אלקסתימיה ולאהוב...

[אשר שרבר]

(כמה דיונים בפרטי היו לי שנגמרו בחוסר הסכמה. ולאחר תקופה ראיתי את הדעה שהבעתי מוכרזת בהודעה גלויה. ולהפך)

כמי שאנשים כפופים אליו.
אני נוקט כך כשיטת עבודה. מביע את דעתי, שומע את הצד השני. ומשחרר. ברוב המקרים מקבל בהמשך את התוצאה.

 

[עיתונאות ועריכת תוכן]

גילוי נאות, אני לא מחבבת צבע צהוב
לסיפור יש מטרות
הצבע, בכלל לא נכלל בהן
עצוב לי אם נכשל בהן

ואם כבר דיונים, אז חומר-
קבלו את פרק ט"ז

 

[עיתונאות ועריכת תוכן]

פרק ט"ז

תאמינו לי, אין לי מושג מי היתה התזמורת בחתונה שלנו. הרי צד החתן בוחר אותה ולפעמים גם משלם עליה, תלוי לאיזו הסכמה הגיעו בדיוני הכספים. תודו שהגיוני שצד אחד ייתן דירה והשני ישלם חתונה ורהיטים. בסך הכל עם כל התמונות לאחיות של הכלה, השירים שהאחים שלה אומרים לה לבקש, וארון ספרים של שבע עמודות לפחות, כי לחתן יש 'אויצר' לכל דבר. בסך הכל מגיעים לאיזה שוויון, פלוס מינוס חצי מיליון נגיד.

שום דבר, צאו מהחשבונות, לחתן היו מספיק אחיות משלו שעוד יותר אוהבות להצטלם. אחים שלי לא אמרו לי לבחור שום שיר, גם כי לא שאלתי אותם וגם כי הם לא הכירו כמעט שירים. אצלנו בבית התעקשו שנים על הטייפ המלבני השחור והעתיק של סוני. מערכת סטריאו? שומו שמים וארץ. טייפ עם דיסק? לא ולא. רק טייפ שחור מלבני וחורק בסיבובים, שמשמיע את אוצרות יהודיים באידיש, קצת שירים מהמחנות של בני תורה ואת ההקלטות שהקלטנו את עצמנו מתחזנים. פעם זכינו במבצע בקסטה שבן דוד שר שם את השיר 'חברון חברון מאז ולתמיד'. לא הרשו לנו לשמוע אותה, אבל משום מה לא זרקו אותה מהבית. מאז אני יודעת את השיר הזה ולתמיד.

אבל לחופה שלי ידעתי בדיוק איזה שיר אני צריכה. זה היה קריטי, הכרחי, לא עומד להצבעה ולא נתון לווטו. ידעתי את זה בידיעה חושית, משרירי הכתף ועד לקצה נעל עשרת הסנטימטרים הלבנה, שעמדתי לנעול. גם ביקשתי מאחותי לבקש מאחות של החתן. לא היתה לה ברירה, היא הרימה לה צלצול ומסרה את הבקשה, שהכתבתי לה לתוך השפופרת מילה במילה.
כשהגענו לאולם, ביקשתי מאחותי שתאחוז את שולי מלמלותיה, לפני שהיא מונצחת אפילו בתמונה אחת. שתחצה את המחיצות שעוד לא היו סגורות על עצמן, תיגש לתזמורת, ותבהיר להם ברורות שהשיר הזה חייב להתנגן, ולחופה.
ביקשתי מאחותי בפעם השלישית והאחרונה, בשניה שהמקלות היכו על המצילות, והזמר מאחורי הרמקול פצח בני נניי נניי המסורתי והמתבקש. אחות טובה. לא התפרצה, לא סירבה, לא אמרה שהיא בושה בדבר. במקום לעמוד לצידי, ולייבב לתוך כפות ידיה לנוכח החתן המלווה באבוקות. היא חצתה שוב את המחיצות המוסטות, כדי להזכיר, את הבקשה האחת שלי.

אחרי שהחתן מכסה את הכלה. אחרי שזרעוני החיטה והנצנצים המתכתיים כבר מעטרים את המגבעות היוצאות לעבר החופה. בשעה בה אני מתרוממת על עשרת הסנטימטרים הלבנים. קצת מסוחררת, נתמכת בשתי האימהות שלי, זו שמאז וזו שמעכשיו ולתמיד. ברגעים האלו, בשני המטרים של השטיח האדום השחוק, ליווה אותי השיר שידעתי שאני רוצה; 'כה אמר ד', זכרתי לך חסד נעורייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה'. ובאותה הרגשת נעורים של קרבת ד', של מדבר, וארץ לא זרועה, פילסתי לי שביל אל חופת הקטיפה. שם באויר המחשיך, עם התקדש הערב, נרקם בקרניים זהובות אחרונות, סיפור חיי.

 

[ש. צ. וינמן]

פרק מעולה!! בנוי היטב.
כל כך צפוי. וכל כך מפתיע.

הצלחת להצחיק אותי. למרות שדמי כבר כמעט נקרש...

 

[Ruti Kepler]

הצלחת להצחיק אותי. למרות שדמי כבר כמעט נקרש...

להצחיק? להבכי.
הסיום נותן תחושה של שה תמים מובל לעקידה, ואין לו מושג אפילו איך קוראים למזבח. או כמה חדה הסכין.

 

[ש. צ. וינמן]

להצחיק? להבכי.
הסיום נותן תחושה של שה תמים מובל לעקידה, ואין לו מושג אפילו איך קוראים למזבח. או כמה חדה הסכין.

זה הרבה מעבר לבכי...
מדמיינת מישהי קפואה שפורצת בצחוק??
צחוק של הלם. צחוק של תסכול ועצבים. למרות שידעתי שזה מה שיקרה...

 

[א-ירושלמית]

פרק חזק!

 

[shira bira]

פרק ט"ז

תאמינו לי, אין לי מושג מי היתה התזמורת בחתונה שלנו. הרי צד החתן בוחר אותה ולפעמים גם משלם עליה, תלוי לאיזו הסכמה הגיעו בדיוני הכספים. תודו שהגיוני שצד אחד ייתן דירה והשני ישלם חתונה ורהיטים. בסך הכל עם כל התמונות לאחיות של הכלה, השירים שהאחים שלה אומרים לה לבקש, וארון ספרים של שבע עמודות לפחות, כי לחתן יש 'אויצר' לכל דבר. בסך הכל מגיעים לאיזה שוויון, פלוס מינוס חצי מיליון נגיד.

שום דבר, צאו מהחשבונות, לחתן היו מספיק אחיות משלו שעוד יותר אוהבות להצטלם. אחים שלי לא אמרו לי לבחור שום שיר, גם כי לא שאלתי אותם וגם כי הם לא הכירו כמעט שירים. אצלנו בבית התעקשו שנים על הטייפ המלבני השחור והעתיק של סוני. מערכת סטריאו? שומו שמים וארץ. טייפ עם דיסק? לא ולא. רק טייפ שחור מלבני וחורק בסיבובים, שמשמיע את אוצרות יהודיים באידיש, קצת שירים מהמחנות של בני תורה ואת ההקלטות שהקלטנו את עצמנו מתחזנים. פעם זכינו במבצע בקסטה שבן דוד שר שם את השיר 'חברון חברון מאז ולתמיד'. לא הרשו לנו לשמוע אותה, אבל משום מה לא זרקו אותה מהבית. מאז אני יודעת את השיר הזה ולתמיד.

