- הוסף לסימניות
- #261
העולם היה נראה לו אפרורי מעט.
הכל סביב דהה. הצמחים, העצים, החולות, השמיים.
אליאב דהר על הסְקִיטוֹ שלו, עיניו מכווצות קלות. הוא ייסר את עצמו כבר הרבה זמן, אבל הוא לא מצליח עדיין להפסיק, למרות שאיש השקט רמז לו להרפות כבר מספר פעמים.
הוא היה מוותר על הפעולה האחרונה שלו. הוא היה רוצה שלא ללכת אל בני משפחתו של הנער. אבל... מצד שני, זה כן מגיע להם. הם הקריבו הרבה, יותר מדי.
עיניו של אליאב הושפלו אל צווארו של הסקיטו שלו. מה עכשיו?
נראה שנצפית לו משימה ארוכה במיוחד יחד עם דן, הוא מקווה שזו המשימה האחרונה. זו שאחריה איש כבר לא יצטרך לצאת למשימה---
גם כשהיה בן שבע עשרה חשב כך. גם אז הוא חשב, נערון תמים, שהוא יצליח. בתור תינוק, שְׁרָגְאֵל לא עמד בראשה של הרשימה. רק אחרי לפחות שלושה מקרים מצערים, הוא ניצב שם.
והוא, הוא היה צריך לעשות מאמצים. להשתדל. לכל הפחות למהר יותר, או...
הייתה עוד אפשרות. אפשרות אחרת. הוא היה מודע לה, אבל חשב שזה יהיה מוזר לגשת אל הנער ולשוחח איתו על כך. למה חשב זאת, בכלל? איזה טיפש שהוא. הוא היה צריך לעשות זאת, הרי הנער נמנה על המאמינים. הוא ידע זאת בפירוש.
אם רק היה אומר לו... אם רק היה משוחח איתו. מסביר לו שאסור להתייאש, שאלוקים יכול לעשות ניסים... אולי הוא היה פותח פתח. אולי הנער היה נמצא היום בעולם הזה, והוא עצמו- שקוע בתכנונים מעשיים יותר.
אבל הוא לא עשה זאת. חשב, בסכלות, שזה יכול גם לא לעזור. שאסור לו לבזבז זמן, ועליו לצאת מידית אל ההר הלבן...
אולי היה כדאי שהיה שולח מישהו אחר אל הנער. הרי זה לא אמור להיות דבר ארוך בכלל. אם רק היה מתייעץ, אם רק היה חושב...
אליאב נשך את שפתו. די. הוא צריך להפסיק לחשוב על מה היה קורה אילו.
'אתה לא הראשון' אמר לו איש השקט, וצדק. הוא באמת לא הראשון. אבל... הוא חשב שיצליח. וגם אם לא יצליח- הוא לא חשב שזה ייגמר באופן טרגי כל כך!
הסְקִיטוֹ האט פתאום, ואליאב התנער. מישהו גנח במרחק מה ממנו.
עיניו של אליאב שוטטו סביב, מאיפה מגיע הקול?
הוא נעצר על מספר סלעים משמאלו. דמות שכבה שם, בסמוך אליהם, נעה מעט. גונחת.
אליאב עצר את הסְקִיטוֹ, וירד ממנו באיטיות.
"אני-" האיש הרים את ראשו מן האדמה, ואחר שמט אותו בחזרה.
"אתה צריך עזרה?" התעניין אליאב בקול שקט, מתכופף אל האיש. הוא שכב בתנוחה מוזרה מאוד, והגלימה שלו הייתה מוכתמת בדם.
"אני נפצעתי" האיש נרעד בפתאומיות, וקולו החלוש גווע.
אליאב בחן את גודלו של הכתם. "אני שם לב. ממה זה קרה? ואיפה... אתה רכבת על בהמה?".
"רכבתי. כן" דיבורו של האיש איטי וקטוע, "נפלתי. החברים... המשיכו, עסוקים. אמרו שאני מת תכף".
אליאב הזדעזע מן האדישות. אנשים היו כאן, עם הפצוע הזה. רכבו איתו. הוא חבר שלהם, אם לשפוט לפי דבריו של הפצוע, והם פשוט המשיכו הלאה באכזריות קרה. איך עושים דבר כזה?
