הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
יש שני סוגי עונשים בעולם הזה. יש את העונשים האקטיביים, אלה שניתנים על ידי ברי סמכות למי שלדעתם חרג מהשורה. ויש את העונשים הפאסיביים, אלה שמשתלבים בחיים בצורה אורגנית ומופיעים בצורות שונות בלי שאף אחד ייקח עליהם אחריות. דוגמה טובה לעונש מהסוג האחרון, היא נסיעה במעלית עם גורם עוין, כלומר עם השכן השחצן שברחוב ובמכולת אתה עושה הכול כדי לא להצליב איתו מבט, אבל במעלית אתה נאלץ להרגיש את הבל נשימותיו מוטח בפרצופך.
לי יש שכן אחד כזה, קוראים לו זליקובסקי. הנסיעות המשותפות איתו במעלית הן סיוט מתמשך שמרגיש כמו נצח. הוא עומד שם עם הגב לקיר, עיניו קפואות ופניו חתומות כמו פסל החירות, ואני מתכווץ לתוך עצמי כמו תינוק בן יומו. לפעמים מרגיש לי שהוא אורב לי בכוונה בפינה, ומגיח ברגע שאני מזמין את המעלית. אחרת אין לי איך להסביר את העובדה ש – 65% (משוער) של הנסיעות שלי במעלית, הן עם מעלת כבודו.
לא פעם ניסיתי לשבור את הקרח עם מר זליקובסקי. קידמתי את פניו לשלום, שאלתי לשלומו, המצאתי שאלות דוחק בניסיון נואש להתניע שיחה, אך אפס. הוא לא הניד עפעף. אפילו אי נוחות קלה לא הצלחתי לזהות אצל גוש הקרח. לרוע מזלי שנינו גרים בקומות גבוהות, כך שהבילויים המעיקים בחברתו ארכו הרבה יותר מהרצוי. תמיד היו גם שכנים טובים שהזמינו את המעלית לקומה שלהם, וכשהאחרונה עצרה הם כבר לא היו שם. ראיתי בהם אידיוטים שימושיים של הגורל המרושע. תפקידם היה להאריך את מצוקת הנסיעה בעוד כמה עשרות רגעים נצחיים.
כשהבנתי שזה לא ילך בטוב, ניסיתי להחליף אסטרטגיה: עם שחצן תשתחצן! מהיום אני בדיוק כמוהו, אנהג כלפיו בקור ובניכור מופגן, החלטתי. כל זה החזיק עד לשנייה הראשונה של הנסיעה הבאה. איך שהוא נכנס למעלית, האסטרטגיה שלי קרסה כמו תיקי נתניהו. התחלתי לקוד קידות מוזרות ולשגר מבעים מרצים מלאי טיפשות. ככה זה כשנמושה מנסה להתחזות לאריה.
יום אחד קיבל כל הסיפור הזה תפנית מפתיעה ומסעירה. זה קרה במהלך שיחה סתמית עם שכן נעים שיחה מהבניין, איתו טיפחתי יחסים טובים. מפה לשם עלה שמו של זליקובסקי והתנהגותו במעלית, כשאני מפרק את תסכולי הרב בפני השכן הנחמד. האחרון שמע, צחק ואמר "חחח זליקובסקי? מה אתה רוצה, הוא עיוור-חירש" סירבתי להאמין "מה פתאום, זה ממש לא נראה ככה" טענתי בתוקף, אך השכן עמד על שלו "לא נראה, לא נראה, אבל זה המצב".
התגלית המסעירה הכתה אותי בהלם טוטאלי. הנסיעה הבאה עם מר זליקובסקי הייתה המשוחררת ביותר בימי בחיי. הרגשתי בנוח להתנהג בחופשיות מלאה, כאילו שאני לבד במעלית. הרשתי לעצמי לעשות את מה שאנשים עושים בדרך כלל כשהם לבד בקופסה המתניידת. קודם כול בדקתי במראה בפעם המי יודע כמה, אם יש לי חור בשן הכי פנימית, לאחר מכן פתחתי את הפה הכי גדול שאפשר כדי לראות אם השקדים שלי לא גדלו מאתמול. לקינוח החלטתי לפרק את התסכול שצרבתי בתוכי זה כמה שנים, ופצחתי בסדרת פרצופים מתריסים כהוגן מול עיניו הפקוחות אך הלא רואות של מר זליקובסקי.
ואז שמעתי לראשונה בחיי את קול הבס העמוק והמרעיד של החירש-עיוור: "הכול בסדר מר מילה כתובה, אתה חש בטוב? אולי כדאי שתיגש להסתכלות" הוא קבע. פני נצבעו בגווני טורקיז וסלק. הרגשתי את המוח שלי מיטגן בשמן עמוק. איך שהדלת נפתחה נמלטתי החוצה וקרסתי למיטה ל – 4 שעות.
לאחר בקרת נזקים ראשונה, רצתי לשכן "נעים השיחה" כדי לסגור איתו חשבון. שש הדקות הראשונות הוקדשו לצרחה אחת ארוכה. רק לאחר מכן הוא הצליח להשחיל משפט ששינה לי את המבט על 'שחצנים' לנצח – "התכוונתי לכך שהוא חירש ועיוור רגשית, ותאמין לי שזו נכות לא פחותה מנכות פיזית מקבילה".
לי יש שכן אחד כזה, קוראים לו זליקובסקי. הנסיעות המשותפות איתו במעלית הן סיוט מתמשך שמרגיש כמו נצח. הוא עומד שם עם הגב לקיר, עיניו קפואות ופניו חתומות כמו פסל החירות, ואני מתכווץ לתוך עצמי כמו תינוק בן יומו. לפעמים מרגיש לי שהוא אורב לי בכוונה בפינה, ומגיח ברגע שאני מזמין את המעלית. אחרת אין לי איך להסביר את העובדה ש – 65% (משוער) של הנסיעות שלי במעלית, הן עם מעלת כבודו.
לא פעם ניסיתי לשבור את הקרח עם מר זליקובסקי. קידמתי את פניו לשלום, שאלתי לשלומו, המצאתי שאלות דוחק בניסיון נואש להתניע שיחה, אך אפס. הוא לא הניד עפעף. אפילו אי נוחות קלה לא הצלחתי לזהות אצל גוש הקרח. לרוע מזלי שנינו גרים בקומות גבוהות, כך שהבילויים המעיקים בחברתו ארכו הרבה יותר מהרצוי. תמיד היו גם שכנים טובים שהזמינו את המעלית לקומה שלהם, וכשהאחרונה עצרה הם כבר לא היו שם. ראיתי בהם אידיוטים שימושיים של הגורל המרושע. תפקידם היה להאריך את מצוקת הנסיעה בעוד כמה עשרות רגעים נצחיים.
כשהבנתי שזה לא ילך בטוב, ניסיתי להחליף אסטרטגיה: עם שחצן תשתחצן! מהיום אני בדיוק כמוהו, אנהג כלפיו בקור ובניכור מופגן, החלטתי. כל זה החזיק עד לשנייה הראשונה של הנסיעה הבאה. איך שהוא נכנס למעלית, האסטרטגיה שלי קרסה כמו תיקי נתניהו. התחלתי לקוד קידות מוזרות ולשגר מבעים מרצים מלאי טיפשות. ככה זה כשנמושה מנסה להתחזות לאריה.
יום אחד קיבל כל הסיפור הזה תפנית מפתיעה ומסעירה. זה קרה במהלך שיחה סתמית עם שכן נעים שיחה מהבניין, איתו טיפחתי יחסים טובים. מפה לשם עלה שמו של זליקובסקי והתנהגותו במעלית, כשאני מפרק את תסכולי הרב בפני השכן הנחמד. האחרון שמע, צחק ואמר "חחח זליקובסקי? מה אתה רוצה, הוא עיוור-חירש" סירבתי להאמין "מה פתאום, זה ממש לא נראה ככה" טענתי בתוקף, אך השכן עמד על שלו "לא נראה, לא נראה, אבל זה המצב".
התגלית המסעירה הכתה אותי בהלם טוטאלי. הנסיעה הבאה עם מר זליקובסקי הייתה המשוחררת ביותר בימי בחיי. הרגשתי בנוח להתנהג בחופשיות מלאה, כאילו שאני לבד במעלית. הרשתי לעצמי לעשות את מה שאנשים עושים בדרך כלל כשהם לבד בקופסה המתניידת. קודם כול בדקתי במראה בפעם המי יודע כמה, אם יש לי חור בשן הכי פנימית, לאחר מכן פתחתי את הפה הכי גדול שאפשר כדי לראות אם השקדים שלי לא גדלו מאתמול. לקינוח החלטתי לפרק את התסכול שצרבתי בתוכי זה כמה שנים, ופצחתי בסדרת פרצופים מתריסים כהוגן מול עיניו הפקוחות אך הלא רואות של מר זליקובסקי.
ואז שמעתי לראשונה בחיי את קול הבס העמוק והמרעיד של החירש-עיוור: "הכול בסדר מר מילה כתובה, אתה חש בטוב? אולי כדאי שתיגש להסתכלות" הוא קבע. פני נצבעו בגווני טורקיז וסלק. הרגשתי את המוח שלי מיטגן בשמן עמוק. איך שהדלת נפתחה נמלטתי החוצה וקרסתי למיטה ל – 4 שעות.
לאחר בקרת נזקים ראשונה, רצתי לשכן "נעים השיחה" כדי לסגור איתו חשבון. שש הדקות הראשונות הוקדשו לצרחה אחת ארוכה. רק לאחר מכן הוא הצליח להשחיל משפט ששינה לי את המבט על 'שחצנים' לנצח – "התכוונתי לכך שהוא חירש ועיוור רגשית, ותאמין לי שזו נכות לא פחותה מנכות פיזית מקבילה".
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //