עייפות נפשית

[קול הבמה-חיה ל. יונה]

אני בכל זאת רוצה להדגיש שכשמדובר ב'עייפות נפשית' והחשיפה שלך בפורום כזה, אומר שאת ממש מיואשת.
פני לעזרה מקצועית! גם אם נראה לך שזה מיותר- מקסימום....
ואני מוכנה לחשוף בפני כל אלה שטוענים שזה נורמלי וכו'
שאני חוויתי פעמיים דיכאון אחרי לידה אני אחרי זה ב'ה. בפעם השלישית כשידעתי שיתכן וזה יקרה שוב טיפלתי בזה קודם הלידה ואכן עברתי את זה בשלום תודה לקל.
הריון-לידה זה טריגר למשהו עמוק שיכול להיפתח בזמן שחלשים, עייפים וחסר ויטמינים...
המלצתי -לכי לטפל בזה אצל מטפלת ריגשית.
(מקווה שאני לא נשמעת לחוצה מידי...)
בהצלחה!
שולחת לך כוחות!

 

[bbh200]

לא קראתי הכל, אבל נראה לי שיש נקודה שאני לא בטוחה אם העלו כאן
היתה לי מכרה שגם היתה במצב כזה והתברר שיש לה בעיה בבלוטת התריס ולאחר שטופלה בהתאם מצבה השתפר ללא היכר וניא חזרה לעצמה.
מחזיקה לך אצבעות ומאחלת לך המון כוחות, שמחה וסיפוק תמיד!

 

[צפורן]

לא קראתי הכל, אבל נראה לי שיש נקודה שאני לא בטוחה אם העלו כאן
היתה לי מכרה שגם היתה במצב כזה והתברר שיש לה בעיה בבלוטת התריס ולאחר שטופלה בהתאם מצבה השתפר ללא היכר וניא חזרה לעצמה.
מחזיקה לך אצבעות ומאחלת לך המון כוחות, שמחה וסיפוק תמיד!

אכן, התפתחות בעיות בבלוטת התריס נפוצה מאד בהריון ואחרי לידה, והסימפטומים דומים מאד לסימפטומים של דיכאון.
אני שמעתי על אשה אחרי לידה, שטופלה בתרופות נוגדות דיכאון, שעזרו לה קצת, ורק אחרי בירור יותר יסודי, עלו על הבעיה בבלוטה.
כלומר זה שהבדיקות שלך מצוינות, זה מצוין, אבל מי שלמרות הבדיקות המצוינות לא מרגישה טוב, כדאי לחזור לרופא ולבקש בירור יסודי יותר.

 

[מסו]

לפני שקראתי את התגובות.
מבינה אותך מאוד, אבל כ"כ קשה לייעץ בלי לדעת כי יכולות להיות הרבה סיבות למה הגעת למצב הזה, נשמע כמו ייאוש, אבל הגיוני מאווד למצב, ויכול להיות שאחרי הלידה זה פשוט יעבור מעצמו (לא ביומיים או בשבועיים הראשונים). אולי זה חוסר שינה במצטבר, אם את הולכת לישון מאוחר וקמה מוקדם - קרה לי תקופה שזה גרם לי לתחושה כזו, ויכול להיות שאת סתם כך צריכה איזשהו ריגוש טוב - חיובי, או תוספת מוטיבציה - אמון, הערכה, לעשות משהו עם סיפוק שייתן לך כח.
או שיש משהו ששבר אותך ולכן הגעת למצב הזה, את כל זה כמובן רק את יכולה לענות לעצמך ולבדוק עם עצמך מה ולמה את כך ומה יכול לעשות לך טוב ולעזור לך לצאת מזה.
אויר טוב ויציאה תמיד עושים טוב (גם כשחושבים שלא). גם פעילות גופנית.
בהצלחה ותעדכני כשזה עובר! (וכמובן את לא חייבת, אבל נשמח לשמוע מה עזר.)

 

[הדס'וש]

איתך בכל מילה.
תתחזקי!! זה יעבור!!
בעלי תמיד אומר: הכל בסדר, עוד נצחק על זה.....

לגבי התפילות שאת לא מתפללת.
את לא צריכה להוציא סידור, ולהתפלל חצי שעה /שעה.
נשים מתפללות עם שפת האם שלהם, הקב"ה אוהב את זה ומבין את זה מצוין.
ותוך כדי גם עושות את המטלות של הבית.

בהצלחה.

 

[גזעית]

!וקחי בשתי ידיים כל עזרה שמוגשת לך..גיסות..שוויגער ..אמא..ובעלך היקר חייב לעזור לך.

אם המשפחה שלך לא שמו לב עדיין, תפני אליהם. צריך לדעת לקבל עזרה כשצריך. וצריך לעבוד על זה לבקש גם כן כשצריך. אל תמנעי מלהעזר במצבים שצריך עזרה.

 

[מסו]

ולעניין התפילה, פעם שמעתי משפט יפה (לא זוכרת מי אמר אותו)
"מוטב תהיי בכירים וראשך בתפילה, מאשר תהיי בסידור וראשך בכירים".
בקיצור - מובן וקורה להרבה. והכי חשוב עכשיו זה המילים שלך - אלוקים רוצה ומחכה לשמוע אותך ואת המילים הכואבות והכמהות שלך. תבקשי ממנו במילים שלך וספרי לו על המצב וההרגשה. תראי איזה הרגשה טובה זה יעשה לך.

 

[OR_Design]

מזדהה ,כהרבה נשים, גם אני לפעמים מרגישה כמוך , אני חושבת שזה נובע מהתחושה הזאת שאת חייבת להיות הכל יכולה, לעשות הכל, ומושלם , שלא יהיה חסר, שהכל יהיה תחת שליטה ואחריות , לתת לכולם מעצמך את המקסימום וכו'
לפעמים קשה להרפות ולהנמיך ציפיות מעצמינו, מהסביבה ומהבית , אבל אני חושבת שעם ילדים צריך ללמוד גם את זה.
התקופה הכי זכורה לי זה אחרי הלידה האחרונה , היה קרר והייתי פשוט 'מתעצלת' כל היום לקום מהמיטה, יושבת לדקה לנוח , ומתעכבת שעה מתחת הפוך , והרגשתי נורא עם עצמי , שאני לא קמה / מארגנת / מבשלת / שוטפת / מכבסת / ועוד ועוד ומה קורה לי , חבל על הזמן!!!
דאגתי מאיפה נפלה עלי העצלות הזאת , וכמו שאת מכנה, זה פשוט עייפות נפשית.
אחרי תקופה התאזן , ועדיין , כאמא ל 4 , שהקטן תינוק בן שנה וקצת, וב"ה בדרך , זה מציץ לפעמים מאיפשהוא, התחושה הזאת שדי, אין לי כח , ומאיפה יהיה לי כח לעוד תכף, וכו'.
נראה לי שחייב להוריד את הלחץ הזה בתוך המוח/הראש/איפשזה יושב, אני דווקא חושבת לא כמו יוזרית , זה לא מרגיש לי אישה פחות טובה אם לא אעשה הכל מאה אחוז ואקח עלי את העול הזה של כל הילדים והכביסה והבית והניקיון והכל , זה מרגיש לי בלתי אפשרי , לא נח , לא רגוע , לא יכולה פשוט להרפות מה'עומס' הזה על הראש , למי שיש ילדים עם קצת קשיי התנהגות זה קשה פי כמה, כי כל רגע שהילד בבית את במעין 'מלחמה ומסע על ביצים' , למי שמבינה, והעומס הנפשי הזה ממוטט. פשוט ככה.
בד"כ אני דוחקת את התחושות האלו הצידה, מנסה לא להתעמק בזה יותר מידי ולא לחשוב על הקושי , להמשיך הלאה במסע החיים עד ל'נפילה' הבאה ומבקשת כוחות בכל תפילה.

מעל כל זה, אני זוכרת להודות , כשקראתי את כל האשכול,
שב"ה, לפעמים אני עוצרת מהמרוץ ואומרת , ואוו , יש כאלו נשים בחודש כמו שלי , שוכבות במיטה כל רגע פנוי או לא פנוי , הבעל שלהן שוטף להן את כל הבית , לא מבשלות או אופות, נרדמות ב20:00 (אמיתי) עד הבוקר ואני לא נחה מהבוקר עד 12 - 1 - 2 בלילה.
לפעמים שוכחת שיש איתי מישהו נוסף , מעבר לכל העומס שסביב, ועל זה אני צריכה לומר תודה, שב"ה אני יכולה , והקב"ה נותן לי את הכח. תאמרי להקב"ה תודה על הרגעים האלו גם אם הם מעטים , ותודי על כך באמת , תראי שהקב"ה ישלח לך עוד ועוד.
בע"ה.
ותרפי מעלייך את העומס הרגשי הזה , הנפשי , זה לא קל , אבל זה הדבר היחיד שעוזר.

 

[מצוי]

קראתי רק חלק מהשאלה
ואני מציעה לבדוק מונו
CMV ו EBV
מה שנקרא תשישות כרונית .

אולי גם פעילות של בלוטת התריס .


ואם זה לא פיזי , אלא רגשי
יש כמה דברים לבדוק
בין היתר , האם את עושה בחייך דברים שאת אוהבת
האם את עובדת בתחום בו את חשה סיפוק ...

ולא מה שקורה היום - יקרה גם מחר .
כדאי לזכור - זה זמני !

תרגישי טוב והרבה כח !!!

 

[גלויה94]

שלום לך כותבת מהלב, קראתי את מה שכתבת וראיתי את עצמי!!והחלטתי שבא לי לשתף במה שעברתי- ואיפה אני היום. אני אחרי לידה שניה, הגדול שלי בן 5 והקטנה בת 1.5, ואני עדיין תקועה ב"אחרי לידה". אין לי עזרה, אני בת יחידה ואמא שלי ממש לא בשטח. ההריונות שלי היו כאלו קשים- עד חודש שישי אני מקיאה ומתעלפת פעמיים ביום, ומשביעי ואילך אני בוכה על הספה עד שאני יולדת.
האחרי לידה שלי הרבה יותר גרוע! אני עצמאית- עם עסק בתוך הבית, ויש לי תקופות שאני עובדת 20 שעות ביממה.

בעלי עזב את הכולל ויצא לעבוד כי לא תפקדתי אחרי לידה ראשונה.

הילד שלי בן 5 ואני עדיין משלמת את המחיר מהלידה שלו פיזית ונפשית. אני לא מתפקדת בבית, מפעילה 3 מכונות בשבוע, נשיקות לילדים ועבודה. וזהו. הכל בעלי עושה. מבשל, מנקה, מטפל בילדים, שומע את הבכיות שלי בסבלנות רבה ועובד ב3 עבודות. (עד שהוא גם קרס נפשית לפני 8 חודשים,אבל זה סיפור אחר)

היו לי תקופות בחיים שפשוט כעסתי על עצמי שהבאתי את עצמי למצב הזה, כעסתי על עצמי שבחרתי להביא את הילדה שלי לעולם- אחרי שראיתי מה גורמת לידה אחת…

ההריון והאחרי לידה של השניה היו הרבה יותר קשים, אבל התכוננתי לזה, ידעתי שאני יכולה לגמור את החיים שלי מזה. התכוננתי לגרוע מכל…

לפני לידה שניה הלכתי לטיפול אלטרנטיבי- TAT, מח אחד, NLP, ודמיון מודרך, וזה עזר לי מאד. זה הקל עלי לעבור את התקופה של הלידה. ילדתי כמו גדולה (באמת, עליתי 30 ק"ג בהריון, וילדתי 4.200) נכנסתי לתפקוד ולשגרת החיים, ואחרי חצי שנה קרסתי טוטלית. הייתי בערך חודשיים במיטה מניקה ורוצה למות. בעלי היה מגיע בסוף היום ומכריח אותי להתלבש ולהתאפר ומוציא אותי למסעדות כדי שאני אצא מהמקום הזה. השכנים וכולם חשבו שאנחנו הזוג עם החיים הכי תותים שרק יוצאים ומבלים כל הזמן ושבגלל שאני עובדת יפה אני כל הזמן בבית (אני עובדת בתוך הבית) ולכן יש לי בייביסיטר צמודה.

אחר כך בעלי קרס – ובאמת לא היה עם מי לדבר. זה היה שבוע לפני פסח, הבית היה מטונף וחמץ גמור, ואני הכרחתי את עצמי לקום ולהתחיל לנקות-לפחות את החמץ הגמור… חזרתי למטפלת שלי על בסיס קבוע, מחודש ניסן ועד היום אני רואה את זיו פניה פעם בשבוע ולפעמים יותר. בעלי גם הלך למטפל מדהים וקיבל חזרה את כוחותיו- וגם הפסיק לעשן וירד במשקל בצורה מדהימה.

זהו, אני מתקדמת לאט לאט, אני כבר לא איפה שהייתי אז- אני שמחה ויש לי כח לקום בבוקר, אני אוהבת את עצמי ואת מי שאני, אוהבת את הילדים שלי, ויודעת עד איפה הכוחות שלי יכולים להגיע (מבחינה פיזית אני חלשה מאד שלשטוף בית אני לא מסוגלת) את צריכה להבין שאת בסדר גמור, ואת מצויינת!!! לילדים שלך יש אמא מדהימה. את צריכה לקבל את עצמך איך שאת ולדעת שאת עושה את המקסימום שאת יכולה- אך לא מעבר.

במחילה, עוד נקודה שכן הפריעה לי מאד אצלי- בחברה שלנו יש אופנה להביא ילדים צפוף וכמה שיותר. אני לא חושבת שהגיוני להביא ילד אחד ולהרוס חיים של משפחה שלמה. מי שלא מסוגלת- שתחכה!! (כמובן הכל בהתייעצות עם רב שמבין בתחום הזה ספציפית) עדיף לשים פס על השכנה והדודה- כי כשאת תיהיי בתוך הבור העמוק הזה- אף אחת לא תבוא לעזור לך (מניסיון מר)

* כשיהיה לך כח ורצון תלכי לטפל בעצמך.
*תנסי לעשות דברים שעושים לך טוב (לי זה היה גלידה, אמבטיה טובה, איפור טוב,שוקולדים,ספרים,מוסיקה טובה וכו’)
*תדברי כמה שפחות עם אנשים שמכבידים עלייך (אצלי זה היה אמא שלי, הפדנטית שלא מבינה איך אני לא מבשלת אוכל לחצי שנה מראש ומקפיאה, ובגלל זה הילדים שלי ייצאו לא נורמלים)

שולחת המון חיבוקים. אני אתפלל עליך!!!

 

[אסתי-בראון]

גלויה, גם הסיפור שלך נוגע ללב.
ניכר שאת כותבת מתוך חוויה אישית חזקה שהשפיעה עליך מאד ועיצבה את תפיסת עולמך.
אני מאחלת לך נחת ובריאות מלוא חופניים, ותודה על השיתוף!

אבל אני רוצה להגיד לך ובעיקר לנשים שמקשיבות לדיון הזה, שאת מתארת כאן מקרה קיצון במיוחד.
את עשית את מה שהיה נכון לך, וזה בטוח שטוב וחשוב להתיעץ עם סמכות רבנית בכל נושא שהוא. אני מחזיקה מזה מאד מאד.
אבל זאת לא הוראה לרבים.
ולכן אני חושבת שאולי לא כדאי להביא את ההוראה האישית שאת קיבלת בצורה כל כך נחרצת בפורום, כהוראה גורפת.
כן, הנשים החרדיות מודעות לתפקיד החשוב והיקר שהוטל עליהן.
ורובן מוכנות לעשות אותו בשמחה, למרות מחירים שהן משלמות על כך.
והן מוכנות לעשות השתדלות לשם כך בחיזוק בריאותן הפיזית והנפשית ויעידו על כך האשכולות הרבים שנפתחו לאחרונה בנושא של משקה החיזוק של הרבנית קנייבסקי ע"ה, פטנטים לאמהות עם ילדים קטנים איך לשרוד. ועוד.
הפריע לי מה שכתבת בנושא הילודה, זאת לא אופנה ללדת צפוף, יקירתי.
זהו חלק מחולשת הדור.
עדין יש מקום להצדיע ולהעריץ את כל מי שמסוגלת ועושה זאת בשמחה ומתוך הבנה בגודל הייעוד והשליחות, ואני תופסת לעמוד הראשונה בתור להוקיר ולכבד ולהעריך את האימהות שיולדות כל שנה.
אבל עם זאת, אני מכירה הרבה נשים שעשו צעדים לשיפור בריאותן, וכתוצאה מכך הגוף שלהן התחיל לתפקד בצורה אופטימלית, ולבצע את כל התפקידים שהקב"ה טבע בו את היכולת לבצע. כך הן הצליחו להניק את התינוקות שלהן תקופה ארוכה, בהנקה איכותית ובריאה, ובכך הגדילו את הרווחים בין הילדים שלהן בצורה הכי טבעית ורצויה בעיני ה'.

ואני חושבת שלא יהיו כאן חולקים עלי אם אגיד שכל הבעיות הרפואיות שגורמות לנשים להרגיש ירודות, בין בגוף ובין בנפש, מקורן בתזונה לקויה ובהרגלי בריאות קלוקלים. לא שותים מספיק. אוכלים מכל הבא ליד, מנשנשים ככה בלי סדר עד ארוחת ערב, מדלגים כסדר על ארוחת בוקר שחז"ל כה הפליגו בשבחה, ישנים מעט מידי ובשעות הכי לא בריאות (כמוני עכשיו למשל...).
בואו ניקח אחריות על הגוף שה' נתן לנו, ונזכה בעז"ה להיות אימהות בריאות בגוף וחזקות בנפש!
(מענין באמת לפתוח אשכול כזה: "שיניתי הרגלי תזונה ונושעתי" ובו תספרנה נשים מניסיונן...)

המקרה של כותבת ללב נשמע לפחות לפי מה שהיא מתארת כקיצוני הרבה פחות.
נראה ממנו קצת חוסר מודעות לתחזוקה תקינה של הגוף והנפש, וכבר כתבו לה כאן עצות נפלאות וברות יישום שבוודאי ישפרו את הרגשתה.

 

[מילה בסלע]

לקח לי הרבה ימים לקרא הכל, לחשוב ולנסות להוסיף את תגובתי.
וגם אני ניק ותיק בפורום שמחייך בכנות ואומר לכולם: התגובה הבאה נכתבת מנסיון - - -

אז קודם כל, מה שלומך?
בהודעה שלך אין שום דבר חריג מידי. בהנחה שמחשבות התאבדות טרם עלו בך- הכל עדיין בגדר אפשרי ומציאותי, וגם אם המליצו לך לפנות לעזרה מקצועית זה עדיין בגדר הנורמלי והשפוי. פשוט כדאי להרחיב קצת את ההגדרה של "נורמלי" ו"שפוי". החיים מביאים אותנו למצבים הזויים, והשפיטה שלנו את עצמנו מכניסה אותנו ללחץ.

את יכולה בבקשה להוריד מעצמך את הלחץ? להשתיק אחת ולתמיד את המצפון?
בבקשהההה תפסיקי....
די עם הלחץ על בעלך שסגר פעם-פעמיים את הגמרא. נורמלי גם לסגור גמרא לחודש כדי לתחזק ולגמול חסד עם אישה אחת שבמקרה זו אשתו.
אני מבקשת ממך בלי להכיר אותך, להסתכל על הבית המוזנח ביותר שיצא לך אי פעם לייצר, להתבונן בתשומת לב בכביסות, באמבטיה, בכלים בכיור, בספה עם הכביסה שממתינה לקיפול, בפלאפון שמצלצל ואת לא עונה.

בבקשה תתאמני על הקיום המעשי של התאור לעיל. אנחנו לפעמים מייצרות לעצמנו לחצים מבפנים, והמערבולת הזאת סוחפת וגורפת אותנו עד כדי שיגעון.
תאמרי לעצמך: מה יקרה לכביסה אם תמתין קצת על הספה? על החבל? בתוך המכונה?
באמת באמת???? לא יקרה כלום!!!!!!! מה הכי גרוע שיכול להיות? ריח? עובש? לכי הכי רחוק עם הדמיון שלך ותעני לעצמך בכנות על האיומים הכי נוראים שמצטיירים לך: מה יקרה לכלים בכיור? הם יתנפצו? הם יחלו? מקסימום קצת ריח. הלווו ריח לא הורג. מריח לא מתים.

ממליצה לכל אישה ששפיותה חשובה לה להתהלך בבית ולהסתכל לעבודה בעיניים. להרגיש איך היא לא מאיימת עלי, לא תובעת ממני ואני לא טובעת בה, לא דורשת ולא מחכה לי. אפילו הביטוי "הכביסה ממתינה בסלון" הוא מלחיץ. אף אחד לא ממתין לי. לכלים ולכביסות שלום.

ולענין הילדים...
אף אחד עוד לא מת מלחם עם שוקולד שבוע שלם. בוקר טוב בבוקר ולילה טוב +נשיקה בערב זה בסדר גמור! את לא מאמינה לי? מרחמת על ילדיי המוזנחים? נסי ללכת הכי רחוק עם הדמיון, מה כ"כ נורא בתפקוד העכשווי שלך? שום דבר!!! זה רק הציפיות המנקרות מבפנים שגוררות אותנו קדימה כמו על מגררת גבינה.

מהיום מה שתעשי- יעשה בלי לחץ. לא "כי חייבים". כי את רוצה.
הפלאפון מצלצל? את מביטה על הצג... מקשיבה למנגינה ואפילו מזמזמת... הוא מהבהב, רוטט, עיגולים קופצים על הצג... ואת מחייכת מולו ועונה רק אם מתחשק לך. ורק אם יש לך כח למי שמעבר לקו. ולא נורא אם לא ענית. לא נורא!!! אפשר לחיות עם זה! יש חיים אחרי השיחה שלא נענתה!

וכעת לעיקר-
להרגיע בבקשה עם התפילות והקטע הרוחני. במצב של 'ימי שנאה' (צריך להכיר את המושג קודם מהרב וולבה) ההנחיה היא לשמור על הקיים ולהרפות. מבפנים: להרפות.
הקב"ה אוהב אותנו איך שאנחנו. הוא נותן את הכוחות והוא שואב אותם. גם מצב הרוח העכשוי זה ממנו. ליפול בגלל זה זו עצת היצר. אבל החולשה והרפיון- זה לגמרי ממנו! למה לכולם ברור שהאנגינה ממנו והעייפות לא?!

הכל טוב אישה יקרה. הוא ית' מנהל את עולמו מצוין ואותנו בתוכו. הוא זן ומפרנס לכל ומזוננו קצוב כבר מראש השנה. בבקשה להוריד מפלסי לחץ. להרגיע, מבפנים. לזהות דברים שמלחיצים ולנטרל אותם. את, אני וכולנו- נמצאים בידיים טובות.

היי ברוכה!
מילה בסלע- שגם היא כותבת לך מהלב, ומעומקו.

 

[נינה]

לא קראתי הכל, אבל נראה לי שיש נקודה שאני לא בטוחה אם העלו כאן
היתה לי מכרה שגם היתה במצב כזה והתברר שיש לה בעיה בבלוטת התריס ולאחר שטופלה בהתאם מצבה השתפר ללא היכר וניא חזרה לעצמה.
מחזיקה לך אצבעות ומאחלת לך המון כוחות, שמחה וסיפוק תמיד!

גם אני רציתי לכתוב על זה.
אימא שלי אישה פעילה מאוד ונמרצת והייתה במצב שאפילו לא רצתה להרים את היד לומר 'שלום' גם לסובב את הראש היה לה מידי קשה..
כדור קטן והכול הסתדר - אגב, היום כשקורה לה שהיא מרגישה איטית ועייפה היא מיד נזכרת שאופ.. היא שכחה את הכדור שלה
כשבלוטת התריס פעילה יותר מידי המצב הפוך -

 

[קריאת כיוון]

לפתוח אשכול ארוך כל כך עם השם עייפות נפשית
העלה לי חשש שאתעייף, נפשית.
הופתעתי כשבסיומו הרגשתי, בזכותכן, חוסן ותעצומות
שנשלחו לכותבת מהלב ולמי שהצטרפה בדרך.
[כולנו בדרך!!!]
קבלת תכנית התערבות מושלמת
החל מהחלקים הפיזיולוגיים: בדיקות דם לבלוטת תריס, וירוסים ומחלות סמויות
דרך שינוי תזונה
פעילות גופנית
שעות שינה
עבור לחלקי התקשורת והתמיכה הרגשית, הכול חשוב ומצוין ויכול בס"ד להועיל.
רוצה לנסות להביא זווית נוספת, ברשותך.
דווקא לאחר קבלת כל האמפתיה הרגשית מחד והלגיטמציה לשחרר כל עשיה מאידך
לנסות ליישם את ששמעתי מזמן ומניסיון מוסיף כוח
"כוח הוא כמו שריר, כשמאמנים אותו הוא מתחזק".
התוספת שלי, שגם שריר צריך לנוח.
לכן, דווקא אחרי תחושת השחרור והמנוחה בחרי לך תחום שיכול להיטיב, להיות משמעותי והוא לא קשה לעשייה
והתחילי בו.
כך תחושי משמעותית, עושה ותתמלאי באנרגיות טובות.
לאט ובהדרגה, תוך הקשבה לקולות הגוף והנפש, תוכלי להתמיד ולהוסיף עוד משהו קטן.
מתוך מחשבה, בחירה וחיבור ליכולותייך.
רק את תוכלי ליצור לעצמך את סדרי העדיפויות שלך
ואחרי כל כך הרבה כוח שהוזרם לך
מקווה שאת מרגישה טוב יותר, בעז"ה.
בהצלחה והחזיקי מעמד!
אתי.

 

[יענקי R]

פרוגניסיטים!!
אתם נפלאים!
איזו אחווה, השתתפות ורצון לעזור!!
כל הכבוד.
כי בפרוג: "יוצרים - מפרגנים - ותומכים"!!!

 

[יפה]

לא קראתי כל מה שכתבו כאן,
אז אולי אני חוזרת על משהו שאמרו.....

הדבר שזולל הכי הרבה כוחות - אלו נקיפות מצפון,
זה מעגל שלא נגמר
אין לך כח
אז בעלך עוזר
ואז יש לך נקיפות מצפון
ואז יש לך פחות כח
והוא צריך "מסכן" לעזור יותר
ואז יש לך עוד יותר נקיפות מצפון....
וחוזר חלילה.....

תכניסי לעצמך לראש טוב!
את לא אמורה לעבוד מחוץ לבית,
זה לא התפקיד שלך!
זה משהו מטומטם לגמרי של הדור המשוגע שלנו!
בעלך הוא זה שאמור לפרנס
ואת צריכה לשבת בבית, לנקות, לסדר לגדל את הילדים ולפנק אותו כשהוא חוזר.

היום האשה לקחה את כל התפקידים
גם לפרנס במקום הבעל
גם להשאר עם כל התפקידים הרגילים שלה
גם ללדת כל שנה - שנתיים
וגם להשאר עם נקיפות מצפון על זה שהבעל צריך לעזור.....

אני לא נגד אברכים...
וגם בעלי אברך....
אבל הוא עוזר לי בהחלט המון,
כי אחרת אני לא אוכל לצאת לעבוד משרה מלאה ולפרנס, ואז הוא יצטרך לעזוב את הכולל ולעבוד משרה מלאה.....
אז הוא החליט שהוא מעדיף לעזור לי בבית ולקחת ממני חלק מהתפקידים
כדי שאני אוכל לקחת חלק מהתפקידים שלו.....

את עושה המון המון בבית! כל דבר שאת עושה זה מצוין!!!!!!
כל הכבוד לך!!!!!!!!!!!!!!

 

[nicky]

כותבת יקרה,

אני לא חושבת שיש לי הרבה מה להוסיף, כי כבר כתבו לך פה את כל הכיוונים האפשריים פחות או יותר..רציתי רק לומר לך שאני מזדהה איתך כ"כ! ואני עוד לא בהריון שני אפילו, סתם נמצאת במצב תודעתי של 'אחרי לידה' אפילו שכבר עברה שנה....אפילו חשבתי בעצמי לפתוח אשכול כזה ולבקש עצות..

אני כ"כ מבינה את התחושות הקשות שלך, והאמת?אני חושבת שיש להן תפקיד הרבה יותר גדול בהרגשה הפיזית משנדמה לך... השיפוטיות שלנו כלפי עצמנו (דבר שנשים מעולות בו!!) גורמת לנו הרבה פעמים להכנס למעגל קסמים נוראי כזה, שלא חשוב מה עושים בו - השיפוטיות עובדת קשה כדי להחליש את דעתנו..
אם תתאמצי ממש ותשנסי מותניים ותעבדי קשה בבית - סביר שעדיין תרגישי רע, כי המצב הפיזי והרגשי לא מאפשר לך לעשות את זה בלב שלם ובלי הרגשה רעה של מחויבות ("לא פייר שאני חייבת לעשות את הדברים האלו כשכ"כ אין לי כח לזה, למה הכל נופל עלי ", וכו'..)
מצד שני- אם לא תעשי כלום- כל הזמן תרגישי רע שאת לא ממלאת את התפקיד שהתרגלת למלא...

אין לי פתרון קסם להציע לך.. חוץ מלנסות לקבל את המצב כמות שהוא לתקופה מסוימת.. ולראות אם הקבלה וההשלמה + הזמן שעובר - עוזרים לדברים להראות קצת אחרת..

אני מאד מסכימה עם אלו שכתבו שכדאי לקבל את עזרתו של הבעל בברכה ובשמחה, ולהראות לו ש'הוא מציל אותך'.. גם אני מתקשה בזה הרבה פעמים, כי המצפון עובד שעות נוספות.
לדעתי גם כדאי לדבר איתו הכי בפתיחות על זה שזה מפריע לך שהוא נאלץ לעזור יותר.. לא להסתפק בתשובת 'אני עושה את זה בכיף' - אלא לפתוח את זה יותר. לי אישית זה משהו שמאד עזר. שיתפתי את בעלי בתחושות הקשות שלי והוא שיתף במה שמפריע לו. והבנו שאנחנו שנינו באותה סירה, ולכל אחד כואב לחתור ברגע אחר.... ככה זה בחיים - ורק שיתוף פעולה של שנינו ברצון מלא אחד של השני (ולא מתוך הכרח!) יביא אותנו לחוף מבטחים.
(וכמובן, בגלל שהמצפון הזה עובד שעות נוספות - אני צריכה לנהל את השיחה הזו לעתים יותר מדי קרובות.. זה לא שאחרי פעם אחת שהבנתי שזה לגיטימי - אני מרגישה עם זה נפלא..)

בשורה התחתונה- מה שאני מנסה לומר לך זה שתנסי לקבל את עצמך יותר ולא להיות ה'משגיח' של עצמך.
את אישה נפלאה, עם אכפתיות נדירה, ורואים את זה בכל מילה שלך!
את לא לבד בסיפור הזה. זה קורה כמעט לכל אישה בתקופה כזו או אחרת.
יכול להיות באמת שזה דיכאון אחרי לידה ברמה זו או אחרת, וגם יכול מאד להיות שלא!! זה קורה גם בסתם תקופות עייפות, עמוסות, או אחרי תקופה ארוכה של פעילות מתוך הכרח , או פעילות יתר של המצפון.. באמת, המצב שאת מתארת כ"כ מוכר לי מכ"כ הרבה צמתים בחיים! זה קרה לי ברמה כזו או אחרת מכ"כ הרבה סיבות שונות. תקבלי את זה שזו המציאות הטבעית - את לא פושעת באף אחד, את בסה"כ מתמודדת עם המצב שה' נתן לך בגבורה אמיתית!

ו.. בכל יום שיש לך כח ואת כן עושה משהו, אפילו קטן כמו לבשל פתיתים, תשבחי את עצמך על כך!!! זה בכלל בכלל לא מובן מאליו!

ליבי איתך. ומקווה שבקרוב ממש תרגישי יותר טוב מכל הבחינות...

 

[לילי 1]

הפריע לי מה שכתבת בנושא הילודה, זאת לא אופנה ללדת צפוף, יקירתי.

לא רוצה לסחוף את האשכול למקומות אחרים, הוא במקום כל כך טוב, אז רק הערה אחת:

המשפט הזה מנותק מהמציאות. וראוי להכיר בכך

 

[חגיתי]

גם אני רציתי לכתוב על זה.
אימא שלי אישה פעילה מאוד ונמרצת והייתה במצב שאפילו לא רצתה להרים את היד לומר 'שלום' גם לסובב את הראש היה לה מידי קשה..
כדור קטן והכול הסתדר - אגב, היום כשקורה לה שהיא מרגישה איטית ועייפה היא מיד נזכרת שאופ.. היא שכחה את הכדור שלה
כשבלוטת התריס פעילה יותר מידי המצב הפוך -

האם רואים את זה בבדיקות דם רגילות?
כי לי יש הרבה תופעות שכל פעם הסביבה אומרת אולי זה בלוטת התריס וגם אחות בבי"ח אחרי לידה אמרה לי פעם לבדוק
אבל כל פעם שאני שואלת את הרופא מה עם הבלוטה הוא אומר שהכל תקין, האם יש צורך בבדיקה מיוחדת או שלא תמיד עולים על זה בבדיקות דם?

 

[גיטי ל.]

גם אני רוצה לכתוב מהלב....
המצב שלך משקף כמעט כל אם בישראל
ואם ה קורה עכשיו זה לא מחייב שיקרה גם בהמשך
כל הריון והמצב רוח שלו ההרגשה והכח שלו.
אין צורך לפחד ממה יהיה בעתיד.
אני לוקחת על בסיס קבוע כדור אחד ביום של B קומפלקס
זה עוזר למצב רוח ומשלים הרבה דברים שחסרים לנו בגוף.
יש תרופות שיכולות לעזור למצב וכמו שכתבו, כדאי להתייעץ עם רופא משפחה
לא כדאי להזניח!!!!!!
יש דברים שחולפים, אבל יש דברים שאם לא מטפלים בהם, נהיה יותר גרוע.
אין סיבה לסבול סתם. אני אחרי התייעצות עם רופאה קיבלתי כדור שהרים אותי חזרה ונתן לי חיוניות וכח להמשיך לתפקד. (זה היה זמני, ואחרי תקופה שחזרתי לעצמי הפסקתי לקחת ועכשיו ב"ה אחרי לידה הכל טוב.)
בהצלחה רבה
הרבה כח נפש וגוף ובשורות טובות!!!!