ניהול איזהו השיר? # אתגר שירה, הסבר ונספח כללי

[רוחי בלבוחי]

תודה על ההשראה.
ניסיתי אכן להביט בתמונה ולכתוב עליה
התמונה מהאתר pixabay
צפה בקובץ המצורף 788059


מֵרִים אֶת הָרֹאשׁ
קוֹרֵא אֶל הַשָּׁמַיִם
עֵצִים חוֹצְצִים

בעקבותיך מנסה לתת משמעות ביפני הקצר..


החיים הר גבוה ותלול.
יש לך נעליים חזקות
למסלול חייך.

 

[דיונון]

החיים הר גבוה ותלול.
יש לך נעליים חזקות
למסלול חייך.

יפה מאד,
אבל אולי תנסו להיצמד ל5-7-5, זה פרמטר ככל הפרמטרים.

 

[רוחי בלבוחי]

יפה מאד,
אבל אולי תנסו להיצמד ל5-7-5, זה פרמטר ככל הפרמטרים.

אני מגששת עכשיו.
לא מרוצה עדיין.
וההצמדות.... נכון.

 

[אפילו]

אבל אולי תנסו להיצמד ל5-7-5, זה פרמטר ככל הפרמטרים.

שמתי לב שזה באמת מוסיף לזרימה של המשפט.
אבל

(הכלל של ההברות הכי פחות חשוב כרגע).

ולדעתי זה באמת גורם שהכל יהיה הרבה יותר קל, בלי בדיקה נוספת,
נשלף? עלה לאוויר.
(הגם שאני ממש נהנית מזה.... בהחלט ממכר)

 

[רוחי בלבוחי]

עיניים רכות.
שלום של פרידה.
זכרונו לברכה.

 

[MORIYAT]

למשוך אותו על חודש שלם (בפרט אתגר ההייקו..).

נכון. אולי באמת את אתגר ההייקו יסיימו מוקדם יותר ויתחילו אחד חדש?
ואולי אפילו נספיק שני אתגרים כנגד חודשים תשרי חשוון

 

[גוגלית]

@yonatanr שלחתי תודה על הכתיבה המצוינת,
אבל עם התוכן אני לא מזדהה.

 

[אפילו]

מנסה גם את הרעיון של @פירי

ליבי השבור
ממאן להתנחם
בצום י' טבת.

אשמח לדעת האם זה באמת 17 הברות.
תודה.

 

[קונקורד]

יפה מאד,
אבל אולי תנסו להיצמד ל5-7-5, זה פרמטר ככל הפרמטרים.

ניסיתי להיצמד ל5-7-5, באמת עזר.
רק מתלבטת אם יש בעיה ש2 השורות הראשונות בהווה.
והאחרונה, בעבר?

אוֹחֵז בַּחֶבֶל
תּוֹפֵס בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹ
כָּשְׁלוּ יָדָיו

 

[wanderwomen]

השורות הראשונות מעולות, האחרונה לא...

בצום י' טבת.

בצום- הברה אחת. י'- אינה הברה.(למיטב ידיעתי) טבת- 2 הברות
אפשר לכתוב יוד במקום י' כדי להוסיף הברה, אבל בכל מקרה, זה רק 4.
תחסר לך הברה אחת...

 

[וי שלוק]

רֵיחַ הַטִּיטוּל,
מְשַׂמֵּחַ אֶת הָאַף.
אֵין לִי קוֹרוֹנָה.

מדויק להפליא.

 

[מ"ם]

אבל אולי תנסו להיצמד ל5-7-5, זה פרמטר ככל הפרמטרים.

כמו שכתבתי, הכלל של ההברות הכי פחות חשוב כרגע.
גם אם הוא תורם להייקו - והוא אכן תורם - אם אתם באים לוותר על כלל כלשהו, ותרו עליו קודם.

כי:

1.
ראה אפילו בכללי ההייקו בוויקיפדיה:
"ניתן גם לחרוג מהמספרים האלה, ובשירים רבים אחת היחידות ארוכה יותר - למשל שש הברות במקום חמש, או שמונה במקום שבע".

2.
כדי לא לייאש את מי שאינו בקיא בכללי ההברות (כפי שניתן לראות באשכול זה ובסמוך), הנוטה לומר לעצמו "אין לי מושג מה זה הברות, עדיף לא להיכנס לזה מלכתחילה".

3.
כי יש אומרים שיש למנות לפי הברות יפניות ולא לפי הברות בעברית, ונפק"מ תהיה בשווא נע ודומיו.


חשוב יותר לא לוותר על הכללים האחרים:
לשון הווה,
תיאור הרגע והמצב,
צפייה אובייקטיבית ככל האפשר, ולא כמו כמה מהשיתופים כאן, שעירבו אג'נדה, פרשנות, תובנות עמוקות, מילים גבוהות, מטאפורות מורכבות, או תיאורי רגשות.

כללים אלו הם בסיס לתחושה שמעביר ההייקו ובהם שונה מסתם שירה קצרה אחרת.

 

[אפילו]

ולא לערב אג'נדה, פרשנות, תובנות עמוקות, מילים גבוהות, מטאפורות מורכבות, או תאורי רגשות

דגש על רגש, תחושה ומחשבה

כנראה לא הבנתי את זה נכון.

 

[הדוויג]

ולא לערב אג'נדה, פרשנות, תובנות עמוקות, מילים גבוהות, מטאפורות מורכבות, או תיאורי רגשות (כמו שמיהרו לעשות כאן בכמה מהניסיונות).

ראיתי מה עשית שם

 

[מ"ם]

כנראה לא הבנתי את זה נכון.

תודה.

אנסה לחדד:
הרגש שאליו התייחסתי בהודעה הראשונה, בא להדגיש את הרגש ההפוך משכל. כלומר, שהפניית הזרקור לאותו רגע מעשי, תגרום לקורא רגש ולא תעלה לו תובנה שכלית. ההסתכלות היא כזו שמגיע מצד רגש ותחושה, ולא מצד ידע ושכל.

בפועל, נמנעים בהייקו כמעט לגמרי מכתיבת רגשות, מופיעים רק רגשות בסיסיים, ולא תיאורי רגשות.

 

[אפילו]

אנסה לחדד:

תודה על ההסבר.
אפשר דוגמאות?
אין לי בעיה שתקח מה שהעליתי להדגים.

 

[פירי]

אין פה ביקורת, כנראה בגלל שאין כאן הרבה שמבינים בתחום. ולדעתי זה מה שמקשה על ההבנה.
כי מעלים דברים ואין איך לדעת אם זה שטויות מחולקות לשורות או שיש בזה משהו...

 

[מ"ם]

תודה על ההסבר.
אפשר דוגמאות?
אין לי בעיה שתקח מה שהעליתי להדגים.

הנה כמה דוגמאות יפניות וביאוריהן, מאת ד"ר הלנה גרישפון.
גם אם לא כל הפרשנות נכונה (כמו גם בפרשנות לשאר שירים, לא רק להייקו), היא יכולה להראות את קצוות מתיחת הגבול.

***


קולות אווזי בר;
כולם כבר חלפו
מתחת לירח.

ימגוצ'י סאישי, 1901 – 1994
(תרגום לעברית: ישראל תמרי)

כיצד נזהה להקה של אווזי בר בשמי הסתיו הליליים? לפי קולותיהם, הנשמעים מאי שם מתחת לירח. כיצד נבחין בכך שחלפו כבר? לפי הדממה השוררת באוויר.
וכיצד נדע שזוהי עונת הסתיו שהמשורר מדבר עליה? שיר ההייקו דומה למנעול אשר המפתח אליו – לעתים אחד, לעתים כמה – חבוי בשיר עצמו. אווזי בר מסמלים את נדידת הציפורים העונתית, כשהן עוברות מעל יפן בדרכן למפלט החורפי.
גם הירח טומן בתוכו רמיזה לעונת הסתיו. ביפן, נהוג להתבונן בירח מלא בוהק במיוחד בחודש ספטמבר, ולאכול דנגו – שיפודי כופתאות מתוקות עשויות מבצק אורז ומזכירות בצורתן ירח.
השיר הקצר משדר עצבות קלה. הקולות שחלפו הותירו את המשורר לבד עם הירח, עם הלילה הארוך, ואולי גם עם זיכרונות העבר. חיים ברי החלוף הם אחד המוטיבים העוצמתיים בחשיבה ובמורשת האסתטית היפנית. השיר נוצר את רגע החלוף, כשהוא מגלה לנו את אווזי הבר – וכבר מבשר כי חלפו. אך קורא קשוב נותר עם הרבה יותר משמיים ריקים.



הלילה ארוך —
קול המים מספר
את מחשבותיי.
מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ, 1644 – 1694
(תרגום לעברית: יעקב רז)

הלילות הקרים של חורף… הגשם ממלא את האוויר בניחוחות של עשבים, מתופף על גגות הרעפים. קולו המונוטוני של הגשם מאריך את הלילה עוד יותר, מספר סיפור בלתי נגמר. המחשבות זורמות גם הן אט-אט, עד שזרם המחשבות מתחבר אל זרמי הגשם.
מי יכול להיות בחוץ בלילה שכזה? מאצואו באשו, אשר כתב שורות אלו, בילה חלק גדול מחייו בדרכים. על אף הצלחתו כמשורר בעיר הבירה אדו (טוקיו של ימינו), העדיף באשו את המסע על פני הבית – ומסעותיו לקחו אותו לפינות הנידחות ביותר של יפן, שם כתב את מיטב שירתו. היכן נכתב השיר על קול המים בלילה הארוך? בפונדק דרכים בו לן באשו, מתחת לעץ שלידו נקלע לגשם, או בבקתתו באדו, שם שקע בזכרונות הטיולים שלו?
מעשה הפרידה מהבית, השיטוט והמסע קיבל ביפן של התקופה חשיבות רוחנית רבה. המונח מו-אן MUEN, או העדר זיקה או חיבור, התפרש כאחד המרכיבים המרכזיים של חופש רוחני. התנועה המתמדת, חציית הגבולות, השחרור מכבלי הסמכות, העניקו לאנשי המסעות את החירות שרב העם לא זכה לה.


לועס שזיף
כמו ילד,
והוא חמצמץ.

ימגוצ'י סאישי, 1901 – 1994
(תרגום לעברית: ישראל תמרי)

סוף עונת השזיפים. השמש המסנוורת, האויר החם, קולות הצרצרים בצדי הדרכים. נגיסה בפרי הקר, החמצמץ… הטעם מחזיר אותנו לפתע אחורה בזמן, לילדות, לחופשות הקיץ הארוכות ונעדרות הדאגות. המיץ מהפרי הבשל מטפטף על האצבעות ומתערבב עם חול, עם ריח הים, עם ריח של קרם שיזוף, עם קולות הרוחצים, עם קולה של אמא הקוראת לחזור הביתה…
אוגוסט ביפן הוא גשר בין העבר להווה. חג האובון (Obon), הנחגג באמצע החודש, מציין את חזרתם של בני המשפחה המתים לעולמם של החיים. המשפחות מתאחדות, הילדים באים לבקר את הוריהם בכפר, לחלוק כבוד לקברי האבות, לרקוד את ריקוד האובון העליז. לאחר שלושה ימי ביקור, המתים שבים לארץ השאול, כדי לחזור שוב באוגוסט הבא. החג מטשטש את הגבול הדק בין החיים למוות, בין שמחה לעצב, בין הגעגוע לעבר לשמחה של ההווה.
וכך גם השזיף החמצמץ. ההבחנה היומיומית בטעמו מספרת סיפור של געגועים לעבר, לתמימות, יחד עם העונג העז של אותו הרגע – כמו אצל ילד הנועץ שיניו בפרי.


ענן, מנסה לעטוף
את קרני הירח — כושל לרגע,
גשם חורף.

מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ, 1644 – 1694
(תרגום לעברית: יעקב רז)

רגע אחרי שהסתיו פשט את צבעיו העזים, ורגע לפני שהעצים לבשו את כתונת הלילה של שלג, מגיעים הגשמים הקרים – "שיגורֶה", גשמי החורף המוקדם.
קולו המונוטוני של הגשם מלווה את הלילה הארוך, מספר סיפור שאינו נגמר – ומקבל צורה של שיר קצרצר, פרי השראתו של משורר ההייקו. לצלילי הטפטוף על גג הרעפים, לצד האח הבוערת מהרהר הוא בארעיות של היופי ובחיים ברי החלוף, כשלפתע מבחין בקרן אור כסופה החומקת מבעד לעננים… ושוב נעלמת.


כמה יפה
מבעד לחור בדלת-הנייר
נהר השמים.

קוֹבָּיָאשי איסָה, 1763 – 1828

כיצד נתאר את יופיים של השמים הכחולים, רחבי הידיים, העמוקים עד אינסוף? באילו מילים גדולות נשתמש? כמה רחב נפתח את עינינו?
כגודל חור קטן בדלת נייר.

המשורר נשכב על מחצלות הקש לצד דלת נייר בלויה, דרכה מבצבץ הנהר הכחול העמוק של השמיים המשתרעים מעל. האם באמת הוא זקוק לכל השמיים כדי לנצור בליבו רגע חולף של יופי ושלמות? האם פיסה קטנה לא תספיק?
הרי עומק גדול חבוי במבט קטן.


ירח על האורן
אני תולה אותו, אני מסיר אותו
ומתבונן כל פעם מחדש.

טָצ'יבָּאנָה הוֹקוּשי, 1665- 1718
(תרגום לעברית: יהודית כפרי)

הירח מביא לקורא את תחושת המסתורין והעומק שבלילה. בשונה מאור השמש, האור של הירח הינו יותר עדין, צנוע, אך הוא טומן בתוכו סודות והבטחות רבות. הירח והאורן שקועים במשחק שקט אליו מצטרף הצופה. כל מבט חושף מציאות שונה במקצת.
תפיסת הארעיות שבמראה החיצוני ובצורה הגלויה לעין, באה לידי ביטוי גם בציור המפורסם של אוּטָגָאווָה הירוֹשיגֶה (מסדרת "מאה הנופים של אֶדוֹ", 1857), בו עץ האורן מחקה את צורתו של הירח.






תפילה אחת
אל עגור הניר
זכרון יום הפצצה.


מיטְסוּ סוּזוּקי, 1914- 2015
(תרגום לעברית: איתן בולוקן)

ההייקו יכול לשמש כאמצעי לא רק לתיאור של רגעי שלווה או התפעלות מן הטבע, אלא גם להבעה של תחושות קשות – עצב, בדידות, זכרון כואב. גם כאן, בדומה לתיאורים היפים, אין הקושי והכאב מובעים דרך מילים דרמטיות. הדרמה מסתתרת מאחורי פשטות ואיפוק.
המשוררת מיטְסוּ סוּזוּקי חוותה בחייה הארוכים מספר מלחמות וצעדה בדרך הרוח לצידו של בעלה, מורה הזן המפורסם שוּנְריוּ סוּזוּקי (1904- 1971). בשיר היא נוגעת, ולו רק בקצה עטה, בזכרון האסון העצום שפקד את העם היפני באוגוסט 1945 – הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי. על אף גודל ההרס והכאב שהותירה אחריה ההפצצה, המשוררת לא מתארת המונים אבלים או זכרונות מצמררים. נהפוך הוא, היא בוחרת בצוהר קטן – תפילה אחת, אל עגור נייר אחד.
ביפן העגור מסמל אריכות ימים, ואחד מהסיפורים נוגעי לב ביותר של המלחמה הוא סיפורה של סדאקו – הילדה מהירושימה שלקתה בלוקמיה לאחר חשיפתה לקרינה ושהאמינה כי אם תקפל אלף עגורים מנייר, תזכה להירפא. סדאקו לא ניצלה, אך הפכה לסמל התקווה שכאב המלחמה לא יחזור על עצמו. אלפי צרורים צבעוניים של עגורים מנייר מקשטים היום את אתרי ההנצחה של ההפצצה, נשלחים מכל רחבי יפן והעולם עם המסר הפציפיסטי של "לא עוד מלחמות".
אך השיר לא מביא לנו את אלפי העגורים. רק אחד, כקול אחד קטן, המספר את סיפור העבר הכבד של העם היפני.

