דיון הילת הסופרים

[מ"ם]

ב"ה.

הסופר הדגול התקרב מקצה הרחוב, מטיל צל ענק על העוברים והשווים פחות. הוא זיהה אותי ואת השולחן העמוס בכיבוד והנהן בראשו בשביעות רצון. ניגש, הגיש מרפק ללחיצה, יד חסונה שזופה ומחוספסת. גם בפניו בלט השיזוף, כמו גם נמשים חדשים.
"בילית בקאריביים בתקופה האחרונה?" לא יכולתי להתאפק מלשאול.
"לא ולא", גיחך בביטחון מתחת לשפמו העבות. "זה ממנייני המרפסות".
הוא התיישב לצד השולחן העגול הקטן, הושיט את אותה יד מדוברת לקנקן המיץ הסחוט, לוגם ממנו בלגימות גדולות.
"אחרי שעברנו את הקורונה", הדגיש כל מילה באיטיות. "שום דבר כבר לא יפחיד אותנו... אמאלה, ג'וק!!!"
איש הרוח נמלט משם כל עוד רוחו בו, ואני קרצתי לתיקן. זה עובד כל פעם מחדש.

1. כל באי פורום ספרות, כמו כל סופר מתחיל, מכירים את ההילה סביב המקצוע. אתה מגיע למקום נידח בקצה הארץ, פוגש באפרוריות עוד חבורת אנשים אפרוריים כמוך, ואז אחד מהם שואל: אתה פ. לוני? מהספרים? ופתאום עיניו נוצצות כמי שנזרה עליו אבק כוכבים, מבטו מקבל אלכסון מלמטה למעלה, הוא מהנהן בראשו אוטומטית לכל היוצא מפיך, ואתה יודע ש... אוף, איבדת עוד בן אדם.

2. מתי בפעם האחרונה התארח בביתכם האינסטלטור הדגול? אולי מתקין המזגנים הידוע? סופר, כמו בעלי מקצועות אחרים, כותב לפרנסתו. הוא יוצר תכנים, התמקצע בניסוח והגשה, ואולי גם התברך בחוש מפותח מלכתחילה. ממש כמו בעלי מקצוע רבים אחרים. אגב, רובם נאלצו לעבור מסלול הרבה יותר ממקצע ומאלף מאשר זה שעבר הסופר. מהיכן מגיעה ההילה הגדולה סביב הסופרים?

3. שמא תגידו, הדבר נובע מהכבוד למילה הכתובה ולחוכמה הרבה הטמונה בטקסט הספרותי? הרשו לי לפקפק. מהילה דומה נהנים (או סובלים, בהתאמה) גם עיתונאים, שדרנים, זמרים, נגנים ותקליטנים. כל מי שנכנס להגדרה "סלב", בעברית: "ידוען", או בתרגום יפה יותר: "מאן דהוא-הא!"

4. אלא מהי הסיבה? אנשי רוח, כפי שהזכרנו בפתיח. מושג שהגיע לחצרות קודשנו מעבר לכביש. שם, אנשי הרוח הם הסופרים והשחקנים, האמנים והשדרנים. תסמונת העגלה הריקה. אבל ההעתקה הגיעה למקום הלא נכון: בבית ספרנו אנשי הרוח הם גדולי ישראל, ראשי ישיבות ואדמו"רים, רבנים ומנהיגי קהילות. ואם נלך לפי הפירוש "איש אשר רוח בו – שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד" – אז גם גבאי בית כנסת מוצלח הוא איש רוח. והסופר? הילתו אמורה להיות שקולה להילת השרברב.

מעשה בפאנל חינוכי בניר עציון. על הבמה יושבים: מנהל, מפקח, מורה, מזכיר ושרת. השאלות הראשונות נוגעות לכולם, אך בהמשך, כשעוברים לדון בסעיפים מסובכים מתוך חוזר המנכ"ל, השרת עדיין ישב על הבמה.
לא נעים, מה גם ששרת יכול להתנקם בך היטב, לכן כל שאלה מופנית קודם כל לשרת, שבתורו שמח להביע את דעתו. מהר מאוד המחזה הופך מגוחך וגרוטסקי.
אחת המסקנות: לדעת השרת ילדים בני 14 צריכים להישאר שנה נוספת בתלמוד תורה לפני שהם הולכים לישיבה. והוא צודק. יפה דעת שרתים יעודיים.

5. ומכאן לעניין סמוך: בכתיבה בענייני השקפה, דת ומדינה, מנהג והליכות – דעתו של הסופר מעניינת כקליפת שום מנוסחת היטב. מי שמך? מה שמכם ומי שמכם, סופרים דגולים? דעתו של הירקן ונהג המונית רלוונטית באותה מידה. ולהיפך: דעתו האישית של הסופר מסוכנת יותר, בהיותה מנוסחת היטב ונוטה לשכנע. אכן, אני אוהב מאוד את השורה "מומלץ על ידי רבנים ואנשי חינוך", אבל מי כמונו יודע שבמקרה הטוב הם עברו על התוכן לאחר הפרסום, והעירו כמה הערות חשובות. לא מפיהם אנו חיים, אלא מפי כתבם. אך זה מאמר מוסגר.

6. איני משלה את עצמי. מאמר אחד או עשרה כמוהו לא ישנו את ההילה הקיימת, העובדתית. היא כאן והיא תישאר כאן. נדרשתי בכל זאת בשל שתי נגזרות מהותיות-מקצועיות שנוגעות לכל אחד המבקש לעסוק בכתיבה:

א. האם הסיבה שבחרת במקצוע הזה, במודע או בתת-מודע, קשורה להילה שסביבו? אם כן, חבל. המקצוע הזה לא מפרנס במיוחד, לא מתגמל במיוחד, יש רבים טובים ממנו. כדאי לשקול שוב. בהילה חשקה נפשך? ספק אם היא תגיע, וגם אם כן זה עלול לקחת הרבה זמן.

ב. גם מי שבתוך המקצוע וההילה קורצת לו, מחפש לעתים קיצורי דרך או רותם את העגלה לפני הסוסים. למשל: רצון לפרסם כמה שיותר מהר, לפני שהכותב או החומר עברו תהליכים בסיסיים; העדפה של פרסום השם לעומת תשלום; העדפה של במה לא מתגמלת בשל זיכרון טוב מסופר בעל הילה עצומה שכתב בה; וכן עוד כדומה. חשוב לדעת להפריד את המקצוע, את מה שבאמת קיים בו, מהילה דמיונית שלא תמיד קיימת, ואף פעם לא נראית מבפנים כמו שהיא נראית מבחוץ.



*

כמובן, ניתן ואף רצוי לדון ולחלוק על כל אחד מהסעיפים. בהצלחה.

 

[@Simcha]

דעתי כי ההילה הנוצרת סביב ידוענים כאלה ואחרים, בכל תחום ומישור, נובעת מצורך נפשי בסיסי ועמוק המאפשר לאדם לחוש בנוח עם עצמו.

כאשר אני מטריח עצמי לרכוש תכנים של אדם אחר (קריאת טקסטיו, שמיעת שיריו, מעקב אחר תנועותיו על המגרש ולימוד שיעוריו בבית המדרש) הרי שאני כביכול משפיל את עצמי ואישיותי מפניו. יש בו משהו שאין בי ועלי לספק עצמי מיכולותיו.
וזאת בשונה משימוש בשאר בעלי מקצוע שאיני נזקק דווקא לאדם זה וליכולותיו המופלאות אלא מסתפק בכל אשר ייאות לעשות עבורי את המלאכה כראוי.

משכך, עלי לעמול בשכנוע פנימי עצמי להסיק כי אין זאת מאחר ואני קטן ושפל אלא מאחר והוא אכן מורם ממני ומעם.

 

[עכביש]

5. ומכאן לעניין סמוך: בכתיבה בענייני השקפה, דת ומדינה, מנהג והליכות – דעתו של הסופר מעניינת כקליפת שום מנוסחת היטב. מי שמך? מה שמכם ומי שמכם, סופרים דגולים? דעתו של הירקן ונהג המונית רלוונטית באותה מידה. ולהיפך: דעתו האישית של הסופר מסוכנת יותר, בהיותה מנוסחת היטב ונוטה לשכנע. אכן, אני אוהב מאוד את השורה "מומלץ על ידי רבנים ואנשי חינוך", אבל מי כמונו יודע שבמקרה הטוב הם עברו על התוכן לאחר הפרסום, והעירו כמה הערות חשובות. לא מפיהם אנו חיים, אלא מפי כתבם. אך זה מאמר מוסגר.

אם אתה צריך ידיים בשביל להסביר, משמע לא הבנת.
אם אינך צריך ידיים, ואתה מיטיב להסביר ולשכנע, וכל שומעיך מזדהים / מתרגזים. משמע אמרת דבר עם הגיון.
בניגוד למצב בו הברקות כגון "עזובותך", "כולם שקרנים אלו", "למה אתם לא עומדים בצפירה", ודומיהן, מהוות טיעון בעל משקל אינטלקטואלי .

 

[מ"ם]

אם אתה צריך ידיים בשביל להסביר, משמע לא הבנת.
אם אינך צריך ידיים, ואתה מיטיב להסביר ולשכנע, וכל שומעיך מזדהים / מתרגזים. משמע אמרת דבר עם הגיון.
בניגוד למצב בו הברקות כגון "עזובותך", "כולם שקרנים אלו", "למה אתם לא עומדים בצפירה", ודומיהן, מהוות טיעון בעל משקל אינטלקטואלי .

בהחלט, לכן סייגתי דווקא לנושאים בהם עמדת גדולי ישראל אמורה להכריע, לא דעתו האישית של סופר כלשהו.
בשאר נושאים (אם ישנם כאלו...) תמיד אשמח להשתכנע מכל סופר או עיתונאי המתנסח היטב.

 

[עכביש]

ובעניין ההילה.

כפשוט, הפרסום והסלברישקייט הם הביצה. התרנגולת היא הכתיבה החדה, שמדברת היטב מגרונם של אנשים.
אני למשל מעריץ כותבים שגורמים לי אירועים פיזיים בשלט רחוק. כמו דמעות, חיוך, צחוק, עצבים.
(יצאו מן הכלל אלו שמעלים תחושה של אכילת ראש קבס).
האם זה מלמד על דעתי כלפי שיעור קומתם? לא. רק תחושה כזו של קירבת הדעת לאדם שדיבר מגרוני. שנגע בי.

וכך כתוצאה מהחיבור של אנשים רבים אל הבנאדם, הרי הוא נעשה מפורסם.
משם ואילך ענייני ההתרגשות למראהו.

סופר מוצלח, כריש, שעוד לא באה שעת פרסומו. בבחינת אינו דומה 100 ל 101.
האם ישנה אותה התרגשות מולו?

הוי אומר, ההתרגשות היא מהפרסום לא מהאיש. ולכן תמצא את ההתרגשות הזו גם מול ענקי תקליטנות למשל נעדרי רוח או מוח.

 

[אבי2000]

לדעתי יש חילוק מהותי בין נושא דת למדינה,
סופר שמשתמש בכלי שיש בידו למטרות דת, למרות שהוא אולי יצליח לשנות דעת קהל, הוא חוטא, לטעמי זה כמו שבית המשפט לקח את החוק לידים שלו.. הוא פשוט עוקף את מי שמעליו, כי בנושא דת אין 2 אופציות..
אבל, סופר שמשתמש בכישוריו לקדם נושא מדינאי או כל דבר אחר, הוא נשמע, כי הוא יודע להתנסח יותר טוב, לא בהכרח שיותר צודק...
נראה לי שאנחנו עדיין שונים מהציבור הכללי שמתייחס לידוען לגופו של כותב, ולא לגופו של הנכתב, וזה בנתיים עדיין ב"ה יוצר הבדל מהותי, שאצלנו הערצה היא ( למי שיש.. ) לכשרונות, הן בכתיבה והן בציור... ובציבור הכללי זהו לכותב, וכך אפשר לראות שאדם ששר יפה או מצטלם היטב, אומר את דעותיו בנושא מדינאי או כל דבר שדורש שיקול דעת עם אחריות.. .

 

[אשר שרבר]

מותר לי להיות איש רע?

בהנחה וכן.

מה אתה רוצה?

 

[דיונון]

איזו הילה?
אני לא מבין על מה מדובר.
פגשתי את חיים ולדר לצורך העניין, אין ספק - הוא כותב טוב, אפילו דברי טעם, אבל עד ל'הילה'.
ואם הכוונה לרגש הילדותי למראה 'איש-שכתוב-עליו-בעיתון-בשר-ודם-ממש', כבר עבר לי מזמן.
העניין בידוענים הוא בפרסום שלהם, לא בחכמתם.
ומי שהתפרסם עבור חכמתו - יוערך על ידי מי שמעריך את סוג החכמה המדוברת.
שוב דוגמה - 'יעקב ריבלין', שם דבר בפרשנות אקטואליה.
מעריך אותו - כן, במה שהוא עושה.
האם הוא גורם ל-

פתאום עיניו נוצצות כמי שנזרה עליו אבק כוכבים, מבטו מקבל אלכסון מלמטה למעלה, הוא מהנהן בראשו אוטומטית לכל היוצא מפיך

בחיים לא.
הצחקת אותי ועוד כמה.

משכך, עלי לעמול בשכנוע פנימי עצמי להסיק כי אין זאת מאחר ואני קטן ושפל אלא מאחר והוא אכן מורם ממני ומעם.

עכשיו בכלל קרעתני מצחוק.
'צבי יאיר' מוערך בעיני - פי מאה אלף!
האם אני גמד לידו? - תלוי מאיזו בחינה, בסופו של דבר הפרמטרים לסרט המידה של כל אחד שונים.

מה אתה רוצה?

היבריס, חטא ההיבריס
בחז"לנו יש לזה שם אחר, הרבה יותר מעליב.

 

[@Simcha]

איזו הילה?
אני לא מבין על מה מדובר.

אשריך שזכית להתעלות מעבר לרגשות אנושיים המפעפעים בקרב אלפי רבבות מקטני העולם הנוהים שבי אחר מפורסמים כאלו ואחרים.

אך לא תוכל להתכחש לכך שרבות מן הרשתות החברתיות מתבססות על כך שמיליארדי אנשים משתוקקים להציץ אל תוך גביע הגלידה של הזמר האהוב עליהם ולראות את סוג הגריסים בצלחת הטשולנט של הפרשן האהוב עליהם (וגם כאן בקהילתנו, הכותבים המוצלחים יתלייקו במהירות רבה יותר, אף על כתבים שלא מצדיקים זאת בהכרח, מכתבי עמיתיהם הפחות מוצלחים באופן כללי). וכן בציבור היראים ישנה השתוקקות לתמונות מתוך הבית של צדיקנו, ונהיה אחר תנועות חכמינו ובני משפחתם, כמו גם תקווה לשמור את כיפתו של מרן הנערץ עליהם.

 

[אשר שרבר]

איזו הילה?

.

אוייש נו באמת
אפילו ליונה ספיר יש הערצה יותר מאשר לאייל גלבוע.
ודאי שיש גם אצלנו מה שמכונה בלע"ז סלבס.

אני רק תהיתי מה הרב מ"ם רוצה לומר בסופו של דבר. מה הפואנטה

 

[הדוויג]

ר' חיים בריסקער (כמדומני) אמר שחיסרון בהסברה נובע מחיסרון בהבנה.
הצד המקביל הוא שיכולת הסברה טובה נובעת מיכולת הבנה טובה.
ניתן לומר שכשרון כתיבה = כשרון הסברה.
כלומר שיכולת כתיבה מצוינת מצביעה על יכולת הבנה מעולה.
ומכאן: כותב טוב - אדם חכם.

 

[כנפיים]

כאשר אני מטריח עצמי לרכוש תכנים של אדם אחר (קריאת טקסטיו, שמיעת שיריו, מעקב אחר תנועותיו על המגרש ולימוד שיעוריו בבית המדרש) הרי שאני כביכול משפיל את עצמי ואישיותי מפניו. יש בו משהו שאין בי ועלי לספק עצמי מיכולותיו.

למה?

רק תחושה כזו של קירבת הדעת לאדם שדיבר מגרוני. שנגע בי.

ממש ככה.

הכתיבה היא מעין דיבור. כמו שיחה. זו הזדמנות לדבר על נושאים שונים ומגוונים מאלו העולים על ספסל הגינה או במקווה נאייעס. ואני אוהבת לדבר עם אנשים חכמים, בעיקר בחכמת החיים. כמו שכיף לי לפגוש איש שיחה טוב, כמו שאיהנה מלהעביר ערב בחברת אנשים כלבבי, כך איהנה לשמוע ולקרוא הגיגים של כאלו.

הסופר לוקח אוי לחוויה שלא הייתי בה. בודדים גם פתחו בפניי עולמות. ולגלות ספר חדש של מישהו כזה, ואפילו ראיון אתו-בתנאי שלא יספר על מידת חולצתו-יגרו לברק מחודש עיניים. כמו לפגוש מדריך טיולים מעולה שמציע לך הרפתקאה חדשה.

להציץ אל תוך גביע הגלידה של הזמר האהוב עליהם ולראות את סוג הגריסים בצלחת הטשולנט של הפרשן האהוב עליהם

לטעמי יש לחלק בין חוש הסקרנות (שלא לומר מציצנות) לבין הערצה. ההערצה כן גוועת באיזהשהוא
שלב בהתבגרות, ונותרת לעתים סקרנות ילדותית שנמצאת אצל כולנו יותר או פחות.

ומכאן: כותב טוב - אדם חכם.

ולכן הוא ראוי להערצה? יכול להיות. אבל יש הרבה חכמים שלא כותבים דבר מכל חכמתם, וההבדל בהערצה כלפיהם ניכר.

אני רק תהיתי מה הרב מ"ם רוצה לומר בסופו של דבר. מה הפואנטה

מצטרפת לשאלה. מביך, אבל לא ממש הבנתי מה רצית לומר.

 

[@Simcha]

למה?

אלו אינן תחושות המנכרות במוצהר, אך לדעתי כן שוכבות להן אי שם במעמקי הנפש.

כאשר אני מכלה את זמני בללכת להופעה או אפילו לשבת ולהאזין לזמר זה או אחר. לחילופין כאשר אני מוצא עצמי מרותק לספר אשר איני יכול להורידו ולהתפנות לעיסוקי בטרם אסיים אותו מודה אני בכך שיש ליוצר שעשאו כלי שהוא חזק ממני. את עצמי איני מצליח לספק ככה. מבכר אני את יצירתו על פני מחויבותיי. מבטל אני את כבודי ואישיותי לטובת כשרונו.

ושוב, אלו הן מחשבות הנשלות מן המעמקים אך סבורני כי הן אכן שוכנות שם ומבעבעות כל העת.

לטעמי יש לחלק בין חוש הסקרנות (שלא לומר מציצנות) לבין הערצה. ההערצה כן גוועת באיזה שהוא
שלב בהתבגרות, ונותרת לעתים סקרנות ילדותית שנמצאת אצל כולנו יותר או פחות.

אכן. אין אנחנו מדברים על הערצת תלמידה למורתה למחול בכיתה ו. אך גם המציצנות נובעת מאיזושהי הכרה כי יש כאן אדם גדול. אדם מסקרן. אדם מיוחד.
הרי אתה לא באמת מתעניין בצלחת ארוחת הערב של השכנה שסועדת לאחר השכבת 14 הילדים שלה.

 

[פירי]

מצטרפת לשאלה. מביך, אבל לא ממש הבנתי מה רצית לומר.

אני הבנתי שזה זה:

א. האם הסיבה שבחרת במקצוע הזה, במודע או בתת-מודע, קשורה להילה שסביבו? אם כן, חבל. המקצוע הזה לא מפרנס במיוחד, לא מתגמל במיוחד, יש רבים טובים ממנו. כדאי לשקול שוב. בהילה חשקה נפשך? ספק אם היא תגיע, וגם אם כן זה עלול לקחת הרבה זמן.

ב. גם מי שבתוך המקצוע וההילה קורצת לו, מחפש לעתים קיצורי דרך או רותם את העגלה לפני הסוסים. למשל: רצון לפרסם כמה שיותר מהר, לפני שהכותב או החומר עברו תהליכים בסיסיים; העדפה של פרסום השם לעומת תשלום; העדפה של במה לא מתגמלת בשל זיכרון טוב מסופר בעל הילה עצומה שכתב בה; וכן עוד כדומה. חשוב לדעת להפריד את המקצוע, את מה שבאמת קיים בו, מהילה דמיונית שלא תמיד קיימת, ואף פעם לא נראית מבפנים כמו שהיא נראית מבחוץ.

אם אתם רוצים לכתוב כדי לזכות בהילה - אל תעשו את זה.
בעקבות דיונים אחרים כאן...
אבל אני תקועה ב: איך אדע למה חשקה נפשי בכתיבה?
וכשאדע - אז?
ריבוי האשכולות בנושא זה לאחרונה רק בלבל אותי.

 

[פירי]

כאשר אני מכלה את זמני בללכת להופעה או אפילו לשבת ולהאזין לזמר זה או אחר. לחילופין כאשר אני מוצא עצמי מרותק לספר אשר איני יכול להורידו ולהתפנות לעיסוקי בטרם אסיים אותו מודה אני בכך שיש ליוצר שעשאו כלי שהוא חזק ממני. את עצמי איני מצליח לספק ככה. מבכר אני את יצירתו על פני מחויבותיי. מבטל אני את כבודי ואישיותי לטובת כשרונו.

וכשאני מרותקת לגלידה או עוגה טובה, אני מבטלת את אישיותי וכבודי ושומני לטובת כשרונו? כיון שאני לא מצליחה לייצר את זה?

 

[אשר שרבר]

אל תעשו את זה

למה?
זאת אומרת מה זה שונה מטבח שמעונין להתפרסם או איש מחשבים המעונין להתעשר?
כן אני מבין שזה קשור לנמה, אבל יש ציירים שכל המניע שלהם הוא כבוד פרסום וכסף, וכן ברור, הם מוכשרים בתחום הציור.

 

[אשר שרבר]

וכשאני מרותקת לגלידה או עוגה טובה, אני מבטלת את אישיותי וכבודי ושומני לטובת כשרונו? כיון שאני לא מצליחה לייצר את זה?

למה?

זה באמת מעניין למה יש תחומים שיש כלפיהם נחיתות.\

 

[@Simcha]

וכשאני מרותקת לגלידה או עוגה טובה, אני מבטלת את אישיותי וכבודי ושומני לטובת כשרונו? כיון שאני לא מצליחה לייצר את זה?

יש לחלק בין רוח לגשם. כאשר אדם מצליח לגעת בנשמתך יותר ממה שאתה יכול להגיע אליה אזי הוא גובר עליך. בשונה מגשם שלא פוגש את הנפש של הצורך אותו.

 

[כנפיים]

אבל אני תקועה ב: איך אדע למה חשקה נפשי בכתיבה?

תדעי כי תרגישי. מתי נהיה לך טוב, והאם כשאת כותבת ואוהבים את ה זה מרעיב אותך או מספק. והאם כשאת כותבת, זה עצמו כבר עושה המון, או שרק פידבק חיובי יספק אותך. זה דבר שמרגישים. צריך להקשיב לו, אבל הוא פשוט לאבחנה.

וכשאדע - אז?

לא תמיד יש לזה תוצאה מעשית. אבל כדברי הרב וולבה זצ"ל, (זו לא הלש' שלו) אני האדם שנמצא אתי הכי הרבה זמן, שווה לי להכיר אותי היטב. תמיד למודעות יש תועלת.

 

[פירי]

למה?

את זה צריך לשאול את מי שכתב...