דרוש מידע כיצד נייצר חוסן רוחני?

[מקצה הארץ-:)]

אני אנסה לפרט קצת בס''ד: ואקדים מספר הקדמות, [ לענ''ד, וכפי שקיבלתי מרבותי],

1. למיטב ידיעתי הרגש הוא כלי נפרד מהשכל אך הוא פועל ומוזן מנתונים מהשכל, דהיינו אדם פוחד [רגש] מצוק תלול וצר-שהשכל הסביר לו שאוי ואבוי אם הוא נופל, [ראיה לדבר שדברים שלא ידענו, [שכל] שהם סכנה לא פחדנו, ],
מה שאני כן מסכים שהתאוות הגשמיות הפשוטות [כגון הנאה, נקמה, וכו'], הם מופרדות לגמרי מהשכל,

2.עכשיו על התאוות חייבים לשלוט אחרת לא חיים [ולהבדיל גם אומות העולם מחנכים לשלוט עליהם ,וכמו שכתוב במשנה באבות ''אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו''], רק אנחנו מצווים מהבורא יתברך לשלוט עליהם בצורה מסוימת שהיא דרך התורה,

3.עכשיו השליטה על התאוות היא מלחמה קשה שהרבה פעמים לא מנצחים בה, והלוחם איתה בפועל הוא הרגש, ומי שנותן לרגש את 'הכלי נשק' זה המוח [שכל], וכדי שהשכל יוכל לתת, צריך קודם שיקבל, והשכל כדי שיקבל צריך שיהא הדבר הכי ישר ומובן, כי השכל הוא פשוט ותמים כמו שכתוב ''האלקים עשה את האדם ישר'',

והא דאתינן להכי אסביר הכל בס''ד: כשיהודי מבין בשכלו את עקרונות ציווי התורה - שזה יכול להיות רק אם הם פשוטים והכי מובנים ותמימים, נוצר מצב בו שכלו בנוי היטב בעקרונות צווי הבורא יתברך ממילא הנתונים שיוזנו למערכת רגש יהיו מותאמות לתורה ממילא רגשו יפעל לפי רצון הבורא, ועכשיו יגיע למלחמה מול התאוות, כאשר מול התאוות עומד רגש שמוזן ממוח שבתוכו יושב היטב יסודות ציווי הבורא יתברך, שהוכנסו אליו בצורה הנכונה דהיינו ''הפשוט והמובן'', וכזה רגש יש לו יותר כלים לנצח במלחמה[וכלשון הנידון ''חוסן '']

משא''כ אם מפעילים ישר את כח הרגש, הרגש לא יתמודד לא עם התאוות, וזאת משום שאין לו את הכלי לחימה הנכונים כיצד להילחם איתו, זה דומה לשליחת חייל לשדה הקרב ללא נשק, שאמנם יש כאן חייל עם מוטיבציה, ונכונות, ורצון , וכו' אך הוא לא יכול להוציא את כוחותיו מכוח על הפועל,[וכלשון הנידון בלי ''חוסן''],
[מלבד זה שהרגש יקרוס מכח הסתירה שמקבל בין איך שעוררו אותו לבין הנתונים הסותרים שמוזנים לו מהמוח שעדיין לא זכה שיסבירו לו את דבר ה', אך זה עוד נקודה ואכמ''ל]

[לגבי מקור: קשה קצת לציין...[מכיוון שהם הרבה דברים שתלווים בהבנה],
חובת הלבבות ש' עבודת האלקים, חינוך במצוות תרומה, מעשר ,בכור ,ביכורים, ועוד, ספרי חסידות לרוב, מקור מסוים - ישמח ישראל פרשת חקת בשם רביה''ק ר''י מווארקא בביאור פסוק 'טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי']

מקווה שיבינו אותי בס''ד.

הדברים נכונים שכשאדם יודע טעם במצוות והכל מונח לו בכיסתיה - בכיסו - דבר דבור על אפניו, ממילא בד"כ הוא מלא גם ברגש חיובי ושמח ואינו מחפש דרכים אחרות ועקלקלות.

אך נ"ל שזה רק בדרך כלל, כי לצערנו כיום שיש נוער ואף יתרה מכך, יש משפחות נושרות והגם שהם אברכים ואפי' שהם יודעים ומושרשים בירא"ש ומבתים טובים,

כל זאת בהסתייגות כמובן. כי א"א לדעת באמת את מידת הירא"ש שיש לכל אחד ומה עבר עליו בחיים. יש היום הרבה קשיים וסבל נפשי, ונפשות פצועות (יש כאן אשכולות רבים המעידים על כך) כך שזה מאוד דינמי.

ושמעתי מאחד הגדולים - או קראתי בדבריו - שזה אחד מהניסיונות המרים והתיקונים שהדור הזה צריך לעבור (מבחינת נשמות מגולגלות ועוד).

ולפי"ז נראה @לשם שינוי שהחוסן הנפשי הוא מצרך אדיר חשוב מאין כמותו ויש להשקיע בו את המיטב וכמו שציינו כאן הרבה -

אך נ"ל שאין החוסן השיכלי לכשעצמו ערובה וחותמת להיותו מגן וצינה לאורך ימים, והמציאות הפושה ורווחת בציבור תעיד.

אלא ע"י השמחה והענין שנרגיש ונחווה וממילא נשריש הלאה במצוות (ואפי' רק בהכנה למצווה) ישפיע הרגשה טובה וזיכרונות מתוקים מהבית וזה מחזיק חזק גם בשעת קושי ונפילה. זה מה שישאר איתם ולאורך ימים ולא אבא שלי [או אני שמרתי שבת, נטלתי לולב וכו'] אלא הרגש והאופריה ששרתה סביב המצווה.

ובעיקר אהבה אהבה ועוד אהבה ואימון לילדים הרכים וביחוד לבוגרים יותר שהחום הזה נשאר איתם לאורך ימים גם בזמני נפילות הוא מחזירן למוטב..

ולוואי ונזכה..

 

[מחזירים אותם עכשיו]

זו גופא השאלה.... איך גורמים לדור הצעיר להאמין בכל לב בדרך בה הוא צועד..?

בנימה אישית
לי מאוד עוזר כשקשה לי במשהו מסוים אני מסתכלת מה אני יפסיד איים אני יוותר ממבט גשמי
ואז זה גורם לי להישאר חזקה.
("מתוך שלא בא לשמה בא לשמה")....
ב. מוצאת תשובות משלי (כדי שיחזיק מעמד)שעוזרות לי לשמור על עצמי.

 

[ברוך בלייער]

הדברים נכונים שכשאדם יודע טעם במצוות והכל מונח לו בכיסתיה - בכיסו - דבר דבור על אפניו, ממילא בד"כ הוא מלא גם ברגש חיובי ושמח ואינו מחפש דרכים אחרות ועקלקלות.

אך נ"ל שזה רק בדרך כלל, כי לצערנו כיום שיש נוער ואף יתרה מכך, יש משפחות נושרות והגם שהם אברכים ואפי' שהם יודעים ומושרשים בירא"ש ומבתים טובים,

כל זאת בהסתייגות כמובן. כי א"א לדעת באמת את מידת הירא"ש שיש לכל אחד ומה עבר עליו בחיים. יש היום הרבה קשיים וסבל נפשי, ונפשות פצועות (יש כאן אשכולות רבים המעידים על כך) כך שזה מאוד דינמי.

ושמעתי מאחד הגדולים - או קראתי בדבריו - שזה אחד מהניסיונות המרים והתיקונים שהדור הזה צריך לעבור (מבחינת נשמות מגולגלות ועוד).

ולפי"ז נראה @לשם שינוי שהחוסן הנפשי הוא מצרך אדיר חשוב מאין כמותו ויש להשקיע בו את המיטב וכמו שציינו כאן הרבה -

אך נ"ל שאין החוסן השיכלי לכשעצמו ערובה וחותמת להיותו מגן וצינה לאורך ימים, והמציאות הפושה ורווחת בציבור תעיד.

אלא ע"י השמחה והענין שנרגיש ונחווה וממילא נשריש הלאה במצוות (ואפי' רק בהכנה למצווה) ישפיע הרגשה טובה וזיכרונות מתוקים מהבית וזה מחזיק חזק גם בשעת קושי ונפילה. זה מה שישאר איתם ולאורך ימים ולא אבא שלי [או אני שמרתי שבת, נטלתי לולב וכו'] אלא הרגש והאופריה ששרתה סביב המצווה.

ובעיקר אהבה אהבה ועוד אהבה ואימון לילדים הרכים וביחוד לבוגרים יותר שהחום הזה נשאר איתם לאורך ימים גם בזמני נפילות הוא מחזירן למוטב..

ולוואי ונזכה..

אין חולק שאתה צודק,
רק שים לב שאתה מדבר מאנשים פצועים שצריך לרפא אותם, ואני דיברתי על איך לחנך שלא יהיו פצועים,
ולא נראה לי שיש מישהו שחולק איתך באופן שלמעשה מישהו פצוע וכו'

 

[מאן דאמר]

אולי שיתוף אישי יחדד יותר את השאלה.

בילדותי גדלתי בשכונה מעורבת, לעיתים היו אפילו משחקים משותפים בגן השעשועים עם ילדים שאינם שומרי תומ"צ.
ברור שהיתה חשיפה לא מועטה לעולם שמעבר.
ובכל זאת, ב"ה רובם ככולם של הילדים בשכונתינו גדלו להיות אברכים ונשות אברכים עם בתים יראים ושלמים ועם חוסן רוחני מיוחד במינו. (ונראה לי שהרבה שגדלו בשכונה מעורבת לפני X שנים יסכימו עם זה).
לאורך השנים חשבתי שמגורים בשכונה מעורבת אולי זה הפתרון, מעין חיסון שמחדיר נוגדנים. נחשפת, ראית שאין מה למצוא שם וכעת אתה בטוח בעצמך שהדרך שלך היא הנכונה.
לאט לאט ראיתי שהדור של היום כן נגרר אחרי הרחוב, בשכונות סגורות ובשכונות מעורבות כאחד. ובפשטות ניתן לומר שהנוער שגדל היום פחות מצליח לשמור על חוסן כמו בעבר.

ומשם ממש הגיעה השאלה שלי, מה עזר לנוער בזמנו לפתח חוסן למרות החשיפה לתכני הרחוב, ולמה כעת זה לא עובד? איך אפשר לשחזר את ההצלחה? הפכתי בשאלה המון (!!!), ואין לי תשובה.

דברים נכונים.

אולי הבעיה שהיום הפיתויים נמצאים בתוך הרחוב החרדי פנימה, זה לא משהו זר וחיצוני, לכן אין את הרתיעה הטבעית והחלוקה בין 'אנחנו' ל'הם'.

 

[yu]

דברים נכונים.

אולי הבעיה שהיום הפיתויים נמצאים בתוך הרחוב החרדי פנימה, זה לא משהו זר וחיצוני, לכן אין את הרתיעה הטבעית והחלוקה בין 'אנחנו' ל'הם'.

דברים נכונים.

אולי הבעיה שהיום הפיתויים נמצאים בתוך הרחוב החרדי פנימה, זה לא משהו זר וחיצוני, לכן אין את הרתיעה הטבעית והחלוקה בין 'אנחנו' ל'הם'.

פיתויים תמיד היו ותמיד יהיו. זה נכון שהיום זה יותר קל, מצד שני גם ללמוד תורה יותר קל. יש לך בתתי מדרשות ממוזגים בכל שכונה עם ספרייה ענקית של מיטב הספרות התורנית.
מה שלדעתי ההבדל זה ה"ויגבה ליבו" בדרכי ה'.
יש היום אווירה אצל הרבה חרדים שיש "משהו" אצל החילונים, אפי' כשמדברים אליהם במין יראת כבוד כזו, שח"ו לא יהיה חילול ה', וכדו'.
אני לא אומר שצריך לדבר אליהם בבוז. אבל להרגיש את זה לפחות בלב.
מסכנים (באמת). שה' יחזיר אותם בתשובה. אבל במצב הזה אין להם לא עוה"ז ולא עוה"ב.
כל התרבות שלהם, הסולם ערכים שלהם, מעוות לחלוטין ולוקח את האדם לפי תהום. אשרינו שזכינו. ונתפלל שה' יזכה גם אותם.
ככה נראה לי.

 

[מאן דאמר]

ולעצם הענין, אומר בקצרה מה שנראה לי.

כדי לגרום לבן אדם להיות חזק בדרכו, צריך שני דברים:

א. לבנות חומות חזקות בצדדים, שיהיה קשה מאד לסטות מהדרך.

ב. שהדרך עצמה תהיה נוחה ונעימה מאד, שלאדם יהיה שם טוב ונעים, והוא לא יחפש בכלל מקומות אחרים.

ולענייננו, צריך לעשות את שני הדברים גם יחד: לבנות חומות חזקות, התרחקות איתנה ומוחלטת מהרחוב על כל נסיונותיו, להתרחק מרדיו, אינטרנט, להתרחק ממקומות חילוניים וכו'. (גם אם אי אפשר לגמרי, אבל בכל אופן שהבית והסביבה הקרובה של הילד יהיו שמורים, שיגדל ככל האפשר בסביבה סטרילית).

ומצד שני - ולדעתי, זה חשוב יותר - שהדרך שלנו תהיה נעימה, שהאדם יהיה מחובר לדרך שלו, יאמין בה, יאהב אותה. צריך לתת המון אהבה, הכלה, שחרור, שמחה, סיפוק, שלווה, וכל מנעד הרגשות החיוביים שכולנו אוהבים להרגיש. להיזהר ככל האפשר מליצור רגשות של דחיה, של תחרותיות, לחץ, השפלה, וכו'. לתת לכל ילד לגדול לפי טבעו, ולפי כוחותיו, וכו' וכו'.

צריכים את שני הדברים יחד. רק אחד מהם, בלי השני, עדיין משאיר סיכון. כלומר, גם אם נבנה חומות, אם בפנים האדם יהיה במצוקה, הוא ינסה בכל כוחותיו לפרוץ את החומות ולהגיע למקום שיהיה לו טוב יותר. מנגד, גם אם מאד נחמד ונעים בפנים, אם אין חומות, והאדם חשוף לפיתויים, הם יכולים למשוך אותו ולגרום לו למאוס בנעימות שבפנים חלילה.

עד כאן לבינתיים. ויה"ר שיתקיים 'אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו'.

 

[מקצה הארץ-:)]

אין חולק שאתה צודק,
רק שים לב שאתה מדבר מאנשים פצועים שצריך לרפא אותם, ואני דיברתי על איך לחנך שלא יהיו פצועים,
ולא נראה לי שיש מישהו שחולק איתך באופן שלמעשה מישהו פצוע וכו'

לא. אני מדבר על השלבים שלפני..
אהבה, אימון, הכלה, רגש חיובי ושמח בעשית המצווה ע"מ למנוע פציעות.

 

[ברכת הגשם]

עוד משהו חשוב שאימי חינכה אותי בילדותי וליוה ומלווה אותי,
כמו שאומרים על יוסף הצדיק ש"נגלה אליו דמות דיוקנו של אביו"
כך כשחלילה בא יצר לפתות אותנו לדבר עבירה, לשים מול עיננו את האבא/הסבא הצדיק שלנו/ אחד מגדולי הדור שלנו,
כאילו הם מסתכלים, ומה הם היו אומרים על זה.
זו אגב גם אחת הסיבות לתלית תמונות צדיקים על קירות הסלון ,
שמשום מה בדור האחרון החליטו רבים להשאיר בסלון קירות חשופים או עם פרחים בלבד..

 

[מחזירים אותם עכשיו]

א. לבנות חומות חזקות בצדדים, שיהיה קשה מאד לסטות מהדרך.

ב

לא מסכימה איתך למה לפעמים שחונקים התוצאות הפוכות!

. שימו לב! כאן הרבה טועים! לא להרביץ! לא להכות! אז מה אם יש לך היתר בהלכה?!

כל מילה!!!!!

 

[מחזירים אותם עכשיו]

לפי דעתי לחנך מתוך אהבה אמיתית!!!!!!!
ולא מתוך תעשה כבוד למשפחה .לאבא....
שזה בא מהלב של ההורים הכול נראה אחרת!

 

[מחזירים אותם עכשיו]

פיתויים תמיד היו ותמיד יהיו. זה נכון שהיום זה יותר קל, מצד שני גם ללמוד תורה יותר קל. יש לך בתתי מדרשות ממוזגים בכל שכונה עם ספרייה ענקית של מיטב הספרות התורנית.
מה שלדעתי ההבדל זה ה"ויגבה ליבו" בדרכי ה'.
יש היום אווירה אצל הרבה חרדים שיש "משהו" אצל החילונים, אפי' כשמדברים אליהם במין יראת כבוד כזו, שח"ו לא יהיה חילול ה', וכדו'.
אני לא אומר שצריך לדבר אליהם בבוז. אבל להרגיש את זה לפחות בלב.
מסכנים (באמת). שה' יחזיר אותם בתשובה. אבל במצב הזה אין להם לא עוה"ז ולא עוה"ב.
כל התרבות שלהם, הסולם ערכים שלהם, מעוות לחלוטין ולוקח את האדם לפי תהום. אשרינו שזכינו. ונתפלל שה' יזכה גם אותם.
ככה נראה לי.

לא חושבת....
זה לא הערכים עליהם אני גדלתי אבל כן לכבד כל אדם ללא קשר לדת שלו!
לכבד לא מחייב להסכים!

 

[ראש חריף]

אגב. סתם שאלה. רוצה לראות מה דעתכם...
היום יצאנו לפיקניק משפחתי, (כן כן מחיאות כפיים!) יש פיתות, צריך ליטול ידיים. לוקח את הילד בן החמש, הוא נוטל ידיים. גם אני. ואז שאני הולך פתאום הוא אומר לי "אני רוצה פיתה תירס" ואני כזה מנסה לסמן לו "הלו, נטלנו ידיים, הפסק?"
מה אתם אומרים מה לעשות?

 

[מקצה הארץ-:)]

אגב. סתם שאלה. רוצה לראות מה דעתכם...
היום יצאנו לפיקניק משפחתי, (כן כן מחיאות כפיים!) יש פיתות, צריך ליטול ידיים. לוקח את הילד בן החמש, הוא נוטל ידיים. גם אני. ואז שאני הולך פתאום הוא אומר לי "אני רוצה פיתה תירס" ואני כזה מנסה לסמן לו "הלו, נטלנו ידיים, הפסק?"
מה אתם אומרים מה לעשות?

סה"כ ילד בן 5
מסמן לו ביד רגע, אחר שתבלע את ההמוציא תסביר לו, פשוט!

. שימו לב! כאן הרבה טועים! לא להרביץ! לא להכות! אז מה אם יש לך היתר בהלכה?!

היכן ההיתר הזה? ועל איזה הכאות מדובר?

בגיל בוגר אסור להכות את הילד! הלכתית.

 

[מקצה הארץ-:)]

פעם מישהו אמר לי שבעת נסיון הוא מעלה בראשו ידיד, קרוב או מישהו חולה וזקוק לישועה. ומכניס לעצמו אם עכשיו הוא יתגבר זה יזדקף לזכות פלוני וחלילה להיפך..

 

[ראש חריף]

סה"כ ילד בן 5
מסמן לו ביד רגע, אחר שתבלע את ההמוציא תסביר לו, פשוט!

אני מדבר גם לפני המוציא וגם אחרי המוציא. מה לעשות? איך להסביר לילד שאסור לעשות הפסק בצורה הכי נורמלית.

 

[DvoraVidman]

אגב. סתם שאלה. רוצה לראות מה דעתכם...
היום יצאנו לפיקניק משפחתי, (כן כן מחיאות כפיים!) יש פיתות, צריך ליטול ידיים. לוקח את הילד בן החמש, הוא נוטל ידיים. גם אני. ואז שאני הולך פתאום הוא אומר לי "אני רוצה פיתה תירס" ואני כזה מנסה לסמן לו "הלו, נטלנו ידיים, הפסק?"
מה אתם אומרים מה לעשות?

סימנת לו, יגדל, יבין. מה יכול להיות האופציות 'לעשות'?

 

[ראש חריף]

היכן ההיתר הזה? ועל איזה הכאות מדובר?

"חושך שבטו" וכו.... (וד"ל למי שהבין את המשך הפסוק)
פתחי תשובה: ""מלמד שכעס על תלמידו והכה אותו בשביל לימודו עד שחבל בו פטור, כיון דמצוה קעביד"

 

[ראש חריף]

אני מתכוון: מה להגיד לו אחרי שאני נוגס בפיתה? איזה טקסט בצורה הכי נורמלית שתגרום לו לא לעשות את הטעות הזאת שוב.

 

[GITARIST]

יראה נתפסת כפחד, אבל במובן הלא נכון שלו.
הפחד שלנו לא צריך להיות מה' ומהעונש (ועיין בתומר דבורה), אלא מהפחד להפסיד את קרבת ה'.
ולזה אפשר להגיע רק אחרי שחווים חזק את אהבת ה', אפשר להגיע ליראה אמיתית, והיא הפחד שבעקבות החטא והריחוק אני אפסיד את העונג הצרוף של קרבת אלוקים. זו יראה.

(מבוסס על דבריו של הרב יעקובזון שליט"א)

מענין כי אני זוכרת שתמיד לימדו שקודם עובדים את ד' מיראה אח"כ מאהבה שזה הדרגה הגבוהה יותר.

 

[ראש חריף]

מענין כי אני זוכרת שתמיד לימדו שקודם עובדים את ד' מיראה אח"כ מאהבה שזה הדרגה הגבוהה יותר.

סליחה שאני מתקיף: אבל קודם אהבה ואז יראה. למה?
דוגמא: תינוק קודם אתה מעריף עליו מוצץ שמיכה וכו' ואז אתה מלמד אותו לא לגעת בסכין.