איזו קרירות!
כפות רגליים על קיר –
שנת צהריים

מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ, 1644 – 1694
(תרגום לעברית: יעקב רז)


עובר ארח עצר למנוחת צהריים ביום קיץ חם. מצא פינה בצילו של קיר אבן ישן, שם ראשו על ילקוטו, הצמיד את כפות רגליו העייפות לאבנים הקרירות – מה יכול להיות יותר טוב מזה?
בין האבנים המחוספסות מבצבץ טחב, עשבים שוטים . . . כל אלה הם העיטור המעודן של הטבע, החותם של הזמן החולף. עקבותיו של עובר הארח ייעלמו, תתחלף העונה, הטחב ישנה את צבעו, עכביש ירקום את רקמתו הדקיקה שתיעלם גם היא ברוח הקרה של הסתיו, בכפור של החורף, ואולי הקיר עצמו ייעלם, ייתן את מקומו לדרך סלולה.

אך כרגע ההלך עדיין נם לו בצל, ודרך ארוכה עוד לפניו. השיר שנוצר את הרגע הזה הוא חלק מיומן המסע של מאצואו באשו, במסעו לאדמות השוממות של צפון יפן, אותו כינה: "הדרך הצרה לפנים הארץ".


הרים רחוקים משתקפים
באבני החן של עיניה –
השפירית.

קוֹבָּיָאשי איסָה, 1763 – 1828

לטבע אוצרות רבים ודרכים רבות לגעת בליבנו. לעתים הוא פורס לנגד עינינו נוף מרהיב, לעתים מפתה בניחוח משכר של עשבים או ברשרוש מלטף של מים בנחל.
ולעתים הטבע שולף אוצר חבוי, נרמז, אך מתגמל לא פחות – בהשתקפות, בצללית, בהד. אם אנו קשובים דיו, אנו יכולים להבחין בהשתקפותם של השמיים בטיפת מים אחת ובמראהו של הר מרוחק בעיניה של השפירית.
האם אוצר של אבני חן, ולו היקרות ביותר, יכול להשתוות לאוצר עיניה של השפירית? תוהה המשורר.

חלף הלילה הקצר.
בחלק הרדוד של הנהר
נותרה פיסת ירח.

יוֹסָה בוּסוֹן, 1716 – 1784
(תרגום לעברית: יהודית כפרי)

חמים וקצרים הם הלילות של הקיץ היפני. כה קצרים שהירח אינו מספיק לסגת, פיסתו נותרת לכודה במי הנהר הקרירים.
או שההוא שברקיע – ירח? או הזה בתוך המים? ההשתקפות יפה לא פחות מהדבר עצמו – או שיפה יותר? מתעתע הוא הלילה הקצר והחם, ואף הקוף טעה, מושיט ידו למים, דג ירח.
קולו המונוטוני של הנהר מאריך קמעה את הלילה, מאט את זרם המחשבות, מצנן את פיסת הירח הלכודה.

הו חילזון,
טפס נא על הר פוג'י,
אך לאט, לאט!

קוֹבָּיָאשי איסָה, 1763- 1828
(תרגום לעברית: ניר רצ'קובסקי)

הר פוג'י התפרסם לא רק בשל יופיו המיוחד וצורתו המושלמת, אלא גם בשל אופיו ההפכפך – הוא אוהב לחמוק מן העין, להסתתר מאחורי העננים והערפילים. לעתים קל יותר למצוא ציקדה קטנה בין ענפי עץ קמליה, מאשר את הר פוג'י המתנשא לגובה של יותר מ- 3700 מטר.
במשך מאות שנים פוג'י העניק השראה לציירים, סופרים ומשוררים. דוגמה לכך היא הייקו מאת המשורר קוביאשי איסה שחי וכתב בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19:
ההייקו מספר לנו סיפור קצר על דרך ארוכה – דרכו של חילזון המטפס על הר פוג'י. אין זו דרך קלה, בייחוד עבור יצור כה קטן ואיטי. זוהי דרך של אומץ, נחישות, קושי ותקווה – וכמו בדרך הלא פשוטה שאנו מכנים אותה "החיים", התגמול אינו מובטח. האם יצליח להגיע לפסגה? בהתבוננות בחילזון העושה את דרכו במעלה ההר אנו עשויים לגלות כי החשיבות של הדרך טמונה לאו דווקא ביעד, יפה ומושך ככל שיהיה, אלא בתהליך עצמו. טפס, חילזון, אך לאט… השיר מעביר מסר של תקווה, חמלה, והגדולה שבעשייה הקטנה.

שער עץ ישן-
במקום המפתח
רובץ חילזון

קוֹבָּיָאשי איסָה, 1763- 1828
(תרגום לעברית: יעקב רז)

לא כל שער נועד לפתיחה, לא כל מנעול מצריך מפתח, ולא לכל דבר יש תפקיד פרקטי – גם לא לשיר הייקו עצמו. אין השיר הקצר מציב שאלות או מציע תשובות, אלא חושף בפנינו רגע קט מחייו הארוכים של השער, מחייו האיטיים של החילזון, ומחייו ברי החלוף של האדם המתבונן בתמונה זו. אם נרוקן את תודעתנו מעט מהתהיות והתשובות, נוכל לזהות ברגע זה את השלמות והמלאות האינסופית שבמרקם היומיומי של החיים.

הפעמון נמוג
ניחוח הפריחה פועם-
בשעת ערביים

מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ, 1644- 1694
(תרגום לעברית: יעקב רז)

אין בעולם דבר קבוע יותר מארעיות. כמדי שנה, עוד חורף חלף לו, ושוב האביב פורש כנפיים, מניח עננים לבנים וורודים על צמרות העצים, ממלא את האוויר בניחוחות, ואת הלב – בהתרגשות.
אך אין שיר ההייקו מדבר על פעימות הרגש שבלב, אלא על פעימות ניחוח הפרחים, המהדהדות בין ההרים לקולו של פעמון הולך ונמוג.
בין ההר להר, בין הנשמע לדומם, בין היום והלילה, בין פעימת הלב לפעימת הריח – השיר ממלא את החלל השברירי הזה, בשעה השברירית של שעת הערביים.

לבד בחורף –
בגיגית מלאה מי גשם
צועדים אנקורים

יוֹסָה בוּסוֹן, 1716- 1784
(תרגום לעברית: יעקב רז)

ליפן קשר מיוחד עם הטבע. לעיתים מאיים ולעיתים עוטף ביופי, הטבע שזור בחייו של היפני, והיפני קשוב לטבע בביטוייו השונים והמשתנים. באביב הוא משתכר מהפריחה מלאת הניחוח, בקיץ מתעורר לקולה של ציקאדה המנפץ את הלילה לרסיסים. הוא עוקב בדריכות אחר העלים המאדימים בסתיו, וקורא את סימני החורף בשכבה דקה של קרה על מפתן הדלת.
בכל עונה מחפש הוא את הרגע החמקמק שבו הטבע מתחרז עם רגשות האדם ומייצר הרמוניה ארעית מהדברים הזוטרים ביותר – בגיגית ישנה שנשארה בחוץ בגשם, בביקורה של ציפור קטנה.
האם זו תחושת הבדידות שמציירת מעגלים במים הקפואים שבגיגית, או רגליהם הדקיקות של האנקורים? האם שניהם – פרי של המגע הקר של החורף? הבדידות והגשם שזורים יחדיו בשיחה האינסופית של האדם והטבע.

 

[קופי 100]

ולא לערב אג'נדה, פרשנות, תובנות עמוקות, מילים גבוהות, מטאפורות מורכבות, או תיאורי רגשות

נער היית גם נותרת...

 

[וי שלוק]

נער היית גם נותרת...

שניתי את האימוג'י לצוחק... אחרי שסיימתי לקרוא את כל הקישורים שפתחתי בכובד ראש