תמונת המצב- מה שעוד לא קרה. אבל הוא מנסה להתקרב לרגע הזה, אי אפשר להכחיש זאת.
יש לו חיים מחוץ לעניין ההוא, אז הוא מתקדם לאט יותר. אחרי הכל הוא צריך לנהל את האחוזה, ואחרי שהילדים חזרו- גם הם ממלאים חלק בחייו.
דלת העץ הכהה הפותחת את הטרקלין הבהיר נפתחה בידי משרת לבוש מדים, שקד קלות בטרם חזר למקומו שבקצה הפרוזדור.
הם נכנסו פנימה, וגַאטְסָאם חש ברשמיות מועטת. מה קרה למִיאַמָארִי? ממתי היא רוצה לדבר איתו בטרקלין?
מִיאַמָארִי התיישבה הראשונה, בסמוך לשולחן הנמוך. היא השעינה את סנטרה על כף ידה, והביטה בו בשעה שפסע עד לכורסא עליה הוא תמיד יושב.
גַאטְסָאם התיישב באיטיות, "אני מקשיב".
מִיאַמָארִי הסתירה את פיה בכף ידה. "אני יודעת מה אתה קורא".
גַאטְסָאם הרים את גבותיו מעט, בתמיהה. "כלומר?".
"אני יודעת איזה חומר אתה מחפש" היא הטיחה בו, קולה רועד מעט. "ואני יודעת גם מי ביקש ממך לקרוא את הספרים האלו. אני בדקתי את זה, גַאטְסָאם, וגיליתי את האמת. הוא משקר לך, גַאטְסָאם".
גַאטְסָאם הזדקף באחת. "מה עשית?" הוא שאל בחדות, נועץ את עיניו באלו של אשתו.
"שִׁינְאָר סיפר לי" הודתה מִיאַמָארִי, "ואז הלכתי וחיפשתי בעצמי. גַאטְסָאם, אתה לא תאמין מי זה האיש הזה. הוא-".
גַאטְסָאם קם מן הכורסא באחת. היא הלכה ופעלה מאחורי הגב שלו. היא לא סמכה עליו. למה?
"גַאטְסָאם" מִיאַמָארִי נבהלה, "חכה, אני רוצה להסביר לך!".
גַאטְסָאם החל לפסוע לכיוון פתח הטרקלין. "אין צורך בשום הסברים".
מִיאַמָארִי נותרה לשבת על הספה, אבודה מעט. "אבל- גַאטְסָאם, האיש הזה מסוכן. הוא משקר לך, אתה חייב לשמוע את האמת!".
גַאטְסָאם המשיך אל הדלת, מתעלם מנוכחותה. מדבריה. היא באמת הלכה וחקרה את העניין! בלי לומר לו קודם! למה היא לא אמרה לו שהיא יודעת עם מי הוא עובד, זה היה מספיק. למה בכלל היא לא האמינה בו. לא סמכה עליו.
"גַאטְסָאם!" קולה של מִיאַמָארִי היה נמוך, והוא שמע בו כאב ובהלה גם יחד.
הוא התעלם, ויצא מן הטרקלין. על אף שהמילה הזו, הבודדה, המשיכה להדהד בראשו.

....

 

[שירת הכוכבים]

הווה
שביל העפר היה מלא אבנים.
משני צדדיו היו שיחים, עצים גבוהים, ובכלל צמחייה פרועה וירוקה.
שלט עץ רקוב עמד בסמוך לעץ רחב גזע.
מָאנְרִיאֵל הסב אליו את מבטו. רצף של אותיות וקווים חסרי פשר, ובקטן בצד נכתב משהו ברור יותר, קריא.
הוא מלמל את הכתוב בקול נמוך, "חמישים ותשע". הוא צמצם את עיניו, "חמישים ותשע מה?".
השלט נותר דומם, ומָאנְרִיאֵל נאנח.
מתי יגלה צְפַנְאֵל שהוא נעדר?
זה לא ברור, כי הוא הרי כתב לו שהוא הלך למֶתָנְאֵל.
מאנריאל נשך את שפתו התחתונה בעצבנות קלה, והמשיך ללכת.
הוא באמת תכנן ללכת למְתָנְאֵל. הוא רצה ללכת אליו, להגיד לו שהוא רוצה להיות אצלו. להישאר. אבל מְתָנְאֵל לא היה בבית, ואמא שלו כן...
היא צעקה עליו. שהוא בא בלי להגיד, שהוא מציק לרַאנְדִיאֵל, שהוא עושה שטויות ובלגן.
אז הוא הלך. כי הוא לא רצה להישאר אצל צְפַנְאֵל, והוא לא יכול היה להישאר אצל מְתָנְאֵל. אז הוא הולך עכשיו וזהו.
לאן?
מה זה משנה?
הוא הולך בשביל, לא סתם. אולי הוא יגיע למאהל של התאומות. סַאנְדְמִיאֵל לא כל כך סיפר לו עליהן, אבל צְפַנְאֵל ומֶתָנְאֵל- כן.
אם הוא לא טועה- זה הכיוון. אז הוא הולך, כי אם אי אפשר להיות עם אמא ואַנְאוֹטָה ואי אפשר להיות אצל צְפַנְאֵל ומֶתָנְאֵל- אולי אצל התאומות הוא יוכל להיות.
מָאנְרִיאֵל פסע קדימה על השביל, אך השתטח לרגע ארצה.
"אחח" הוא גנח, גורר את עצמו לישיבה. זו אבן. אבן גדולה, אולי אפילו אפשר לקרוא לזה סלע.
ועל האבן- מָאנְרִיאֵל גלגל את האבן בפליאה, כתובות אותיות! לא בשפה שלהם, בשפה אחרת.
זה-
מָאנְרִיאֵל הביט בהפתעה בסלע, "זו השפה שהייתה כתובה על השלט!" הוא קרא בקול, נפעם. "וגם, גם על הסלע שמול האוהל של אמא! מה זו השפה הזו?".
העצים לידו לא ענו לו, וגם לא האבן.
מָאנְרִיאֵל נותר לשבת שם עוד דקה ארוכה, ולאחריה קם על רגליו. הוא חייב להמשיך, כי כבר מתחיל להחשיך.
ולמאהל של התאומות הוא יגיע אולי מחר. ואולי רק מחרתיים.
והוא רעב, וגם צמא.
מָאנְרִיאֵל נאנק, מעביר יד על גזע עץ סמוך. איזה טיפש הוא. למה יצא בכלל מהמאהל?!

....

 

[שירת הכוכבים]

פרק חדש לפני פסח... לקריאה בחול המועד, ככל הנראה. בהנאה, ואשמח כמובן לביקורת...

 

[תמרוז]

פרק יפה, כתוב בצורה ברורה ויפה, אנחנו רואים ממש בעינינו את מראה החדר, מכניס ממש לסיטואציה
ובדיוק בגלל זה , הפריע לי שמיאמארי העירה את תשומת ליבו באמצעי הזה של העברת יד - קטיעה שלו מן מה שעסק באופן מעט מעצבן ולא מתאים לה באופי הנח והחביב שלה, לעניות דעתי יותר היה מתאים שתקרא לו או שתניח יד על כתפו בעדינות.

בעיניה של מִיאַמָארִי הוא קרא מעט כאב, ועוד רגש שלא ידע לכנות בשם. "עוד לא הבנתי מה קרה".

נראה לי שעדיף להוריד בשורה את הדו שיח, זה יוצר בלבול לרגע כאילו זה עדיין מחשבותיו.
ומאנריאל הזה ממש חמוד, ילד קטן שמנסה להיות גדול, אפיון מצוין!
כל הכבוד! מחכים להמשך!

 

[CN]

ב"ה

פרקים מצויינים.
אהבתי את האומץ של מיאמרי לחקור בעצמה מה קטרה לבעלה, לא אופייני לתקופה שבה חי הסיפור.

ואהבתי את מה שקורה למאנריאל, כל כך צפוי להיאבד ולהתחרט..

תודה שאת ממשיכה בסיפור היפה הזה

 

[שירת הכוכבים]

תודה רבה לכל המגיבים, עושה חשק להמשיך ולכתוב. תודה במיוחד על ההערות, הן מובילות אותי לחשוב יותר לעומק.

אליאב חושב הרבה על שרגאל ומתחרט הרבה על מה שעשה, בעוד שזה היה נראה ארוע לא חשוב, ולא מובן כ"כ.

יובן בהמשך, אל דאה. יש לו סיבה טובה להצטער.

בפרק האחרון שכתוב על הפצוע, אני לא יודעת אם פצוע ששוכב בשמש כמה שעות (על סף מוות?) יכול לדבר ולתקשר ולהרים את הראש

הוא לא היה על סף מוות בהתחלה. המצב שלו אכן הדרדר במהלך השעות, עד שהגיע למצב בו הוא אכן על סף מוות. בהמשך גם תכירו קצת יותר את סוג החברים שלו ותוכלו להבין קצת יותר את הסיטואציה.

אבל בכללי, הכתיבה יפה ומרתקת.

תודה רבה!

ניחוש קטן-איש השקט קשור לרבע השלם? וזה הסיבה לשם של הסיפור?

אכן כך. על שני הניחושים.

נ.ב. המושג רבע שלם מוכר לי קצת, אני מקווה שמהתפריט של קצביה/ ספר חשבון/ סיפורי צדיקים ולא מקומיקס כלשהו. התבססת על רעיון מוכר?

אממ. כנראה אחת משלוש האפשרויות הראשונות. לא זכור לי שנתקלתי אי פעם במושג הזה, אם כי לא מופרך לי שהרעיון עלה לי כי נתקלתי במושג הזה בעבר... מעניין באמת.

נ.ב. שני: כל הכבוד על ההתמדה. כבר הרבה פעמים חשבתי שהתייאשת מהסיפור אבל בסוף לא, הוא כאן והוא ממשיך... מאחלת לך (או לנו) שתצליחי להגיע לסוף

תודה רבה!

הפריע לי שמיאמארי העירה את תשומת ליבו באמצעי הזה של העברת יד - קטיעה שלו מן מה שעסק באופן מעט מעצבן ולא מתאים לה באופי הנח והחביב שלה, לעניות דעתי יותר היה מתאים שתקרא לו או שתניח יד על כתפו בעדינות.

טוב, זה אכן לא לחלוטין מתאים לה. התלבטתי על זה קצת. פשוט, אני מכירה מקרוב אנשים שדבוקים לספר אותו הם קוראים ברמה כזו שהאופציה היחידה היא לנתק את החוט הבלתי נראה הקושר אותם לספר- להעביר יד בין הספר ובין עיניהם

נראה לי שעדיף להוריד בשורה את הדו שיח, זה יוצר בלבול לרגע כאילו זה עדיין מחשבותיו.

צודקת, לא חשבתי על זה. אתקן.

שוב תודה על כל התגובות, זה משמח מאוד.

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, בעיר ליאשאר, ובדרך ביאלוג.
אנאוטה: אשתו של סאנדמיאל. נותרה עם התינוק ועם חמותה לבד במאהל.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך.
עדריאל: בנם התינוק של סאנדמיאל ואנאוטה. נותר עם אימו לאחר שאביו יצא למסע.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