חיוך מריר סדק את שפתיו, אבא יודע איך.
"אני אנסה לטפל בך" אליאב הסיר את הגלימה בזהירות, ואחר הפך את האיש באיטיות. נראה שהוא נפצע גם בגב וגם בבטן. או אולי במקומות נוספים? "הבהמה השתוללה?".
"כן" האיש גנח, וגופו נרעד שוב. "אני חושב... הרגל. נשברה".
אליאב חשק שפתיים, וניסה לעצור את דמו של האיש באמצעות הגלימה. "לפני כמה זמן בערך נפלת?" שאל בענייניות מזויפת, והתרגז מעט על היותו רגשן יתר על מידה.
"כמה... שעות" האיש רעד, והרים את ראשו בזהירות. עיניו בחנו את אליאב קצרות, בטרם ראשו נשמט בחזרה אל הקרקע. "אתה... משם".
אליאב הופתע מעט, תוך כדי שהתעסק בחבישת פצעיו של האיש באמצעות בד מיותר שנמצא בתרמילו. "מה הכוונה 'משם'?" הוא בירר, על אף ששיער שהאיש אכן זיהה את בגדיו. הוא הבין שהוא מבית האבן. כלומר, הוא מכיר את המקום, שמע עליו או התעניין אודותיו. כך או כך, להכחיש יהיה מיותר.
"אתה... של איש השקט" יפחה חנוקה נפלטה מפיו של האיש, "אני... צריך להגיד. להזהיר. אני... אני הייתי רשע, אבל... אני מת. אני צריך... להתוודות".
המטען הקשה של המילים בלבל את אליאב לרגע ארוך, בו הוא ניסה להפריד בין המשמעות המילולית של הדברים לבין המשמעות הכללית.
יש לאיש מידע כלשהו. זה נעשה ברור לו מאוד. אבל האיש תכף ימות פה, בידיו. ויותר הוא לא יידע מהו המידע, לעולם.
....
הכל סביב דהה. הצמחים, העצים, החולות, השמיים.
אליאב דהר על הסְקִיטוֹ שלו, עיניו מכווצות קלות. הוא ייסר את עצמו כבר הרבה זמן, אבל הוא לא מצליח עדיין להפסיק, למרות שאיש השקט רמז לו להרפות כבר מספר פעמים.
הוא היה מוותר על הפעולה האחרונה שלו. הוא היה רוצה שלא ללכת אל בני משפחתו של הנער. אבל... מצד שני, זה כן מגיע להם. הם הקריבו הרבה, יותר מדי.
עיניו של אליאב הושפלו אל צווארו של הסקיטו שלו. מה עכשיו?
נראה שנצפית לו משימה ארוכה במיוחד יחד עם דן, הוא מקווה שזו המשימה האחרונה. זו שאחריה איש כבר לא יצטרך לצאת למשימה---
גם כשהיה בן שבע עשרה חשב כך. גם אז הוא חשב, נערון תמים, שהוא יצליח. בתור תינוק, שְׁרָגְאֵל לא עמד בראשה של הרשימה. רק אחרי לפחות שלושה מקרים מצערים, הוא ניצב שם.
והוא, הוא היה צריך לעשות מאמצים. להשתדל. לכל הפחות למהר יותר, או...
הייתה עוד אפשרות. אפשרות אחרת. הוא היה מודע לה, אבל חשב שזה יהיה מוזר לגשת אל הנער ולשוחח איתו על כך. למה חשב זאת, בכלל? איזה טיפש שהוא. הוא היה צריך לעשות זאת, הרי הנער נמנה על המאמינים. הוא ידע זאת בפירוש.
אם רק היה אומר לו... אם רק היה משוחח איתו. מסביר לו שאסור להתייאש, שאלוקים יכול לעשות ניסים... אולי הוא היה פותח פתח. אולי הנער היה נמצא היום בעולם הזה, והוא עצמו- שקוע בתכנונים מעשיים יותר.
