אתגר דו שבועי- קצת תיבול לא יזיק!

[הוריקן]

ב"ה

"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" סגרתי את הספר בעייפות.
"לאא, אמא, עוד פעם אחרונה וזהו"
"כן נה וזהו" החרתה אחריו הקטנטונת. הסתכלתי על הספר במבט מאיים "בפעם האלף להיום" סיננתי.
"אמא" עיניו של בני מפצירות, זוהרות בברק חשוד, אז רק כדי לחסוך סצנות מיותרות- נכנעתי. פתחתי את הספר כשרעיון מנצנץ במוחי,התחלתי לקרוא ובתערובת של עייפות ושובבות הוספתי תיאורים עסיסיים, מתובלים היטב לסלט המילים האפור.
כשטעם מתוק עולה בפי סיימתי ובדרמתיות סגרתי את הספר.
התיישבתי לי בספה בסיפוק, רק כדי לגלות את בן השלוש עומד במסדרון,
"אמא," הוא אומר בנמרצות מתסכלת "אני לא מצליח להרדם!"

אז הנה משימתכם קחו סיפור ילדים, בניחוח של פעם (אפשר אגדות ) ותתבלו אותו טוב טוב מכל הכיוונים!
כדי שגם אנחנו נהנה כשנקרא לילדים סיפורים.

והנה מיודענו משכבר הימים הנספח.

האתגר ינעל בעוד שבועיים בשעה 23:58
עד אז הבמה שלכם,
בהצלחה!!

 

[יאן]

"בילי", אותתו הגבות העבותות מתחת המצח המקורח, "זה דחוף!".
בילי, או בשמו הידוע יותר, בלעם, גידף חרישית.
גרגמל הטיפש הזה. טיפת שיקול דעת לא יודע להפעיל.
הוא יפטר אותו בהזדמנות הקרובה.

הקורס למכשפים צעירים. כמה השקיע בו. חצי שנה שהוא יושב עם משרד הפרסום "זבינאבא", בנו קונספט, פילחו את קהל היעד, קבעו מחיר (מופרז), שלחו איגרות למואב ומדין מדי עילם ואשור, קיבלו טפסים, מיינו, קיבלו את המרשימים ביותר, ועכשיו בעיצומו של השיעור הראשון, הוא מרשה לעצמו להפריע.
הוא לא קולט שיש כאן אבות לתלמידים שהגיעו להתרשם, עיתונאים שרשמו את בניהם בחינם (תמורת סיקור מחמיא), נציג שר הכלכלה שאמור לתת מילגות למצטיינים, מה כזה דחוף?
אבל גרגמל רק עמד שם עם גבות מחוברות ופרצוף נבוך.
בלעם נכנע.
רבותי, אני יוצא להפסקה קצרה, אני רוצה לבדוק אם עלתה גירסא חדשה לקסם. בינתיים הילדים יתאמנו על מה שלמדנו. סנטר מורם, רגליים מפוסקות, מרפק למעלה, מקל קדימה, והלחש: "מגנורה גנצ'ואן". מיד חוזר.

"מה היה כל כך דחוף!!!" רשפה עינו אל גרגמל, אך הוא נעצר מיד.
אוהוהו, רבותי, מכובדי, ברוכים הבאים! מיד אתפנה אליכם.
גרגמל, רוץ ותפזר את כיתת הילדים המגוחכת. כבר תמצא מה להגיד להם.
כסף, קדימה כסף, קדימה כסף, התגנן באוזני בלעם שיר עתיק שהוא עצמו הלחין. עסקים עם ממשלות זה תמיד כסף גדול.
הרבותי המכובדים ישבו באולם הכניסה ועסקו ברכילות עסיסית.
"בוא'נה, יותר מפואר כאן מהארמון", לחשש שר הביטחון.
"בלעם מה זה תופר מחירים, אבל צ'מע, בינינו, אין לו מתחרים".
"כן, הוא ענק. טוב, בוא נראה מה יצליח עם ה - - -"
השיחה גוועה כשהמארח חזר כולו חיוכים.
"בואו אחרי, רבותי".
אולם הפגישות המם אותם ביופיו.
"תראה, וילונות משי, משי! הוא לא נורמלי הבלעם הזה. אתה יודע כמה עלה לבלק חיפוי משי על השרביט? וגם זה עם פרוטצקיה מג'ינג'יס חאן. הבלעם הזה שוחה בכסף. מה זה שוחה, טובע".

בלעם כחכח בגרונו כחכוח רב משמעות, והם השתתקו.
ובכן, רבותי, אני מבין שאם עשיתם את כל הדרך הארוכה ממואב, יש לכם סיבה טובה בשביל כך.

"אחחח" נאנח שר הפנים אנחה ארוכה.
"בטח שמעת על שבט העבדים שמטייל במדבר".
"שמעתי", הגיב בלעם. מה אתה נאנח כאן כמו זקנה צועניה. דבר.
"המרגלים שלנו אומרים שהם עומדים לפלוש אלינו".
"אוקיי", ענה בלעם במתינות, "ומה אני יכול לעזור לכם?" שאל, אף שידע את התשובה היטב. הוא רצה לשמוע אותה במפורש.
אתה גאוותן מסריח, ידוע לך? חשב שר הפנים.
"ובכן", פתח, "עשינו ישיבת ממשלה, וראינו שמצב החיל בכי רע. אייי". הוא חטף בעיטה משר הביטחון שרמז לו שהוא גולש לסודות צבאיים. ככה? הוא השתתק, מעוצבן. אם הוא מרגיש כזה חכם, שידבר הוא בעצמו.

"איפה היינו?" שאל בלעם משראה שההסבר בושש מלבוא. שני פסיכים. ובלק הזה, חתיכת אפס. שולח לו שני שרים בדרגה ג'. בא לו פשוט לזרוק אותם לאורווה עם האתון שלו ושיעלמו מכאן על הבוקר. איפה שר החוץ איפה. ושר האוצר. איתו אפשר לדבר ביזנס.

"אז כמו שהזכיר שר הפנים, יש את השבט של העבדים ההוא, ש...", הוא התגמגם מעט מול מבטו חסר הסבלנות של בלעם.
"ש... הם קצרו הצלחות על טבעיות מול העמלקים, אז חשבנו, אולי לגזול את החנית מיד המצרי, ולבוא עליהם בנשק שלהם. כן? ופה אתה נכנס לתמונה".
הבנתי את זה כבר מזמן, יא עילג, חשב בלעם.
"אוקיי, אתה שומע אותי כבוד שר הפנים? ותפסיק להתעסק בואטסאפ כשאני מדבר".
ככה אני אוהב אותכם, חשב לעצמו בלעם כשישבו שני השרים לפניו כדרדקים בכיתה א'.
"הלילה תשנו פה, גרגמל כבר יארגן לכם סוויטה. משהו טוב, אל תדאגו", גיחך, "ומחר נראה. אוקיי? משוחררים".

גרגמל הלך לפניהם מלווה בחתול פוזל בשם עזריאל, שגרגמל טרח להלביש לו מגפיים קטנטנות. לימים פתח החתול קריירה עצמאית.
"תגיד, זה רק היום או שהוא תמיד ככה?" שאל שר הביטחון.
גרגמל היסס מעט.
"תבין אותו, הוא מתקשר עם כוחות עליונים, זה מתיש, אני עצמי הייתי עוזב אותו מזמן אבל הסטאז' שאני עושה כאן, לא יהיה לי בשום מקום אחר".
"כן, כן, אתה צודק לגמרי. נכון מאוד", ענה שר הפנים ורץ לתפוס את הסוויטה עם הג'קוז'י הגדול.

 

[7שבע7]

היא הולכת בשדה הפרחים הגדול. הדשא הירוק סביבה מנוקד בכחול-סגול-צהוב-אדום, והשמש שולחת את מתנת אורה על העולם. קרני השמש מסנוורות את עיניה, והיא מרכינה אותן. רק לא לבכות.

זהו קיצור הדרך המוכר לבית סבתא, אך מדוע הפעם הכול שונה? מדוע נראה שהפרחים לשווא פורחים?

היא כובשת פניה בקרקע הפרחונית, צועדת במהירות, מתעלמת מהדקירות בקצה מותניה. לו רק יכולה הייתה להתעלם כך מהלב הדוקר, שכאילו קוץ ננעץ בתוכו!

האדמה תחת עיניה מתחלפת באספלט קשוח. היא באה ברחוב של בית סבתה. לא להרים עיניים, לא להסתכל על אף לא אחד מהעוברים והשבים, לא לבכות לעיניהם, לא לראות את מבטי הרחמים. לו רק יעמוד לבה הכבד, המלא כבלון שנופח יתר-על-המידה, ולא יתפוצץ לשמע הניחומים שעתידה היא לשמוע!

מדרגות הבית כבר עומדות מולה, והיא לא מעזה להרים את עיניה אל המראה המוכר כל-כך, המזמין כל-כך. לו רק ידעה ששם תקבל חיבוק, חיבוק אוהב כשל אמא, או כשל ילדה המחבקת את בובתה...

----

ובדרך חזור מבית האבלים של סבתה, פוגשת חתולה שחורה ורזה, ציפורניה מחודדות, ושפתיה מייללות את היללה שלא פרצה מלבה.

היא מתכופפת, רוצה ללטף את החתולה, אך החתולה חומקת ממנה – ואז גם חומקת הדמעה מעינה.

ואז, רק אז, מעזה היא להרים את עיניה למרום, ולנופף בידה לשלום.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

זהבה יצאה מהבית. העבודה חיכתה לה.
שמש חייכנית הציצה אליה, עשב רך נטף למרגלותיה, העולם היה יפה כל כך.
כל כך הרבה היה לה לתת, כל כך הרבה קיבלה, אושר נוצץ אפך אותה, חיים יפים ומפכים, מרושתי כסף, בוהקים במטבעות.
ויום אחד, הלכה האגדה לאיבוד. התנפץ היער הקסום, חושף מלתעות, מטשטש שבילים ברורים.
היא מצאה את עצמה לבד, בודה, בלי גזע עץ כרות להתיישב עליו, למצוא בו נחמה.
רק בקתה דלה הציצה אליה בין חרכי עיניה הדומעות.
היא נכנסת אליה, דייסות רותחות של שטרות מקבלות את פניה.
טועמת, בולעת, ורואה כי טוב טעם, מדינת ישראל, מס ערך שלילי, ביטוח לאומי.
הדייסות רכות וטעימות, והיא גומעת אותם עד תום, מלאכי כמעט.
ורק שקמים הדובים מרבצם, שואלים בקול נוהם "מי אכל מהדיסה שלי, מי שתה?" מתרגמים לחיי המעשה של תביעות, הלבנת הון ומס הכנסה, עולקים את הטיפה האחרונה שנארה, עם מס וריבית שלא נגמרת.
אז זהבהלה בורחת דרך החלון, מהתריסים הפתוחים לרווחה, רצה רצה, מתרחקת.
ולעולם, לא מתעסקת יותר עם כסף, דובים, ומדינה של מס מועמס.

 

[הני ר.]

היא רק רצתה להתחזק.
קצת להתחבר ולהביא חבילות מהבית ולעזור לסבתא שבבידוד
לא חשבה שאם תשלח כמה הודעות תמימות, ותקנה מכשיר כדי לזמזם קצת בזום יקרה משהו נורא.
ברשת נתפסה,
ושועל שלח לה הודעה.
כיפהל'ה היא חכמה
טוב טוב בדקה
חשבה שהוא צדיק
ובכלל לא מזיק
מפה לשם הוא טרף אותה ביחד עם סבתא

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

שעת צהריים, העדר רעה בוואדי, וחנמאל היה צמא כל כך. השמש קפחה עליו בקרניים אלכסוניות, שכמו להכעיס נכנסו בין הסלע שעליו רבץ, לבין העץ העלוב שאמור היה להטיל צל הל הסלע.
"מי יתן לי קנקל מלא בקריסטל מנטה, ואשתהו!" הצהיר בפני סילבנה, העיזה המטרידה שהתעקשה ללחך את נעליו, ופעתה בהסכמה, חנמאל זרק עליה בלוט, והיא נמלטה בגעיות מבוהלות.
נמאס לו כבר לרעות את העדר הזה, על צמריו וגלליו, כל הזמן לטפל בבעיות, להפריד בין תיישים עתירי קרניים, לחלץ את סילבנה מסבך של קוצים שהתעקשה להיכנס אליו, ולחלל בחליל הרועים מנגינות עצובות.
הוא לטש עיניים אל מכשיר הטלפון העלוב שרבץ איתו על הסלע, מקשיו שבורים, מסכו מרוצץ, והסוללה שלו עומדת על בלימה.
"זאב", הוא התחיל את השיחה, "סליחה שאני מתקשר שוב, אבל יש מצב שאתה יורד לואדי ומביא לי איזה בקבוק מים?"
זאב היה עצבני, "שוב השארת את הג'ריקן בדיר?" הוא כעס.
"חשבתי רק יורד רגע לדובדבנים, אבל סילבנה משכה אותי לואדי".
"אז תמצא איזה מעיין", אמר זאב, "ותלקק משם מים".
"אתה יודע שאין פה מעיינות טובים לשתיה", חנמאל לחש בקול צרוד בגרון יבש, "תבוא שניה עם הג'יפ, זה דקה בשבילך".
"אני בכלל בתל אביב", אמר זאב, "יש לי עניינים יותר גדולים מאשר להיות נערת מים של איזה לא יוצלח שאפילו לרעות חמש עשרה עזים הוא לא מצליח בלי תמיכה טלפונית". וניתק.
חנמאל היה תשוש, הוא נשכב על הסלע, שילכו העיזים כולם להר האבדון ויפלו מהצוק, לא אכפת לו, מחר הוא אומר לזאב שהוא עוזב את העבודה, עוזב את הגבעה, הולך לעיר ומתחיל להיות שותף בכיר בחברת שיווק רשתי, אליקים עושה שם בוכטות של כסף בעבודה של שעתיים ליום, לפעמים הוא מגיח אל הגבעה ברכב שחור ושכור, מנצנץ במשקפי השמש שלו ובחליפה המהודרת שלו, ומביא להם קצת פינוקים, שוקולד מהדיוטי פרי, איזה בקבוק ערק שהם מחביאים במזרונים, זאב לא מרשה לשתות אלכוהול על הגבעה.
פתאום הוא רואה את הג'יפ של זאב חולף בדרך העפר שחוצה את הוואדי, הוא קם מהסלע, ומתחיל לנופף בידים.
"זאב!!" הוא צועק, "זאב!! תעצור רגע", הוא שואג כמו משוגע.
צעקתו נשמעה, והג'יפ עוצר בחריקה מעלת ענני אבק.
שתי הדלתות נפתחו, ומהג'יפ יוצאים שני אנשים, כבר מרחוק הוא רואה שהם חמושים, וכשהם מתקרבים קצת יותר, הוא מזהה שהם גם ערבים, כנראה מחבלים.
חנמאל היה עייף מדי כדי לרוץ ולברוח, מה גם שהכדורים של היום הרבה יותר מהירים מבני אדם, וחבל לו לנסות.
שני החמושים מגיעים עד אליו, הם הולכים בנחת, בלי הרבה דרמה, הרובים מתנדנדים מצידי גופם, והם מעשנים סיגריות מסריחות למדי.
"סלאם עליכום", הם מברכים אותו.
"עליכום הסלאם", הוא משיב.
"קום יא זאלמה ותעל לסייארה" , הם פוקדים עליו בערבית של מחסומים, הוא לא מתנגד, רק מצביע על הפה, "מיא" הוא ממלמל.
הם אוחזים אותו משני צידיו, והוא צועד ביניהם, מאחוריו מדדה סילבנה, "מיא", הוא חוזר ואומר, והם ממשיכים לגרור אותו.
אחד החוטפים מוציא מתוך הרכב מתקן של סודה סטרים, הוא מחבר אליו בקבוק עם מים, שופך אליו נוזל ירקרק, פותח את מכסה המנוע ומחבר את השקע באלתור אל המצבר.
אחרי דקותיים ומשהו הוא מקבל לידיו כוס גדולה של משקה ירוק מוגז, "שתה", הם פוקדים עליו, והוא יוצק את תוכן הכוס לתוך גרונו.
קריסטל מנטה, ללא ספק, אותו טעם, אותו ריח, מאיפה לשני מחבלים יש את הסירופ הסודי של המשקה הנדיר הזה?
הוא מנסה לשאול אותם מאיפה הם יודעים את המתכון הסודי, ובתגובה הם שולפים מבין המושבים האחוריים מבקבוק גדול של 4 ליטרים, 'נוזל קירור לרדיאטור - אנטיפריז' כתוב עליו בעברית.
תוך כדי שתיה הוא בוחן את הפנים שלהם, לשניהם יש עור כהה, שיער שחור, משקפיים, חולצה משובצת כתום וירוק ובורדו, ושרשרת זהב כבדה על הצוואר.
"מי אתם ומה אתם רוצים?" הוא שואל בהיסוס.
"אנא עבדא", עונה הממושקף הראשון, "ואנא עארף" עונה השני.
"ואנא פרנק", צוחק חנמאל, "אין לכם שמות אמיתיים?"
"בחייאת אללה, זאת האמת" אומרים שניהם ביחד, ושולפים תעודת מחבל מהכיס.
"מה זה עוזר לי", אומר חנמאל, "אני לא יודע מילה בערבית".
"יש לך עכשיו הרבה זמן ללמוד", צוחק עארף, "אני במקרה גם מורה לערבית בביר זית".
חנמאל התחיל להילחץ ומצד שני לשמוח, כי תמיד הוא חלם להיות מפורסם, הוא התחיל לפנטז על הקמפיין לשחרור שלו, "משחררים את חנמאל - מצילים את ישראל".
"כמה מחבלים אתם רוצים שישחררו בשבילי?" הוא שאל אותם.
עבדא בחן אותו מכף רגל ועד ראש, מישש לו את הקרסול, פתח לו את הפה ובחן לו את השיניים, ובהיסוס רב הוא פסק: "לא יותר מעשרה".
"אבל הכל בסדר", צחק עארף, "יש לנו מישהו הרבה יותר שווה".
הוא הלך לחלק האחורי של הרכב, פתח בתנופה את תא המטען, והחווה בידיו בתרועה.
בתוך תא המטען שכב זאב, ישן שנת ישרים, מכוסה בשמיכה, ובידיו הוא מחבק דובי גדול.
"הוא לא הצליח להירדם בלי הדובי", התנצל עארף.
"זאב!!", הוא קרא לעברו, אבל זאב רק הסתובב לצד השני, והמשיך לנחור.
"זאב!! זאב!!" הוא קרא, "אמרת לי שאתה בתל אביב! שקרן רמאי נוכל!"
"אז אמרתי", זאב מלמל מתוך השינה, "אתה שם לב שאתה עושה גזל שינה?"
"מסכים איתו", אמר עארף, "גזל שינה לכל דבר ועניין".
חנמאל התרגז, לא רק שזאב לא ענה לו בטלפון, גם כאן הוא דוחה אותו ולא מגיב לו.
"זאאאב!!" הוא צעק בגרון ניחר, "זאא-אאאבב!!"
"מה אתה צועק כמו משוגע", רתח עארף, "עוד רגע כל הכיתת כוננות עלינו, תסתום את הפה שלך".
"זאאאבב!!" הוא המשיך לצרוח, כשהיד החזקה של עבדא לחצה לו על שריר הטרפז בחוזקה, כל כך חזק שהראיה שלו התערפלה, והוא מצא את עצמו שוכב על הסלע הגדול, ושני פרמדיקים רוכנים מעליו.
"הוא בהכרה", ציין הפרמדיק בהקלה, ומדד לו את הדופק עם סטטוסקופ, חנמאל הביט בידו, עירוי של נוזלים היה מחובר לו לווריד הוא מישש אותו בזהירות.
"רוצה לשתות", הוא אמר בגרון חרוך.
"תביאי שתיה מהאמבולנס", אמר הפרמדיק, יש בקבוק במקרר.
לא עברו כמה שניות, ובתוך ידיו נחה כוס גדולה של קריסטל מנטה מרענן וירקרק.
"מה עם זאב?" הוא שאל בחשש.
"תסתכל", אמר לו הפרמדיק, "אתה כבר יכול לשבת".
הוא התיישב על הסלע, בירך שהכל, ותוך כדי שתיה הוא ראה את זאב מתרוצץ בוואדי ומלקט את העדר שהתפזר, תוך כדי שהוא מקלל את חנמאל ומשפחתו עד סוף כל הדורות.
"זאב!!" הוא קרא לעברו.
זאב הסתובב לעברו, שלח אליו מבט מלא שנאה, והמשיך לרוץ אחרי סילבנה, צועק ומקלל, עד שקולו נעלם מאחורי עיקול הדרך.

