סיפור בהמשכים משותף לחברי הפורום

[Ruth 7884]

אחרי הרבה טיוטות והרבה שינויים סוף סוף גמרתי לרשום את הפרק הראשון...
זה היה אתגר אמיתי לרשום פרק בלי לתכנן לפני ובלי לתכנן לאחרי פשוט סתם...
רשמתי ממש הרבה סקיצות וטיוטות ומקווה שיהיה קל להמשיך אותו...
( האמת היא שאני מסוקרנת איך ימשיכו אותו. נחיה ונראה) תהנו...


פרק ראשון - מילים מעבר לים

קיוטו, יפן.
ה'תקע"ה, 1815.

אור הירח נפל על גן הדובדבן שבחצר ארמון פושימי, מטיל צללים רכים על שבילי האבן. רוח אביבית נשאה עמה את ניחוח הפריחה, חודרת מבעד לחלון הפתוח למחצה של חדרו של הנסיך פושימי קוניייה. להבת הנר שעל שולחנו ריצדה קלות, מאירה את פניו המרוכזות.

הוא ישב כפוף מעל מפה עתיקה, אצבעו מחליקה לאורך קווי המתאר הדהויים. עיניו נדדו אל מדפי העץ שעל הקיר, עמוסים בכרכים עבי כרס—ספרי פילוסופיה, אסטרטגיה צבאית, רפואה ומדעי הטבע. אך למרות השפע הזה, הוא ידע שהידע האמיתי נמצא מעבר לגבולות השוגונות, בספרים שהיו אסורים לקריאה.
מאז ילדותו היה ידוע כתאב דעת, חובב בלתי נלאה של ידע ושל רעיונות חדשים.

קוניייה לא הסתפק במה שנמסר לו מאנשי החצר או מהמלומדים המקומיים. עולמו נמתח אל מעבר לחומות השוגונות, אל מחוזות שלא נודעו לו. בשנים האחרונות מצא עצמו שוקע בספרות ההולנדית שהגיעה דרך סוחרי דג'ימה — ספרים שהכילו רעיונות על מתמטיקה, רפואה, אסטרונומיה ומדעי הטבע. השפה הזרה, שהייתה תחילה חידה עבורו, הפכה עם הזמן לשפת מחשבתו. אך ביפן של תקופתו, ידע זר נחשב מסוכן.

השוגונות של טוקוגאווה, ששלטה זה יותר ממאתיים שנה, הקפידה על מדיניות הסתגרות מחמירה.
מל דג'ימה שבנגסאקי היה החלון היחיד לעולם, ורק להולנדים הותר להיכנס דרכו. ספרים שהגיעו מאירופה היו נדירים, ולרוב נאסרו בתכלית. אפילו הרעיונות שלא עסקו ישירות בשלטון נחשבו מאיימים. כל פיסת ידע זרה נשקלה בזהירות — מחשש שתערער את הסדר הקיים.

דפיקה חרישית נשמעה בדלת.

קוניייה הרים את ראשו.

"רק רגע," קרא, ממהר לגלול את המפה ולסדר את הספרים הפתוחים לפניו.

הדלת נפתחה חרש, ואחיו הבכור, פושימי קיושירה, נכנס. הוא סגר אחריו את הדלת במהירות, מחזיק בידיו קופסה עטופה בבד כהה.

"הדבר הגיע," אמר בקול נמוך.

קוניייה קם ממקומו, עיניו נדלקות בסקרנות. הוא צעד אל אחיו במהירות, מבטו נעוץ בקופסה שבידיו.

"זה באמת הם?" שאל בלחישה.

קיושירה הנהן. "לא היה קל להשיג אותם. הסוחר היה זהיר מאוד, ואני נאלצתי לשלם סכום שלא תיארת לעצמך."

קוניייה הושיט את ידו, אך אחיו משך את הקופסה מעט לאחור.

"אתה בטוח שזה רעיון טוב?" שאל קיושירה, מבטו מלא ספק. "השוגונות אינה רואה בעין יפה את מי שמעז לקרוא ספרים זרים. אם מישהו יגלה—"

"אם מישהו יגלה, זו תהיה הבעיה שלי," השיב קוניייה בשקט, אך בנחישות.

"לא רק שלך," קיושירה הידק את אחיזתו בקופסה. "גם שלי. גם של המשפחה שלנו. אתה מבין את זה, נכון?"

קוניייה שתק לרגע. הוא ידע שאחיו צודק, אך התשוקה לדעת בערה בו חזק יותר מכל חשש.

"אני מבין," אמר לבסוף. "אבל זה לא משנה את מה שאני עומד לעשות."

קיושירה נאנח, ואז הושיט לו את הקופסה. "אז לפחות היה זהיר."

קוניייה לקח את הקופסה, פתח אותה בזהירות. שלושה ספרים נחו בתוכה. הראשון היה עבה וכבד, עטוף בנייר מחוספס. השני היה דק יותר, כתוב בכתב יד צפוף ומסודר, ובו שרטוטים גאומטריים ומפות אסטרונומיות. השלישי היה הקטן מכולם, כרוך בבד דק, ועל דפיו הופיעו סימנים לא מוכרים.

הוא שלף את הספר הראשון, דפדף בין דפיו. הכתב היה זר.

"מה זו השפה הזו?" שאל, לא מסיר את מבטו מהעמודים.

קיושירה משך בכתפיו. "הסוחר לא ידע לומר בדיוק. הוא רק אמר שזה משהו עתיק, אולי מזרחי, אולי אפילו מיבשת אחרת. לא הולנדית, זה בטוח."

קוניייה המשיך להביט בדפים, מנסה למצוא בהם היגיון.

"אם זה לא הולנדית, זה אומר שאין לי דרך לקרוא אותו..." מלמל, נוגע באותיות בקלות. "אבל השניים האחרים—"

הוא פתח את הספר השני. הדפים היו מלאים שרטוטים מורכבים של כוכבים, תרשימים מתמטיים מפורטים, וטבלאות שנראו כחישובים אסטרונומיים. בין השורות הופיעו מונחים שהכיר מלימודיו בהולנדית.

קיושירה הביט מעבר לכתפו. "אתה מבין משהו מזה?"

"אני חושב שכן," אמר קוניייה, גולל באצבעו לאורך אחת הנוסחאות. "זה קשור לתנועת הכוכבים... ולחישוב מסלולם. אני מכיר חלק מהמונחים, אבל חלקם זרים לי."

"וזה לא מדאיג אותך?" שאל קיושירה. "שאתה אוחז בידך משהו שאפילו לא ברור לך מאין הגיע?"

קוניייה חייך בזווית פיו. "להפך. זה רק הופך את זה למעניין יותר."

קיושירה נאנח שוב. "אתה בלתי אפשרי."

"ואתה זה שממשיך להביא לי ספרים," השיב קוניייה בחיוך קל.

שתיקה השתררה ביניהם לרגע.

"אני רק לא רוצה שזה יוביל אותך למקום שאין ממנו חזרה," אמר לבסוף קיושירה. "אתה לא תוכל להתכחש לכך שהספרים האלו מסוכנים."

"ידע אינו מסוכן," אמר קוניייה, בולע את עמודי הספר בעיניו. "רק אלה שחוששים ממנו הם המסוכנים באמת."

קיושירה נרעד מעט. "אולי," אמר לבסוף. "אבל אני לא בטוח שהשוגונות תסכים איתך."

"אני לא עוסק בשוגונות," השיב קוניייה בקול שקט אך נחרץ. "אני עוסק בידע."

הוא סגר את הספרים והניח אותם בארון נסתר שבקיר. כשהדלת נסגרה מאחוריהם, הוא חזר אל השולחן, פתח את הספר הדק ביותר, והחל לקרוא.
המילים שעל הדף נראו תחילה כסימנים חסרי פשר, אך ככל שהתקדם, החלו לרקום משמעות, כאילו הטקסט עצמו לחש לו סוד שהיה גלום בו זה מכבר. לא היה זה רק פענוח של שפה זרה, אלא תחושה שמשהו עמוק יותר מתעורר בתוכו—הבנה חדשה, ראייה רחבה יותר של העולם.
להבת הנר ריצדה, מטילה צללים מתנועעים על הקירות.
הלילה התעמק סביבו, אך בעיניו רק התבהר. בין הדפים שהחזיק בידיו, נפרשה לפניו מציאות אחרת—והוא המשיך לקרוא.

 

[Ruth 7884]

מי שרוצה לרשום את הפרק הבא שיעדכן בשביל שלא כמה אנשים ירשמו את אותו דבר...

 

[debugger]

אני אשמח לכתוב את הפרק הבא, אבל זה ייקח הרבה זמן (שבוע + לדעתי, עד שאמצע זמן להתיישב לכתוב...)
להתחיל?

 

[ח.ד. וחלק]

אני אשמח לכתוב את הפרק הבא, אבל זה ייקח הרבה זמן (שבוע + לדעתי, עד שאמצע זמן להתיישב לכתוב...)
להתחיל?

ודאי!
מחכים כבר.

 

[Ruth 7884]

אני אשמח לכתוב את הפרק הבא, אבל זה ייקח הרבה זמן (שבוע + לדעתי, עד שאמצע זמן להתיישב לכתוב...)
להתחיל?

באופן כללי אני חושבת מניסיון שלוקח הרבה זמן לרשום פרק סתם כך ובטח שזה סיפור שלא תכננת את ההתחלה ולא מתכננים את הסוף...
אז לכולם ייקח הרבה זמן וזה הגיוני...
קיצר אני מחכה ממש לראות את ההמשך שלך...

 

[NeWord]

את האמת שיש לי איזשהו רעיון לפרק, והתחלתי לכתוב, (למרות שלא נכנסתי לרשימת הכותבים של הסיפור עדיין, ביקשתי להצטרף בנספח...) השאלה אם יפריע שאפרסם אותו אם יהיה מוכן, כי כבר @debugger תפס את כתיבת הפרק הבא...

 

[NeWord]

פרק שני – סודות במזרח

אמסטרדם, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה.

1815 – שנת הקמת הממלכה.



שעת בין ערביים קרירה, עיר הבירה נרגעה אט אט ממרוץ היום, ונתנה לשמיים האדמדמים להותיר בה את אותותיהם. הארמון, בולט מעל בתי העיר, זהר באור השקיעה.

הצללים ששיחקו על רצפת השטיח בחדר העבודה המלכותי הוטלו בצורה מאורכת גם על הקירות המעוטרים בגילופי עץ יפהפיים, וריקדו לתנועת האבוקות. החלונות הגדולים הפרוצים אל עבר הגינה הפורחת החדירו פנימה קרני שמש אחרונות, ששיוו לו מראה קסום ומלא הוד. החדר, שעוצב בסגנון רנסנס מהודר, השרה אווירה של רצינות וכובד ראש על הבאים בשעריו.

המלך וילם הראשון ישב מהורהר בחדר עבודתו, מפת היבשת האירופית פרושה לפניו, על כל סודותיה שאותם כל כך רצה לפצח. רוח קרירה נשבה פנימה מהחלון הרחב, והרעידה מעט את כתפיו החסונות.

'החיים הם משחק השחמט המורכב ביותר', היה נוהג לומר, וכעת אמירתו קיבלה משנה תוקף. החדשות האחרונות מן המזרח רק חידדו את הצורך באסטרטגיה ברורה ומתוחכמת.

במשך מאות שנים היו ממלכות המזרח חידה בלתי מפוענחת לעולם האירופי, למרות קשרי המסחר השוקקים והענפים. סגנון החיים וצורת המשטר הפכו אותן לנעלמות ולמסתוריות, אולם לאיש זה לא הפריע.

לוילם כן.

התהפוכות האחרונות באירופה הבהירו לו דבר אחד: בחיים, או שאתה השחקן החזק ביותר בלוח השחמט, או אינך חלק מהמשחק כלל. והוא רצה להיות בו, וגם לנצח.

סוד הכוח.

הסוד הגדול ביותר שאי פעם רצה לגלות.

עכשיו לפחות הוא יודע היכן לחפש, וזו כבר חצי הדרך.

מחשבותיו רצו קדימה. כדי להיות הכי חזק צריך אולי לגלות את סוד הכוח, אך לא פחות מכך – להשמיד את מי שהחזיק בו. כלל בסיסי – אין להותיר אויב פצוע, שכן עשוי הוא להתעורר ולפגוע ביום מן הימים.

וילם נעמד ופסע בנחישות אל עבר ספריית הענק שניצבה מאחורי שולחן העבודה שלו, שלף במהירות מפה נוספת, ופרש אותה לפניו. הוא טבל את הקסת במעט דיו וסימן איקס קטן.

חיוך זחוח עלה על פניו.

צלצול פעמון עדין הריץ אליו את אחד המשרתים שעמדו הכן מחוץ לדלת החדר הכבדה.

"את שר המלחמה לכאן, ומהר."

המשרת פסע החוצה במהירות, וחזר תוך דקות ספורות עם ג'וזף פרידריך – שר המלחמה.

ג'וזף קד קידה עמוקה ונעמד. מחכה למוצא פיו של המלך.

וילם נפנף בידו, והמשרתים כולם הסתלקו מן החדר.

"אז מה ג'וזף יקירי, מה שלום הגבולות שלנו?" הוא שאל, וסימן לו בניע יד לשבת מולו.

"מצוין! הצבא התמקם לאורך הגבולות עם צרפת וגרמניה, ונכון לשמור על הממלכה שלנו מכל פולש זר!" ג'וזף גאה בצבא שלו.

"יופי. אני שמח לשמוע. אבל אתה מבין לבד שלא בשביל זה קראתי לך הנה בדחיפות עליונה שכזו."

ג'וזף הנהן באדנות.

"ובכן. על מנת לשמור על יציבות הממלכה שלנו למשך שנים רבות וטובות, הגיתי תוכנית שתציב את המלוכה שלי בין המלוכות העוצמתיות ביותר באירופה, אם לא בעולם כולו" השקט מצידו של שר המלחמה נמשך, אך למלך זה לא הפריע כלל. הוא החל להרצות את תוכניתו במשך דקות ארוכות, חש בכל נים בגופו את הכוח העצום שהוא יכול להשיג.

ככל שהוא המשיך לרקום את התוכנית, השקט מצידו של שר המלחמה רק העמיק.

וילם סיים את דבריו, והביט בשר המלחמה שלו.

"ובכן, זו בהחלט תוכנית גאונית, הוד מלכותו!" שר המלחמה אמר. גם הוא וגם המלך ידעו, שאין לו שום דרך אחרת להגיב.

"מממ... גאונית אתה אומר..." המלך החליט להתעלל בו קצת. "אז למה הפרצוף שלך אומר 'איזה מלך פסיכופת יש לי?'"

"ח... חס וחלילה הוד מלכותו! מדוע תאמר כך?!" פניו עטו חיוורון עמוק.

"חס וחלילה, ודאי! אבל זה נראה כאילו התכוונת לומר 'הוא ירד לגמרי מדעתו'..." וילם נהנה מכל רגע.

"הו.. הוד מלכותו!" ג'וזף כרע ברך לרגליו "למה שתחשוד בי בדבר כזה! הרי כולם יודעים שהוד מלכותו הינו אסטרטג מעולה!" הוא רעד כעלה נידף, נחוש לשמור את מחשבותיו לעצמו, ואת ראשו מחובר לצווארו.

"כולם יודעים, נכון..." ההתרפסות של שר המלחמה שלו המאיסה עליו את המשחק מעט מוקדם מדי לטעמו, "ולכן יש לך שבוע להכין תוכנית מפורטת איך המבצע הולך להתבצע בפועל."

המלך חייך שוב, חיוך מעט דרקוני "תכין את סוכני החרש לנו להיכרות עמוקה עם ארץ השמש העולה"

 

[NeWord]

אשמח מאוד לתיקונים והערות! (אני בטוחה שיהיו למרות כל הפעמים שעברתי על הקטע...)

 

[ArtDesigner]

אולי כדאי לעשות נספח להערות וכך יישמר הרצף של הקריאה.

 

[RU1]

@Ruth 7884 , אשמח לשריין לעצמי את הפרק הבא.

 

[RU1]

בס"ד

פרק שלישי - ספרים, סמוראים וסודות.​

קיוטו, יפן.
ה'תקע"ה, 1815.

קונייה סגר את החוברת הדקה, מותיר את אצבעו במקום בו אחז. רוח אביבית פרצה פנימה דרך החלון הפתוח, מבדרת את שיערו. הוא נעמד והביט בחלון, שדה ראייתו נמלא אריג צפוף וצבעוני של בתים מעוקלי גג ועצי דובדבן וורודים ששזורים בו באי סדר הרמוני. אך לא הנוף האורבני עניין אותו הלילה, מבטו סקר את כיפת השמים השחורה-סגלגלה שמעליו, נכון לחזות בסודם של נקודות האור הנעוצות בו בעיניו.

השפה הזרה לא היוותה עבורו מכשול, שכן מרבית הספר היה מלא שרטוטים מפורטים של גרמי השמים בקבוצות שונות, חלקם ניבאו ליקוי לבנה קרוב, בדומה לספרים שממלאים את ספרייתו, וחלקם סתרו זאת, כאילו רבים בינם לבין עצמם. בכולם ראה את הלבנה מסתתרת מאחורי צילו של כדור הארץ, אך אף אחד מהם לא ניבא אם ניתן יהי לראות זאת מחצי הכדור המזרחי.

הוא הביט אל קבוצת הכוכבים הגדולה, מתרכז בכל נקודה ונקודה, כאילו בכוח מחשבתו לדבר איתם, לגלות את סודם. באנחת השלמה הוא הכניס את הספר אל המגירה הנסתרת שבשידתו, הוא ישווה בין השרטוטים אחר כך. לא הוא הספר אשר הסעיר את מחשבותיו וליבו, גורם לקצות אצבעותיו לעקצץ.

כף ידו ליטפה את הבד הרך של הספר השלישי אותו הביא לו קיושירה, מעביר אצבע דקה על חריטת שמו המוזהבת, מוקסם ממרקמה הנוקשה. רוב החומר הכתוב שקרא עד היום הגיע במגילות מאונכות, ארוזות בשקיקי קטיפה, אחידות. הוא יכול היה למשש את צורת הספרים המערבית במשך שעות, גם בלי לקרוא מילה, להריח את ריח העץ שנושב מן הדפים. הוא פתח את הספר בעמוד אקראי, מרגיש את הכוח שאין לו הסבר קורן מבין הסימנים המשונים, כשכל פסיעות המון כבד נשמע מעבר לדלת.

"דיימו פושימי קונייה", נשמע שמו הרשמי, הברותיו חתוכות וקצובות. קונייה זיהה את קולו של אחד הסמוראים הבכירים בארמון.

ליבו החסיר פעימה, אין שום סיבה שבעולם שתביא לסמוראי בכיר לקרוא לו באמצע הלילה, אלמלא סיבה אחת. ידו הימנית הטמינה את הספר במהירות הבזק בבטנת בגדו, עיניו סוקרות את שאר החדר, מוודא שהחומר המפליל מוטמן היטב, יודע שאם יערכו בחדר חיפוש יסודי, אין לו סיכוי.

"אביך, טוקוגאווה נַארִיטוּמוֹ, דורש לראותך בחצר העילית, עכשיו", הקול הבס, המונוטוני, המשיך להדהד מעבר לדלת העבה, גורמים לאגלי זיעה מרדנים הופיעו על מצחו של קונייה. הוא לא צריך לעשות מעשה אסור כדי לחרוד מפני ההזמנה של אביו, השם העביר צמרמורת בכל תושב יפן שישמע אותו, לא פעם הוא היה עד לאזרחים, סמוראים ואסירים שהתעלפו למראה פניו, יראה אמיתית.

"מסרו לאבי שאבוא לראותו מיד", הוא ניסה לשמור על קול שליו, לא לתת לאף אחד סיבה נוספת לחשוד בו.

"הצטווינו ללוות אותך לשם", הדלת נפתחה ללא הודעה מוקדמת, חוקי הנימוס הבסיסיים ביותר לא בדיוק הרשימו את ששת הגברים החסונים שנגלו מאחורי הדלת. קונייה זיהה שניים מן המשמר האישי של אביו, העניין לא פשוט כלל. כל אחד מן השישייה מתקרב לגובה של שני מטרים, תופעה נדירה עד מאוד ביפן. שריריהם המוצקים בולטים תחת שרוולי הבד, מאיימים לקרוע אותם. תחושת מחנק עלתה בגרונו של קונייה, אין לו כיצד לברוח, גם אם ירצה. כפות ידיו מסדרות את שולי חליפתו, מנסות להפיג בה את המתח.

השומרים איגפו אותו בריבוע משורטט, מעלים אש בלפידיהם כדי לסלק את החשכה הסמיכה השורר בארמון בשעות אלו. שלושה מלפנים, שלושה מאחור, שניים נוספים מימין ומשמאל. אם זה לא היה מפחיד, זה היה מצחיק, כתפיו של קונייה התחככו בכתפיהם של הרי האדם שסביבו, ויש לו תחושה שזה בכוונה.

הוא ניסה לא לחשוב על זה, אבל לא יכול היה למנוע את האפשרות שקיושירה מסר עליו לאביו, למרות האמון שרחש לו ללא סייג. ביפן של שלטון ותככים אין לבטוח באיש, גם לא באחיך.

לאחר הליכה של כעשרים דקות הם הגיעו, בדיוק בזמן כדי לקטוע את מחשבותיו של קונייה שלא הפסיקו להעביר תרחישי אימה במוחו.

לפחות אפשר להפסיק לדמיין, ההומור השחור משמש לו כמפלט.

הדבר האמיתי כבר כאן.

לא היה לו ברור מדוע בחר אביו בחצר העילית דווקא, זהו מקום לא שגרתי בעליל, בטח בשעה זו של הלילה. בנייתה של החצר העילית דימתה מעין מקדש, מרוצפת באבני שיש גדולות ונעדרת את הצבעוניות המסוגננת שמקשטת את שאר הארמון. החצר נפרסה תחת כיפת השמיים, כשאפילו קירות מספקים אינם נוכחים בה, מלבד ארבעה עמודים. הצינה הלילית צרבה את עורו מבחוץ, כשהחרדה אוכלת אותו מבפנים.

מולם, בכיסא האבן הגדול ישב אביו גבו הזקוף מזדקר כנגד הרוח הנגדית. קונייה המתין שהסמוראים ילוו אותו קרוב מספיק כדי שיוכל לקוד לפניו כמו שצריך. הלבנה שעמדה בדיוק מאחורי אביו שיקפה לו את צלליתו, תמירה, מרשימה, מעוררת אימה, גורמת למיצי הקיבה שלו להתערבל בקרבו. הם נעצרו, נשארים בכוונה תחילה במקומם המרוחק.

קונייה שמע את קול פסיעותיהם הכבדות של פלוגה נוספת, זהה במספרה, זהה במבנה, הוא יכול היה להרגיש זאת מגלי הקול שעברו באדמה. בזווית עינו, הוא ראה את קיושירה עומד במרכז המשמר. ליבו דילג בהתרגשות קלה, קלושה. הוא לא חשב שקיושירה ילשין עליו, הוא לא רצה לחשוב, אבל בכל זאת, הוא היחיד שידע על הספרים. אם הוא כאן איתו, אולי מדובר בעניין אחר, אולי.

טוקוגאווה נאריטומו הרים את ידו הימנית באוויר. הסמוראים קיבלו את האות. בתזמון מדוייק הקישו את מוט לפידיהם הארוך בקרקע, שוברים את שני המבנים הריבועיים ונעמדים בחצי גורן קונייה וקיושירה, מותירים אותם חשופים מול אביהם. הם התקדמו שלושה פסיעות מדודות קדימה וקדו, גבם הישר מתכופף באחידות מושלמת עד לגובה המותניים, ידיהם ישרות בצידי גופם, אך עיניהם לא מביטות מטה, עליהם להביט ישר בפניו של אביהם, לשדר כוח, שליטה, שלמות, אין דרך אחרת.

גופם התרוקן מחום ומחשבות, במצב כזה רק פחת, ערפילי, עבה, אינסופי יכול למלא את ישותם.

אביהם לא דיבר מיד. הוא רק הביט בו. מבט ארוך. קר. מצמית.
קונייה ידע שאין זה מבט של חוסר סבלנות, אלא להפך—אביו נהנה מהשקט. מנצל את העוצמה הגלומה בו שגורמת לבן שיחו להתפתל עם כל שנייה חולפת, דממה שחזקה מכל מילה שתאמר.

"דיימו פושימי קונייה", הוא אמר לבסוף, קולו נשמע כאילו חוצב במישורים הקפואים.

קונייה התקדם שלוש פסיעות נוספות, קד שנית. לרגע אחד, ניחוח הדיו הטרייה מן הדפים שעדיין היו צמודים לעורו נדמה לו כצורב יותר.

"המועצה העליונה התכנסה היום כדי לדון בעניינך", כשהתקדם, אביו כבר לא נראה לו כצללית שחורה, דמותו נשקפה אליו במלוא הודה.

קונייה לא הניד עפעף. ידע שזה מבחן.

"ספרים," אמר אביו, משחיז את המילה כאילו היא עלבון.

"מגילות. אותיות. משא כבד לנפש צעירה.", קול מילה מכה בליבו בעוצמה אדירה.

"ידע הוא כוח," השיב קונייה בזהירות. מנסה להגן על כבודו, גם אם דינו נחרץ, לעולם לא יוותר ללא מאבק.

שפתיו של נאריטומו התכווצו. כמעט חיוך, כמעט לעג. "כוח," הוא חזר אחריו, שוקל את המילה כאילו היה זה רעל בכוסו. "אתה יודע מה ההבדל בין חוכמה לשליטה?"

קונייה שתק. אביו נשען מעט קדימה. גבו כבר לא ניצב בחדות מעלה.

"הראשון הוא עול. השני הוא זכות."

קונייה הרגיש את עיניו של קיושירה עליו, מסכים ללא מילים אם אביו, גוער בו על החלטותיו. הוא לא השיב לו מבט, לא היה מקום להסחות דעת.

"העיון המוגבר שלך במגילות ובספרים כמעשה קשישים מדאיג רבים מבני עמנו, מעמיד את נאמנותך במחלוקת", קונייה לא מצמץ ולא הסמיק, לא מראה את העובדה שהוא נמס מבפנים. כבן לשושלת השוגונות של טוקוגאווה, אין לו אפשרות כזו.

עיניו סורקות את אביו בניסיון לחשוב על דבר אחר, מלבד ההוכחה החותכת לבגידתו שנמצאת כעת בין בגדיו. קולו המשתק של אביו משדר לחלוטין את דמותו. עורו חלק ובוהק כשיש. עיניו המלוכסנות עזות יותר מכל מבע אחר שאי פעם ראה, האש שבתוכם מסוגלת לכלות את כל מה שבדרכה. שיערו החלק כמים אסוף בפקעת בקודקודו, כששאר השיער גולש על כתפיו, סימן השלטון. שיערו של קיושירה נחתך לאורך של אוזניו, רק מגיל שמונה עשרה יורשה להאריך אותו.

אביו נעמד,תנועה קטנה, אך כזו שגרמה לקונייה להרגיש כאילו האדמה זזה תחתיו.
"אם אתה מחפש תשובות," אמר בקול שנשמע כמו חרב נשלפת מנדן,
"אתה צריך לשאול את עצמך אם אתה מוכן לשלם את המחיר."

"אני מוכן", ענה קונייה בעוצמה, לא נבהל לקחת אחריות על בחירותיו, כף ידו השמאלית החזירה קווצת שיער סוררת למקומה.

"אתה ניצב היום להגן על שמה של שושלת פושימי, על כבודך, על החרות שלך", קולו אדיש לעובדה שמדובר בבנו, בשר מבשרו. עיניו ממסמרות את קונייה למקומו. לא מסביר עד הסוף, לא מבהיר את מצב לאשורו, מגלה טפח ומסתיר טפחיים.

"אם תוכיח את שליטתך בחרב בדו-קרב טַאטַאקִי מול אחיך, ולא באמצעות מגילות ישנות שמקומן אצל זקנים, תזכה בתואר יורש העצר, שיהפוך אותך לשוגון העתידי.", אף רחש אנושי לא נשמע בחלל, נדמה שאפילו הרוח עמדה דום. קיושירה החוויר, גורלו של אחיו משפיע ישירות על שלו. לקונייה לעומת זאת הוקל, זהו רק קרב על כבוד, איש לא גילה, איש לא חושד בו על קריאת חומר אסור.

"אם לא", קונייה וקיושירה קמצו אגרופים באחידות לא מתואמת, לא יודעים לאן הלילה הזה יוביל אותם.

"תעזוב את יפן, לא תהיה עוד חלק משושלת פושימי, לעולם", קיושירה בלע את רוקו, מבליט את עצמות הצוואר שלו, החיים של שניהם עומדים להשתנות הלילה, וזה לא משנה מי ינצח. קונייה היה הלום מדי בשביל להפנים את גודל הרגע.

הסמוראים חבשו להם את שריונות הקרב מעל הקיוטו הדק.

זה לא הבגד המסורתי, אגלי הזיעה הופיעו מחדש על מצחו של קונייה, הקרב רציני, ואביהם לעולם לא מסתפק בתיקו. ההכרה חדרה למוחו טיפין טיפין. הוא עומד להילחם מקרב סמוראים מול אח שלו, מול אותו אחד שסיכן את עצמו רק כדי להשיג לו את הספרים שכל כך אהב. הוא לא יכול לגזול ממנו את התואר שלו, זה יהיה נבזי, אבל הוא גם לא יכול להיות מוגלה, לסיים את חייו בטרם התחילו.

מבטו הצטלב עם מבטו של קיושירה, מנסים לומר את מה שנבצר מהם לבטא במילים. הם יתנו הכול, לא רק מפני שכוחותיהם שקולים בקרב, למרות שקיושירה משקיע פי שניים מזמנו של קונייה באימונים, אלא כי יותר מדי מונח על הכף.

הם עומדים כעת משני עבריה של חומה עבה ובלתי נראית, חוצצת ביניהם. אביהם בנה אותה במו ידיו, דואג לנפץ את אחוות האחים שלהם לרסיסים.

כל אחד מהם אוחז בקטאנה הפרטית שלו, חדה ומושחזת מאי פעם, גבותיהם מכווצות מטה בריכוז, מלחמה של יכולת מול לב, חרב מול אמון.

"התחילו", קולו של השופט נישא באוויר.

---

סליחה על האורך ( :

 

[Ruth 7884]

בס"ד

פרק שלישי - ספרים, סמוראים וסודות.​

קיוטו, יפן.
ה'תקע"ה, 1815.

קונייה סגר את החוברת הדקה, מותיר את אצבעו במקום בו אחז. רוח אביבית פרצה פנימה דרך החלון הפתוח, מבדרת את שיערו. הוא נעמד והביט בחלון, שדה ראייתו נמלא אריג צפוף וצבעוני של בתים מעוקלי גג ועצי דובדבן וורודים ששזורים בו באי סדר הרמוני. אך לא הנוף האורבני עניין אותו הלילה, מבטו סקר את כיפת השמים השחורה-סגלגלה שמעליו, נכון לחזות בסודם של נקודות האור הנעוצות בו בעיניו.

השפה הזרה לא היוותה עבורו מכשול, שכן מרבית הספר היה מלא שרטוטים מפורטים של גרמי השמים בקבוצות שונות, חלקם ניבאו ליקוי לבנה קרוב, בדומה לספרים שממלאים את ספרייתו, וחלקם סתרו זאת, כאילו רבים בינם לבין עצמם. בכולם ראה את הלבנה מסתתרת מאחורי צילו של כדור הארץ, אך אף אחד מהם לא ניבא אם ניתן יהי לראות זאת מחצי הכדור המזרחי.

הוא הביט אל קבוצת הכוכבים הגדולה, מתרכז בכל נקודה ונקודה, כאילו בכוח מחשבתו לדבר איתם, לגלות את סודם. באנחת השלמה הוא הכניס את הספר אל המגירה הנסתרת שבשידתו, הוא ישווה בין השרטוטים אחר כך. לא הוא הספר אשר הסעיר את מחשבותיו וליבו, גורם לקצות אצבעותיו לעקצץ.

כף ידו ליטפה את הבד הרך של הספר השלישי אותו הביא לו קיושירה, מעביר אצבע דקה על חריטת שמו המוזהבת, מוקסם ממרקמה הנוקשה. רוב החומר הכתוב שקרא עד היום הגיע במגילות מאונכות, ארוזות בשקיקי קטיפה, אחידות. הוא יכול היה למשש את צורת הספרים המערבית במשך שעות, גם בלי לקרוא מילה, להריח את ריח העץ שנושב מן הדפים. הוא פתח את הספר בעמוד אקראי, מרגיש את הכוח שאין לו הסבר קורן מבין הסימנים המשונים, כשכל פסיעות המון כבד נשמע מעבר לדלת.

"דיימו פושימי קונייה", נשמע שמו הרשמי, הברותיו חתוכות וקצובות. קונייה זיהה את קולו של אחד הסמוראים הבכירים בארמון.

ליבו החסיר פעימה, אין שום סיבה שבעולם שתביא לסמוראי בכיר לקרוא לו באמצע הלילה, אלמלא סיבה אחת. ידו הימנית הטמינה את הספר במהירות הבזק בבטנת בגדו, עיניו סוקרות את שאר החדר, מוודא שהחומר המפליל מוטמן היטב, יודע שאם יערכו בחדר חיפוש יסודי, אין לו סיכוי.

"אביך, טוקוגאווה נַארִיטוּמוֹ, דורש לראותך בחצר העילית, עכשיו", הקול הבס, המונוטוני, המשיך להדהד מעבר לדלת העבה, גורמים לאגלי זיעה מרדנים הופיעו על מצחו של קונייה. הוא לא צריך לעשות מעשה אסור כדי לחרוד מפני ההזמנה של אביו, השם העביר צמרמורת בכל תושב יפן שישמע אותו, לא פעם הוא היה עד לאזרחים, סמוראים ואסירים שהתעלפו למראה פניו, יראה אמיתית.

"מסרו לאבי שאבוא לראותו מיד", הוא ניסה לשמור על קול שליו, לא לתת לאף אחד סיבה נוספת לחשוד בו.

"הצטווינו ללוות אותך לשם", הדלת נפתחה ללא הודעה מוקדמת, חוקי הנימוס הבסיסיים ביותר לא בדיוק הרשימו את ששת הגברים החסונים שנגלו מאחורי הדלת. קונייה זיהה שניים מן המשמר האישי של אביו, העניין לא פשוט כלל. כל אחד מן השישייה מתקרב לגובה של שני מטרים, תופעה נדירה עד מאוד ביפן. שריריהם המוצקים בולטים תחת שרוולי הבד, מאיימים לקרוע אותם. תחושת מחנק עלתה בגרונו של קונייה, אין לו כיצד לברוח, גם אם ירצה. כפות ידיו מסדרות את שולי חליפתו, מנסות להפיג בה את המתח.

השומרים איגפו אותו בריבוע משורטט, מעלים אש בלפידיהם כדי לסלק את החשכה הסמיכה השורר בארמון בשעות אלו. שלושה מלפנים, שלושה מאחור, שניים נוספים מימין ומשמאל. אם זה לא היה מפחיד, זה היה מצחיק, כתפיו של קונייה התחככו בכתפיהם של הרי האדם שסביבו, ויש לו תחושה שזה בכוונה.

הוא ניסה לא לחשוב על זה, אבל לא יכול היה למנוע את האפשרות שקיושירה מסר עליו לאביו, למרות האמון שרחש לו ללא סייג. ביפן של שלטון ותככים אין לבטוח באיש, גם לא באחיך.

לאחר הליכה של כעשרים דקות הם הגיעו, בדיוק בזמן כדי לקטוע את מחשבותיו של קונייה שלא הפסיקו להעביר תרחישי אימה במוחו.

לפחות אפשר להפסיק לדמיין, ההומור השחור משמש לו כמפלט.

הדבר האמיתי כבר כאן.

לא היה לו ברור מדוע בחר אביו בחצר העילית דווקא, זהו מקום לא שגרתי בעליל, בטח בשעה זו של הלילה. בנייתה של החצר העילית דימתה מעין מקדש, מרוצפת באבני שיש גדולות ונעדרת את הצבעוניות המסוגננת שמקשטת את שאר הארמון. החצר נפרסה תחת כיפת השמיים, כשאפילו קירות מספקים אינם נוכחים בה, מלבד ארבעה עמודים. הצינה הלילית צרבה את עורו מבחוץ, כשהחרדה אוכלת אותו מבפנים.

מולם, בכיסא האבן הגדול ישב אביו גבו הזקוף מזדקר כנגד הרוח הנגדית. קונייה המתין שהסמוראים ילוו אותו קרוב מספיק כדי שיוכל לקוד לפניו כמו שצריך. הלבנה שעמדה בדיוק מאחורי אביו שיקפה לו את צלליתו, תמירה, מרשימה, מעוררת אימה, גורמת למיצי הקיבה שלו להתערבל בקרבו. הם נעצרו, נשארים בכוונה תחילה במקומם המרוחק.

קונייה שמע את קול פסיעותיהם הכבדות של פלוגה נוספת, זהה במספרה, זהה במבנה, הוא יכול היה להרגיש זאת מגלי הקול שעברו באדמה. בזווית עינו, הוא ראה את קיושירה עומד במרכז המשמר. ליבו דילג בהתרגשות קלה, קלושה. הוא לא חשב שקיושירה ילשין עליו, הוא לא רצה לחשוב, אבל בכל זאת, הוא היחיד שידע על הספרים. אם הוא כאן איתו, אולי מדובר בעניין אחר, אולי.

טוקוגאווה נאריטומו הרים את ידו הימנית באוויר. הסמוראים קיבלו את האות. בתזמון מדוייק הקישו את מוט לפידיהם הארוך בקרקע, שוברים את שני המבנים הריבועיים ונעמדים בחצי גורן קונייה וקיושירה, מותירים אותם חשופים מול אביהם. הם התקדמו שלושה פסיעות מדודות קדימה וקדו, גבם הישר מתכופף באחידות מושלמת עד לגובה המותניים, ידיהם ישרות בצידי גופם, אך עיניהם לא מביטות מטה, עליהם להביט ישר בפניו של אביהם, לשדר כוח, שליטה, שלמות, אין דרך אחרת.

גופם התרוקן מחום ומחשבות, במצב כזה רק פחת, ערפילי, עבה, אינסופי יכול למלא את ישותם.

אביהם לא דיבר מיד. הוא רק הביט בו. מבט ארוך. קר. מצמית.
קונייה ידע שאין זה מבט של חוסר סבלנות, אלא להפך—אביו נהנה מהשקט. מנצל את העוצמה הגלומה בו שגורמת לבן שיחו להתפתל עם כל שנייה חולפת, דממה שחזקה מכל מילה שתאמר.

"דיימו פושימי קונייה", הוא אמר לבסוף, קולו נשמע כאילו חוצב במישורים הקפואים.

קונייה התקדם שלוש פסיעות נוספות, קד שנית. לרגע אחד, ניחוח הדיו הטרייה מן הדפים שעדיין היו צמודים לעורו נדמה לו כצורב יותר.

"המועצה העליונה התכנסה היום כדי לדון בעניינך", כשהתקדם, אביו כבר לא נראה לו כצללית שחורה, דמותו נשקפה אליו במלוא הודה.

קונייה לא הניד עפעף. ידע שזה מבחן.

"ספרים," אמר אביו, משחיז את המילה כאילו היא עלבון.

"מגילות. אותיות. משא כבד לנפש צעירה.", קול מילה מכה בליבו בעוצמה אדירה.

"ידע הוא כוח," השיב קונייה בזהירות. מנסה להגן על כבודו, גם אם דינו נחרץ, לעולם לא יוותר ללא מאבק.

שפתיו של נאריטומו התכווצו. כמעט חיוך, כמעט לעג. "כוח," הוא חזר אחריו, שוקל את המילה כאילו היה זה רעל בכוסו. "אתה יודע מה ההבדל בין חוכמה לשליטה?"

קונייה שתק. אביו נשען מעט קדימה. גבו כבר לא ניצב בחדות מעלה.

"הראשון הוא עול. השני הוא זכות."

קונייה הרגיש את עיניו של קיושירה עליו, מסכים ללא מילים אם אביו, גוער בו על החלטותיו. הוא לא השיב לו מבט, לא היה מקום להסחות דעת.

"העיון המוגבר שלך במגילות ובספרים כמעשה קשישים מדאיג רבים מבני עמנו, מעמיד את נאמנותך במחלוקת", קונייה לא מצמץ ולא הסמיק, לא מראה את העובדה שהוא נמס מבפנים. כבן לשושלת השוגונות של טוקוגאווה, אין לו אפשרות כזו.

עיניו סורקות את אביו בניסיון לחשוב על דבר אחר, מלבד ההוכחה החותכת לבגידתו שנמצאת כעת בין בגדיו. קולו המשתק של אביו משדר לחלוטין את דמותו. עורו חלק ובוהק כשיש. עיניו המלוכסנות עזות יותר מכל מבע אחר שאי פעם ראה, האש שבתוכם מסוגלת לכלות את כל מה שבדרכה. שיערו החלק כמים אסוף בפקעת בקודקודו, כששאר השיער גולש על כתפיו, סימן השלטון. שיערו של קיושירה נחתך לאורך של אוזניו, רק מגיל שמונה עשרה יורשה להאריך אותו.

אביו נעמד,תנועה קטנה, אך כזו שגרמה לקונייה להרגיש כאילו האדמה זזה תחתיו.
"אם אתה מחפש תשובות," אמר בקול שנשמע כמו חרב נשלפת מנדן,
"אתה צריך לשאול את עצמך אם אתה מוכן לשלם את המחיר."

"אני מוכן", ענה קונייה בעוצמה, לא נבהל לקחת אחריות על בחירותיו, כף ידו השמאלית החזירה קווצת שיער סוררת למקומה.

"אתה ניצב היום להגן על שמה של שושלת פושימי, על כבודך, על החרות שלך", קולו אדיש לעובדה שמדובר בבנו, בשר מבשרו. עיניו ממסמרות את קונייה למקומו. לא מסביר עד הסוף, לא מבהיר את מצב לאשורו, מגלה טפח ומסתיר טפחיים.

"אם תוכיח את שליטתך בחרב בדו-קרב טַאטַאקִי מול אחיך, ולא באמצעות מגילות ישנות שמקומן אצל זקנים, תזכה בתואר יורש העצר, שיהפוך אותך לשוגון העתידי.", אף רחש אנושי לא נשמע בחלל, נדמה שאפילו הרוח עמדה דום. קיושירה החוויר, גורלו של אחיו משפיע ישירות על שלו. לקונייה לעומת זאת הוקל, זהו רק קרב על כבוד, איש לא גילה, איש לא חושד בו על קריאת חומר אסור.

"אם לא", קונייה וקיושירה קמצו אגרופים באחידות לא מתואמת, לא יודעים לאן הלילה הזה יוביל אותם.

"תעזוב את יפן, לא תהיה עוד חלק משושלת פושימי, לעולם", קיושירה בלע את רוקו, מבליט את עצמות הצוואר שלו, החיים של שניהם עומדים להשתנות הלילה, וזה לא משנה מי ינצח. קונייה היה הלום מדי בשביל להפנים את גודל הרגע.

הסמוראים חבשו להם את שריונות הקרב מעל הקיוטו הדק.

זה לא הבגד המסורתי, אגלי הזיעה הופיעו מחדש על מצחו של קונייה, הקרב רציני, ואביהם לעולם לא מסתפק בתיקו. ההכרה חדרה למוחו טיפין טיפין. הוא עומד להילחם מקרב סמוראים מול אח שלו, מול אותו אחד שסיכן את עצמו רק כדי להשיג לו את הספרים שכל כך אהב. הוא לא יכול לגזול ממנו את התואר שלו, זה יהיה נבזי, אבל הוא גם לא יכול להיות מוגלה, לסיים את חייו בטרם התחילו.

מבטו הצטלב עם מבטו של קיושירה, מנסים לומר את מה שנבצר מהם לבטא במילים. הם יתנו הכול, לא רק מפני שכוחותיהם שקולים בקרב, למרות שקיושירה משקיע פי שניים מזמנו של קונייה באימונים, אלא כי יותר מדי מונח על הכף.

הם עומדים כעת משני עבריה של חומה עבה ובלתי נראית, חוצצת ביניהם. אביהם בנה אותה במו ידיו, דואג לנפץ את אחוות האחים שלהם לרסיסים.

כל אחד מהם אוחז בקטאנה הפרטית שלו, חדה ומושחזת מאי פעם, גבותיהם מכווצות מטה בריכוז, מלחמה של יכולת מול לב, חרב מול אמון.

"התחילו", קולו של השופט נישא באוויר.

---

סליחה על האורך ( :

וואו @RU1 איזה פרק מהמם!!
היה ממש כיף לקרוא אותו...

 

[אינפרא]

בס"ד

פרק רביעי - אכזבה כואבת

קיוטו, יפן.
ה'תקע"ה, 1815.

המילה מצלצלת באוזניו, הוא מהדק את אחיזתו בקאטנה. מהוסס. דווקא מבט נחוש עלה על פניו של אחיו, חרבו שלופה, פניו קרות, הקטאנה מושחזת, אבל הוא לא יעשה זאת, לא יעשה. לא ישלח את אחיו לגלות כדי להציל את כבודו. הוא מכיר את אחיו.

פני אחיו מהוססות, צל כבד על פניו, הוא כמעט שומע את ההתלבטות באוזניו.

הוא רק מגן, תנועות חרבו של קונייה נראו כמחול פראי, לא דומות כלל לדו-קרב טַאטַאקִי אמיתי.

חרבו של קיושירה לעומתו דוממת וכמעט ולא נעה, רק עושה תנועות הכרחיות.

אם אחיו ירצה הוא יוכל, קונייה מודע היטב ליכולתיו של קיושירה. בעוד הוא העביר את לילותיו בקריאה אחיו התאמן ולמד מהלכים חדשים, אך הוא לא יעשה זאת. לא.

המכה מפתיעה אותו כל כך שהוא אפילו לא מתגונן, הנפילה שקטה, והדשא הרך בולע את דמעות האי אמון. פניו של אחיו מתיישרות, הבעתן עוטה דוק של חרטה.

“פסק הדין ברור”. קולו של אביו מדוד, חסר רגש. “הגלות תסגור בפניך את שערי הארמון, לתמיד”. אבל קונייה יודע שהכאב בליבו הוא לא מהפסק דין, אלא אכזבה מאחיו, שבגד בו ואילו רק לרגע קט.

“אתה תצטרך לעזוב את הארמון בעוד כשעה בדיוק, אין זמן להתעכב, לא יהיה נעים אם נצטרך להוביל אותך בכח. תוכל לקחת את כל מה שתצליח לשאת, ללא שום עזרה. אינך יכול להיות בתחומי המדינה עד שיעלה על כסאו המלך הבא ויפסוק את דינך מחדש”. קריאת החוקים יבשה, גם גרונו יבש.

דווקא ממבט מלמטה הוא רואה את הכל שחור ואפל. הסמרואים עם האבוקות הבליחו בחשיכה, עצי הדובדבן נראו כצלליות שחורות על רקע כיפת השמיים, וכאשר הוא מתרומם פרצופו הדשן של אביו גורם לו לסחרחורת שמאיימת שייפול שנית, ללא שום קאטנה מושחזת שנעצרת ליד הגרון.

הוא שומע בליל של קולות בתוך ראשו, אינו יודע אם הם פרי דמיונו או קולות מרוסקים ודהויים של הברות.

דווקא כאשר כל הפמליה מסתלקת פניו שטופות הדמע של קיושירה גורמות לראשו לכאוב, הוא מאוכזב. יש על מה.

“אני מצטער”. קולו של קיושירה מלא חרטה. “זה לא היה בשליטתי, אני...” הוא נעצר, הבכי מתגבר. “זה לא היה בשליטתי, אתה מבין? לשנייה חשבתי שאולי כן, יהיה קשה לי לראות אותך מלך, שכחתי את המחיר”. לשכחה הזאת יהיה לי מחיר כבד. הוא רוצה לומר ואינו אומר, מיתרי גרונו כאילו הוקפאו, והוא אינו מוכן לשלח לעברו שום מבט מבין ומוחל, העוול גדול מכדי להגותו בשפתיים.


סליחה שהוא קצת קצר

 

[אוראל סולטן]

פרק חמישי - העסקה.​

אמסטרדם, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה.​

1815 – שנת הקמת הממלכה.

הגשם היכה בעוצמה על חלונות הארמון המעוטרים, מטפטף בקצב קבוע על גגות הרעפים האדמדמים של העיר. השרים ישבו בשקט סביב שולחן האלון הכבד, מביטים זה בזה במבטים דרוכים. רק קול רחש האש באח מילא את החדר.

במרכז השולחן עמדת מפת העולם, פרושה לרווחה. המלך וילם הראשון ישב בראשו, כוס יין בידו, עיניו ממוקדות בכתם היבשתי הרחוק שהורה על יפן.

"נפוליאון הובס," פתח ג'וזף פרידריך, שר המלחמה, קולו חד ונוקשה. "והבריטים נחושים להגלות אותו הרחק ככל האפשר. הם בחרו בסנט הלנה."

"סנט הלנה..." חזר אחריו וילם, קולו מהורהר, עיניו הצרות זזות לכיוון האי. "אי קטן באמצע האוקיינוס האטלנטי. כלוב זהב שמיועד לו."

"לא בדיוק זהב," השיב ג'וזף, "אבל כלוב - בהחלט כן."

המלך טפח באצבעו על המקום, כאילו כבר ראה בעיני רוחו את נפוליאון מעלה אבק בבידודו. "הם רוצים לזרוק אותו לשם ולשכוח מקיומו," אמר בשקט. "אבל אנחנו יכולים להציע להם עסקה טובה יותר."

השר המשפטי הרים גבה. "הוד מלכותך?"

וילם קם ממקומו, ניגש אל מפת העולם שעל הקיר, ועקב באצבעו אחרי הנתיבים הימיים. "הבריטים רוצים את מושבת הכף ואת גיאנה ההולנדית. אנו יכולים לתת להם אותם..."

המועצה השתתקה. כל הנוכחים ידעו שהשטחים הללו הם מהיקרים לכתר ההולנדי.

"בתמורה," המשיך המלך, מביט בהם, "נבקש את ג'אווה וסורינם, ונוסיף בקשה נוספת: שנפוליאון יישלח ליפן - בשם הבריטים."

דממת הלם נפלה על החדר.

ג'וזף פרידריך הנהן באטיות. הוא הכיר את המבט הזה של המלך - מבט של אדם שכבר גיבש תוכנית, ועכשיו רק בודק מי טיפש מספיק כדי להתנגד לה.

"הבריטים לעולם לא יסכימו לזה!" קרא אחד השרים.

"הם כן," אמר וילם בביטחון. "כי זה ישרת את מטרותיהם יותר מאשר לכלוא אותו על אי נשכח. ביפן, נפוליאון לא יוכל לברוח. הוא יהיה בודד, ללא צבא, תלוי בהם ובנו. ובנוסף, הוא יגלה לנו את סודותיה של יפן. ואם היפנים ייכלאו אותו או יהרגו אותו - מה טוב."

השר פרידריך שקל את דבריו של המלך, ואז חייך. "אתה משחק שחמט ברמה הגבוהה ביותר, הוד מלכותך."

"נראה אם הבריטים יודעים לשחק באותה ליגה", אמר וילם והניף את כוסו.

קיוטו, יפן, 1815​

רוח קרירה נשאה את ריח פריחת הדובדבן, אך עבור קונייה, זה היה רק תזכורת צורבת למה שאיבד.
הוא ארז את חפציו המעטים, ידיו פועלות לאט, כמו מסרבות להאמין שזה באמת קורה.

"זה לא הוגן", אמר קיושירה, אחיו, קולו חרישי.

"אני יודע," השיב קונייה, לא מביט בו.

"אין דרך חזרה", המשיך קיושירה, מבטו קשה אך עיניו דיברו אחרת.

"אני יודע." השיב קונייה בשנית.

"אני מצטער." אמר קיושירה לבסוף.

"גם אני", לחש קונייה, אך לא ידע בדיוק על מה.

שקט השתרר ביניהם.

כשהשמש החלה לעלות, הוא עמד ליד דלתות הארמון, תיק קטן בידו, לבוש גלימת מסע כהה. פלוגת חיילים חיכתה לו ליד הקרונות, עיניהם קרות וחסרות רגש.

"לאן אתה לוקח אותי?" שאל, נועץ מבט במפקד הפלוגה.

"לאי מרוחק," ענה האיש. "שם תישאר הרחק מהצרות."

קונייה לא ענה.

הוא ידע שהצרות ימצאו אותו גם שם.

קונייה עלה לקרון, החיילים סביבו, והדלת נטרקה מאחוריו.

הגלות החלה.

אמסטרדם, ארמון המלוכה, שבוע לאחר מכן.​

ג'וזף פרידריך נכנס אל חדרו של המלך, פניו מאירות בניצחון.

"הבריטים הסכימו."

וילם הרים גבה. "כל התנאים?"

"כן. הם מקבלים את גיאנה ואת מושבת הכף, ואנחנו מקבלים את ג'אווה, את סורינם - ואת נפוליאון."

חיוך מסופק נמתח על פניו של המלך. "אם כך, שלחו שליח לסנט הלנה. הודיעו לקיסר המודח שהגיע זמנו לגלות חדשה."

סנט הלנה, 1815​

הדלת נפתחה בחריקה, והאוויר הקר של הבוקר הסתנן פנימה, אך נפוליאון לא טרח להרים את ראשו. הוא כבר הכיר את הצלילים האלה, את ההליכה הכבדה של אחד משומריו הבריטים.

אבל הקול אחר כך היה חדש.

"הוד מעלתו," אמר הקצין הבריטי בנימה מחושבת, "אני מביא לך חדשות."

נפוליאון נשם נשימה עמוקה לפני שהסתובב. "אם זה לא קשור לחירותי, אני לא מעוניין."

"להפך," השיב הבריטי, עיניו נוצצות. "זה קשור לעתידך."

השליט המודח פלט צחוק יבש. "העתיד שלי? האם זה מכתב הזמנה לטקס ההכתרה הבא שלי?"

"לא בדיוק," אמר הבריטי. "באתי לבשר לך על החלטת הממשלה המלכותית, הוד מעלתו."

נפוליאון הביט בו בעיניים ריקות. "תן לי לנחש. אני נשאר כאן, נכון?"

"לא", אמר הקצין.

נפוליאון הצר את עיניו. "לא?"

"לא." הקצין חייך קלות. "נשלחת ליפן."

"יפן?" נפוליאון נשען קדימה. "למה?"

"אתה צריך להיות להולנדים לעזר שם, לבדוק את המקום." השיב הקצין.

נפוליאון השתתק.

היה זה רק ניצוץ של רעיון. אבל לפעמים זה כל מה שצריך כדי להצית שריפה.


ספינה בלב ים, חודשיים לאחר מכן.

הים געש כמו נפשו של קונייה. הוא בהה בגלים הסוערים, ריח המלח צורב בנחיריו. סערה הכתה באונייה כמו חיה זועמת. קונייה אחז במעקה, רגליו נאבקות לשמור על יציבות.

"אנחנו חייבים לעגון!" קרא הקפטן. "יש אי קרוב - סנט הלנה!"

השם לא אמר לקונייה דבר, אבל לא הייתה ברירה. הוא צפה מהסיפון כאשר הספינה חתרה אל עבר החוף הסלעי של האי.

לאחר עמה דקות, הרוח הכתה בפניו של קוניייה בעוצמה, חובטת בגלימתו הדקה כמו הייתה מנסה לקרוע מעליו את עורו. מאחוריו, הספינה שהביאה אותו לכאן התרחקה אט־אט, מותירה אותו עם קומץ חיילים, תיק בגדים ריק למחצה, ותחושת ריקנות שהלכה ותפחה.

הגלות.

הוא ידע שזה יגיע. הוא רק לא יודע כמה מהר.

"קדימה," אמר אחד החיילים בגסות. "הגיע הזמן שתראה את הבית החדש שלך עד שהסערה תחלוף."

קוניייה סובב את מבטו אל הבקתה הקטנה שניצבה על החוף, שנראתה כמו יריקה שלו-עצמו לאחר המסע המפרך. הוא בלע את רוקו.

מה עכשיו?

החיילים שנכנסו איתו לבקתה לא טרחו להביא לו דבר מלבד כמה שקי אורז וכרוב חמוץ, שגם ממנו בקעו ריחות עובש וטחב.

לאחר כמה שעות, כשהסערה כבר שככה מעט, הוא יצא מהבקתה, גופו מותש. הוא פסע לאורך קו החוף, האדמה רטובה מתחתיו, כאילו בוכה גם היא ביחד איתו.

ואז, לפתע, הבחין בדמות מוטלת על האדמה.

אדם.

הוא ניגש מהר, התכופף, הושיט יד.

האיש הרים את מבטו אליו, פניו מאובקות, עיניו צלולות וחדות להחריד.

"אתה בסדר?" שאל קוניייה.

האיש טלטל את ראשו, ואז חייך חיוך קטן, כאילו הבין משהו שקוניייה לא.

"כן," אמר, קולו עמוק, סמכותי. "הייתי נראה כמו רוח רפאים, אבל אני מניח שאני עדיין חי."

קונייה, שקלט שעומד מולו אויב פוטנציאלי, הסתובב במהירות, ידו מחליקה אינסטינקטיבית אל החרב שלא הייתה לו. האיש שלפניו היה נמוך ממנו במעט, אך עמד בנינוחות מוחלטת. שערו היה כהה, גולש בבלגן מאולתר על מצחו.

"מי אתה?" שאל קוניייה, נזהר.

הזר ניער את האבק מבגדיו, ואז הושיט יד ללחיצה.

"שמי," אמר, "הוא נפוליאון בונפרטה."

סליחה על האורך...

 

[איפה אתההה??]

פרק שישי - כניעה


"היי, נחמן, קלוט מה הולך שם."
"מה הסיפור יאיר? ראית עוד שתי קופים שהלהיבו אותך?" התמרמר נחמן, הוא כבר מיצה את הטיול. נמאס לו לצפות בקופים כל היום, לאכול אננס ולהריח את ריח הים. בא לו כבר לחזור לחיים, לחבר'ה, לצחוקים, לרעש ואולי, אולי גם לאבא, אבל הוא לא יודה בזה, כמובן.
"נו, אתה חייב לראות! יש שם אנשים." לחש יאיר בקול רם למדי.
נחמן הואיל בטובו להרים את הראש בדיוק באותו הרגע שנפוליאון וקונייה הפנו לעברם מבט תוהה.
"מי אתם?" קראו הארבעה בבת אחת בשלוש שפות זרות.
"אנחנו יהודים, ז'יד, יאהוד, ג'ואיש" הסביר נחמן בכל השפות שהכיר.
"ז'יד??" קרא נפוליאון בתיעוב. אמנם הוא נחשב לאוהב אדם ומוביל את עקרונות השיוויון בצרפת. אבל יהודים מלוכלכים, זה יותר מדי אפילו בשבילו.
קונייה הביט במתרחש במבט תוהה, הוא לא הבין מאומה משיח החירשים, הוא רק ראה את ההתקשחות של נפוליאון מול השניים ונזכר באמרה שוגונית עתיקה שהמורה למלחמה ניסה לשנן לו 'אויב משותף - יהפוך אפילו יריבים מושבעים להיות באותו צד' הוא יהיה כל כך גאה בו לו ידע שזכר את האמרה הזו בשדה הקרב. כמה חבל שהמורה לעולם לא ידע זאת.
קונייה הרים את ידו במחווה לבקשת שלום. נפוליאון ראה במחווה אות להכרזת מלחמה. תוך דקות ספורות היה קוניו מוטל כאוב על הרצפה, עונש אמיתי להתרשלותו בשיעורי קרב המגע.
יאיר ונחמן הביטו במחזה בתדהמה ומיד כרעו ברכיים והרימו ידיים לאות כניעה, יהודי גלות מנוסים בכניעות המה.
קונייה סרב להיכנע, דם מלכות זרם בעורקיו. בשעה שניגש נפוליאון לקשור את נחמן ויאיר בחבל שהכין מסיבים אשר תלש מהעץ בן רגע, תקף אותו קוניה מאחור.
הוא פתח עיניים טרוטות ועיווה את פניו כשגילה כי הוא בכלל לא יכול להזיז את איבריו הדואבים.
נפוליאון חייך בסיפוק נגוע בסדיסטיות למראה העוויותיו. זה מה שקורה למי שמנסה להילחם בנפוליאון החזק, סימן לו בתנועות ידיים.
למרות פערי השפה הבין קונייה היטב את כוונתו.
"פססס" לחש לו הבחור בעל העיניים היוקדות וקצוות השיער הארוכות בצדעי שיערו. (אופנה מוזרה יש להם, למערבים)
קונייה התמלא חרדה שנחמן הראה לו את...

 

[ח.ד. וחלק]

בס"ד

פרק שביעי - הפתעה באישון ליל
​

1815, סנט הלנה.

הדממה הפתאומית שהשתררה, גרמה לנפוליאון להסב את ראשו לכיוון אליו הביטו שלושת הדמויות.
פניו לבשו תמיהה רבתי כשראה את המחזה. ידיו הרפו ואט אט הוא החל לקלוט את מצבו.

בינות לעצי הפרי ההדורים צצה פלוגת פרשים מרשימה כשחרבותיהם השלופים מטילים ניצוצות על קסדותיהם וחושפים חיילים חמושים מכף רגל עד ראש.

נפוליאון מצמץ קלות ואחר התקשח, מוכן לקרב אחרון על חייו. הוא לא ילך מבלי להילחם.

רעש שקט ואצילי הגיע מכיוון הפלוגה. הפרשים נעמדו בשני שורות, חושפים אדם רם מעלה הצועד נינוחות לכיוונם.
האיש התקדם באצילות השמורה לבני מעמד גבוה, נפוליאון ידע זאת, ולכן הוא תהה כיצד לא ראה אותו בעבר.

הדמות סימנה משהו בידה, שני חיילים זינקו לעבר נפוליאון ותוך רגעים ספורים הוא ישב עקוד מול האיש.
"מר נפוליאון בונפרטה, אני שמח כל כך לפגוש אותך", הותזו המילים בתיעוב גס מבין שפתיו של האיש, פניו חייכו באכזריות: "נעים להכיר, וילם הראשון, מלך הולנד!", הוא הושיט יד בתיארטליות למרות שידע כי אין באפשרות מי שלפניו להשיב לו יד ללחיצה.

נפוליאון איבד לרגע את לשונו. הייתה זו הפתעה בשבילו שיראה את האדם ששמע עליו רבות, מתייצב מול עיניו בגודל טבעי. אך הוא התעשת במהירות והרים אל האיש מבט מלא בוז. "אינך מאיים עלי, כבוד המלך".

וילם הביט בו לרגע קט, ואז אמר: "טוב, חיילים, קחו אותו, הוא גמר כאן".
נפוליאון נלקח משם הלאה והמלך נפנה לדמויות האחרות שעמדו בעיניים פעורות לרווחה לאורך כל מחזה האימים לה היו עדים.

"מי אתם, נערים ומה הנכם עושים כאן?" שאל בהתעניינות כנה.

קוניייה, שהספיק להחזיר אליו מעט מכוחותיו, היה הראשון להגיב: "כבוד המלך, שמי הוא קוניייה או כפי שכינו אותי עד לא מכבר דיימו פושימי קוניייה, נסיך ויורש העצר של מדינת יפן עד לפני חודשיים".

וילם הופתע כהוגן והתקשה להסתיר זאת. "ומה קרה לפני חודשיים, נערי?" ניסה לשדר חמלה.

"הוגליתי", זיק צורב של כאב עמוק ליווה את המילה הבודדת, לא היה קשה להבחין בזאת. "איני מעוניין לדבר על כך כעת, אני רק מבקש אם תוכל לפרוש עלי חסות לזמן הקרוב על מנת שאוכל לשוב לכוחותיי. אהיה אסיר תודה על כך!" התחנן.

המלך הרהר לרגע ארוך, מעביר בעיני רוחו את ההפסד מול הרווח. לבסוף הכריע: "מקובל. אתה מוזמן לצל קורתי בשמחה ובחפץ לב! אדאג לך באופן אישי ותוכל להנות מחסות מלא בזמן הקרוב!" במחשבותיו כבר ראה את מדינת יפן עוברת לרשותו ללא מאמץ והוא התמלא קורת רוח.

מהצד, מרותקים, הביטו יאיר ונחמן בהתרחשויות, ולא הופתעו כשוילם סימן משהו בידו וצמד חיילים שחררו אותם מכבליהם. "ומה אתם עושים כאן? אני מניח שלא הגעתם לצוד דגים, הלא כן?" גיחך המלך ובעיניו תמיהה אמיתית.

נחמן לקח פיקוד: "כבוד המלך וילם הראשון, איננו יכולים לפרט בדבר מעשינו במקום הזה, אך ברצוננו לבקש ממך לקחת גם אותנו תחת חסותך. הגענו לכאן שלא בכוונה, ואנחנו רוצים למצוא את משפחתינו ולהתאחד עימם.

"אין לנו דרך לעשות זאת במצבינו הנוכחי, לכן בקשתינו שתקח אותנו עמך ואני מבטיח להשתדל שרק תרוויח מכך!" גם הוא עצמו לא הבין מאין האומץ שלו, והוא לחש בשקט תודה לבורא עולם.


חצי שנה מאוחר יותר.
אמסטרדם, הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה.
ארמון המלוכה.

יאיר ונחמן התארגנו לשינה לאחר היום המתיש שעברו.
אין מה לומר. אמנם הם עובדים כאן די קשה בעבודות שונות במטבח המלכותי, אך מקבלים כל מה שהם צריכים בכבוד ובלי חשבונות. הם חשו כי הגיע הזמן לחשוב על המהלכים הבאים במסע שלהם.

לפני שבוע הודיע להם המלך בפגישתם היומית כי הם צריכים להתכונן לעזוב לטובת המשך דרכם בחיים, והם אכן חשו שהשהייה בארמון מיצתה את עצמה. צריך לפרוש כנפיים ולהמשיך.

מחר הם יעזבו את הארמון לצמיתות ויעברו למקום אחר. הם לא יודעים לאן, אבל סומכים בעיניים עצומות על בורא עולם שינחה אותם בדרכם.

רשרוש קל מכיוון מיטתו של קוניייה הסב את תשומת ליבם.
הנסיך לשעבר ישב על המיטה והביט בהם בעיניים מצועפות. "אתם הולכים?"

"כן", ענה נחמן, "אנחנו עוזבים מחר. נעמת לנו מאד, חבר, אבל ניאלץ להיפרד. החלטנו להמשיך במסע שלנו, וה' יהיה בעזרינו".

דמעה קטנה נשרה מעין הנער שהיה להם לחברה בתקופה האחרונה. הנער שצימאונו לידע לא ידע גבול. הוא נרעד קלות, ננער משרעפיו ואמר: "ידידיי, איני מעוניין להכביד עליכם, אך בקשה אחת יש לי בטרם ניפרד".

נחמן ויאיר הרימו גבה בסקרנות, וקוניייה הטיל את הפצצה:

"אני רוצה להתגייר".

 

[Zohar Kali]

פרק שמיני - תככים של דרקונים
​

1815, בייג'ינג
בתוך חומות העיר האסורה בבייג’ינג, תחת מנורות הנייר המפיצות אור רך, הקיסר ג'יאצ'ינג ישב על כס הדרקון, ידיו שלובות במחשבה עמוקה. הערב ירד, אך מוחו סוער וגועש. החדשות שהגיעו מן המערב היו מסעירות—נפוליאון, "הדרקון של אירופה", הובס סופית בקרב ווטרלו. כעת, העולם נכנס לעידן חדש.

"אם אירופה יכולה להכניע את נפוליאון," מלמל הקיסר, "מדוע אנחנו לא יכולים להכריע את יפן?"

הקיסר ג’יאצ’ינג נשען לאחור בכס הדרקון, עיניו מצומצמות בהרהור. החדשות על תבוסת נפוליאון היו חשובות, אך פרט אחד משך את תשומת לבו יותר מכול—שמועה בלתי נתפסת, שלחשה כי אחיו של יורש העצר היפני המיועד לשבת על כס השוגון, הוגלה הרחק מארצו. ולאן? לסנט הלנה. כבר חודשים עמל בקדחתנות על תוכנית כבישה של האוייב היפני, עוקב מקרוב אחר ההתפתחויות באי הבריטי.

לא היה זה צירוף מקרים. האי הנידח, שבלע את נפוליאון, הפך למחסה עבור עוד שליט מודח. האם הבריטים מתכננים משחק כפול? או שמא הם עצמם לא הבינו את חשיבותו של היפני הצעיר שנשלח לגלות?

מאות שנים ניסו הקיסרים הסינים לכפוף את יפן למרותם, אך האי המבודד עמד בפרץ. אפילו המונגולים של קובלאי חאן כשלו בשל סערות הקאמי קאזה. אך כעת, היפנים נמצאים בטלטלה משלהם. השוגון איבד מכוחו, ויש לחשוב היטב כיצד לפעול.

"זה הרגע שלנו," לחש הקיסר ליועצו הראשי, גאו ג’ונגלי. 'אם נניח את ידינו על הנער," לחש הקיסר, "תוכל סין להכתיב את עתידה של יפן."