אבל הוא לא עשה זאת. חשב, בסכלות, שזה יכול גם לא לעזור. שאסור לו לבזבז זמן, ועליו לצאת מידית אל ההר הלבן...
אולי היה כדאי שהיה שולח מישהו אחר אל הנער. הרי זה לא אמור להיות דבר ארוך בכלל. אם רק היה מתייעץ, אם רק היה חושב...
אליאב נשך את שפתו. די. הוא צריך להפסיק לחשוב על מה היה קורה אילו.
'אתה לא הראשון' אמר לו איש השקט, וצדק. הוא באמת לא הראשון. אבל... הוא חשב שיצליח. וגם אם לא יצליח- הוא לא חשב שזה ייגמר באופן טרגי כל כך!
הסְקִיטוֹ האט פתאום, ואליאב התנער. מישהו גנח במרחק מה ממנו.
עיניו של אליאב שוטטו סביב, מאיפה מגיע הקול?
הוא נעצר על מספר סלעים משמאלו. דמות שכבה שם, בסמוך אליהם, נעה מעט. גונחת.
אליאב עצר את הסְקִיטוֹ, וירד ממנו באיטיות.
"אני-" האיש הרים את ראשו מן האדמה, ואחר שמט אותו בחזרה.
"אתה צריך עזרה?" התעניין אליאב בקול שקט, מתכופף אל האיש. הוא שכב בתנוחה מוזרה מאוד, והגלימה שלו הייתה מוכתמת בדם.
"אני נפצעתי" האיש נרעד בפתאומיות, וקולו החלוש גווע.
אליאב בחן את גודלו של הכתם. "אני שם לב. ממה זה קרה? ואיפה... אתה רכבת על בהמה?".
"רכבתי. כן" דיבורו של האיש איטי וקטוע, "נפלתי. החברים... המשיכו, עסוקים. אמרו שאני מת תכף".
אליאב הזדעזע מן האדישות. אנשים היו כאן, עם הפצוע הזה. רכבו איתו. הוא חבר שלהם, אם לשפוט לפי דבריו של הפצוע, והם פשוט המשיכו הלאה באכזריות קרה. איך עושים דבר כזה?
חיוך מריר סדק את שפתיו, אבא יודע איך.
"אני אנסה לטפל בך" אליאב הסיר את הגלימה בזהירות, ואחר הפך את האיש באיטיות. נראה שהוא נפצע גם בגב וגם בבטן. או אולי במקומות נוספים? "הבהמה השתוללה?".
"כן" האיש גנח, וגופו נרעד שוב. "אני חושב... הרגל. נשברה".
אליאב חשק שפתיים, וניסה לעצור את דמו של האיש באמצעות הגלימה. "לפני כמה זמן בערך נפלת?" שאל בענייניות מזויפת, והתרגז מעט על היותו רגשן יתר על מידה.
"כמה... שעות" האיש רעד, והרים את ראשו בזהירות. עיניו בחנו את אליאב קצרות, בטרם ראשו נשמט בחזרה אל הקרקע. "אתה... משם".
אליאב הופתע מעט, תוך כדי שהתעסק בחבישת פצעיו של האיש באמצעות בד מיותר שנמצא בתרמילו. "מה הכוונה 'משם'?" הוא בירר, על אף ששיער שהאיש אכן זיהה את בגדיו. הוא הבין שהוא מבית האבן. כלומר, הוא מכיר את המקום, שמע עליו או התעניין אודותיו. כך או כך, להכחיש יהיה מיותר.
"אתה... של איש השקט" יפחה חנוקה נפלטה מפיו של האיש, "אני... צריך להגיד. להזהיר. אני... אני הייתי רשע, אבל... אני מת. אני צריך... להתוודות".
המטען הקשה של המילים בלבל את אליאב לרגע ארוך, בו הוא ניסה להפריד בין המשמעות המילולית של הדברים לבין המשמעות הכללית.
יש לאיש מידע כלשהו. זה נעשה ברור לו מאוד. אבל האיש תכף ימות פה, בידיו. ויותר הוא לא יידע מהו המידע, לעולם.
....
הנושאים החמים



Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //