סיפור בהמשכים הנקמה/ אשמח להערות והארות (פאנפיק מרגל להשכרה)

אייסקפה הפוך · 27/6/25

פרולוג

צרור יריות חתך את רעש ההמולה ששררה בקניון הגדול בירושלים.
לאחריהן, החרדה התפשטה כאש בין כל המבקרים שנשכבו על הרצפה כשידיהם על ראשם, מבצעים כל אקט הגנתי שרק יוציא אותם משדה הקטל הנורא.
משתתקים בקושי כשהאזרחים הבודדים נושאי הנשק זוחלים ביניהם ומסמנים להם בתנועת יד לדמום במקומם.
המחבלים, ארבעה במספר, לא חדלו לרגע מלחיצות על ההדק הרותח.
כבר עשרות פצועים חסרי אונים, זועקים ממקומם בכאב, אט אט מאבדים את הכרתם, לא ניתנת אפשרות לאף אדם לגשת לעזור ולו במעט. מספר מסוים מהם כבר ללא רוח חיים, מחוררים.
קריאות ה"אוסקוט!" ו- "אללה וואכבר!" ייחרטו בליבם של האזרחים -שלא שפר מזלם באותו היום- במשך זמן רב.

-"איך הולך??" המתח חישמל את ההודעה.
-"בינתיים מעולה".
-"אני מקווה בשבילך שזה ייגמר בדיוק כמו שנאמת לנו באסיפה האחרונה".
-"אני עושה כמיטב יכולתי." קוצר רוחו נראה היטב.
-"אוקי", האדישות היתה גלויה. "שמעתי, בהצלחה".

אזרח אמיץ נושא נשק ששלח את ידו קדימה בלי היסוס, נחוש להציל, פספס בשבריר שנייה את המחבל שהיה מאחוריו, סוחט את ההדק לעברו, משאיר אותו מתבוסס בדמו.
עוד אחד נפל.
"חזי לאאא!!" הצרחה עלתה מקהל השוכבים על הרצפה, מלווה בבכי קטוע והתנשפויות, גוררת ירייה נוספת לעבר הקול.
עוד אחת.
"שאף אחד לא יעז להרים את הראש!!" האיום היה ברור לכל. והמבטא הערבי המובהק הרתיע גם את האחדים שלא התייחסו בתחילה במלוא הרצינות. "אלא אם ישנו אדם נוסף שמעוניין למו- - " קולו של הצעיר הערבי נקטע בשריקה חדה. אמיץ נוסף. שלושת המחבלים בהו בעיניים פעורות בחברם שכעת חטף קליע לחזה, ונשם את נשימותיו האחרונות. הם החלו יורים שוב, אש רצחנית בוערת בם.
עוד שניים.
ועוד אחד.

כשהאירוע הסתיים בעצירתם של שלושת המפגעים שנשארו בחיים, פצועים קל, משפחות שלמות קיבלו את הבשורות הקשות על רצח יקיריהם. ורכבי ההצלה שנהרו למקום בהמוניהם, נשאו מספר כה רב של פצועים אל בתי החולים שכמעט וקרסו.
אותו יום הפך אבל.

"הצלחנו! ובגדול!!"
"כן".
"מה? אתה לא מרוצה?" תמיהה. "הכל מתבצע בדיוק לפי התוכנית שלך!"
"נכון, נכון, אתה צודק". אבל לא היו בתוכנית שלי כל כך הרבה נפגעים.
"אתה לא באמת חושב ככה". החשד בקול היה ברור כשמש.
"אני כן, ואני חייב לסיים, ביי".

מטה השב"כ

"איך זה קרה?!" שקד יקיר, אחד הסגנים הבכירים, לא הצליח לעצור בעד רגלו מלקפצץ . "איך ככה הצליחו ארבעה מחבלים, ארבעה! להיכנס לקניון כל כך גדול ולפגוע בכל כך הרבה אזרחים??" קולו רעד, והוא הסתובב בחדר בלי הפסקה. שאר היושבים סביב השולחן שתקו. המחדל הזה קרה במשמרת שלהם.

עוד תבוא הנקמה.

כל הזכויות שמורות.

לוצ'י · 28/6/25

וואו.
מחכה להמשך!

NeWord · 29/6/25

וואו,
עושה חשק לעוד!
מחכים להמשך!

s.t.g. · 29/6/25

יפה ומותח
מחכה לעוד

אייסקפה הפוך · 29/6/25

תודה רבה על התגובות!
@מ. י. פרצמן שכחתי להוסיף שהסיפור הוא פאנפיק של מרגל להשכרה
אני אשמח אם יהיה אפשר לשנות את הכותרת.

אוראל סולטן · 29/6/25

@אייסקפה הפוך קטע יפה מאוד שכתוב מעולה!
מחכים להמשך...

נ.ב: חתמת ונושעת?

אייסקפה הפוך · 29/6/25

נכתב ע"י אוראל סולטן:
@אייסקפה הפוך קטע יפה מאוד שכתוב מעולה!
מחכים להמשך...

תודה!

נכתב ע"י אוראל סולטן:
נ.ב: חתמת ונושעת?

עכשיו ממש חתמתי ונושעתי

יש לזה קשר לעובדה ששכחתי לכתוב שהסיפור הוא פאנפיק?

אוראל סולטן · 29/6/25

נכתב ע"י אייסקפה הפוך:
יש לזה קשר לעובדה ששכחתי לכתוב שהסיפור הוא פאנפיק?

למה שיהיה?

מחוברת לעצמי · 1/7/25

הקטע מצלצל לי מאד מוכר...
לא העלת את זה בעבר איפשהו?
בכל מקרה מחכה להמשך!

אייסקפה הפוך · 1/7/25

נכתב ע"י מחוברת לעצמי:
הקטע מצלצל לי מאד מוכר...
לא העלת את זה בעבר איפשהו?
בכל מקרה מחכה להמשך!

לפני כמעט שנה חברה העבירה אבל זה אסור, חיכיתי לרגע שכבר יכולתי בעצמי.

פרק ראשון / פאנפיק מרגל להשכרה

אוסטרליה, חוף הים, 2023, יום שני

הנוף פסטורלי. חוף הים המשתרע עד האופק מרחיב את הנפש. הדקלים מוסיפים צבע חי ועליזות. סך הכל אמור להיות נחמד. געגוע עלה בו. אלישמע היה טוען שאמור זה שם של דג.
מבט הצידה. הראש של אלי בטלפון. משחקים דיגיטליים. זה מה שיש לו לעשות.
מחזיר מבט קדימה.
הרעש של המים המתנפצים על החול. ציוץ הציפורים. השמש המאירה, ושירת ה- בע. רק נשים חושבות ככה. אייל נאנח, מוחו חישב להשתגע מהחוסר מעש.
הוא משך את זרועותיו אחורנית, מיואש. כשבחרו לטוס דווקא לאוסטרליה, היה זה כי החוף מהתמונות פשוט כבש את ליבה של טליה. אפרת הסכימה איתה בהתלהבות. והוא ואלי פשוט זרמו כי לא באמת משנה להם. ואיפה בכלל שתיהן עכשיו נמצאות כשהן צריכות להתפלסף ולהרהר במקומו בדברים כל כך שטותיים.
כמו מה שהוא חושב עכשיו. הוא נאנח שוב. מדיוטא תחתונה כזו של שיעמום הולך וגובר אפשר רק לעלות, כנראה. הוא עיקם את אפו. אז הם ישבו ארבעתם בסלון בשלומים, כשאפרת מגישה את העוגיות הכי טובות שלה, וזרקו רעיונות. מזמן טליה מנדנדת לאלי על חופשה, ואלי בעצמו לא מפסיק לנדנד לו שהיא מנדנדת לו ושהוא עצמו לא יפסיק לנדנד לו- אייל עד שהם יסכימו להצטרף. לרגע הניח אייל את ראשו הכואב על כפות ידיו.
ואז כשהעלה את הנושא אחרי שהילדים עלו למיטות, ושילה על הידיים שלה, זיק של סקרנות עלה בעיניה. והיא הייתה דווקא מרוצה. גם כששאל אותה מה הם יעשו עם הילדים, זה לא הזיז לה. "שיהיו אצל ההורים שלי", היא העלתה את האפשרות בלי הרבה היסוס, ואייל רק פורר את העוגיה האחרונה שהייתה בצלוחית השקופה.
"מה מלחיץ אותך?" היא התיישבה מולו, החלטית. "סתם אני מנסה לחשוב מה עושים שם". הוא פתח כפתור ראשון בחולצתו, מאורר. תמיד הוא מסמיק מולה, חשוף. "אייל", היא התחייכה, מעבירה את שילה לגבר הסמוק שמעבר לשולחן. "אף פעם לא הייתה לך הזדמנות לנסוע לחופשה, נכון?" פנייה התעוותו לרגע כשנזכרה בחופשות שלה ושל שמעיהו. היא ניערה את ראשה. אייל אישר, מדלג בטקט על הסצנה האחרונה, מרחם. "אז סמוך עליי", היא בלעה את רוקה. "יהיה כיף". לא נשארה לו ברירה.
הוא סומך עלייה, באמת סומך, אבל זה לא מוכיח את עצמו. הוא נאנח בשלישית.
אייל קם, מתנער מעט, חייב לזוז, לעשות משהו. אפילו חדר כושר אין לו פה זמין. הקוצים מתרבים, והשמש ממיסה לו את המח, מאלצת אותו לחשוב במונולוגים משעממים במקום לעשות משהו מועיל באמת. הוא לא מסוגל לשבת כל כך הרבה, מעניין שלא בדקו לו A.D.H.D, היה עוקף את כולם.
צליל שמבשר על הודעה שהתקבלה, משך את תשומת ליבו. ואישוניו קיפצו בלי אישור לכיוון הלא רצוי. צליל נוסף התנגן. אייל התיישב בחבטה בסמוך לאלי. בתור חברים משכבר הימים חברו מרשה לו להציץ. מקסימום יתנצל אח"כ.
-"היי משפחה מה העניינים?" רננה.
אלי הקליד בלי טיפת שימת לב: "טוב".
יוצא מהצ'אט כשם שנכנס, חוזר למשחק הלוהט, מלהטט.
אייל מרפק אותו, פניו חמורות. "התגובה שלך אפילו לא סבירה", הוא העיר, משווה לעצמו קול מאיים, מסור לחינוך במלוא מובן המילה. מישהו צריך לחנך אותו.
המזל לא שפר על אלי כשניסה להחזיר לאייל מרפוק, מפספס. "מה אתה רוצה שאני אענה?" הוא דפק את הפרצוף הכי מרגיז שיש.
"בחייאת אלי תמחק את הפרצוף הזה הרגע" אייל ניסה לסטור לו, כושל. "הוא מעצבן אותי".
עוד צליל נשמע ברקע.
"שיעצבן", אלי הפטיר נחרת בוז. "אתה לא מזיז לי, המפקד". עיניו שהיו ממוקדות באלו של אייל, נטשו אותן לטובת המשחק הסוער. אייל הזדקף, על פניו הבעת ייאוש. עובר למחצלת הצמודה לזו שאלי ישב עליה, מתחיל בחימום.
עוד הודעה קפצה.
-"שורדים". יובל. ולשם ההמחשה פרצוף סובל.
-"תמיד אתה שורד יובל, אין מצב שלא. אה?" רננה.
-"אם אני לא אשרוד מי ישמור על אלי? טוב שאתה מעדכן ש'טוב' אלי".
-"יובל, תפסיק כבר", אלי הקליד, אצבעותיו מתופפות על המקלדת הוירטואלית. "אני מזמן לא תינוק כמו שאתה חושב, אני נשוי. ואשתי איתי. אז תרפה".
יובל לא נשאר חייב. "אתה לא נמצא בחור ההוא עם החבר הדתי שלך? במחילה מכבודו של החור".
החיוך של רננה עבר בקלות דרך הלווינים. "הוא לא בחור, יובל. הוא באיזהשהוא אי. בדקתי. המקום שם מטריף! הים זהוב מהמם. בטח טליה נהנית מכל שנייה".
-"ממתי אלי נוסע לים?" תהיה.
-"ממתי שהוא נשוי". אלי שיכל רגליים, גבו מעט כפוף, מרפקיו על ברכיו, שקוע כולו בשיחה.
-"סוף סוף הוא נשוי", רננה לא ויתרה על עקיצה עסיסית.
-"ביננו, אלי. איך הוא? זה הזה הפורע חוק מהכלא?" אדיש, "חשבתי אחרי כל מה שהיה איתו וכל הצרות שהוא מגנט אותך אליהם תלמד לקח, תתפוס את הרגליים שלך ותברח ממנו".
אלי נשם מספר נשימות, מתאפס. מביט אל הרגל שלו, שהתאוששה לא מזמן.
-"יובל אין לי כח להתווכח איתך". הוא כתב, מאופק. "אין סיבה שאותו הדיון ייפתח בפעם המאה. אתה באמת לא צריך לדאוג לי, אני מסתדר". ואז הוסיף: "ואתה יודע שזה מרגיז אותי שאתה מדבר עליו ככה".
-"אני בטוח, תמיד הסתדרת מקסים" יובל שלח אימוג'י נוסף, מחייך מאוזן לאוזן. "תמסור לו ד"ש ממני. ושחבל שאין לי חבר טוב כמוהו; מסור, אוהב, ונאמן". הוא התפייט, לאיטו. "תמסור לו?"
-אלי לא התחייס לזלזול בעצמאותו. "דקה מוסר"

"אייל", אלי הרים את קולו, מחכה בסבלנות לאייל שמתעמל בשכיבות שמיכה על המחצלת השנייה, שיסיים. "מה", אייל התיישב, מנגב את זיעתו במגבת מזדמנת. "אחי מסר לך ד"ש, ואמר גם להעביר לך שחבל שאין לו חבר כמוך, מסור ונאמן. משהו כזה…" קולו גווע למראה גבישי הקרח בעיניו הירוקות של חברו הטוב. "אייל הכל בסדר?" דאוג קמעה.
"אחיך." אטום.
אייל ניער את ראשו, "הכל בסדר. תמסור לו ד"ש רותח רותח בחזרה. ושאני באמת מתנצל שאני לא חבר שלו ושאין לו אחד כמוני". הוא התאמץ להסתיר את הציניות שבקולו, בוערת בקרבו.
הוא עפעף, עצור, קפוא. מתקשה להסתיר את רגשותיו.
הכעס מפעפע בו, תוסס.
הזכרונות מהרגע ההוא שהיה אזוק בגג, יובל מולו, שולח את ידו קדימה, לפגוע. הוא עוד זוכר את הזיעה הקרה שהתקבצה לו על העורף. את חוסר האונים כשיובל לא איפשר לו להציל את דודו.
דוד נחום. אייל לחלח את שפתיו, חרבות.
הוא נהרג. בגללי.

אייל ניגש לתרמיל הגדול שלקחו לים. פותח את הריצ'רץ' הכסוף, מכניס את ידו לבפנים, שולף בקבוק שתייה קרה, שותה, מרווה את גרונו היבש.
יד שנחה על כתפיו הועפה הצידה באינסטינקט הגנתי. "אלי!" התנצלות. "לא חשבתי שזה אתה." הוא שמר על מבט ענייני. אלי הכניס את ידיו לכיסי המכנסיים, נחוש.

-"מה עובר עליך".
-"כלום".
-"מה זה לא חשבתי שזה אתה? מי עוד נמצא פה?"
-"עובדי תחזוקה?" אייל הצביע לעבר נקודה כתומה זוהרת מרחוק.
-"אייל".
-"אלי".
-"אייל אנ'לא עוזב. מה יש לך?"
אייל העביר את ידו על עיניו.
-"אני בחקירה עכשיו?"
-"אני חבר שלך". שילוב ידיים.
-"זה עוד אחת מהמניפולציות שאתה יודע להפעיל מצוין", הוא טפח על שכמו של אלי. "אבל היא לא נחוצה, הכל בסדר".
המבט החושד שעל פני אלי עוד לא ירד.
"טוב, מה תגיד על ז~ה" הוא הוציא את הנייד מהכיס. פותח אותו בטביעת אצבע, נכנס לצ'אט, לוחץ על משהו, מגדיל מעט, ומציג את המסך מול עיניו המצומצמות של אייל.
"מה אני רוא- -" הוא חטף את המכשיר, משחק בהגדלה במהירות, בוחן. עוצר לפתע, מביט אל אלי במבט שמנסה להסתיר דאגה. "זה לא מאבטח. איך הוא הורשה להיכנס לשם?".

כל הזכויות שמורות.

ח.ד. וחלק · 1/7/25

הקטע מאוקסס בנטפרי.

אייסקפה הפוך · 1/7/25

נכתב ע"י ח.ד. וחלק:
הקטע מאוקסס בנטפרי.

איך אני יכולה לעזור בזה?

ח.ד. וחלק · 1/7/25

נכתב ע"י אייסקפה הפוך:
איך אני יכולה לעזור בזה?

נראה לי רק צילומסך.

אייסקפה הפוך · 1/7/25

@ח.ד. וחלק בבקשה

אייסקפה הפוך · 1/7/25

נכתב ע"י אייסקפה הפוך:
@מ. י. פרצמן שכחתי להוסיף שהסיפור הוא פאנפיק של מרגל להשכרה
אני אשמח אם יהיה אפשר לשנות את הכותרת.

אם זה לא קשה, אפשר גם להוריד את המילה "פרולוג/"? @מ. י. פרצמן

אייסקפה הפוך · 22/8/25

פרק שני / פאנפיק מרגל להשכרה

ישראל, מטה השב"כ, 2023, יום שלישי

הלחץ במטה השב"כ עבר כל גבול. וכשנמאס לעודד דהאן לשטוף את כוסות הקפה ששאול לרנר שתה ללא הפסקה, בצעד לגיטימי לחלוטין הוא שלח את אחד הפקידים הזוטרים לקנות ובדחיפות שרוולי כוסות קרטון חד פעמיות ושקיות זבל נוספות שיאחסנו אותן לאחר השימוש.
"עודד!!" הקריאה נשנתה שוב.
עודד פתח את פיו לצעקה, מצמיד את כפות ידיו לשפתיו. "הולך להרתיח מים, רק דקה!" הוא קרא בעייפות, קולו צרוד.
התגובה הייתה למען האמת לא צפויה: "מה מרתיח? בוא לפה!"
הדרך למשרדו של ראש השב"כ אינה רחוקה בכלל ממשרדו שלו, אבל רגליו נגררו באיטיות רבה מהמצופה, ובסופו של דבר לרנר נאלץ לקרוא לו עוד מספר פעמים שילך מהר יותר.
שקים שחורים מתחת לעיניים היה הדבר הראשון שבלט לעודד, והוא מניח שהוא עצמו נראה אותו דבר ואולי אף גרוע יותר.
שאול פתח בלי שהיות: "מה קורה עם שלושת העצורים החדשים?"
"אני אלך ממש עכשיו לבדוק ואעדכן"
ראש השב"כ הניד בראשו ולאחר שנייה הוסיף למורת רוחו של עודד: "דהאן, תזדרז"

חדר חקירות אי שם במרתפי השב"כ

"בפעם המאה, אני אחזור על זה.
-למה עשית את זה?
-מה היה המניעים העיקריים שלך?
-מי היה המארגן של כל הסיפור?
-מאיזה ארגון אתם מקבלים את המימון?
-ממי קיבלתם את המימון לפיגוע האחרון?
-כמה הייתם?
-מי היה המפקד ביניכם בשטח?"
המפגע, צעיר בן 17, ישב אזוק בכיסא מתכת שמחובר לרצפה, שומר על פני פוקר, לא מצליח לשלוט על האיבה והשנאה שבעיניו. שותק.
החוקר עטה חיוך מלאכותי על שפתיו. "אני מחכה. אתה יכול להמשיך לשתוק". הוא לגם באיטיות את המשקה הרותח והמדיף ניחוחות ערבים במיוחד, מוסיף צלילים לא נעימים לאוזן בעת הלגימה.
ושתק.
ושתק.
ושניהם שתקו. מחכים למעידה של השני, לא מוותרים.
מבטו של העציר מפלח את החוקר.
כשתנודה מצידו של זה האחרון מושכת בעבותות את עיניו של העציר.
לחיצה, "נועם, תכניסי לי בבקשה עוד כוס קפה, שיהיה חם חם בבקשה, ואל תשכחי 2 וחצי כפות סוכר בדיוק".
"רק דקה" קול בוקע חזרה, "אל דאגה לא שכחתי".
דקה, שתיים.
הדלת נפתחת, ואל החדר נכנס בזריזות גבר צעיר, מחזיק בידו את הכוס המבוקשת. מניח אותה על השולחן בעדינות, יוצא החוצה וסוגר את הדלת בטריקה, לא שוכח לנעול אחריו.
שגב נשען אחורנית פעם נוספת, מתרווח על כסאו, מושך אליו את הכוס, מרחרח טיפה, ואז בלי שום התראה הוא נעמד, עובר אל קדמת השולחן, נועץ עיניים משפדות בבחור, ובאופן לא מפתיע במיוחד, הכוס עפה בקו טיסה מדויק היישר אל פניו ההמומות של היושב מולו. צונחת באושר ומתנפצת בקול רעש גדול, משאירה כתמים אדומים בוהקים על פניו של העציר ועל חזהו העליון החשוף.
העציר פולט צרחה. אז נועם דאגה שהקפה יהיה רותח, מעולה.
ופתאום באופן דווקא מפתיע מאוד נכנס אל החדר עודד, סגן הראש, ומספיק לצפות בסצנה האחרונה.
הוא מתעלם באופן בוטה מהצעיר המתעוות, וניגש אל שגב בלי הרבה סבלנות.
"איך מתקדמים העניינים שגב?" הוא לוקח אותו לצד, לא מפנה גב ליושב, בוחן כל תזוזה שלו.
"שלא תדע, הבחור אבן, אבל הנה הנה אנחנו עכשיו ממיסים אותו, תמסור לראש שאכנס אליו בעוד כחצי שעה", ובעקבות המבט הספק מזלזל ספק לא בוטח הוא מוסיף: "אני מקווה שאספיק לעבור עד אז על כל התדריכים, ואולי יהיה נחמד אם תבקש מאיזה אחד שיביא לי חומר מחקירות של החשודים האחרים".
עודד מצמצם עיניים. "לא תספיק בחצי שעה, לא נראה שהוא כל כך נמס.. אתה יודע".
"הוא יהיה נמס בעוד רבע שעה, על דיברתי".
"נקווה בשבילך". סגן הראש שלח אליו מבט מצמית, "שאול רוצה תוצאות, ועוד בכירים בצמרת. הם לא יעברו בשתיקה על מה שקרה היום, ועוד יאכלו את השב"כ כולו בלי מלח אם לא נגיש להם פתרון שישביע את הרעב שלהם".
טיפת זיעה זלגה על עורפו של שגב. "אני שומע".
"מקסים".
שוב הדלת נטרקה, ושגב הפנה את ראשו אל הבחור.
"אנחנו רוצים תשובות".
"אני אומר לך הכל אם אאוששש– - " נשיפה, נשיכת שפתיים, לחלוח העור שמסביבן בניסיון לגבור על הבערה. "תטפל לי ב-"
צחוק קטע את המשפט, "אף אחד לא מטפל לך בשום דבר, אבל נשמח מאוד אם תספר לנו הכל". חוזר להתיישב.
"שם?"
-"ריאד"
"למה עשית את זה?"
-"א..אני" עוצם עיניים, נשרף.
"אתה?" אדיש.
-"אני עשיתי את זה…" נשימה קטועה, "כי- זה המעשה הנכון".
שתיקה. שילוב ידיים.
"ואתה מאמין במה שאתה אמרת עכשיו". קול מאופק, מסוכן וקר נפלט מגרונו של שגב.
ריאד הרים את סנטרו, מתנשא, מתמרד. "אני מאמין, ואף אחד לא יגרום לי להפסי–"
שגב נפנף בידו, כביכול מגרש זבוב טרדן. "אתה לא במסיבת עיתונאים" הוא הפטיר בזלזול, "תרגע".
רוח התלהטות אפפה פתאום את ריאד. "לא, אתה לא תגרום לי להפסיק!!" הוא צעק, רותח. "אני- -" השתתקות. אצבעו של שגב עמדה באוויר מעל הלחצן, מוכנה להזמין כוס רותחת נוספת.
"אתה תאמר לי עכשיו ובלי בעיות מי היה המפקד ביניכם".
-"לא היה מפקד"
"שקרן!!" שגב מעך את הלחצן שוב; "נועם, תכיני לי תה בבקשה".
-"לא, רק לא עוד אחת!!" ריאד התנועע בפראות, מתעוות, מנסה להשתחרר מהמספר הרב של האזיקים שכבלו אותו לכיסא הקר.
"תהיה עוד אחת אם לא תאמר לי הרגע מי היה המפקד מבינכם".
-"לא היה!! אני לא משקר לך!!!" גרונו כבר יבש לחלוטין.
הדלת נפתחת, ופקידה נכנסת באיטיות.
"תניחי לי את זה פה", שגב מצביע לעבר השולחן, "תודה".
היא הניחה בזהירות את הכוס הרותחת, נקישות עקביה נשמעות היטב בחלל, יצאה וסגרה בעדינות את הדלת, גם היא לא שוכחת לנעול אחריה.
"ריאד, אני לא אחזור על זה שוב, ולא תינתן לך הזדמנות נוספת. מי היה המפקד ביניכם בשטח?"
שתיקה.
שנייה אחת יותר מדי.
הפעם היה חם יותר.
ריאד החל לראות כוכבים, שוקע בתהומות כאב, צורב.
"חבל".
-"י..אסי..ן".
"מי זה יאסין".
-נשימה עמוקה, שרפה, "הוא היה המפקד". איבוד הכרה.

כל הזכויות שמורות.

אייסקפה הפוך · 25/8/25

פרק שלישי / פאנפיק מרגל להשכרה

אוסטרליה, חוף הים, יום שני

"אין לי מושג" קולו של אלי הפך ברגע צרוד, ולחוץ. "רננה ודודי נמצאים שם, בטיול. רננה שלחה את התמונה הזו לפני כמה דקות".
רגלו מתחילה לקפץ בלי שליטה, חרדה.
אייל קמץ את אגרופיו; "מתי המדינה הזו תדע להתנהג כמו שנדרש ממנה?!" הוא פלט, עצור.
"הבחור הזה מאחורי אחותך מחזיק מיני עוזי מתחת לחולצה שלו ואף אחד לא מצייץ עליו!!".
מחזות אימה החלו רצים במוחו של אלי, וההבעה האדישה ששרתה על פניו בשעה שניגש לאייל, התפוגגה במהירות רבה למדי. "חובה להזהיר אותם" הוא אומר, פוקק את אצבעותיו אחת אחרי השנייה.
"לא מיד" אייל לאט. ראשו עובד על טורבו. "אסור לקפוץ למעשים פזיזים".
"אייל אם לא נפעל עכשיו והרגע הם יהרגו את כולם". אלי צעק, "אתה לא חושב בהיגיון!"
"אלי תנשום".
"לא רוצה!"
"אתה דואג, ואתה לחוץ. אני מבין את חוסר האונים שלך- "
"אתה לא!"
"אלי די!" אייל תפס את זרועתיו של אלי, מטלטל אותו. "אלי, דודי ורננה יהיו בסדר!"
הוא אומר, ואז מוסיף במהירות; "בעז"ה".
חומות עבות נסדקו בעיניו של אלי. "אף אחד לא מבטיח לך שהם יהיו בסדר. אני צריך עכשיו עכשיו לומר לרננה, שילכו משם!!" הקול שלו נשבר. משפחה היא מטרה רכה. מאוד.
במשיכה אחת הפלאפון של אלי שהה בידו של אייל.
"תעצור רגע אלי. לא הכל תחת השליטה שלנו, יש אלוקים", הוא אומר בעדינות. "ואם תתקשר עכשיו לרננה אתה עלול לפגוע בה, מבין? בוא נחשוב לפני שאנחנו פועלים, בסדר?".
"אל תתחיל לי פה כפיה דתית, ותחזיר לי הרגע את הטלפון שלי" קולו של אלי קר, מרוחק. מדחיק.
"אלי בבקשה", אייל פסע פסיעה אחורה, "תסמוך עליי שאני לא אומר סתם.. אם תתקשר עכשיו לרננה זה עלולה להיות טעות שתפ-"
אלי הזדקף. "אייל. לא כל דבר בחיים נתון להחלטתך" הוא שולף את הפלאפון שלו מידיו של חברו.
"אלי מבטיח לך אני מדבר עם שאול, אל תעשה את מה שאתה הולך לעשות, אל תפעל מתוך אמוציות!"
"עכשיו תדבר איתו?"
"עכשיו". הוא שולח לאלי מבט נחוש.
הספק קרע אותו, ולבסוף הוא נכנע. "אבל איך אני יכול להגן על רננה ודודי, שיהיו בטוחים שם אם יקרה משהו" עיניו התרוצצו בחוריהן.
"חס ושלום".
"כן.."
שתיקה.
"תכתוב לה, שאתה זקוק לבגד מסוים שנמצא בחנות מרוחקת יותר". רעיון גרוע.
שפתיו של אלי התעקמו. "ואיך בדיוק זה יציל אותם, גיבור גדול".
"זה יהיה יותר טוב מכלום, נכון?" אייל פרס את ידיו לצדדים.
"נכון". הוא אמר, והקליט: "היי רננה יש מצב את הולכת ל'ביג שירט' בקומה העליונה וקונה לי שם כמה חולצות מידה XL? אעביר לך אחכ בביט" הוא מסיים, מקווה שהדאגה לא חדרה לצליל קולו.
סימון לייק הופיע על המסך.
"עכשיו תורך".
אייל צחק, "סגור. ותפסיק לדאוג, יהיה בסדר". אלוקים, שההבטחה הזו לא תיהיה לשווא.
קולות צחוק נשי נשמעו מרחוק.
הם סובבו את ראשם אחורנית, טליה ואפרת.
אייל אותת באצבעותיו על שפתיו שתיקה, ואלי הניד בראשו הנהון זעיר.
"קנינו גם בשבילכם!" טליה בישרה בחיוך.
"לאייל ארטיק שוקו- -" הבעת פניה השתנתה. "הכל בסדר?"
"למה את חושבת שלא?" אלי נשכב על המחצלת, ידיו מתחת לראשו.
זלזול מופגן נשפך ממילותיה, והיא התישבה לצידו, מגישה לו את הקרטיב. "התלחששתם לפני שהגענו. אל תנסה לעבוד עליי".
"דיברנו עליכם" הוא פתח את האריזה, מתלקלק.
היא מגישה לו נייר. "עליכן. ומה היה הנושא המרכזי?"
"אתם". זה מובן מאליו, לא?
"אתן", היא מתקנת, שוב.
"מה?" הוא מסובב את הראש, תוהה.
היא צוחקת, וזה העיקר. עכשיו שרק אייל יעשה את מה שהבטיח.
אייל מתרחק מעט מהמחצלת, שולף את הפלאפון, מתקתק בחיפוש שאול. איפה הוא??
"אייל?" היא הגיעה מקדימה, ידייה על מותניה, מחכה להסברים. "מה הלך פה כשלא היינו כאן?"
הוא מרים את הראש, מבוהל מעט, "אפרת!" עיניו מתכווצות בחיוך, מסתירות על טרדה באישונים הירוקים. "איך היה? איך עם טליה?"
"אל תסתיר ממני כלום" זיק פגוע. "מה קרה אייל".
"אני חייב לשוחח עם מישהו בדחיפות, זה קשור לאלי", חיוכו נמחק.
"אההה אוקי.. סליחה"
"הכל בסדר" הוא חייג, מסמן לה דקה.

ישראל, 2023, מטה השב"כ, יום שני,

משרד ראש השב"כ

השיחה הזו קריטית, והוא במפורש ביקש מעודד לא להעביר אליו שיחות נוספות במשך הדקות הבאות, מה לא מובן בבקשה הפשוטה הזו?! הוא העביר את ידו, דוחה את השיחה.
פתאום חנוק לו, והוא מנמיך את המעלות של המזגן, מתוח.
"כן, אני מבין, אדוני ראש הממשלה" הוא מיהר להרגיע את האדם מהקו השני.
"אנחנו נעשה כל שביכולתנו".
"כן אני שומע".
טיט. טיט. טיט.
שוב אותה השיחה?? שאול לרנר מזמן לחדר בלחיצה את סגנו. ועודד נכנס במידית.
במן פנטומימה עצבנית הוא מבקש להבין איזה אדם מתקשר ללא הפסקה ובחוסר נימוס. עודד מסמן באצבעותיו דבר מה שמרגיע במעט את עצבנותו של ראש השב"כ ויוצא מהחדר.
לאחר מספר דקות הוא נכנס שוב, וראש השב"כ כבר סיים את השיחה.
"אייל".
"האייל הספציפי שאני חושב עליו עכשיו?"
"גלבוע".
אנחה בלתי רצונית נפלטה מגרונו של שאול.
"אני חוזר אליו, תדאג לקו מאובטח".
ו- אין מה לחזור. צלצול נוסף קורע את עור התוף.
"כן אייל".
"שאול!" שנים איתך!" מן העבר השני של הקו אייל הכניס את כף ידו לכיסו בהתנשאות ברורה.
"תקשיב, יש איזו בעיה.." הוא התנסח באיטיות.
שאול הסתובב בכסאו, מתמתח. "אם אייל מתקשר אלי כי יש בעיה כנראה שהאמת יש כזו" הוא מתפייט, "מה עשית הפעם שאתה מתקשר להתוודות?"
"אני לא מתקשר להתוודות".
"אין לי הרבה זמן, גלבוע".
אייל שאף אוויר, עצם עיניים לרגע, ופתח מיד לאחר מכן. "הולך להתבצע פיגוע".
שאול עצר מסיבובו, מזמן את עודד, מפעיל את הרמקול. "על ידך?"
בקלות זיהה אייל את שוני טון דיבורו של שאול.
"לא על ידי, מיסטר לרנר, ואם אתה לא מעוניין במרחץ דמים אז תשלח כוחות".
עיניו של שאול הצטמצמו, "אתה מאיים".
"בהחלט, ואתה חייב לי. אז אני מבקש ממך להתייחס ברצינות". הקול קר.
"מה העניין".
"קניון בירושלים. בחור מסתובב עם מיני עוזי. ואין לי מושג עם יש– "
שאול דפק על השולחן באגרופו, עודד נשאר עם פני פוקר. "אתה מתקשר אליי בגלל בחור עם מיני עוזי???" קולו עמד בניגוד עז לקולו של אייל. "אתה ראית את הנשק בכלל או שהזית כמו שאתה יודע לעשות מצוין?!"
"שאול זה עניין של חיים ומוות, בבקשה תקשיב לי, אני לא יודע איך הוא נכנס ומה הוא מתכוון לעשות, ואין זמן".
"אתה--"
"פשוט תטפל בזה, אוקי? לפחות תבדוק לא יזיק". הוא אמר, קולו אדיש.
"אני אטפל, אם אני אדע בוודאות שהבחור החזיק מיני עוזי. אם לא–"
"אם אשלח לך תמונה", אייל נעמד, משחרר את שרירו התפוסים מהישיבה, "זה יעזור?"
הוא לא מאמין על עצמו שהוא מתרפס ליד שאול, מעולם הוא לא שם עליו.
"תשלח, אני מחכה" שאול מסמן בידיו לעודד.
התמונה נשלחה, ושאול קירב את ראשו למסך. "אתה צודק אייל".
"לשם שינוי אני צודק, הא?", נימת בוז בקולו.
"מצטער, מטפל בעניין עכשיו".
"תעדכן".

כל הזכויות שמורות.

אייסקפה הפוך · 25/8/25

היי לכל מי שקורא את הפרקים פה.
אשמח להארות ואף לביקורת כדי לשפר את הכתיבה שלי...

אייסקפה הפוך · 26/8/25

פרק רביעי / פאנפיק ממלכה במבחן

אוסטרליה, 2023, בית הארחה

ריח הטיגון התפשט בחלל. המחבת הקפיצה את החביתות, משמיעה פצפוצי שמן רותח.
על הבר הצמוד ישבה טליה, מאופקת, עצורה. "אלי תיזהר לא להיכוות!" היא שלחה את ידה לעצור את ההקפצה הנוספת.
אלי העמיד פני נפגע. "את לא סומכת עליי?" הוא בירר.
"ברור שכן. מתי לא סמכתי עליך? רק כמוית השמן- -"
באותם רגעים נכנס אייל, שערו רטוב, נעלי הבית שלו משאירות סימני רטיבות אחרי כל צעד שלו, עטוף במגבת. "מכין חביתות אחי?" טפיחה עזה נחתה על כתפו של אלי.
אלי עיסה את גבו בעזרת תזוזות מתנערות, "אחי אחי, אבל תרגיע עם הכאפות".
שפתיו של אייל חייכו חיוך מתנשא, "קצת כח ליד אשתך לא תזיק לתדמית החלשלוש שאתה" הוא חמק מהחביתה שאלי העיף לכיוונו, מצחקק.
יללת הבכי הקצבית של שילה קטעה את הדיון לא דיון, ואייל ניגש לחדרם שלו ושל אפרת, מוצא את אפרת מדברת אל שילה, מרגיעה אותו במילים רכות. כששילה בתגובה מביט בה בעיניים שכביכול בולעות כל מילה, ומשחרר חיוך. לאט לאט נרדם, עפעפיו נופלים.
אייל עומד כמה דקות, נשען על המשקוף. עד שאפרת מרגישה בעיניים שמביטות בה, מסובבת את ראשה אחורנית ומסמיקה. "אז הקשבת כל הזמן, הא?" היא צוחקת בלחישה, מניחה בזהירות את תינוקה בלול המודרני, כל כך שונה מהלול אצלם בשלומים, ויוצאת מהחדר, משאירה רווח קטן בין הדלת למשקוף.
אייל לא זע ממקומו, "כל לילה את מדברת אליו ככה?"
"לא תמיד.. לרוב אני כבר עייפה בשביל זה", היא מחייכת. "ב"ה שעכשיו יש לי את הכח. תודה אייל".
מבטו התמה מדבר בעד עצמו.
"נו שהסכמת שנלך יחד עם אלי וטליה לפה.."
"אני הסכמתי?" הוא בהה בה. "כלומר את- זאת אומרת- " הוא הסתבך, "את לא צריכה הסכמה שלי בשביל לנפוש ולא ידעתי שאת כל כך רוצה את זה ושזה מאוד חשוב לך ואת צריכה את זה ובלי זה קשה לך ואת חושבת שזה יתן לך כח לטפל בילדים ובאמת את עובדת מאוד קשה ואני מצטער שלא שמתי לב זה היה אנוכי מצידי מאוד אני-"
"אייל". היא הניפה את היד בתנועת עצור.
הוא התנשף, מוריד את המגבת מכתפיו, מנגב את פניו. לפחות את האוורסט הוא עבר עכשיו. "מה?".
"אתה לא צריך להתנצל", היא חייכה שוב, מפשירה אותו. "אני בסדר, ואני לא חייבת נופשים כל הזמן, במיוחד לא החשבון - " ואז היא רואה את הניצוץ שנכבה, מספר על התסכול שלו, שהוא איננו מוצא עבודה מסודרת וקבועה. מבינה שהיא פגעה בנקודה רגישה ומנסה לתקן: "זאת אומרת באמת שהכל בסדר והילדים גדלים נפלא גם בלי שאני יוצאת לנופש והנה לא יצאתי לנופש הרבה בכלל והילדים בסדר!" היא קצת תקיפה, מנסה לחפות על הטעות.
כן. הם בסדר, ועכשיו אייל לא בסדר. הוא מחייך, ואחרי כמה שנים של נישואין היא יודעת שהחיוך של בעלה לא אמיתי עכשיו. היא מאוכזבת מעצמה כל כך. לא הייתה צריכה להזכיר את חשבון העו"ש שלהם. זו הייתה פליטת פה כזו גרועה!
אייל מנפנף בידו, כביכול מגרש זבוב; "אני מצטער בכל זאת. ותפסיקי להרגיש לא טובה" הוא אומר, יציב. "את בסדר, אני מקווה שאני בעז"ה עוד אמצא עבודה ואוכל לקחת אותך לכל מקום שתרצי, ונחזיר את כל סכום ההלוואה להורים שלך ממש מהר". העיניים שלו בורחות לכל הכיוונים, מחפשות מקלט. רק לא להיעצר על העיניים שלה.
"אלי מכין חביתות, ואת אוהבת" הוא מסיט בפתאומיות את נושא השיחה, ומצביע לכיוון המטבח. הקרח נמס. וההקלה מהסטתה של האחרונה ברורה על פניה של אפרת כשמש בצהרי היום. "אני חושבת שאעדיף להתקלח קודם לכן", רואה את הזיק שחוזר לנצנץ בעיניו של בעלה. "תכף אבוא", היא מסיימת. ונכנסת חזרה לחדר. אייל פלט נשיפה, איך הוא תמיד מצליח ליפול לדברים האלה? נשען בגבו על הקיר, ואז משעין את ראשו על הגבס הקר. לא יוצלח אחד, תמיד איכשהוא תהפוך סוכר למלח, למה אתה חייב לעשות את זה? ואיך לא שמת לב שהיא צריכה נופש? למה היית צריך לחכות שאלי ידבר איתך על זה?? איזה מין בעל אתה? ואיזה אבא. מתי בפעם האחרונה הקראת לאלישמע או לאליצפן סיפור לפני השינה? אה?
"לפני שלושה ימים". הוא עונה לקול שדורש למחוץ אותו.
ווואו. כל הכבוד, אבא אלוף כמוך אין להרבה ילדים. ילדים יתומ–
"אייל?" ידו של אלי נענעה אותו, מעירה אותו מהסיוט שנקלע אליו ללא כוונה.
אייל הביט בו, בוהה.
"האוכל מוכן" אלי צמצם את עיניו, סוקר. "איפה אפרת?"
"בחדר" אייל איבק את מכנסיו, תולה על עצמו חיוך מזויף. "אני כבר מגיע לאכול, תשאירו לי משהו, כן?" הוא צוחק, מודע לכך שהוא לא מצחיק אף אחד.
אלי ליפף את זרועו של אייל, לא מאפשר לו ללכת. "זה קשור למה שקרה על החוף?" קולו קר. "כי אם כן אתה לא זז מכאן עד שאתה נותן לי תשובות".
אייל ניסה לשחרר את היד. "למה אתה תמיד מתעקש על כל דבר?" נימת תסכול נשזרה במילותיו. "הסברתי לך שלא. הסברתי שלא קרה שום דבר, ואתה שוב ושוב ושוב- -"
אלי הניח את ידו השנייה על כתפו של אייל, ומשך אותו בכח אל המרפסת, מושיב אותו על כיסא מזדמן.
"קרה משהו עם אפרת?"
"אני בעל גרוע".
"אתה לא. מה קרה?"
חיוך עקום.
הדלת נפתחת. טליה. "וואי סליחה ממש שאני מפריעה" היא מובכת, פניה מסגירות את מבוכתה. "רק ש-"
שתיקה.
אלי מיקד בה את מבטו, "מה קרה?".
"יובל אחיך התקשר.." היא השתתקה שנית, איבריו של אייל הקפואים, ודריכותו של בעלה הגבירו את הלחץ.
"טליה מה קרה??" אי הידיעה וחוסר האונים טיפסו לאלי בגרון.
נשימתה של טליה התקצרה, "רננה ודודי בחדר מיון".

כל הזכויות שמורות.

אייסקפה הפוך · 26/8/25

פרק חמישי / פאנפיק מרגל להשכרה

ישראל, 2023, מושב 'אמירים', יום שני

הצליל העדין של הדלת הנסגרת בעדינות מירבית, פעל עלייה כקסם, ורגליה פסעו אל הכניסה. עיניה משייטות ונופלות על הספה. שם ישב, ראשו נופל אחורנית מעייפות, סער. הבן האנרגטי שלה. תיקו הענק זרוק ליד הדלת. היא חוזרת למטבח, מסדרת צלחת מלאה בכל טוב, מכינה כוס קפה קרה עם כמה קוביות קרח ויוצאת מהמטבח. כשהיא מניחה את הצלחת הבחור שלה כבר ער, מתכתב בשיא המרץ, עיניו רציניות.
"שלום בן".
אין תגובה.
תוך כדי ההקלדה הנמרצת, גבותיו מתקרבות זו לזו בחרדה, ועיניו מתצמצמות.
"סער?" היא מנסה שוב. צליל של פחד בקולה.
"אמא!" הוא מרים את עיניו, מופתע לפגוש בה. ואז חוזר למסך הקטן.
"סער הכל בסדר?" היא מביטה בו, ולא זזה.
שוב הוא מרים את עיניו, ובוהה בה בחוסר הבנה, ואז אותה אחת מחלחלת למוחו ואישוניו מתרחבים; "היי אמא" הוא ממלמל, "מה נשמע?"
שרון מקרבת כיסא, ומתיישבת מולו בהחלטיות. "מה קרה עם החברים?, אני לא ארשה לך להתחמק".
צחוק מזויף נפלט לו מהגרון, "אמא לא קרה שום דבר. רק הייתי מרוכז במשהו חשוב ממש, ולא שמתי לב שקראת לי, אני מתנצל".
הרמז עבה אבל שרון מתקשה להשלים עם המצב. "אני אמשיך במטבח", היא אומרת, "ובכל מקרה סערון", היא בולעת את רוקה. "מעולם לא קרה לך דבר כזה". והיא מקימה את עצמה באי רצון, קמטוט מתווסף לצידי עיניה.
היא לא יודעת. זה פשוט לא הגיוני.
הוא נאנח. רק עכשיו חזרו מפעילות ביו"ש—הוא גמור.
ההקפצה בוא תבוא, זה ברור כשמש בצהרי היום—רק שכבר ערב עכשיו.
הוא עדיין לא מעכל את זה.
הוא מטלטל את ראשו בידיו. כל כך הרבה נרצחים!
מישהו בוגד מבפנים. זה לא היה צריך להתרחש בכלל.
כל הרשת מפוצצת בתיעודים לא מצונזרים, אנשים היסטריים, משפחות אבלות—ואמא מבשלת!
הזוי, הזוי, הזוי.
אבל אם אף אחד לא סיפר לה, בוודאי הוא לא צריך להיות זה שיספר.
יש לו זמן עכשיו, עד ההקפצה, להירגע ולשחרר לחץ.
"אני באמת מצטער, אמא. את יודעת שזה לא בכוונה, נכון?", הוא קורא אל גבה, ליבו נצבט.
שרון מתרצה. "שעוד תתכוון?" היא מחייכת, "תאכל חמוד. חזרת ממסע או מה?"
"מממ" סער מהמהם מעם הביס, לחייו מלאות. "מה".
אמא לא מבינה, "מה מה?"
הוא לוקח עוגיה נוספת ומתרווח על מקומו, "שאלת אם חזרתי ממסע או מה, אז עניתי", הוא צוחק, פיו עמוס פירורי עוגית שוקולד.
"לא יועיל שאני אסביר כל פעם מחדש" מתוך חדר האמבטיה, אירונית, רטובה בחציה, יצאה תמר, קטנה ממנו בשלוש שנים. "סער, הבדיחה הזו לא מצחיקה אף אחד, אף פעם. חוץ מאת עצמך כל הזמן".
סער צוחק, שוב. זורק עליה כרית שהייתה בטווח הושטת יד. "שלום אחות אהובה ויקרה", הוא שולח עקיצה. "איך בלימודים?", הוא מתעניין, אח חמוד.
היא מתחמקת מהכרית, "לכבודו אכפת מהלימודים של אחותו?"
סער מביט על עצמו; "אני לא חושב שאני כבודו, ותמיד היה אכפת לי-"
שרון יוצאת מהמטבח, מנגבת את ידייה בסינרה. "תמרוש, כרגע אחיך בבחינת כבודו. את מוזמנת לרוקן לו את התיק, ואת הבגדים המלוכלכים הכניסי לכביסה הכהה".
זו דרישה, ובכפכפים רטובות היא צועדת אל המטען הירוק זית.
מושיטה את ידה לקחת. מזווית עינייה היא קולטת את מבטו, מפקפק ולוחש, "נראה אותך".
היא מגחכת, ולאחר שנייה נמחק החיוך. אין סיכוי.
"יש לך סלעים בתיק הצבאי שלך??" היא מתנשפת מהמאמץ שבניסיון הכושל.
"תמר", הוא נוזף. "הבדיחה הזו אבדה את טעמה מלפני שנים". הוא מתרומם מהספה בתנופה מהירה. מזייף אנחה, ניגש לתיק, ועם האצבע המורה הוא מניף אל על את התרמיל. "את פשוט חלשה". הוא מפטיר בשמץ התנשאות.
תמר משלבת ידיים, זוויות פיה עולות כלפי מעלה ללא רצונה, ואז יורדות. הבעתה מתקשחת.
"סער", היא פותחת, שקטה. "מה קרה היום בירושלים? לא העזתי לפתוח עדכונים ברשת".
אז מישהו כן יודע.
היא לא מרימה את העיניים. "אני יודעת איך זה נראה… אני רק צריכה שתספר לי במילים שלך..
פשוט... פשוט לא תמונות."
היא שותקת. "כשאני רואה, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה בלילה."
"קרה", הוא אומר, שקט, "נדבר על זה בהמשך היום, לא עכשיו ולא פה".
"אתה יודע שאולי לא נוכל לדבר בהמשך היום", סבר פניה השתנה באחת. היא מבינה לבד, חכמה.
"מבטיח נדבר".
"הבטחה חסרת כיסוי. מי ערב לי?".
"תמר, פליז לא כאן".
"למה לא??" סדק בלתי נשמע בקולה.
"תמר!" קולו קפוא, והיא נרתעת.
"בסדר", היא משפילה עיניים, "אבל הבטחת, אז תזכור".
"אני אשתדל".
קול צפצפני נכנס לסלון, "מישהו אמר חלשה?!"
מיכל!
"מיכלונת!" היא רצה אליו, והוא מרים אותה גבוה.
"סער!!!" חיוך האושר חוצה את פניה לשני חלקים.
"שלום גם לך" הוא פורע את שערה בחיבה, "התגעגעת אליי?"
"הרבה זמן לא היית בבית!" היא צורחת, "אני מאוד התגעגעתי אליך!"
הצווחות קורעות לו את עור התוף הפנימי, והוא מרחיק את הראש שלו, עמוס אושר.
רטט בכיס הפיל לו את הלב לאצבעות הרגליים.
לא רוצה לעזוב. לא רוצה.

כל הזכויות שמורות.

פרוגבוט

פרסומת

סיפור בהמשכים הנקמה/ אשמח להערות והארות (פאנפיק מרגל להשכרה)

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש רשום

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש פעיל

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

קבצים מצורפים

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

פרוגבוט

תוכן שיווקי

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!