אבל לחופה שלי ידעתי בדיוק איזה שיר אני צריכה. זה היה קריטי, הכרחי, לא עומד להצבעה ולא נתון לווטו. ידעתי את זה בידיעה חושית, משרירי הכתף ועד לקצה נעל עשרת הסנטימטרים הלבנה, שעמדתי לנעול. גם ביקשתי מאחותי לבקש מאחות של החתן. לא היתה לה ברירה, היא הרימה לה צלצול ומסרה את הבקשה, שהכתבתי לה לתוך השפופרת מילה במילה.
כשהגענו לאולם, ביקשתי מאחותי שתאחוז את שולי מלמלותיה, לפני שהיא מונצחת אפילו בתמונה אחת. שתחצה את המחיצות שעוד לא היו סגורות על עצמן, תיגש לתזמורת, ותבהיר להם ברורות שהשיר הזה חייב להתנגן, ולחופה.
ביקשתי מאחותי בפעם השלישית והאחרונה, בשניה שהמקלות היכו על המצילות, והזמר מאחורי הרמקול פצח בני נניי נניי המסורתי והמתבקש. אחות טובה. לא התפרצה, לא סירבה, לא אמרה שהיא בושה בדבר. במקום לעמוד לצידי, ולייבב לתוך כפות ידיה לנוכח החתן המלווה באבוקות. היא חצתה שוב את המחיצות המוסטות, כדי להזכיר, את הבקשה האחת שלי.

אחרי שהחתן מכסה את הכלה. אחרי שזרעוני החיטה והנצנצים המתכתיים כבר מעטרים את המגבעות היוצאות לעבר החופה. בשעה בה אני מתרוממת על עשרת הסנטימטרים הלבנים. קצת מסוחררת, נתמכת בשתי האימהות שלי, זו שמאז וזו שמעכשיו ולתמיד. ברגעים האלו, בשני המטרים של השטיח האדום השחוק, ליווה אותי השיר שידעתי שאני רוצה; 'כה אמר ד', זכרתי לך חסד נעורייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה'. ובאותה הרגשת נעורים של קרבת ד', של מדבר, וארץ לא זרועה, פילסתי לי שביל אל חופת הקטיפה. שם באויר המחשיך, עם התקדש הערב, נרקם בקרניים זהובות אחרונות, סיפור חיי.

מעניין אם חזרת אחורה לפי דרישת הקהל או שכך היה מתוכנן מראש.
בכל מקרה זה מבריק.
פרק מצוין והרבה יותר מלוטש ומהודק מהקודם לו.

 

[אלי7 א]

וואוווו
מדהים. אהבתי מאד מאד.

דרישת הקהל

הקהל לא דורש
הוא מחווה דעות, וממליץ ואומר תודה...

 

[shira bira]

וואוווו
מדהים. אהבתי מאד מאד.

הקהל לא דורש
הוא מחווה דעות, וממליץ ואומר תודה...

נראה לי שהבינו למה אני מתכוונת.
ובכל מקרה זו רק השערה פרועה.

 

[אשר שרבר]

ריגשת
אותנטי לגמרי.

שה תמים, אבל לא מובל לשחיטה. מרגיש קרבת אלוקים, ואין לו בעולמו כי אם ד' אמות של מה שהוא מכיר (אם היה נשאר שם לנצח היה מקסים)

הטייפ המלבני השחור והעתיק של סוני

השוכב עם הקסטה מלמעלה

 

[רפ]

אחרי שהחתן מכסה את הכלה. אחרי שזרעוני החיטה והנצנצים המתכתיים כבר מעטרים את המגבעות היוצאות לעבר החופה. בשעה בה אני מתרוממת על עשרת הסנטימטרים הלבנים. קצת מסוחררת, נתמכת בשתי האימהות שלי, זו שמאז וזו שמעכשיו ולתמיד. ברגעים האלו, בשני המטרים של השטיח האדום השחוק, ליווה אותי השיר שידעתי שאני רוצה; 'כה אמר ד', זכרתי לך חסד נעורייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה'. ובאותה הרגשת נעורים של קרבת ד', של מדבר, וארץ לא זרועה, פילסתי לי שביל אל חופת הקטיפה. שם באויר המחשיך, עם התקדש הערב, נרקם בקרניים זהובות אחרונות, סיפור חיי.

דווקא להרגשתי הקטע הזה לא נכתב בציניות, אלא מתוך הרגשה אמיתית ולא מתוך שהבחורה מחונכת שזה מה שנכון להרגיש עכשיו.

 

[Ruti Kepler]

שה תמים, אבל לא מובל לשחיטה. מרגיש קרבת אלוקים, ואין לו בעולמו כי אם ד' אמות של מה שהוא מכיר (אם היה נשאר שם לנצח היה מקסים)

אז למה 'במדבר'?!
אם השה מרגיש קירבה ואור, למה הוא בוחר שיר שמדבר על ימי קושי, חול וצריבה? על חסד נעורים שניתן למרות הכל?

 

[א-ירושלמית]

אז למה 'במדבר'?!

כי כך הולך השיר.

וברצינות. היא הולכת למקום לא נודע. מבחינתה, הדימוי הכי קרוב וקולע הוא מדבר.

 

[Ruti Kepler]

כי כך הולך השיר.

וברצינות. היא הולכת למקום לא נודע. מבחינתה, הדימוי הכי קרוב וקולע הוא מדבר.

אכן. הולכת למקום לא נודע. זה בדיוק הדימוי של השה שצועד אל מזבח עלום.

ולגבי ה'כך הולך השיר' - לא בנתי, אפילו בבדיחה. אם כלה תבחר לצעוד לחופה לצלילי 'שקעה חמה שקעה נפשי', גם אז תגידי 'כי כך הולך השיר'...?

 

[ש. צ. וינמן]

אכן. הולכת למקום לא נודע. זה בדיוק הדימוי של השה שצועד אל מזבח עלום.

ולגבי ה'כך הולך השיר' - לא בנתי, אפילו בבדיחה. אם כלה תבחר לצעוד לחופה לצלילי 'שקעה חמה שקעה נפשי', גם אז תגידי 'כי כך הולך השיר'...?

אנחנו כאן בוכות אותה.
השאלה אם היא הרגישה כך. או שזה הרגיש לה תקין. ואולי אפילו נעלה
זו לא בדיחה.
יש מקומות שלהלך כפוף כשעול החיים ניכר, ולזמר מנגינות נוגות, זה כמעט הטופ.

 

[Ruti Kepler]

אנחנו כאן בוכות אותה.
השאלה אם היא הרגישה כך. או שזה הרגיש לה תקין. ואולי אפילו נעלה
זו לא בדיחה.
יש מקומות שלהלך כפוף כשעול החיים ניכר, ולזמר מנגינות נוגות, זה כמעט הטופ.

תודה על ההסבר!
אצלנו העליצות היא משהו מובנה ביסודות ההשקפה, ככה שלא עלה בדעתי רעיון כזה.

 

[אלי7 א]

שלהלך כפוף כשעול החיים ניכר

כמו שנאמר
צו''ל נזוף...

 

[ש. צ. וינמן]

כמו שנאמר
צו''ל נזוף...

יותר מתאים, צו"ל יפיוף. (זה יופיו...)

 

[כנפיים]

@עיתונאות ועריכת תוכן
התעלית על עצמך! איזה פרק!
הוא בנוי, מחושב, אבל זה לא פוגע בזרימה המוכרת והיפהפיה. והסיום- צימררת אותי. סוף סוף הרגשתי אותה ממש. עד הסוף.
הצלחת לתת קונטרה לזלזול שהביעו כאן בשלבים מסוימים. עם הדבר הזה:

ובאותה הרגשת נעורים של קרבת ד', של מדבר, וארץ לא זרועה, פילסתי לי שביל אל חופת הקטיפה.

נתת את התחושה שנכון. היא שמורה ומשומרת. היא לא ממש קולטת מה קורה. חלקים מסוימים בחייה היא חיה בסרט. אבל אילו כוונות טובות! היא פשוט בטוחה שזה מה שבורא עולם רוצה ממנה, והיא מביאה את זה.
היא ראויה להבנה. לאהדה. גם לחמלה אבל גם להרבה כבוד.