אני לא יודע מה ילדים אחרים אוהבים לעשות כשהם חוזרים מהחיידר, אולי הם רצים ומשחקים או רבים, אולי צועקים או צוחקים. אני אוהב בעיקר לחשוב, וגם הרבה לחלום. כשאני ושימי חוזרים מהחיידר דרך החורשה, אני מוצא לי כמעט תמיד איזה ענף או שיבולת לגלגל בין הידיים, וכשאנחנו מטפסים דרך האבנים בדרכים שרק אנחנו מכירים אני מסתכל קצת למעלה, לכיוון השמש, וחושב כל מיני מחשבות של סתם. אבל לא שזה אומר שאני ילד מרחף או משהו, כי עובדה, אני גם מקשיב כמעט לכל מילה ששימי אומר.
אני לא בטוח, אבל נראה לי ששימי אוהב במיוחד את הדיבורים שלנו בחזור מהחיידר. שימי אוהב לדבר תמיד, אבל הוא נראה מרוצה במיוחד בשיחות שלנו בדרך. אולי הוא סתם אוהב את הדרך חזור ואת כל הפרחים והחרקים המעניינים שאנחנו מוצאים בדרכים שסללנו, אבל אולי זה בגלל שכמעט ורק הוא מדבר בשיחה.
שימי הוא ילד מעניין, הוא מכיר הרבה מקומות ואנשים ויודע לספר עליהם בצורה מרתקת. בכל זאת, הרבה ילדים אחרים לא אוהבים אותו. פעם אמא שלי אמרה שמי שרק חושב לא יכול להתווכח עם מי שיודע. אני, למשל, בעיקר חושב, אבל שימי תמיד יודע מה שהוא אומר. אולי לכן ילדים לא אוהבים אותו, כי ילדים רוצים להתווכח, ועם שימי אי אפשר להתווכח כי הוא יודע.
לפעמים אנחנו פוגשים בתחילת הדרך את הרב כהן, שהיה פעם מפקח בחיידר. הוא תמיד מחייך ונותן לנו סוכריות מכיס הפראק שלו. שימי אמר לי פעם שהיום הוא מנהל עוד כמה מוסדות תורה ושהוא איש חשוב. "הוא איש צדיק וטוב" אמר בסוף, וזרק את העטיפה של הסוכרייה אל השיח.
לקראת סוף הדרך אנחנו יוצאים מהחורשה והולכים שני רחובות עד הבתים שלנו. בסוף הרחוב הראשון עומד הרבה פעמים אלי, שהוא אמנם כבר בחור ממש גדול, כמעט בן שבע עשרה, אבל הוא לא כמו כולם. הוא מה שנקרא 'בחור מיוחד'. ולכן, למרות שהוא כבר מבוגר הוא עדיין ממש רוצה להיות חבר שלי ושל שימי. שימי ואני מתייחסים אליו יפה, ותמיד מדברים אתו. אמא של שימי אמרה לו פעם שצריך לדבר אתו כאילו הוא ילד רגיל, ולא עם מבטים מרחמים או כאילו הוא לא נורמלי. היא אמרה שככה ילדים ואנשים טובים מתנהגים. אני חושב שאלי מאוד שמח להיות חבר שלנו, וגם אנחנו שמחים להיות כמו חברים שלו אז נראה לי שאנחנו מצליחים להיות ילדים טובים.
כשעברנו לידו בשבוע שעבר הוא היה נראה נרגש ומאושר. מה שמעניין באנשים כמו אלי הוא שאפשר לראות עליהם בדיוק מה שהם מרגישים, מה שנקרא 'כמו ספר פתוח'. התקרבנו אליו וידענו שהוא יספר לנו מיד. "מינו אותי", הוא אמר לנו בקול הקצת שונה שלו, "לתפקיד מאוד חשוב!"
"למה מינו אותך, אלי?" שאל שימי.
"מהיום, כל פעם לפני תפילת מנחה וערבית אני אדפוק על הבימה ואצעק לכל המתפללים להחזיר את הספרים!" סיפר אלי. "זה תפקיד ממש חשוב, כמעט כמו גבאי. וזה מצווה מאוד מאוד גדולה!" אלי פרס את ידיו הגדולות להראות כמה המצווה גדולה, וראיתי עליו שהוא ממש ממש מאושר. נראה לי שאף פעם לא ראינו אותו שמח כל כך.
"זה מצויין, אלי!" אמר שימי, תמיד הוא יודע להגיד דברים נכונים ממש כמו מבוגרים. "זה מצווה חשובה וזה תפקיד מאוד אחראי, זה סימן שסומכים עליך!"
אלי צחק בהתרגשות את הצחוק הגבוה שלו. "אני כל כך מתרגש!" אמר, "אז נתראה היום בבית כנסת, נכון?"
"בטח" הבטחנו, ונפרדנו ממנו.
הגענו ללמוד קצת לפני תפילת ערבית. אלי ישב במקום הקבוע שלו לצד הקיר מחוייך ונרגש. הוא המתין בשקט וסבלנות עד ממש רגע לפני התפילה ואז נעמד מלוא קומתו, דפק על הבימה והכריז בקול: "עכשיו תפילת ערבית, כולם להחזיר את הספרים למקומות!"
הלומדים נעמדו ונגשו להתכונן לתפילה. אלי עדיין עמד ליד הבימה, החיוך עוד עמד לו על הפנים ואז הוא ראה אותי ואת שימי והסתכל ישר אלינו והחיוך שלו גדל עוד יותר.
"ראית? ראית?" אמר לי שימי מיד אחר התפילה. "הרבה יותר אנשים החזירו את הספרים בגללו! ממש הרבה הרבה יותר! זו באמת מצווה גדולה ותפקיד חשוב!"
אני לא שמתי לב לשום שינוי, אבל האמת היא שאני לא בדיוק עוקב. וחוץ מזה, כמו שכבר הזכרתי, שימי יודע.
אחרי שהוא הלך הביתה אני עליתי לאוייצר כדי להחזיר את הספרים שלמדנו בהם. המשניות עם הפירוש נמצאות קצת גבוה, אז לקחתי את הסולם וטיפסתי, ואז שמעתי קול אומר: "הבחור הזה, שצעק היום לפני התפילות, אתה אשרת את זה, הרב גולדשטיין?"
הרב גולדשטיין הוא הגבאי שלנו, והוא באמת עמד שם, מאחורי המדפים. מי שעמד ודיבר אותו היה הרב כהן, הוא ליטף את הזקן הארוך והאפור שלו, והביט אל הרב גולדשטיין דרך המשקפיים העבות.
"זה הבן של סילבר, נעבעך, מה הבעייה?" שאל הגבאי שלנו.
"אתה שואל מה הבעייה שאיזה משיגינער צועק לו בבית כנסת?" שאל הרב כהן וקימט את הגבות שלו חזק.
רציתי לצעוק שהוא לא איזה משיגינער, והוא לא צועק לו. הוא אלי, והוא צועק כדי שכולם יחזירו את הספרים. אפילו שימי אמר שמלא מלא אנשים החזירו בזכותו את הספרים ובית הכנסת היה מסודר. אבל לא צעקתי, אני אחד ששותק. בטח כשיש אנשים מבוגרים.
"נו," אמר הגבאי, "אני לא מבין מה אתם רוצים, הרב כהן. הבחור צועק לאנשים להחזיר את הספרים, וזה ממש משמח אותו. הרב סילבר סיפר לי איך הוא היה מאושר, הוא אמר שזה עשה לו את היום".
"אני ממש מתפלא עליך, הרב גולדשטיין", אמר הרב כהן ונענע את הידיים שלו חזק. "אתה לא מבין מה אני רוצה? בבית השם, מקום השכינה, אתה נותן למשוגינער לצרוח? זה נראה לך כבוד? אני לא מאמין שאני צריך להסביר דברים פשוטים כאלו ליהודי חשוב כמוך".
הגבאי לא ענה, ואז נפלו לי המשניות על המדף. הרב כהן הרים את הראש בבהלה, וממש ראו לו בפנים שהוא נרגע כשראה שזה רק אני.
"הו, אינגאלע", אמר כמו תמיד, ושלח ידו לכיס הפראק שלו. "רוצה סוכרייה?"
למחרת אלי לא חיכה ליד הבניין שלו כשחזרנו מהחיידר, וגם לא היה בבית הכנסת לא במנחה ולא בערבית. ביום שאחרי הוא ישב על המדרגות, עצוב לגמרי ושותק. הוא לא הסכים לומר לנו מילה, וגם לא לחייך.
למחרת שוב קיבל שימי סוכרייה מהרב כהן. "הוא איש ממש טוב!" אמר כשטיפסנו על הסלע של הצבים.
אני לא התווכחתי, אני אחד ששותק. אבל בלב שלי התווכחתי לגמרי. כי שימי רק חושב, אבל אני - אני יודע.
הנושאים החמים