 

[דוכסוסטוס]

"אבא" התחננה יעלי "אני רוצה יומולדת עכשיו!"

"עכשיו?" יוסף הרים את עיניו לרגע מהעיתון "לא מזמן היה לך?!"

"אבל אני רוצה יומולדת עכשיו" רקעה יעלי ברגלה הקטנה.

"היה לה לפני פורים, עכשיו עוד-מעט חנוכה" התערבה עליזה "אבל אם היא רוצה עכשיו, נעשה לה עוד אחד, מה יש? קראתי פעם באיזה מקום שזה עושה חסכים".

"שמעי לי! לכי איתה עכשיו לבית של הגננת רחל. תרימי אותה בצעקות. הבת שלנו לא צריכה לבכות כדי לקבל מסיבת יומולדת" עיתון הוא כבר לא יקרא היום.

"אולי תדבר עם רמי הבנדוד שלך, שיעשה משהו הבטלן הזה! בשביל מה הוא יושב במשרד הפנים?!, תגיד לו שימצא תאריך עגול, שיהיה קל לזכור".

"איפה כל החברות הפסיכולוגיות שלך והרעיונות שלהם, הילדה משתגעת. עד שרמי יזיז משהו היא תהיה בת שמונה עשרה"

"רגע, מה השעה? אמרנו שהולכים לפינת החי. נשארו מלפפונים?"

בפינת החי הבחינה יעלי ביכולת שננסכה בה: היא הצליחה לתקשר טלפתית דרך הטלפיים עם חלק מבעלי החיים. בהתחלה נתקפה בבהלה, אבל ככל שפיתחה שיח מול החיות, הבינה שיש בהם כאלה נחמדות לא פחות מיצורים אנושיים.

פרה גדולת מימדים חפרה לה קצת "למה העיניים שלך כל-כך אדומות? עוד מעט בעלי מגיע וזה עשוי להכעיס אותו. למה הפנים שלך רטובות? מה? ירד כאן גשם? אל תגידי לי, יש לי כביסה בחוץ".

"לא. לא ירד כאן גשם" חשוב היה ליעלי להרגיע את הפרה "זה בגלל שאני בוכה".

"ולמה את בוכה" אין מילה טאקט בשפה של הפרות.

"כי אני רוצה יומולדת עכשיו".

"עכשיו" שאלה הפרה, למפרע התברר ששמה נמי "אבל את נולדת בחודש אדר ועכשיו רק חודש חשוון. הנה: צריך שיעבור חשוון ואחריו כיסלו, ואחריו טבת, ואחריו שבט ורק אחר-כך יגיע חודש אדר. ולך תהיה בעזרת ד' מסיבת יומולדת נהדרת!"

הבקיאות שהפגינה הפרה בלוח השנה העברי הדהימה את יעלי אבל לא היה בה כדי לפייס את תשוקתה העזה לחגיגת יומולדת "אבל אני רוצה יומולדת עכשיו!"

"האמת? שאני מה-זה לא מבינה אותך" מה שמתסיס בתקשורת מול בקר - זו ההבעה החד-גונית שלהם "אנחנו חיות הכי הרבה עשרים שנה, אבל הממוצע של תוחלת החיים שלנו נמוך בהרבה בגלל השחיטות – לכן אנחנו מרשות לעצמנו להוסיף ימי הולדת סְפֶּּר מדי פעם, אבל את יכולה לחיות מאה עשרים שנה שזה מאה ועשרים ימי הולדת, מצאת על מה לבכות? מילא היית מבקשת עוד בת-מצווה".

הפרה חדת הלשון העליבה כהוגן את יעלי, והיא מצידה חרצה לה לשון ארוכה-ארוכה וקראה אליה בקול גדול "פרה! פרה! את לא מרגישה! יש לך שני קרניים ואת לא מרגישה". היא החליטה לנטוש בהפגנתיות את הכלוב של הפרות, כבשה לבנה וצמרית כבר קרצה לה מהעבר השני ויעלי שיערה שתזכה ליחס נעים יותר מהכבשים, אלא שאז לפתה אותה ידה של עליזה בחוזקה.

"סמדר, תפני לי בין התורים! חירום! הילדה לא קיבלה יומולדת – התחילה לדבר לי עם פרות".

 

[לאלה]

מי רוצה רוצה לשמוע

מעשה בגזר

זרע אותו בגן הירק

סבא אליעזר


גדל הגזר בחצר

והעלים הציצו

סבתא באה מן השוק

והם אותה הפילו


גזר גזר גזר גזר

אין כמוהו גזר

הפיל את סבתא והכעיס את

סבא אליעזר


כך בא כועס אל גן הירק

סבא אליעזר

אחת ושתים פשט ידיים

ומשך בגזר


אוהב את אמא אדמה

כך אמר הגזר

ופוחד מהסכין

של סבא אליעזר


התעקש לו כך הגזר

ופני הסבא חפו

והסבתא אלישבע

חשה מן האחו


לפתע באה אביגיל

אל סבא לעזר

לנסות ולשכנע

את זה הגזר



אביגיל צחקה לו

כך נבוך הסב

והסבתא מהדשא

הביאה ת'כלבלב


הכלבלב נבך בעוז

אביגיל שכנעה

סבא התייאש מזמן

וסבתא בקולה התחנחנה


הגזר בשלו עיקש

לא אצא מאדמה

אשאר נטוע ואטריד

את כל הבא אל הגינה


ילל חתלתול במרי

זה שנים אני מפריע

ואיש איננו מתייחס

רואים בי שעשוע


בא עכבר צייץ צוויץ צוויץ

צחק על הכסילים

מי שלא מבין במח

הכח אותו ירשים


משוך בגזר משוך בגזר

אין כמוהו גזר!

משוך ימינה, משוך שמאלה,

לא יזוז הגזר!


נפגע הגזר מהשיירה

ביקש דרכי נועם

אלו עסוקים במשיכה

וכך החליט בזעם


פתאום יצא

הוא עליו ושורשיו

והשיירה כולה

עפה אחורה בבושה.

 

[המלמד מבני ברק]

"יוסף! יוסף! איפה אתה?".
"אני פה בחצר, עוד רגע אמא" לא עברה דקה והוא ניתר כהרגלו דרך החלון הרעוע היישר למטבחון הקטן.
"אוי יוסף, שובב שכמוך" היא נאנחה וזקרה מולו אצבע מאשימה, "מה נאכל היום לארוחת הערב? את עוגות הבוץ שהכנת בחצר?, מהר לשכנים ובקש מהם כיכר לחם".
"אבל אמא, לשושן אני לא הולך, כבר ביקשתי מהם שלוש כיכרות השבוע".
"טוב, לך לגולדברג, אבל שזה יהיה לחם טרי, טוב?, תודה צדיק קטן" היא קראה אחרי גבו המתרחק.
האשה נאנחה שוב, "מה יהיה, יום אחד יהיה לנו די כסף לקנות כיכר לחם אצל האופה?, בעלי החסיד הצדיק כל היום לומד, מהמלגה של הכולל בקושי אפשר לקנות טיטולים ומטרנה, ומה עם הילדים הגדולים, ומה איתי? חמישה ילדים יש לנו ואין בבית פרוטה לפורטה"...
לאחר ארוחת הערב הדלה חזר הבעל לביתו כשפניו קורנות "אה, איזו סוגייא למדנו היום, א מחיה, וקמחי אמר חבורה - ללקק את האצבעות"...
"אין כלום לאכול בבית הזה" היא ירתה את המלים אחת אחת.
"זה לא חדש" הוא התיישב בזהירות על כיסא העץ המט ליפול וסקר את פני אשתו, "מה בכל זאת?" בירר בעדינות.
"הילדים אכלו היום לחם משכנים פעם רביעית השבוע, אני מעריכה את הלימוד שלך, באמת, אבל מה נאכל?".
והוא, הוא הרי 'אוכל' כל יום רש"י, תוספות ופני יהושע, מה יאמר לצדקנית?
"אולי תצא לחפש עבודה?".
"עבודה?" הוא נרתע "חס ושלום, ומה יהיה על תורתי?, ובכלל, בסמרטוטים כאלו לצאת, לא הגזמת?".
"שאלנו לחם משכנים, נשאל מהם גם בגדים" היא ענתה.
הוא נאנח בהשלמה.
למחרת הוא יצא לרחוב לחפש עבודה.
ואז הוא ראה אותו, איש גבוה ורחב עם זקן שחור מסודר.
האיש ניגש אליו וחייך.
"שלום, אני אליהו הנביא".
טוב, גם למשוגעים צריך להתייחס יפה הוא חשב וענה בטון מתנגן "יופי, ואתה הולך להודיע שמשיח בא?, ברוך ה'"....
"לא יהודי יקר, אני באמת אליהו הנביא".
"נו באמת, עזוב אותי אני מחפש עבודה עכשיו".
"ואני מוכן לסייע לך" ענה האיש ברוך.
הוא הביט על האיש ונרעד, למול עיניו האיש לפתע השתנה לאיש גבה קומה, אזור על מותניו וזקנו הלבן משתפל ויורד.
"עכשיו אתה מאמין לי?".
"כככןןן" ענה החסיד וראה איך אליהו הנביא חוזר לצורתו הקודמת.
"כעת מכור אותי לפועל בניין".
"לא, אני לא יכול, איך אעשה זאת?".
"הנה" אליהו הוביל אותו ליד דוכן הפלאפל, נתן לו את הרמקול המשומן ואמר לו "הכרז ברמקול שיש לך פועל חזק למכור".
החסיד עשה כך בחשש.
ואז הגיע לדוכן קבלן בנייה ערבי שרצה לקנות חצי מנה עם הרבה חריף, הקבלן הזה התחייב לגמור בניין דירות עד עוד חצי שנה, הוא שמע את ההכרזה ומיד קנה את הפועל הגבוה בשמונה מאות אלף שקל.
החסיד הלך לביתו בשמחה.
עבר יום, בארוחת הערב המזינה והטעימה, סיפר יוסף הבן הבכור למשפחתו, "אל תאמינו, אבל שמעתי היום בנייעס שקרה בעיר סיפור מוזר, קבלן דירות שהתחייב לגמור תוך חצי שנה, גמר את הפרוייקט תוך לילה!"...
"וואו, לא יכול להיות" נרעשו כולם.
"אה, אל תאמין לשם דבר מקווי הנייעס" אמרה האם "וכעת, ברכו ברכת המזון ולמיטות".
ובלילה, כאשר חזר החסיד ופניו קורנות, סיפרה לו על הפרוייקט המוזר.
והוא, 'אכל' היום רש"י תוספות ורבינו פרץ, מה לו ולשטויות כגון אלו...
ולשמיים פרח אז אליהו הנביא ופניו קורנות מאושר על העזרה שהגיש למשפחת החסיד..

 

[רוחי בלבוחי]

בבית של אתי יש חלון. לחלון אדן רחב ונח, שמשות שקופות ובחוץ – סורגים.

אבא של אתי הלך, הלך רחוק, אתי לא יודעת לאיפה, היא יושבת שעות על אדן החלון ומחכה לאבא,

אולי כבר רואים אותו מרחוק? בינתיים היא מביטה החוצה מחפשת דברים מעניינים, אבל שום דבר לא מעניין אותה, היא רוצה את אבא , ואבא הלך ולא חזר.

וכך היא יושבת, שעות רבות, יושבת ודמעה זולגת לה חרש , דמעה שקופה, היא לא רוצה שאמא תראה זה יצער אותה, אם אמא רואה אותה בוכה היא מצטערת ואחר כך היא הולכת לחדר, אתי מקשיבה מאחורי הדלת ושומעת את אמא מתייפחת ומספרת לסבתא בטלפון שקשה לה בלי שלוימי, שלוימי זה אבא אתי כבר גדולה ויודעת.

היא לא שומעת מה סבתא עונה לה אבל אחר כך אמא יוצאת מהחדר בפנים אדומות ומחבקת את אתי חזק, חיבוק מפחיד כזה שאתי לא אוהבת...

לפעמים כשאתי יושבת על אדן החלון עוברת חיפושית למטה על האדמה, אתי מביטה עליה, היא הולכת לאט, לאט, עד שהיא נעלמת ואי אפשר לראות אותה יותר, גם אבא נעלם אבל מהר, וגם אותו אי אפשר לראות יותר.

אתי מחכה לאבא, מתי כבר ישוב? אבא הלך רחוק היא לא יודעת לאיפה, זה היה לפני הרבה זמן.

אתי חכתה , וחכתה, וחכתה.

ברחוב עוברים אנשים, גברת רבינוביץ הולכת למכולת וחוזרת עם לחם בסל, אדון לוי הולך לבית הכנסת להתפלל מנחה, שני ילדים חוזרים מן ה"חיידר".

כל אלו סימנים שהערב מתקרב. אבל אבא של אתי לא בא.

השמש שקעה השמים נעשו כהים. ברחוב נדלקו הפנסים פתאום.

כבר אי אפשר לראות את כל הדברים המעניינים.

אתי שוב עצובה, אבא שכח לחזור הבייתה? האם הוא לא יודע שאתי שלו כל כך מחכה לו?

למה אבא לא בא???

והנה נשמעים צעדים מן הרחוב, אתי מכירה אותם כל כך טוב. מי זה בא?

סבא!! סבא של אתי בא, ואתי מתרפקת על סבא באהבה גדולה, היא שמחה! סבא דמות מנחמת בשביל אתי, סבא כל כך דומה לאבא, אתי מחבקת אותו חזק חזק....

ואמא עומדת בצד, בוכה.

 

[עטרה ד]

רפאל נאנח והוציא את הפלאפון הרוטט מכיסו, אי אפשר להנות מקצת בריזה על הבוקר? הוא הרים את הפלאפון ושם אותו על השתק, ככה טוב לחשוב.

המשיך רפאל לפסוע לאורך הטיילת, שורק לעצמו מנגינה עליזה, מביט לשמים שם הציפורים חגות סביב, נטולות דאגות, חפות מעצב, כמה רוצה הוא לדמות להן, לציפורי השיר הללו.

כך פסע והביט השמיימה, ולא שם לב לאבן נגף אחת קטנה שעמדה לו בדרכו.

וברגע אחד מצא את עצמו שרוע על הרצפה, מביט בחוסר נימוס על חילזון שמעך זה עתה, הוא תפח קלות על מכנסיו, וניסה להתרומם על רגליו.

אך לשווא.

רגלו השמאלית לא נענתה לו, כואבת ודואבת, כחולה ומנופחת, בגניחה מעורפלת הוא חייג לאישתו, ושח לה אודות הנפילה הלא מוצלחת של האיש הכל כך מוצלח, רפאל גרר את עצמו אך בקושי לעמדת המשקל שעמדה נבוכה בצד הדרך, כשמחשבה מהירה חלפה לו בראש 'נו, אם לא רצית לעלות על משקל מאז היותך בן שש, הגיע הזמן כנראה'

לאחר חצי שעה בהם ספג רפאל את מבטיהם התמהים של העוברים והשבים, הופיעה נוות ביתו ובידיה תיק עזרה ראשונה, "הו, רפאל, אתה לא נראה נורא כל כך כמו שתיארת, לפי דעתי, תנוח יום יומיים, שתה כוס מים, וגם זה יעבור!"

רפאל נאנח, מחפש את מבטי הזדהות בעיני רעייתו, ומשלא מצא פלט בשקט "זה כואב מאוד, אני חושב שאני צריך חבישה מקצועית", הוא נאנק בכאב, נושך את שפתיו החיוורות,

הרעיה המסורה, שבידיה תעודת הוראה ובתוכה תעודת מערי"ת פנתה לתיק העזרה הראשונה, וחבשה במהירות את רגלו השמאלית של רפאל. "הנה, רפאל, בבקשה, רגל שמאל חבושה."

פסעו הם יחד אט אט כזוג המזדקן בטרם עת, ונבלעו במונית הצהובה שהמתינה להם על שפת הטיילת.

נח לו רפאל במיטתו, גונח ומתאנח, והנה- הגיעה שעת מנחה, באבירות קם מן המיטה, חבש המגבעת, הפטיר שלום לרעייתו שמלמלה פסוקי תהילים לרפואתו המהירה של הלה, והחל יורד לאיטו במדרגות.

'ספלאששש' קול צניחה נשמע מחדר המדרגות, הדלתות נפתחו בזו אחר זו, ואשתו של רפאל שליבה אמר לה כי זה בעלה שוב, רצה לעברו ובידיה תיק העזרה ראשונה שעמד ליד הדלת הכן, הוא הסביר לה בקול מבוייש ושקט כי מרוב שנזהר על רגלו השמאלית לבל תתעקם, רגלו הימנית ביצעה פעלול יומרני כל שהוא, וכרגע היא כואבת ממש, והוא אינו מצליח להזיז אותה ימין או שמאל.

בלא מילים הבינה האישה, כי עליה לחבוש גם את הרגל הימנית, למרות שמבחינה מקצועית מספיקה מנוחה בלא תנועת הרגל, אך אישה כשרה עושה רצון בעלה, ולכן, בלא אומר ודברים היא חובשת גם את הרגל הימנית, באנחה החל רפאל עולה מדרגה אחר מדרגה, כזקן שטרם הלבין זקנו.

שעת לילה מאוחרת, כגיבור מתרונן מיין קם רפאל מן הספה, לנשום קצת אוויר צח במרפסת. הוא דידה בגמלוניות כששתי רגליו מגובסות כשרעייתו עוקבת אחריו בחשש שמא יקרה דבר מ----

טראחחח!!

שקט.

היא ניגשת בידיים רועדות לבדוק מה קרה לרפאל הפעם, ומוצאת אותו שרוע על הרצפה, מעולף, ושברי זכוכית מפוזרים סביבו. כשדמעה על לחיה היא חוטפת את הטלפון, מחייגת מאה ואחת בבהילות, כשקולו נשמע מאחוריה רגוע ושלו, כאילו כלום לא קרה: "אוי, נו באמת, הפעם לא קרה כלום, אנוח לילה אחד, והכל יהיה בסדר. מה את בוהה?"

 

[yonatanr]

העיירה חלם רעשה וגעשה.

לאחר עשרות שנים של התעלמות מן הבעיה האקוטית, החליטו העסקנים שהגיע הזמן לטפל בה.

כמיטב המסורת, אצו רצו המזכירים להזמין את שבעת זקני העיירה לישיבת מועצה מיוחדת, שבה יעלה על הפרק הנושא הדחוף.

עם פתיחת הישיבה, נעמד המזכיר בעל הפראק המהודר ונשא נאום נמרץ, שבו הוזכרה הבעיה הידועה של הנופלים מהגשר. איש אינו יודע על מצבם החמור עד שמגלים אותם מתחת הגשר, וגם אז עובר זמן ארוך עד שהעגלות הרעועות מביאות אותם מפורקי איברים אל חובש העיירה, שמלבד להניח כוסות רוח, אינו מבין הרבה ברפואה.

תכף עם סיום הנאום הוחתמו כל הזקנים על הנוסח המוכן מראש, שבו נקראים כל תושבי העיירה להתחזק בתורה ויראת שמים, ובסופו החלטה נחרצת על בניית בית חולים משוכלל מתחת לגשר.

הצעיר מביניהם [כבן שמונים בלבד] שניסה להעלות כמה שאלות, הושתק מידית בטענה שזמנם של הזקנים יקר, וידונו בדבריו מאוחר יותר. רק לאחר שבעה ימים הוסבר לו שהדבר הוחלט לאחר מחשבה מעמיקה ואין עליו עוררין, דבר שגרם לקבע לדורות את זמן ישיבות חכמי חלם כ'שבעה ימים ושבעה לילות'.

***

קשה להאמין בזה, אבל בחלם המפורסמת לתהילה בחכמתה, היה בחור טיפש בשם ישראל, המכונה בפי כל 'שרול הטרול'.

השנאה העצמית נטפה ממנו, כשכל הזמן נשמעו מכיוונו רק טענות שונות ומשונות על הנהגת העיירה.

באותו היום הוא הגדיל לעשות, כשהעז לסנן בשקט "אולי במקום לדאוג רק לאלו שנופלים מהגשר, ינסו סוף סוף לתקן את הגשר?!"

יענק'ל הוניגקוועצ'ער שעבר שם, שקיבל את המסורת של חכמי חלם מדורי דורות, הזדעזע עמוקות מהדברים.

''האינך מבין את סיבת הדבר?!" נזף בו בעל ההשקפה הצרופה, "הרי לפני מאה שנה היווה הגשר רק יציאת חירום לכיוון היער, וכשהתגלה ש'מוייסר העיירה' נוסע משם לכיוון עיר המחוז כדי להלשין על מבריחי הגבול ומעלימי המס, החליטו חכמי העיר להסיר כמה שלבים מהגשר, בכדי שה'מוייסר' יחשוש מלעלות על הגשר. ומאז כך היא המסורת: הגשר צריך להישאר שבור!"

 

[שיילה]

שַׁלְוָה בְּחַוָּה 2020

 

[ליאורהA]

ב"ה.

במכינה הווירטואלית של הרב'ה חיים יש שלושה ילדים חמודים:
עזרא (במלעיל) שבבידוד ברחוב עזרא (במלרע), יוֹסִי שבבידוד ברחוב יוֹסֵי, ואבי שבבידוד ברחוב אברהם.
הם שלושתם אוהבים במיוחד לחם עם שוקולד וסוכריות, והם מאוד אוהבים לשתות קצת תה חם ומתוק. אממ… תיקון: קולה זירו בטעם מנגו.
הם גם אוהבים לשחק באותם המשחקים…
ובמיוחד הם אוהבים את המשחק בכדור. בכדור הם מוכנים לשחק מבוקר ועד ערב. לקנות כדור חדש, לשחק איתו שתי שניות, לראות באכזבה איך הוא מתגלגל לכביש ומתפוצץ, ולקנות חדש. כל מיני דברים מעניינים, העיקר - בכדור.
אבל בגלל הכדור הם כִּמְעַט כִּמְעַט רבו וְכִמְעַט כִּמְעַט נהיו ברוגז. הנה קראו עכשיו כיצד קרה הדבר…
(מוסיקת רקע קלאסית ווקאלית…)
יום אחד, הציעה אימא של עזרא ששלושת החברים ישוחחו בשיחת ועידה. בשעה נדירה, כששלושת הטלפונים של משפחותיהם התפנו בו זמנית, עזרא, יוסי ואבי עלו לקו. אחרי כמה ניתוקים וחיוגים מחדש, הם התחילו לדבר.
"הי, תראו מה יש לי!" צעק עזרא לשני חבריו. "תראו מה יש לי. כדור גדול ויפה!"
"איזה יופי!" אמר יוסי, "אבל שכחת שאי אפשר לראות דרך הטלפון! תבוא להראות לנו בגינה."
"אני לא יכול, אנחנו בסגר," השיב עזרא.
"אז איך נראה אותו?" שאל אבי.
"ממי קיבלת אותו?" שאל יוסי.
"קיבלנו אותו מסבא שלי, כשהלכנו לבקר אותו לפני שבוע. נופפנו לו מלמטה, והוא זרק אלינו כדורים גדולים וכתומים מהמרפסת!" סיפר עזרא.
"כשייגמר הסגר, תרשה לנו לשחק בו, שלושתינו יחד?" שאל אבי.
"אני… אני… לא כל כך מרשה," אמר עזרא והנמיך את קולו, "אתם יודעים, בגלל שהכדור חדש, והכדור - הוא שלי!"
"אז למה סיפרת לנו עליו?" שאל אבי. "לא צריך לספר רק כדי להשוויץ. אבא שלי אמר שהקורונה הגיעה רק בגלל שאנשים אכלו חיות טמאות והיתה להם גאווה."
"כן, גם אבא שלי אמר את זה," אמר יוסי. "בשביל מה סיפרת על הכדור שלך? הוא בכלל כבר לא מעניין. אנחנו בכלל לא רוצים לשחק בו," הודיע יוסי וירד מהקו. גם אבי ירד מהקו, ועזרא נשאר לבדו, והכדור הגדול והכתום והחלק והנעים נשאר איתו.
"טוב, שינתקו," אמר עזרא. "אני אשחק עם הכדור לבד, ואדבר לעצמי."
"אתה כבר מדבר עם עצמך," צעקה אחותו הגדולה, האימא הרביעית שלו, מהחדר השני.
"אל תעליבי את עזרא!" גערה בה האימא השלישית. "כשאת היית בגילו, כל היום דיברת לעצמך!"
"לא לריב!" אמרה האימא האמיתית שלהם וסגרה את הדלת. ועזרא נשאר בחדר לבד.
בתחילה היה מאוד מעניין, כי הכדור היה באמת יפה, אבל אחר כך, אחר כך התחיל להיות קצת משעמם לשחק לבד. במיוחד שהאחים הקטנים של עזרא שיחקו לבד במטבח במשחק סודי, ואבי שיחק במלחמת מוחות עם המשפחה שלו, ויוסי יצא להוריד את הזבל עם אח שלו. (הם אמרו שהם ניתקו, אבל מחוסר ידע טכנולוגי השאירו את הטלפון פתוח וכך עזרא האזין לכל תוכניותיהם…)
לאט לאט חזרו אבי ויוסי לקו. רצה עזרא לומר משהו לאבי, ופתאום הוא שומע שאבי מדבר עם יוסי, ואינו מוכן לשמוע!
ב-ר-ו-ג-ז!
רצה עזרא לומר משהו ליוסי, ופתאום הוא שומע שיוסי מדבר עם אבי, ואינו מוכן לשמוע!
ב-ר-ו-ג-ז!
'אז עם מי אדבר?' חשב עזרא. 'עם מי אצחק? אולי עם ילדים אחרים? אבל יש להם אחיות גדולות שתופסות את הטלפון כל היום. וחוץ מזה, אני אוהב את אבי, ואני רוצה לדבר עם יוסי. אז מה יהיה עכשיו, עם מי אדבר?' כך חשב עזרא לעצמו, ופתאום הוא שומע שיוסי אומר לו:
"תדבר עם הכדור שלך. הוא שלך, הוא החבר שלך, ולא אנחנו."
והנה גם אבי אומר: "על הכדור שלך אתה לא מוכן לוותר, אבל עלינו, על יוסי ואבי, החברים הכי טובים שלך - אתה מוכן לוותר! אז תדבר איתו, עם הכדור שלך!"
"אבל הכדור לא אוהב לאכול את אותם הדברים שאנחנו אוהבים, והוא לא חבר טוב שלי. אני… אני רוצה לשאול אתכם אם אתם מוכנים לשחק איתי בכדור שלי, כשייגמר הסגר," אמר עזרא. "אני רוצה שנהיה שוב חברים טובים!"
"גם אנחנו רוצים," אמרו יוסי ואבי, בשינוי דעת קיצוני שמתאים רק לגיל כזה, והטלפון צרצר אחריהם בהסכמה מלאה.
"אז אנחנו שוב חברים טובים?" שאל עזרא.
"כן, אנחנו שוב חברים," אמר יוסי.
"שלושה חברים טובים," אמר גם אבי.
עזרא (במלעיל) שבבידוד ברחוב עזרא (במלרע), יוֹסִי שבבידוד ברחוב יוֹסֵי, ואבי שבבידוד ברחוב אברהם.
שלושה חברים נפלאים!

(כל הזכויות למקור שמורות ללאה פריד ושרה קיסנר האגדיות.)

 

[אפרת תהל]

החמש עשרה לראשון, לילה.


אגלי זיעה צצו על מצחו למרות שהלילה אביבי היה, הוא גלגל את העכבר בעצבנות מעלה ומטה, מחפש באופן נואש חומר טוב.

הוא חייב להיות עוד מספר דקות בארמון ועדייין לא מצא משהו להשמיע למלך בתור 'סיפור לילה טוב'. רגע לפני שכיבה את המחשב בייאוש הוא נכנס לפרוג, מוצא שם שפע של סיפורים כתובים היטב. הוא שלח אחד מהם להדפסה במדפסת הבלוטות' שלו והעיף מבט על מסך מצלמות ההבטחה שהקיפו את הבית. אבא עמד בחצר מסביר לפועלי המנוף שהזמין איך בדיוק הוא רוצה את העץ שלו. פרשי גיחך בינו לבין עצמו על הרעיון המוזר של אביו, אך ידע שאין סיכוי להזיזו מרעיונותיו.



השעה כבר מאוחרת, הוא גלגל את קובץ הדפים שפלטה המדפסת, מניח אותם תחת בית שחיו.

הפלאפון צלצל והוא לחץ על האוזנייה, עונה לשיחה.

"פרשי!!! איפה אתה?" מזכיר המלך היה עצבני, "המלך מאיים לשלוח אותנו לכיסא החשמלי עד שאתה בא".

"סורי", פרשי הזמין את המעלית, "אני לוקח מונית ובא, חמש דקות, תביאו לו בנתיים רסקיו או משהו, אוקי?" הוא ייקח מונית אין ברירה, הוא סחוט מעייפות ואין סיכוי שהוא נוהג ככה.

"תזדרז".

ניתוק.

לאחר שבע דקות הוא ניצב מול השער המאוייש בשני שומרים חמושים, "אל המלך", אמר להם תוך כדי סריקת אצבעו. המכשיר הבהב והשער החשמלי נפתח.

המזכיר חיכה לו מאחורי השער, מכניס אותו במהירות ועוקף אגב כך את כל הצעצועים הבטחוניים שהיה צריך לעבור.

"טוב שבאת", המשרת שפתח להם את הדלת נראה אומלל, "אני מקווה שתצליח להרגיע אותו".

פרשי נכנס לחדר, שמח על המזגן הדולק, קד ונעמד סמוך לכורסת המלך. הוא כחכח בגרונו כדי להסב את תשומת הלב המלכותי אליו והתחיל להקריא, אך אז קטע אותו קולו של המלך אחשוורוש: "פרשנדתא, עזוב אותך מהקשקושים שלך, לך תביא את ספר הזיכרונות".

 

[Yiskah Goteherer]

(שמה של האגדה המקורית היא: "החתול במגפיים")

לג'נד התיישב בלאות על הכיסא ונאנח אנחה עמוקה.

אכזבה. הוא אפילו לא יכול היה לכעוס. הוא רק חש אכזבה.
"אני פשוט לא מבין את זה." הוא מלמל לעצמו בתסכול וחפן את פניו בשתי ידיו. "רוחי מקבלת טחנה, שכם מקבל חמור, ואילו אנוכי; מה אני מקבל? חתול!" פניו הזדעפו.

"אתה יודע" הוא לפתע שמע קול. הוא הרים את ראשו במהירות. מולו, על אדן החלון שכב לו החתול שקיבל בירושה מאביו הטוחן.

"זה לא שווה להיות בן זקונים אם אין להורים שלך כסף." החתול החווה את דעתו. "אני מתכוון, אתה לא מרוויח הרבה, אתה עובד בדיוק כמו כולם, חוטף מכות מהאחים הגדולים שלך, ובכללי נדפק, האמן לי, אני מבין אותך.."

"גם אתה היית הכי קטן?" הוא נשא עיניים לחתול הנונשלנטי.

החתול חייך לרגע. "אני הייתי הבכור."

"אה"

"הפרעתי לך?" הוא התעניין.

"האמת, חשבתי לעצמי מה אני יכול לעשות איתך, אתה יודע, אתה הירושה שלי". לג'נד הודה בעצב.

"ואני מאמין שחשבת לפחות פעם אחת על לפשוט את פרוותי ולמכור אותה בעבור מספר פרוטות." החתול אמר ושייף את ציפורניו על העץ המחוספס.

"כן." הוא הנהן בראשו וקם מהכיסא.

"מאוד רגיש מצדך, אבל יש לי רעיון טוב יותר, וקצת פחות אלים." היה אפשר לחשוב שהוא מרגיש בטוח אלמלא הזנב שלו שהתנועע בעצבנות.

"אתה יכול להפוך אותי לשטיח וזה יסדר אותך למשך שבוע ואולי יותר, אבל יש לי הצעה שתסדר אותך לכל החיים." עכשיו הוא חייך חיוך ערמומי. ולג'נד חשב שזה לא מוסיף הרבה לאמינות שניסה למכור.

"ואיך בדיוק?" הטון שלו היה חשדני.

"אני צריך בשביל זה רק שק ומגפיים."

"אני לא רוצה להפסיד כסף, אני רוצה להרוויח." הוא רטן בשקט.

"כפי שאמרתי, זאת השקעה לטווח ארוך, ראה מה אני מתכנן לעשות; אני אצור קשרים עם המלך, בזמן שאני מרמה את המפלץ הקוסם, כדי שיהפוך לעכבר, ואז אוכל לאכול אותו, אתה תנסה שלא לחרב הכל ואולי כשיגיע הזמן תהפוך לבן אצולה ותחיה את חייך באושר ושמחה." הוא צחקק לעצמו.

לג'נד נאנח. "ראה, חתול, זה באמת נשמע מקסים, האושר והעושר הזה, אבל אלו לא החיים שתכננתי לעצמי." הוא נעצר לרגע, נועץ את מבטו באדמה. הוא יודע שזה טיפשי מה שהוא עושה, אבל הוא לא יכול להמשיך לחיות בידיעה שפספס כל כך הרבה.

"אני לא רוצה לחיות באגדה, לשמש כמוסר השכל ולחיות כפנטזיה של מישהו. אני רוצה חיים משלי, חיים שאוכל לשלוט בהם, חיים שאוכל לבחור את הבחירות שלי, אני לא רוצה שתסדר לי את החיים, ואני אמשיך להיות בן הטוחן הפאסיבי, אני רוצה יותר מזה"

החתול התרומם מרביצתו. "מה הבעיה שלך?" הוא הרים את קולו בכעס.

"אתה לא רוצה לחיות באושר ועושר? בלי תקלות מיותרות, בלי סיכונים נוספים, הכל פשוט, ברור וחלק!"

זה אכן היה ברור וחלק, אבל הוא יודע שאם הוא יחיה את החיים הללו, הוא לא יתקדם לשום מקום, לא יראה דברים נוספים, לא יעמוד בפני שום דבר שיחשל אותו. ואולי זה נראה פסיכי, אבל הוא לא יצליח לחיות בעולם שהכל מתוק בו. אנשים מתלוננים שהם רוצים מתוק ומתוק ומתוק וכשמגישים להם את תמיסת הסוכר של המרפאה הם מבינים שהכל מתוק זה כבר דוחה.
"אני רוצה לחוות חוויות," הוא אמר והוסיף: "אני רוצה להסתכן, להינצל, להרגיש פחד, שלווה, ריגוש, דברים שאני לא אקבל אם אתן לאגדה לנהל את חיי, אם אתן לך לנהל את חיי."

אני מבין." החתול אמר לאחר רגע של שקט. "ובכן, אני לא יודע אם אתה עושה בחכמה שאתה בוחר להתעלם מהזוהר וללכת בדרכך שלך, אבל מה שכן, אתה אמיץ, אתה מוכן להילחם בשביל מה שאתה מאמין בו, ואתה מסרב ללכת בדרך הקלה גם אם היא נראית מפתה. וזאת תכונה חשובה לחיים, אני מאחל לך הרבה בהצלחה, והייתי שמח להישאר איתך, לחוות הרפתקאות וכל זה, אבל חיי עושר מחכים לי, אתה יודע, אני לא יכול להתהלך יחף." הוא אמר בחיוך והסתובב, מתחיל ללכת.

לג'נד חייך לעצמו. הוא החל לחבב את החתול הזה. חבל שעכשיו הוא הולך.

"אני יכול להביא לך זוג מגפיים חדשים, שתהיה לך התחלה טובה, אני מתכוון, אם מישהו יותר חכם ממך ייתקל בך בשאר בדרך ויעשה ממך שטיח, אני אדע שעשיתי את שלי בכדי לעזור לך." הוא קרא.
החתול הסתובב והביט בו במבט בוחן. "בחיי, אתה יותר מריר מבירה."

לג'נד חייך והתיישב שוב על הכיסא בנחת.

"אתה יודע, כל אחד בוחר תיבול אחר לסיפור שלו."

 

[הנף מקלדת]

חלומות של ליל שישי​

​

ילדים, היום אספר לכם סיפור מיוחד. הסיפור עלי ועל סבתא.

-איזה סבתא? סבתא ועקנין שברחה מהשואה?

-מה פתאום. זאת היתה סבתא ליבוביץ. אמא של אמא של אמא. ולא אמא של אמא.

-אהה אולי סבתא קרית מוצקין עם הסיפור על החתולות ועץ האיזדרכת.

-מה?!

-אה אני סתם ילדה של השכנים, שמקשיבה מהחלון. ויש לי סבתא בקרית מוצקין.

-לא חשוב לא חשוב!

-טוב ילדים זמננו קצר יש סירים על האש שאני צריך להוסיף להם תבלין.

אבל זהו סיפור מיוחד. על סבתא מיוחדת. וזהו סיפור ששינה את פני העיירה שלנו עד עצם היום הזה.



20 שנה קודם לכן.

זאת בהחלט עיירה. לא מספר התושבים קובע, האוירה קובעת. והאוירה עיירה.

כל בלוק כל סמטא כל שביל, הופכים אותה למסעירה בעיני תושביה ואפרורית להחריד בעיני שאר העולם.