גאו הנהן. "ויש עוד. נודע לנו שההולנדים מעורבים במזימה. על פי הדיווחים, הסכימו הבריטים להעביר את נפוליאון לידי ההולנדים בתמורה לשליטה פוליטית בכמה משטחי הכתר שלהם. עוד דווח כי בחור יפני ושני נערים שזהותם טרם אומתה הצטרפו אל המלך וילם. כבר חודשים שוהים הם בארמון המלכותי באמסטרדם"

הקיסר עצר בפתאומיות. "מעניין. מי אלו שני הנערים? ברר זאת מייד!! " ציווה הקיסר בסמכותיות אכזרית.

"יטופל!" קד גאו במהירות, שומר על קור רוחו.

"ייתכן כי סוכנים סמויים מטעם הבריטים" מלמל הקיסר לעצמו.

אם זה נכון," המשיך הקיסר בקול רם, "אז ההולנדים מחזיקים בידיהם את המפתח לשליטה על יפן."

גאו קד קידה עמוקה. "הוד מלכותך, ישנן שמועות כי ההולנדים מעוניינים לשלח את נפוליאון ליפן. עלינו לפעול בזהירות. הרוחות באוקיינוס הפילו רבים לפנינו. אך אולי כעת, עם תבוסת נפוליאון, גם השמש של יפן תוכל לשקוע בצל הקיסרות שלנו."

הקיסר חייך קלות. "נראה שכולם מנסים לשחק את המשחק שלהם. אבל הם שכחו שאנחנו המאסטרים האמיתיים של האסטרטגיה."

גאו ג'ונגלי הרים גבה, חושב במהירות. "נשלח משלחת במסווה של סוחרים. ההולנדים אינם מצפים לנוכחותנו שם."

"לא," אמר הקיסר. "עלינו לפעול בזהירות רבה יותר. נשלח שליחים סמויים, אולי אפילו נשתמש בפיראטים מקומיים כדי להעביר את הנער אלינו. הוא לא חייב לדעת מי אנחנו. אך כשהוא ינחת על אדמתנו, נהפוך אותו לנסיך בחצרנו—ונשתול בו את הזרעים הנכונים."

גאו קד קלות, מאשר את התוכנית.

"אם ההולנדים חותרים להשפעה ביפן, עלינו להקדים אותם." חייך ברשעות הקיסר.

"שבוע הבא התייצב כאן לדווח לי בדבר הנערים. ברר כל שניתן. אם חשיבותם רבה, נאלץ להביאם לכאן גם כן"

הרוח נשבה בחלונות הארמון, מניעה את הווילונות האדומים-זהובים. הקיסר ידע שהעולם נמצא בשינוי עמוק—וזה בדיוק הזמן בו האימפריה הסינית חייבת לפעול.

 

[Ruth 7884]

פרק 9 - לילה מכריע

שעת לילה מאוחרת. הספינה ההולנדית חצתה את המים השחורים, הגלים הכו בדפנותיה בקצב אחיד, כמעט מהפנט. קונייה עמד בחדרו, מביט בהשתקפותו במראה הקטנה. הוא נראה שונה כל כך—חולצה דקה ומכנסיים מערביים במקום הקימונו המסורבל. לרגע גיחך לעצמו.

מה היה אביו אומר לו עכשיו, אילו ראה אותו כך?

אבל המחשבה על אביו גרמה לו לחדול מחיוכו באחת. זה הזכיר לו את המצב המסובך שבו הוא נמצא. מצד אחד, ההולנדים שלקחו אותו תחת חסותם, אך גם הם, כמו אחרים, רק מחפשים דרך לנצל את חולשתה של יפן. ומצד שני, יפן עצמה—המולדת שגירשה אותו, שהתכחשה לו.

אולי כל זה סימן שעליו פשוט לברוח מהכול? להתרחק מן המלחמות והפוליטיקה, ללכת אל קהילה יהודית ולהתגייר. הוא דיבר על כך לא מעט במהלך היומיים האחרונים, כמעט לכל מי שהיה מוכן לשמוע. זה לא היה רעיון חולף—הוא באמת רצה את זה.

האוויר בחדר היה דחוס. הוא יצא אל הסיפון, שם נשם עמוקות את הריח המלוח של הים. החושך היה מוחלט מלבד כמה כוכבים בודדים שהבהבו מעל. הוא הביט בהם, מבקש למצוא בהם תשובה לשאלותיו, כשלפתע שמע תנועה לצידו. הוא הפנה את מבטו וראה את הנער היהודי שלא הצליח להגות את שמו נהמן, שפנה אליו בנחמדות "מה שלומך?"

קונייה החזיר את מבטו לים וענה "תודה לאלוקים, הכל בסדר ומה אתך?"

נחמן העווה את פניו. קונייה שם לב לזה ושאל "אמרתי משהו לא בסדר?" שניהם תקשרו בהולנדית אך עבור קונייה זו לא הייתה שפת אמו, הוא חשש שמשהו בתרגום לא עבר לא נכון.

"סתם" מלמל נחמן לתוך הזקן שעדיין לא גדל לא "ברחתי מהעיירה היהודית בשביל לא לשמוע את צמד המילים האלו אבל זה פוגש אותי בכל מקום"

קוניה הסתכל עליו בחוסר הבנה ואז הבין. כשהבין נתן בנחמן מבט כזה שגרם לנחמן לשאול מיד "מה? למה אתה מסתכל עלי ככה?"

קונייה הוריד את מבטו מנחמן ואמר "היית נראה לי אדם חכם, אבל מה שאמרת מקודם מתאים דווקא לאדם מהסוג השני להגיד" קונייה הפסיק לרגע כחושב ואז המשיך "אתה יודע שאחת מהסיבות שגרמו לגירושי מיפן הייתה הברחת ספרי דת, אלו לא היו סתם ספרי דת זה היו ספרים של יהודים, התמכרתי לזה הייתי יושב וקורא אותם שעות, אתה יודע" המשיך קונייה "קראתי מלא ספרי הוגי דעות מכל הזמנים והתרבויות אבל זה" הוא הפסיק בחדות ושאל את נחמן "איך אפשר לברוח מזה?"

נחמן פתח את פיו בשביל לענות לו אך שני חיילים הולנדיים נעמדו מאחוריהם ופנו לקונייה "הוד מלכותו, המלך וילם מעוניין לשוחח אתך, התלווה אלינו בבקשה"

בשעה כזו?! נחמן הסתכל עליהם בסקרנות בעוד קונייה משך כתפיים. שיגעונות של בעלי שררה, הוא מכיר את זה מהבית.

בחיוך מאולץ הוא פסע בעקבות החיילים.
כשהגיעו לחדרו של המלך וילם נתנו החיילים לקונייה את הכבוד להיכנס הראשון. ומה שראה זעזע אותו.

מלך הולנד יושב כפות ומעולף בכיסאו.

מולו יושב נפוליאון גם כפות ומעולף.

ומסביבם כל השומרים מוטלים על הרצפה. מבט ראשון שהעביר קונייה עזר לו להבין שהם מתים כולם.

'כנראה שהם היו באמצע פגישה' חשב קונייה 'ואז התוקף ---'

קונייה הרים את מבטו. ליד כסאו של וילם עמדו שני אנשים עם מסיכות מוכרות. אוהו כמה מוכרות. מוכרות עד כאב. מסיכות הפנים של אומני הלחימה בראשותו של הקיסר הסיני.

"הנסיך קונייה" פנה אליו בעל המסכה השחורה "הרוחות לוחשות שהנסיך המפורסם קונייה גורש ממעמדו ומיפן ורוצה להצטרף לעם היהודי" בעל המסכה היטה את ראשו לאחור ופרץ בצחוק.

קונייה חיכה להמשך. הוא לא שאל מאיפה הם יודעים. הסינים נמצאים בכל מקום וחולמים שנים לכבוש את יפן עד הסוף.

בעל המסכה נרגע והמשיך "הקיסר אמר לי להציע לך שני אפשרויות"

אפשרות ראשונה: אנו נוסעים עכשיו ליפן. אביך חלש ומריבות פנימיות ברחבי יפן רק מחלישות אותו עוד יותר, כשאנו נגיע ליפן היא כבר תהיה כבושה ע"י צבא הקיסר.

אם תחליט לבוא איתנו תוכל להיות סגן שליט יפן הסיני"

בעל המסכה השחורה הפסיק ולגם מעט מים ובעל המסיכה האדומה המשיך אותו "אפשרות שנייה היא: כמו שאמר מפקדי אנו מפליגים ליפן. הדרך ליפן עוברת באוקיינוס האטלנטי סובבת את אמריקה מצידה הדרומי ומשם לאוקיינוס השקט וליפן"

בעל המסכה האדומה הסתכל עליו כבוחן לראות מה יגיב ואז המשיך "אנו נביא לך סירה קטנה סמוך לחופי אמריקה הדרומית ושם תישאר. רחוק מיפן. רחוק מסין. רחוק מהולנד. אך" החייל הסיני הרים את קולו באזהרה "אם תיראה על אדמות אירופה או אסיה עוד פעם אחת – תומת!!"

"אתה צריך להודיע לנו על בחירתך בתוך יומיים מעכשיו. צא!"

קונייה הנהן. קד קידה קטנה כמקובל ויצא לכיוון חדרו.

הוא התיישב על המיטה ההולנדית השונה כל כך ממה שרגיל. מחשבות התרוצצו במוחו במהירות.
דפיקה עדינה העירה אותו משערפיו.

הוא קם ופתח את הדלת. תוהה לעצמו מה עוד ייקרה הלילה הזה.

בפתח הדלת עמד נחמן.

הוא הכניס אותו וסגר את הדלת. נחמן נעמד קרוב קרוב לקונייה ולחש לו "שמעתי הכול. הייתי מאחורי הדלת"

הוא התרחק מעט ואמר "עצתי לך היא: באמריקה אין בנמצא קהילה יהודית, באירופה ובאסיה אתה לא יכול לדרוך, המקום היחיד שאתה יכול ללכת לשם זה אפריקה. בצפון אפריקה יש הרבה קהילות יהודיות, שם תוכל להשתקע ולהתגייר כאוות נפשך, אבל" נחמן עצר לרגע ואז המשיך "לדעתי זה יהיה הדבר הטיפשי ביותר שתעשה. מניסיון"

אור ניצת בעיניו של קונייה והוא אמר "תודה רבה נחמן" ואז נכבה כששאל "אבל איפה זה אפריקה ואיך אגיע לשם בכלל??"