פרק 41
ההרים, שבהתחלה היו נראים רחוקים למדי, הלכו והתקרבו.
הסְקִיטוֹ, כאילו חש בחששו, דהר לאט יותר מן הרגיל.
סַאנְדְמִיאֵל נשך את שפתו, עיניו ממוקדות על ההרים. ביניהם, כך נאמר לו, שורר חום כבד. בלתי נסבל.
נאדות המים הרבים שהוענקו לו השתלשלו מן הסְקִיטוֹ, מלאים.
'פעם נכנסתי לשם' סיפר לו אחד מן הכפריים ברעד, 'רציתי לצאת לעמק השְחוֹר, כמוך... חזרתי על עקבותיי. החום שם לא הגיוני'.
סַאנְדְמִיאֵל דרבן את הסְקִיטוֹ. הוא לא עומד במתח הזה כבר. עדיף להיות כבר אחרי. או אפילו באמצע, רק לא לפני.
הסְקִיטוֹ פתח בשעטה. סַאנְדְמִיאֵל נאחז בכוח במושכות. "אל תעשה את זה כל כך מהר, רִיאוֹל! אתה מפיל אותי!".
הסְקִיטוֹ, כמו הבין את דבריו, האט במקצת.
הם, סַאנְדְמִיאֵל והסְקִיטוֹ, נכנסו אל בין ההרים.
סַאנְדְמִיאֵל נשם עמוק, הכל בסדר בינתיים. רק השאלה היא, מתי יתחיל להיות לו חם.
'תוריד את הגלימה ותישאר רק עם בגד דק עליך' קולו של פִּיאַנוֹר, הזקן, חדר אל מוחו. 'עוד לפני שיהיה לך חם. תשתה מים כל שעה בדיוק, לא משנה מה'.
הסְקִיטוֹ האט עוד. השביל, סלול רק חלקית, היה מפותל ומלא באבנים.
סַאנְדְמִיאֵל שלף מכיס הגלימה שלו את המכשיר הקטן שהעניק לו פִּיאַנוֹר. לפי ההוראות, עליו קודם לשתות, ואז למתוח את הקפיץ. אחרי שעה אמור להישמע צליל.
הוא נטל את אחד הנאדות ולגם ממנו, על אף שלא היה צמא. אחר מתח את הקפיץ, והכניס את המכשיר אל כיס מכנסיו ולא אל כיס הגלימה. הוא יסיר אותה, כפי שהורה לו פִּיאַנוֹר.
סַאנְדְמִיאֵל התייצב על הסְקִיטוֹ ופרף את שרוך הגלימה שלו ביד אחת. אחר הסיר את הגלימה לחלוטין, וקיפל אותה בשתי ידיים. הוא דחף אותה לאחד השקים, וחזר לאחוז במושכות.
המסלול המשיך להיות אותו הדבר: שביל סלול חלקית בין הרים.
רק אחרי שהרעיש המכשיר, משמיע קול קטן, וסַאנְדְמִיאֵל שתה, הוא הרגיש פתאום בחום. לא משמעותי בכלל, סתם חום דק, מן הסוג שמופיע במאהל אפילו בימות הקרה, לעיתים.
הוא מתח את הקפיץ שוב, החזיר את המכשיר לכיסו ודרבן את הסְקִיטוֹ להמשיך.
"מתחיל להיות חם" הוא אמר לעורפו של הסְקִיטוֹ, "כדאי להזדרז. אני רוצה שנצא מפה לפני שתשקע השמש... ואני מניח שגם אתה. יש לי בשבילך מעט מאוד אוכל. אומנם המוכר שלך אמר לי שאתה יכול להסתדר יותר מיממה ללא אוכל, וגם ללא מים, אבל לא הייתי רוצה לבדוק את זה...".
הסְקִיטוֹ מיהר את צעדיו, אך עדיין לא עבר לדהירה.
"גם לך חם?" סַאנְדְמִיאֵל ליטף את עורו האדום של הסְקִיטוֹ, "אני מבין אותך. אבל כדי שיפסיק להיות לנו חם אנחנו צריכים להזדרז".
הוא דרבן שוב את הסְקִיטוֹ, וזה עבר לדהירה.
החום הפך להיות מורגש יותר ויותר עם כל רגע שחלף, והשביל החל לעלות למעלה. סַאנְדְמִיאֵל מחה את זיעתו ממצחו, והידק את שפתיו בעקשנות.
הוא לא יהיה כמו הכפרי ההוא, לא. הוא יצליח, הוא יחצה את רכס ההרים הנוראי הזה וימשיך הלאה. על עמוק השְׁחוֹר, שכבר לא רחוק כל כך כשם שהיה בהתחלה.
הסְקִיטוֹ המשיך לעלות בשביל. הם הגיעו אל ראש ההר.
סַאנְדְמִיאֵל העיף מבט קצר למטה, ואחר החזיר את ראשו אל השביל. אחרי דרך בִּיאַלוּג, כל הר עליו יעלה לא ייראה לו עצום, אבל אי אפשר להכחיש את זה שההר הזה, שעליו הוא רוכב כעת, גבוה מאוד.
כשם שלא יהיה ניתן להכחיש את החום הלוהט סביבו, ואת העובדה שבגדיו נצמידם לגופו, לחים.
החום הפך להיות מעיק ממש. בכל שנותיו במאהל לא חווה חום כזה. וחם במאהל לפעמים, בימות החמה, באופן שזרים המגיעים לעיתים מהאזור הצפוני יותר לא מסוגלים לשאת זאת.
השמש, מעליו, הכתה בו בעוז. כאילו אין בעולם כולו איש מלבדו, והוא הקורבן היחיד שלה.
אבל לא רק השמש חיממה אותו. האוויר כולו עמד, לוהט, והוא חש כאילו גם מן האדמה עולה תדר חם.
הוא חש כמו בסמוך למדורה ענקית, ואולי- אולי אפילו בתוכה. הוא עומד להתבשל פה, בהרי אַלְדוּם הללו. להיצלות כולו, ולהיות מאכל לעוף השמיים, אם יש כאן כאלו.
אצבעותיו של סַאנְדְמִיאֵל רעדו, המכשיר השמיע צליל. הוא נטל בהקלה את הנאד, גומר אותו באחת. את הנאד השלישי מאז נכנס. הוא כאן כבר שש שעות לפחות!
הסְקִיטוֹ, למרבה הפלא, היה נראה יחסית בסדר. דהר בשלווה, האט כשהיה צריך והאיץ כשעמדה להיגמר לסַאנְְדְמִיאֵל הסבלנות.
אחרי שעה נוספת הוא חש שהוא כבר לא מסוגל יותר.
שערותיו נדבקו למצחו, והוא נואש מלהסיט אותן. הוא חש שהוא רטוב כולו, וכמה שניסה לנער את חולצתו- זה לא הועיל כלל.
שיחזור?
חיוך עגום מתח את שפתיו של סַאנְדְמִיאֵל, נראה אותו שורד את דרך חזור.

 

[שירת הכוכבים]

הוא עומד למות כאן.
"סליחה, מָאנְרִיאֵל. סליחה אַנְאוֹטָה, עַדְרִיאֵלי..." אצבעותיו של סַאנְדְמִיאֵל התהדקו על מצחו, "סליחה, אמא. ניסיתי...".
רגע.
קולו של הזקן הלם בו, 'לא משנה באיזה מצב אתה נמצא והאם הוא חסר סיכוי או לא- תפילה לאלוקים זה הדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות'.
הוא יתפלל.
כמו במדבר לִימוּאָן, כמו בדרך בִּיאַלוּג. יתפלל מכל ליבו אל אלוקים, והוא יעזור לו.
סַאנְדְמִיאֵל השפיל את ראשו. אלוקים. אלוקים, אלוקים.
הוא רוצה להצליח. רוצה להציל את אמא. הוא רוצה... רוצה לחיות.
"אני רוצה לחיות" פיו של סַאנְדְמִיאֵל יבש, על אף שחלפו דקות מועטות מאז שתה, "אני רוצה לחיות, אלוקים".
הוא עצם את עיניו, ונתן מכה קלה לסְקִיטוֹ. זה נענה לו במהירות, ופתח בדהירה.
רוח פתאומית פרעה את פאותיו, ליטפה את פניו. ייבשה את זיעתו. הוא פקח את עיניו, מופתע.
המקום אותו מקום. הרי אַלְדוּם. אלו שנשמעו, מפי הכפריים, כפתחו הרחב של הגהינום.
אבל הרוח, הרוח שהופיעה פתאום... זו התפילה שלו. רק היא. זוהי עזרתו של אלוקים...
הרוח הוסיפה לנשוב בו, גורמת לו לחשוב בחסרונה של הגלימה. הסְקִיטוֹ דהר אל סוף הרכס, והחל לרדת ממנו במהירות בלתי נתפסת. הוא לא יכול ללבוש את הגלימה עכשיו.
הנאדות השמיעו קול רעש, נתקלים האחד בחברו. הרוח שרקה באוזניו.
החום כמו נסוג אחורנית, כבר לא היה חם בכלל.
הנוף סביב התחלף במהירות מסחררת, והאדמה הטשטשה תחת רגליה של הבהמה המהירה.
הסְקִיטוֹ הגיע אל הקרקע.
"עשינו את זה" סַאנְדְמִיאֵל עצר אותו, שולח את ידו אל השק בו הכניס את הגלימה, "חצינו את הרי אַלְדוּם".
הוא קשר את שרוך הגלימה בהידוק, והניע את הסקיטו קדימה.
יש לו עוד דרך.
היא אומנם קצרה לעומת זו שעבר, אבל חייב להיות שמסתתר שם איזשהו מכשול נוראי.
אחרת, לא ניתן להסביר את זה שאף אחד מאלו שיצאו מן המאהל אל עמק השחור- לא חזר מעולם.

....

 

[CN]

ב"ה

איזה סיפור יפה!! אני הכי אוהבת את החלקים של סנדמיאל, זה פשוט מוצלח.

אהבתי את ההר הזה, את ההוראה של הזקן, אבל ציפיתי כאן למהלך עלילתי מורכב קצת יותר.
שהוא ישכח למתוח את הקפיץ, שייגמר לו המים לפני שתיגמר הדרך, שמשהו יקרה.
גם החלק של התפילה, בציפיה שלי כשקראתי היה למשב אחד, אחד בלבד. והחום ממשיך. והוא שותה עוד קצת, ולאט לאט הוא מזהה שהחום נשבר.
איזשהו מהלך הדרגתי או מעניין יותר, לא פשטני כזה של בעיה - פתרון עם סוג של דאוס-אקס-מכינה.
כאילו החלק השני של הפרק נכתב כדי לצאת ידי חובה, מהר מהר לסיים עם האתגר של ההר,
וזה קצת גורם לתהות האם בכלל החלק הזה משרת את העלילה.

מקווה שלא כתבתי בחריפות מידי, אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה, את העובדה שהצלחת לבנות עולם אמין שאנחנו יכולים לראות אותו ולהיכנס אליו במהלך הקריאה, והסיפור עצמו ממש טוב.

מחכה לפרק הבא!

 

[CN]

.

 

[Sparrow Bird]

מסקרן וכתוב יפה מאוד

יש איזושהי מינימליסטיות עדינה בכתיבה שאני ממש מתחברת אליה

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, בעיר ליאשאר, ובדרך ביאלוג. הגיע להרי אלדום.
אנאוטה: אשתו של סאנדמיאל. נותרה עם התינוק ועם חמותה לבד במאהל.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך.
עדריאל: בנם התינוק של סאנדמיאל ואנאוטה. נותר עם אימו לאחר שאביו יצא למסע.
מילאנה: ביתו היחידה של מנהיג המאהל בו מתגוררים צפנאל ומתנאל- אחיו הגדולים של סאנדמיאל, וזה שאליו השתייך אביו של סאנדמיאל.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

בית האבן
איש השקט: המנהיג, אדם שקט היושב בדרך כלל בחדרו וקורא לאנשיו בעת הצורך.
אליאב: בכיר בארגונו של איש השקט, נמצא רוב הזמן בבית האבן ויוצא מידי פעם למשימות אותן מטיל עליו איש השקט. במשימתו הקודמת, להביא תרופה לנער-שרגאל, הוא נכשל. הוא ביצע משימה נוספת ופגש באיש פצוע על אם הדרך.

פרק 42
השמש עדיין יקדה.
מסביב נותרה השממה כשהייתה, רק החום הנורא פסק, הפך נסבל יותר.
סַאנְדְמִיאֵל סידר את צווארון הגלימה בהרהור, ואחר הדהיר את הסְקִיטוֹ.
המקום עדיין שקט, למרות שחצה כבר את הרי אַלְדוּם. מוזר. זקן הכפר הרי אמר שאחרי הרי אַלְדוּם יש כמה כפרים.
הסְקִיטוֹ דהר על השביל הלא-מספיק-סלול, מפריח ענני עפר.
סַאנְדְמִיאֵל לא היה צריך לכוון אותו בכלל, הוא פשוט דהר על השביל, כמו ידע את הדרך.
הרגעים חלפו, וסַאנְדְמִיאֵל אפשר לעצמו להירגע. הכל בסדר, יהיה בסדר. הדרך שעוד נותרה לו- קצרה, הוא ישרוד אותה. ויחזור הביתה, סוף סוף...
מָאנְרִיאֵל ישמח כל כך, הוא יכול לדמיין את האושר בעיניו. אַנְאוֹטָה תהיה מרוצה עד בלי די, וכשאמא תבריא השמחה בכלל תעלה על גדותיה. לא הרבה זמן אחר כך תיערך החתונה שלו ושל מִילְאַנָה, והעניינים יתחילו להסתדר לאט...
עיניו של סַאנְדְמִיאֵל התמקדו קדימה, והוא חש בייאוש כלשהו חודר אל ליבו. הרים, גבוהים, ועצומים, נראו למולו. שוב.
האם עשה סיבוב שלם? לא סביר להניח. מהמקום בו התחיל להתקרב להרי אלדום ניתן היה לראות את הכפר ממנו יצא. המקום בו הוא נמצא כעת שומם לחלוטין. האם זוהי שוב אשליה?
סַאנְדְמִיאֵל עצם את עיניו והדהיר את הסְקִיטוֹ קדימה. בבקשה, אלוקים, שהוא יפקח את עיניו אל מקום יישוב. בבקשה, בבקשה, שזוהי אשליה והוא כבר גמר עם הרי אַלְדוּם...
הוא פקח את עיניו, והפחד התעבה בגרונו. ההרים עמדו מולו, ממש קרוב. עצומים בגובהם, מאיימים.
הסְקִיטוֹ החל לעלות על ההר הסמוך, מהיר כמקודם.
"לא שוב, אלוקים" מלמל סַאנְדְמִיאֵל, עיניו פעורות לרווחה, "אין מצב שאני תקוע כאן לנצח, ועולה על אותם הרים בפעם השנייה. נכון שאין סיכוי, רִיאוֹל?".
הסְקִיטוֹ לא השיב, רק הוסיף להעפיל מעלה.
מהר מאוד גילה סַאנְדְמִיאֵל שזה לא אותו מקום.
הוא האט את הסְקִיטוֹ לכדי הליכה זהירה, מביט שמאלה כל העת. כמו בדרך בִּיאַלוּג, גם כאן נפרשה תהום בסמוך אליו. המקום הרבה יותר גרוע מהרי אַלְדוּם ומדרך בִּיאַלוּג גם יחד.
הסְקִיטוֹ הוסיף לצעוד, הפעם הרבה יותר לאט. משמאל, סנטימטרים ספורים בסמוך לרגליו הגבוהות של הסְקִיטוֹ, נגמרה האדמה באחת.
סַאנְדְמִיאֵל נשם עמוק, מצעיד את הסְקִיטוֹ בזהירות ובאיטיות. אלוקים, אלוקים, אלוקים...
השביל נהפך צר יותר. הסְקִיטוֹ האט מעצמו. סַאנְדְמִיאֵל עצם את עיניו בבעתה, חש את רגלו הימנית מתחככת בצלע ההר. הוא עומד ליפול עכשיו.
ליפול, ולהתרסק אל התהום.
הוא עומד ליפול הרבה זמן. כמה דקות, אפילו. ובמשך כל הזמן הזה תהיה לו אפשרות לצרוח, ולבקש סליחה ממָאנְרִיאֵל, מאמא, מעַדְרִיאֵל, מאַנְאוֹטָה, ממִילְאַנָה...
הוא בקושי נשם.
העולם כולו עצר מלכת. רק הסְקִיטוֹ זז, והוא עשה זאת באיטיות נוראה.
סַאנְדְמִיאֵל פקח את עיניו, ועצם אותן מידית. הוא לא יכול לראות את זה, לא.
לא יכול לראות איך הסְקִיטוֹ מועד, נופל ביחד איתו אל הסוף.
העולם סביבו הוסיף לשתוק. הסְקִיטוֹ המשיך לצעוד.
הוא פקח את עיניו לכדי סדק, מבחין שהשביל עדיין צר אך נותר באותו רוחב כמקודם. לפחות הוא לא נהיה צר יותר. אולי יש לו תקווה.
לאט, הוא הרשה לעצמו לשחרר את נשימותיו.
יהיה בסדר. לרִיאוֹל יש אינסטינקטים טובים יותר משלו, הוא יודע להיזהר מתהום כמו זו.
אך למרות כל ניסיונות ההרגעה, החרדה הוסיפה לאחוז בו.
רק לאחר דקות ארוכות התחיל השביל להתרחב, וסַאנְדְמִיאֵל שחרר אנחת רווחה.
המשך הדרך היה קל יותר. שלוש פעמים נוספות היה השביל צר באופן מלחיץ, ובכל פעם לא הצליח סַאנְדְמִיאֵל להירגע לחלוטין.
רק אחרי ארבע שעות תמימות, כשצבע השמש כבר הייתה כתום ומיקומה היה במערב- מאחורי אחד ההרים, החל הסְקִיטוֹ לרדת מן ההר.
"הזדרז" ביקש סַאנְדְמִיאֵל, "אני רוצה להיות במקום שפוי יותר כשתרד החשיכה".
הסְקִיטוֹ, כמו הבין את דבריו- ואולי לא רק כמו- זירז את צעדיו, וכשהשביל התרחב עוד יותר- פתח בדהרה.
כששקעה השמש, סַאנְדְמִיאֵל כבר עמד למרגלות ההר, שקוע בתפילה.

....

 

[שירת הכוכבים]

ככה נראים החיים כשהם לקראת סיום.
חדים, כאובים, מדממים.
גם כאשר הם שייכים לאדם שלא נהג בחייו באופן שיגרום לאחרים לבכות את לכתו.
אליאב הידק את הגלימה המוכתמת לפצעו הרחב של האיש. "להתוודות על מה?" הוא שאל, רק כיוון שלא ידע מה לומר.
"אתה... חייב" האיש השתעל, "להזהיר. לומר. איש השקט... הוא צריך".
אליאב התעסק עם הבד שהוציא מן התרמיל, מנסה לחשוב איך לנצל אותו באופן הנכון ביותר. "אני לא בטוח שאתה עומד למות, אדוני. יהיה בסדר".
"לא" האיש טלטל את ראשו, "לא. אני מת. והחברים... הלכו".
דיבורו הקטוע של האיש, והעובדה שהוא מדבר על אף שהדבר קשה לו, הצליחו לשכנע את אליאב בדבריו של הפצוע. נראה שהוא אכן על סף מוות. "אתה רוצה לומר לי משהו?" הוא שאל, על אף שהתשובה הייתה ברורה. ברורה מדי.
"הם הלכו" האיש השתנק לרגעים ארוכים, ואליאב הצר על כך ששאל אותו.
הוא הידק רצועה שחתך מן הבד אל אחד מפצעיו העמוקים של האיש, "אל תדבר עכשיו. אתה לא יכול".
"אני מת" התעקש האיש, מנסה להתיישר על הקרקע. "והם... הלכו. להרוג.... אותו".
אליאב התחלחל. "להרוג?" המטען הקשה של המילה בלבל אותו באופן שגרם לו לשמוט את הבד מידו. הם רוצים להרוג את איש השקט! מי שלח אותם?
"אתכם" האיש פלט זעקת כאב ואחר הסיט את ידו של אליאב המנסה לחבוש אותו, "גם... אתכם".
את כל היושבים בבית האבן הלבן??
אליאב נשם עמוק, ואחר כחכח בגרונו. "אני... לא מבין. מי שלח אתכם? ולמה?".
"כסף" עיניו של האיש ננעצו באליאב, והבושה זעקה מן המילה ומפניו ביחד. "אני... לא יודע".
אליאב פענח את משמעות המילים לאחר רגע מחשבה, "הוא שלח אתכם תמורת כסף, ולא אמר לכם למה בכלל?".
האיש, הרוצח להשכרה, הנהן לאישור, עיניו מלאות בכאב פיזי. "אתה... עזוב. אני מת".
אליאב השפיל את ראשו אל ידיו, המתעסקות עדיין בחבישה. הוא באמת יושב עכשיו, וחובש אדם שנשלח להרוג אותו. את איש השקט. את כל יושבי בית האבן... לוחמי השלום. אלו לוחמי השלום!
אבל מי? מי מהם... הצליח לגלות?! זו סכנה איומה.
האיש חרחר על האדמה, שנצבעה כבר בדמו. "סלי...חה...".
"רגע!" אליאב נענע את זרועו של האיש בדחיפות, הוא לא יכול לתת לו למות. לא כל כך מהר. "מי שלח אתכם? איך קוראים לו?".
"ללל..." שפתיו של האיש נעות בקושי, וכך גם לשונו. "לִיאַם. סְרוּ...אַט".
עיניו התכולות של אליאב נפערו לרווחה.
הנשימה עזבה את האדם לצידו, אך הוא נותר לשבת שם עוד רגעים ארוכים.
לִיאַם, מאחוזת סְרוּאַט. לא, אלוקים. לא. רק לא זה.

....