אולי זה מגרש האספלט המחורץ. ברחבת בית הכנסת 'המגורבים'. ליד איצקו אופניים.

יש משהו גם בשלטים הישנים שמצהיבים לאיטם ליד המינימרקט של פלורה. הקוראים להחזיר עטרה בעזרת בעצרת סליחות, במתנ"ס העירוני.

מביני דבר ישלחו אותך למרכז המסחרי של שכונה ג', שכונת הפרסים, שם תמצא את מזלך בפנינת המזל, המוריקה כסף מכיסיהם של עמלי היום ומוריקה בירה צוננת אל גרונם העמל בלילה.

אבל יותר מהכל, עם תעבור בעיירה, לא תרצה לפסוח על בית המטעמים המקומי. זהו לא בית, זאת בקתה, בה מתגוררת אישה זקנה, ומתקלפת.

במטבחה הפרטי היא רוקחת מעדנים מעולמות עליונים. ומלחינה יצירות אותנטיות ששום שף לא יכול לחולל.

איש לא יודע מאין באה, מאיפה השיגה את ביקתתה העלובה הניצבת כבוד בקצה העיר, צמוד לשביל של בית העלמין. גם על שמה, ועל משפחתה אם בכלל קיימת, התרבו הדעות.

ניסו טען שבאה עם אמא שלו ממצרים. יודה מתווכח שיש לה אח ששירת איתו בלבנון והשתגע. ור' מוישה שליח הרבי לעיירה, אמר: "מה זה שייך? העיקר שהאוכל טעים, עכשיו בואו לשיעור תורה!"ו

מחיך לאוזן, עברה השמועה על שיבוח המאכלים, גם הניחוחות שהשתרכו מעל חצרות הבתים סחפו את העוברים והמריחים.

עד שאין איש זוכר, מתי התחילה הגיברת לפתוח מידי צהריים את הדלת הירוקה המתקלפת, לתלות שלט על הדלת, וזה לשונו "בס"ד, היום שני, אוכל טעים, מרק עדשים. לא לשכוח כסף בקופה לשים"

זה נתלה ביום ראשון, וחוזר לשם כל יום בשתים עשרה בדיוק.

התרבו הלקוחות גדלו הפניות, ואין לה שם. בכל האזור איש לא ידע את שמה, אז הוחל להיקרא שמה 'סבתא'. קוראים לה והיא באה.

"סבתא הקובה הזה מתחרה עם הקובנה של אמא שלי" מהמהם ציון בשביעות רצון, ומסלסל בפאותיו המשוחות שמן.

"אין בכל הקווקז על האושפלו שלך". מצעק נער בוכרי, עם צעיף סגול ועליו כתוב "הפועל עיירה אימפריה"

וסבתא מהנהנת, מחייכת במונה ליזיות, מיטיבה את המטפחת הירוקה המתקלפת, ורק אומרת: "לבריאות כפרות, לבריאות! ותודה!"

כולם באים. גם מזל וג'ולייט באות בשקט, לקבל מתכונים. גם ר' מוישה האשכנזי בא, לתת הכשר, לטעום, ולשים תמונה של הרבי.

וגם בובי בא.

בובי, אין איש שלא מכיר אותו, מפחד ממנו ושונא אותו.

כי כמו בכל עיירה אמיתית עם מוכר פלאפל אמיתי, ומשוגע מקומי, יש גם בריון מקומי. בעיירה הזאת קוראים לו בובי.

חבל להתחיל לתאר את מעלליו, את ילדותו הקשה, את הפעמים בהם כמעט חוסל וכיצד רכש את שתיקתם של אנשי החוק.

זהו סיפור ארוך, ולבובי אין זמן ארוך. יש לו פתיל קצר, והרבה ביזנס. על הראש. הוא מחייך לפמליה שלו וכל הפמלייה צוחקת צחוק מפוחד.

אבל גם בובי מפנה זמן לאוכל של סבתא. ודוקא בחמישי ערב.

כי בהגיע ליל חמישי, סבתא מוציאה מהארון למטה את הקדירה הכבידה והגדולה. מניחה בדחילו מצרכים הידועים רק לה ומבשלת אותם עם תבלינים סודיים במיוחד שהיא מגדלת בחצר האחורית. בישול למשך ח"י שעות על השעון.

וכעבור ז"י שעות הניחוחות מתחילים לעלות מהחלונות המתקלפים. ומרטיטים את נחירי ראש העיר וכל נתיניו.

מוציאה סבתא ערמת קערות צבועות בכתום עתיק. שולפת מהמתלים את המצקת היצוקה, ומתחילה למזוג מנות.

וכולם באים.

ראש העיר בא ראשון. מקבל מנה עם ביצה קשה. וטוען בקול בריטון: "זהו החמין הטוב בעולם! בזכותך סבתא נצעיד את העיירה קדימה"

יודה וניסו מגיעים עם הילדים. יודה טועם ראשון וצועק: "זה גונדי פרסי אורגינל". ניסו מנפנף במזלגו וצווח: "זה מאה אחוז, לוביה קהירית"

"לבריאות כפרות"

ר' מוישה מגיע להניח תיפלין סמוך לשקיעה, ומפזם: "באבע, כזה טשולנט עם לוקשען קיגעל אין בכל הנבראים"

וגם בובי מגיע, אחרון. וסבתא שומרת לו מנה, הוא מחייך, לא משלם ומתיישב עם פמלייתו בשולחן בחצר. ואומר בהחלטיות: "ברור שזה סכינה כמו במרקש אין חולק". ואין חולק.



רבו כולם איך לקרוא לתבשיל. ומאז הוחל לקרותו 'הדייסה של סבתא'.

בליל שישי אחד זה קרה.

סבתא בישלה דייסה.

היא חילקה לראש העיר.
לר' מוישה.
לניסו ויודה והילדים.
גם מזל וג'ולייט קיבלו.
ואפילו שני בחורים חרדים, עם צעיף סגול קיבלו מנה עם פחית.

וסבתא לא שמה לב, או שאולי כן. שהיא נותנת את המנה האחרונה. לילד מתוק עם עיני תכלת, שער חום ומבט רעב, שביקש: "סבתא אני רוצה דייסה".

ובדיוק כשנשמעה נקישת הכף האחרונה של הילד בתחתית הקערה...

בובי נכנס. בא מן השדה והוא עייף.

"סבתא" שאג בקול. "עלטיני נא מן הדייסה שלך"

וסבתא הניחה מרפקים על הדלפק הירוק, ניפנפה ביצוקה, חשפה טור שיניים מתקלפות ואמרה בקול נהיר:

"ולבובי לא נשאר".

דממה... כולם שמרו על שקטיהם.

מה יעשה בובי?

מה עשה אתם שואלים?

הלך!

והלך והלך.

ולעולם לא חזר...

לא נצפה יותר בעיירה שלנו.



"וואו אבא". אבל מה הסיפור איך פגשת את סבתא?

-אני הילד הרעב, שקיבל את המנה האחרונה.

-למה היא הביאה לך?

-כי אני הבן שלה.

 

[shira bira]

"שוב בוכה התכשיט שלך", אריה אומר בכבדות ללביאה.
"אולי אתה תגש אליו?" היא עונה לו בעקיצה.
"לפני שקיעת השמש הוא בנך" הוא חורץ בשיניו במקל ומסובב את גבו בתנועה עצלה.
לביאה נאנחת ופונה לכפיר המטפטף.
"תשמע חמוד, אין תות. ביער שלנו אין תות. יש.."
"אנחנו לא חיים ביער"
קטע אותה המתבגר הנרגן
"הפטל מרוסס עד מוות
השזיפים מהונדסים כבר מזמן
הסיגליות הן פרח מוגן
בלי מרק! אני לא גור קטן!
אורז לבן? פחמימה ריקה לא תיתכן
צ'יפס מטוגן זה רעיל ומסרטן
ארטיק ומיץ לא באים בחשבון
הסוכר מזיק לעור, לרעמה ולפאסון.
כל רצוני במזון טבעוני, בר קיימא
בתות אורגני משובח הישר מן האדמה".

"בסדר" עייפה אמא לשמע המונולוג הקבוע ותקעה בכפו אלתרמן כחלחל.
"לך לעדן טבע מרקט. יש מבצע של קילו ב-10. ותביא גם סייטן וקינואה כדי שתהיה לך ארוחת צהריים מחר".
"שטרות מאוסים של בורגנות מזוקקת. אין לי צורך בהם", יורק בן התשחורת שלה בבוז.
"אני הולך לשוק האיכרים".
לקראת ערב חזר המוז'יניק מדוכדך. לחייו עטו גוון חכלילי משונה, ידיו ריקות.
" שוב הגזמת באכילה"? מלטפת לביאה את רעמתו.
"זאת היתה פשוט טעות. כל העניין הזה הזה עם התות" הוא עונה בשפל קול.
"יש לך פניסטיל אימוש?".

 

[Natan Galant]

זהבה הייתה זהבה.
אי אפשר להגדיר, אי אפשר להבין, עדיף לשמור מרחק.
או כמו שאומרת חגית: אני אין מצב שאני באה לשום ארוע של זהבה. כמה קטנה - ככה רעה.
קצר, חד, לא משאיר שאלות.

כי זהבה מאוד אוהבת לחטט לחברות בחיים, להעמיד פנים של חברת אמת - ולהיעלם בשניה שמישהי באמת צריכה אותה. סקרנית, אף ארוך, דביקה, כל התסמינים של אישיות לא רצויה.
יש לה כל מיני תחביבים, זהבא'ים, אחד אחד.
היא מאוד אוהבת להגיע למפגשים משפחתיים (אלו שהיא מצליחה לגלות מתי הם מתקיימים והיכן) ולטמון בפינה נסתרת קופסה קטנה, חסרת מכסה, טעונה במקקים שמחים ועליזים. היא אוהבת לגנוב את הקרמבואים מה'בר' במסיבות בת-מצווה, ללכת לחדר שקט, לשאוב את תוכן ה'קרמבו' עם מזרק ולמלא אותם במיונז. היא נהנית מאוד להידחף לצילומים משפחתיים ואז לפנות למחותנת בשאלה טיפשית כלשהי, רגע לפני שהצלם העייף מצלם את הפריים הגואל והמסכם. זהבה, נו.

ויום אחד היא מזמינה את עצמה לחתונת הענק של גבירצמן.
היא איננה יודעת שמדובר בגבירצמן 'ההם', וסבורה שמדובר בעוד גבירצמן.
וברגע שהיא נכנסת לעזרת נשים ומחפשת פנים מוכרות - היא חשה אי נוחות. כולן גבוהות, קולניות. זרות.
היא מציצה מאחורי המחיצה, ואפילו לא צריכה להיעזר בטלסקופ המתקפל הזעיר שלה - בן לוויתה הקבוע - הפעם היא רואה טוב וברור.
כול הגברים גבוהים, מרעישים. רחבים.
פתאום היא מבינה למה שושי השכנה סיפרה לגיסתה בטלפון על חתונת הענק של גבירצמן. ענק. בטח ענק.
היא מחליטה להתקפל ולחזור לביתה, מבינה שהיא לא מכירה אף אחת ולא שייכת, והארוע כולו פשוט יחסית ואין בו שום דבר בעל ערך חדשותי שמצדיק את זמנה היקר.

היא סבה על עקביה, ולפתע, כשאר היא כמעט בחוץ, התזמורת מופרעת.
הזמר ממלמל בקול מתנצל-מבולבל-מבוהל: משפחת הכלה שואלים אם מישהו או מישהי ראו במקרה תיק כחול קטן עם ידיות סגולות. התיק מאוד מאוד יקר למשפחה.
אין עוד הסבר, ועם זאת כולם מבינים: התיק עם התכשיטים, היקר, ששוויו מוערך בעשרות אלפי ש"ח - נעלם, נגוז, אולי נגנב.
תזזית בעזרת נשים. ילדות קטנות מרימות את המפות, בודקות בין העגלות המקובצות בצד. דודות נכבדות מרכלות מי יכולה להיות הגַנַבַה. השדכנית מירי גרב שידועה כקלפטומנית הכי וותיקה בעיר זוכה במקום הראשון. מצד שני, אף אחת לא ראתה אותה לאורך כל הערב. בעיה.
הקהל מפסיק לרקוד, החתן מנצל את ההפוגה ללכת לחדר שאין בו מזוזה, המחותנים נועצים זה בזה מבטים מלאי חשד וסלידה, וזהבה לא מאבדת אף שניה מההתרחשות. מרחרחת ועירנית וחיה ושמחה וכמובן מעמידה פנים של מודאגת.

מישהי זורקת לחלל האוויר הדחוס ש'מירי גרב הייתה פה לפני חמש דקות ונעלמה אחרי רגע', ומייד הבשורה עושה לה כנפיים וגל עצום של רכילויות עולה. זו נזכרת איך מירי גרב גנבה רב קו מתיק של ילדה באוטובוס, זו מהרהרת במחבת גדושה בדייסת קוואקר מושקעת שמירי העלימה משבע ברכות שהשתתפה בו, ואבי החתן, שכבר שמע על החשדות, מיהר לשאול את רב בית הכנסת שבדיוק נכנס אם מותר להתקשר למשטרה ולהגיש תלונה על מירי גרב. על הדרך הוא מזכיר לרב השכונה את דובוני הזהב שמירי גרב גנבה מבית משפחת זעפרני כאשר הם ישבו שבעה. אמנם שום דבר לא מוכח מצולם או מתועד, אבל כולם יודעים. מירי גרב קלפטומנית, אין לה שום בעיה לקחת כל דבר. גם אם הדבר הוא סט נדיר ואותנטי של משפחת דובונים. אבא דובון, אמא דובה, ילד דובון. הכל קטן, מינאטורי, זהב משובח ומחופה ביהלומים בעל ערך בלתי נתפס. נכס משפחתי של משפחת זעפרני במשך מאות שנים.

רב בית הכנסת מזדעזע, מרביץ מוסר בשואל, זועק בגרון ניחר את חומר העוון.

השומעים מסמיקים, מישהו מבקש מהזמר שיחזור לשמח את המוזמנים, המעגלים מתארגנים שוב על עצמם, ואז נשמע קול רחש בחש בעזרת נשים. יש! התכשיטים נמצאו!

הצלמת מנציחה את המעמד. שמחה לעשות משהו באמצע ההפסקה.
כולן מסתכלות על... זהבה. אדומה כמו ארון כיבוי אש. תיק כחול קטן עם ידיות סגולות שמוט לצידה. אין אחת בקהל היודעת לומר איך פתאום נמצא התיק, מניין צמח.
אך אין זה משנה כלל; המחותנות מבקשות סליחה זו מזו, טובה גבירצמן מסמנת לזהבה לעבר היציאה. מסננת אי אלו מילות גנאי שקטות, כך שהרבנית לא תשמע, והחתונה כולה מתחילה לחזור למסלול הרגיל.

זהבה מסלקת את עצמה מהאירוע, כפופה ושבורה, מרוסקת, אין אחת באולם שלא מתענגת על מראיה העגום. מדשדשת לעבר היציאה, דומעת. אשמתה מרוחה על פניה לחלוטין.

ובחוץ בין השיחים היא מחבקת את מירי רגב ואומרת לה: כולן בטוחות שזו אני. מעריצה אותך שהסכמת לוותר על התיק. אני מבטיחה לא לספר מילה לעולם.
ומירי לוחשת לזהבה, המומה מעצמה, ש'אם כבר אז כבר', ו'את חייבת לעזור לי בעוד משהו', ונותנת לזהבה יד ובורחת, וזהבה מוצאת בתוך היד שלה שלושה דובונים קטנים. מוזהבים.

 

[יוצר אור]

עֵת לְאַבֵּד

כָּל גַּרְעִינֵי חִטָּה שֶׁל שִׁגָּעוֹן
אֲשֶׁר צָמְחוּ עַל שִׁבֳּלֵי זָהָב
כְּבָר נִקְצְרוּ, גַּם נִטְחֲנוּ עַד קֶמַח דַּק.
רֻדַּד בָּצֵק, גַּם נֶאֱפָה הַלֶּחֶם
כָּל הַקָּהָל שֶׁמִּסָּבִיב אָכַל, וּבְגָאוֹן...
וְלֹא יָדַע מַה בָּא לוֹ אֶל קְרָבָיו.
רַק שְׁנַיִם אֲנָשִׁים, קְרוֹבִים עַד לְמַחֲנָק
אֵינָם אוֹכְלִים: עוֹד לֹא אָבוּ לָלֶכֶת.

בִּגְבֹר רַעֲבוֹנָם, בְּטֶרֶם יִפָּרְדוּ לָנֶצַח
וְיִפְרְמוּ חוּטִים, כְּדָת וָדִין
בִּקְּשׁוּ לָהֶם סִימָן, שֶׁיְּבַשֵּׂר כִּי הֵם
עוֹד כִּידִידִים,
לֹא-סְתָם נָהוּ אַחַר טֵרוּף-נַחְתּוֹם.
וְשָׂמוּ הַסִּימָן הַזֶּה לָהֶם עַל מֵצַח,
כָּל עֵת וְכָל שָׁעָה, שֶׁיַּזְכִּירֵם - שֶׁיַּזְכִּירֵם!
וּבִכְנָפָיו אוּלַי יָבִיא תְּרוּפָתוֹ.

זְמַן-מָה הָיָה, וְטוֹב אֲשֶׁר חָלַף.
הַמֶּלֶךְ, כָּל סִימָן הֵסִיר
מִמֵּצַח מְתֻלָּם.
נוֹתַר בּוֹדֵד רַק הַוָּזִיר...
מִיּוֹם לְיוֹם, רַק עוֹד קְצָת מְטֹרָף
כְּמוֹ-כֻּלָּם-כְּמוֹ-כֻּלָּם- - -

וּלְעֵת עֶרֶב, בְּאֵין רוֹאִים
יַבִּיט בִּרְאִי סְתָרִים
יִרְאֶה סִימָן עַל מֵצַח, וְדָהוּי, וּמְקֻמָּט
פִּתְאוֹם יִזְכֹּר יָמִים כֹּה אֲחֵרִים
גְּדוֹלִים, שְׂמֵחִים, וְלֹא יִשְׁכַּח לָעַד.

בְּעוֹד זְמַן-מָה אוּלַי יִגְדַּל
יֵצֵא לִרְאוֹת סִבְלוֹת הַפֶּרֶךְ.
אוֹ-אָז, מִצְחוֹ שֶׁלּוֹ אַף הוּא יִהְיֶה נָטוּל כָּל כֶּתֶם.
בְּעוֹד זְמַן-מַה, כְּבָר חֲסוּמָה תִּהְיֶה הַדֶּרֶךְ
כִּי לֹא יָשׁוּב אֶל הַשְּׁפִיּוּת, לֹא, רַק יֶחְדַּל
וְהִיא-אַף-הִיא אֵלָיו כְּבָר לֹא תָּשׁוּב, כְּקֶדֶם.

* * *

כִּי כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל הַחַיִּים.
יֵשׁ עֵת לִבְרֹחַ,
הִמָּלֵט אֶל דִּמְיוֹנוֹת-חֵרוּת
פְּרוּעִים, וּמַסְעִירִים;
וְעֵת אַבֵּד שְׁפִיּוּת, וָשׁוֹב, כִּמְטֹרָף
אֶל הַיָּמִים הַמַּשְׁמִימִים, הָאֲפֹרִים.