סיפור בהמשכים תחת שכבות הזמן. סיפור בהמשכים חדש ומעניין, עם ניחוח אירופאי ואסייתי כאחד

אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

יפה מאוד
אני חושבת שצריך לסדר את השורות למעלה (לא של הדו שיח) עם רווחים גדולים יותר
ואולי לעבור שורות מידי פעם
משהו שם מידי צפוף

נכתב ע"י מ. ש:

יפה מאוד
אני חושבת שצריך לסדר את השורות למעלה (לא של הדו שיח) עם רווחים גדולים יותר
ואולי לעבור שורות מידי פעם
משהו שם מידי צפוף

לחצ/י כדי להרחיב...

כן זה העתיק לי את זה מוזר
אבל אין לי מושג למה אין כאן אפשרות עריכה

מעלה את פרק 2 שהוא ברוך השם מועלה נורמלי (אין לי מושג למה פרק 1 הועלה בצפיפות...)
פרק 2
2013, ברלין
שעת ערב, רובע שרלוטנבורג, ברלין. דירה מפוארת ורחבת ידיים, אך ריקה מבפנים. ריח תבשיל
עדשים מתערבב עם קולות רכבת העוברת מתחת לחלון. שולחן העץ הכהה מימות פרנץ יוזף מלא
בלחם שחור, גבינות, תבשיל עדשים – והמתח באוויר.
לוקה ישב בקצה השולחן, חולצה לבנה עם שרוולים מופשלים, שערו הכהה נופל מעט על עיניו
הירוקות. מולו ישב דניאל – כבר רופא צעיר, חולצת בית חולים מתחת לסוודר, עייף אך חד.
אלני, בת שלוש עשרה, נושכת עיפרון וממלאת במחברת תרגילי מתמטיקה, קוֹל חרישי של משוואות
מתמטיות מצלצלות במוחו הרדום של לוקה. היא לא הרימה עיניים כשאמרה: “אמא צודקת. זה לא
חכם ללמוד דברים שאין בהם עבודה.”
“אז מה החלטת?” שאלה אליזה בקול שקול אך מצווה. “הרשמתך לאוניברסיטה נסגרת בשבוע הבא.
אנחנו לא יכולים לחכות יותר.”
דניאל הניח את המזלג, הביט באחיו הקטן ממנו. “הציעו לך מקום ברפואה. זה נדיר. אתה יודע כמה
אנשים חולמים על זה? למה אתה מתעקש על ההיסטוריה הזו?”
לוקה שתק רגע, חתך את הלחם לאט. “כי בניגוד אליך, אני לא חולם להיות מישהו אחר. אני חולם
את החלום שלי.”
“זה לא משחק,” דניאל חייך עייף. “זה עתיד. כסף. יציבות.”
“כסף ויציבות?” לוקה גיחך יבש. “נשמע כמו כותרת של בנק. אני לא פותח חשבון – אני בונה חיים.”
אלני הרימה את הראש מהתרגילים, סגרה את המחברת. “כל אחד יכול לקרוא ספרים. זה לא אומר
שאתה צריך להפוך את זה לעבודה,” אמרה בבהירות של תלמידה מצטיינת.
“נכון,” אמר לוקה בשקט עוקצני האופייני לו. “אבל גם כל אחד יכול למלא דפי תרגילים. זה לא אומר
שהוא נהיה מתמטיקאי.”
“זה חמוד עכשיו,” אמרה האם בקור, “אבל זה לא יבנה לך קריירה.”
“קריירה זה משהו שבונים, אמא,” לוקה הניח את הסכין על השולחן, “לא משהו ששמים עליך כמו
חליפה.”
הנרי, סגר ספר עבה בחבטה קלה והצטרף: “המשפחה שלנו לא תתפזר לכל רוח. רפואה או
משפטים – זו הדרך. לא פנטזיות.”
“פנטזיות?” לוקה הביט בו בעיניים ירוקות כהות נוצצות בברק זר. “גם לחשוב שאני אהיה מישהו אחר
כי אתם החלטתם – זו פנטזיה.”
הצלילים הפכו צלולים מדי. לוקה קם, הכיסא חרק על הרצפה. “אני לא פרויקט שלכם,” אמר בקול
נמוך אך חותך. “אני לא דניאל.”
שקט. דניאל פתח את הפה, סגר אותו. אלני הביטה בו הפעם בלעג קל.
לוקה פנה אל חדרו, דלתו נטרקה חרישית.

***

הדלת נטרקה מאחוריו. החדר היה מסודר מדי – מדפים עמוסים ספרי היסטוריה, מפות תלויות,
וכרטיסים קטנים עם תאריכים. האור הצהוב של מנורת השולחן הוסיפה לאווירה ההיסטורית שהחדר
השרה בקרבו.
לוקה זרק את העניבה על הכיסא, התיישב ליד השולחן ופתח ספר עבה על מלחמות נפוליאון. הוא
שלף את הטלפון הנייד שלו.
"היי יופ זה לוקה..." דבר לוקה בקול חף מכל רגש שעבר עליו בדקה האחרונה.
מהעבר השני נשמע קולו המחוספס והמהיר של יופ פרייל. “לוקה? סוף סוף. נעלמת לי. מה קרה
אצלכם?”
“כלום.” לוקה הביט במפה של אירופה המודבקת על הקיר. “סתם ארוחת ערב. דיברו על עתיד.
רפואה. משפטים. הדברים הרגילים.”
יופ צחק. “נו, ואתה? שוב ‘הילד המוזר’ שרוצה להיות היסטוריון?”
“אני לא ‘רוצה’. אני כבר יודע.” לוקה עצר לרגע, עיניו הירוקות ננעצו בתאריך על המפה. “אתה יודע
שב־1815 בקונגרס וינה חילקו את אירופה כמו עוגה? זה היה ערב גורלי.”
“לוקה…” יופ נשם. “אתה אף פעם לא מספר באמת איך אתה מרגיש. זה מרגיז אותך?”
“מרגיז? זה… מעניין.” לוקה דפדף בעמודים, אצבעותיו מתקדמות על שמות הקרבות. “מעניין איך
אנשים חושבים שהם יכולים לשרטט גבולות לאנשים אחרים. תמיד אותו דפוס.”
“ככה גם אצלכם בבית, אה?” יופ ניסה לחייך דרך הקו, "אתה מדבר על זה כמו על קרבות ימי
הביניים” צחק יופ. “אתה יודע, אצלנו בבית זה סתם שיעור היסטוריה. אצלך זה כמעט דת" יופ המגיע
מבית היסטוריונים ותיקים הממשיך את המסורת התכוון לכל מילה שיצאה מפיו.
לוקה חייך בזווית הפה, “אולי. בכל מקרה, תזכיר לי מחר להביא לך את המאמר על מצרים הקדומה.
הוא מדהים.”
שתיקה קצרה נפלה. יופ הבין שאין מה ללחוץ. “טוב. נדבר מחר.”
“נדבר.” לוקה ניתק, נשאר עוד רגע מול המפה.
הוא לא חשב על הפנקייקס של מחר. הוא חשב הרבה דברים אחרים. רק לא הפנקייקס של מחר.
***
הבית שקט. קול דממה דקה. קול הרכבת שוב חלף בחוץ, מונוטוני. לוקה ירד אל הסלון, פסנתר הכנף
עמד שם – שחור, מבריק, מצוחצח כאילו לא נגעו בו חודשים.
הוא התיישב, ידיו כמעט רעדו לרגע, ואז נחתו על הקלידים. הצלילים פרצו החוצה בסערה – מהירים,
סוערים, כמו קרב שמתחולל בין שני צבאות עתיקים. הסלון התמלא בהד צורם, פראי, ובו בזמן
מדויק.
אלני ירדה אחרי דקה, אוחזת בספר כלשהוא לוקה החטיף מבט בלתי נראה יה כתוב על הספר
"להיות או לא להיות זו השאלה" הוא גחך בשקט. אלני לא אמרה מילה, רק הניחה את הספר בצד
והתיישבה לידו. לוקה לא הפסיק לנגן, והיא הצטרפה ביד השנייה, תופסת את המקומות שהיו
חסרים. כעת הייתה זו יצירה של ארבע ידיים – נוקשה ומדויקת מצידה, פראית ומתריסה מצידו.
כשהצליל האחרון הדהד, אלני הסיטה את ידה מעל הקלידים באלגנטיות אדישה. היא הביטה בו ישר
בעיניים.
“אתה יודע,” אמרה בקול שקול, “אתה מנגן יפה. באמת.”
לוקה משך בכתפיו, התכונן בשקט לבאות.

“אבל בדיוק בגלל זה אתה טועה,” אלני סגרה את המכסה של הפסנתר. “אתה לא מבין – כישרון זה
לא מספיק. היסטוריה זה כמו המוזיקה הזאת – יפה, מרגשת – אבל מה תעשה עם זה? לנגן בחדר
ריק? לכתוב ספרים שאף אחד לא יקרא?”
חיוך קטן התפשט על פניו. “עדיף לנגן בחדר ריק מאשר להיות מתמטיקאית עם לוח מלא מספרים
שאף אחד לא מבין.”
אלני חייכה חצי־חיוך, אך עיניה ננעצו בו בחדות. “תצחק כמה שתרצה, בסוף תבין. מתמטיקה בונה
גשרים, תרופות, טכנולוגיות. ההיסטוריה שלך? היא נשארת מתה.”
לוקה סגר את הפסנתר בעצמו, חבט קלות במכסה. “בסדר אלני, זה לא נושא נתון לוויכוח.”
הוא קם, מותיר אותה יושבת מול הפסנתר, והיא נשארה עם אותו חצי־חיוך קר.
לוקה כבר התרחק מהפסנתר, הוא ניגש למדף, שלף ספר עבה כרוך בבד – אטלס היסטורי של
העולם העתיק – והניח אותו על השולחן.
אלני קמה לאט, נעמדה מאחוריו. “לא נמאס לך מהספר הזה? כל היום אתה קורא את זה.”
“לא, לשאלתך, לא נמאס לי” ענה בלי להרים את הראש. “זה הדבר היחיד שלא מנסה להגיד לי מי
להיות. זה פשוט מספר מה היה.”
אלני כבר רצתה לענות, אבל אז נשמע קול נקישה חדה מהחלון. אלני הסתובבה בבהלה, לוקה הסית
מבטו לאחור. אבן קטנה פגעה בזכוכית.
אלני פערה עיניים. “מה זה היה?!” לחשה בצעקה. היא רצה אל החלון, לבה דופק. “זה פורצים?
מישהו ראה אותנו?"
לוקה חייך בזווית הפה, רגוע. “זה לא גנב. זה יופ.”
הוא פתח את החלון באיטיות. בחוץ, בחצר, עמד יופ פרייל עם תיק על הכתף וחיוך זחוח.
“באתי להציל אותך מהספרים שלך!” קרא בשאננות כאילו לא הבהיל את הנסיכה לבית שטראוס.
אלני התקרבה עוד צעד, פניה חיוורות. “הוא… זרק אבן על החלון?! השתגעתם?! אם אבא יראה את
זה.."
לוקה הסתכל עליה ואמר בחצי פיהוק:" אבא לא ידע מזה אם לא יגידו לו"
אלני נשארה המומה, מחזיקה את הספר שלה כאילו היה מגן. “אתם שניכם… אתם באמת תסבכו
את עצמכם.”
***
גשם דק התדפק על חלונות הזכוכית של בית הקפה “קליינע צייט”. בפנים שרר חום נעים, אדים עלו
מכוסות הפורצלן, וריח של קפה קלוי התערבב בריח חמאה ולחמניות מתוקות. המולת לקוחות
התמזגה עם מנגינת פסנתר חרישית ברקע.
יופ ישב ליד שולחן בפינה, מחברת עבה פתוחה לפניו. כשראה את לוקה נכנס, הוא הניף יד.
“נו, סוף סוף. חשבתי שאתה מתכוון להגיע בקצב של ימי הביניים.”
“לפחות ימי הביניים השאירו משהו מעניין אחריהם,” ענה לוקה בציניות קלה, מסדר את מעיל העור
הממותג על הכסא, ומתיישב מולו.
מלצר צעיר ניגש, מגבת לבנה על זרועו. לוקה הציץ בתפריט בקצרה, ואז סגר אותו.
“תביא לנו שתי עוגות קייזרשמרן, שתי כוסות שוקו חם עם שמנת, ואת האספרסו הזה שכולם
מדברים עליו,” אמר בלי למצמץ. “ותוסיף גם את המרק של היום.”

המלצר הנהן והתרחק. יופ גיחך. “אתה מתגאה בזה שיש לך כסף?”
“לא" ענה לוקה בשלווה. “אבל אתה יכול פשוט להגיד תודה.”
הם שתקו לרגע, עד שיופ אמר: “תשמע… לוקה. ההצעה ברפואה – זה לא משהו שאפשר לזרוק
ככה. תחשוב על זה פעמיים לפחות. אני אומר לך את זה בתור חבר שאוהב היסטוריה לא פחות
ממך.”
לוקה נשען לאחור, מבטו ירוק־קרח, חיוך קטן בזווית פיו. “יופ, ההבדל בינינו פשוט. אתה קורא
היסטוריה כי זה תחביב. אני קורא היסטוריה כי זה עתיד. יש אנשים שאוספים בולים, יש כאלה
שאוספים כסף – אני אוסף תיאוריות מענינות ודברים שקרו. ולא – אני לא זורק את זה בשביל חלוק
לבן, וכבוד למשפחה.”
יופ חייך במבוכה. “אתה תמיד יודע להפוך את זה לדרמה.”
“הדרמה כבר כתובה בספרים,” ענה לוקה במהירות. “אני רק מקריא אותה בקול רם.”
המלצר שב עם מגש עמוס: קעריות עגולות מחרסינה של מרק, כוסות חמות ושכבות שמנת מתוקה,
עוגות מפוזרות אבקת סוכר. לוקה דחף את אחת הצלחות אל יופ.
“אז נרים כוס לשאלה העתיקה: מי כותב את ההיסטוריה? המנצחים – או העקשנים?”
יופ הרים את כוס השוקו שלו, צחקק. “אם אתה שואל אותי – במקרה שלך, זה תמיד העקשנים.”

המרק התחמם להם בידיים, קולות צלחות ושיחה חלפו ברקע.
יופ לגם לגימה קטנה ואז הטה ראשו:
“נו, ואם לא יקבלו אותך בכלל ללימודי היסטוריה? מה אז?”
לוקה הרים גבה, סובב את הכפית באיטיות בתוך הקפה שלו. “אז הם יפסידו. ההיסטוריה תמשיך
לקרות גם בלעדיי, אבל מי שיתעלם ממני – יישאר מחוץ לפרק הבא.”
יופ צחק. “אתה בלתי נסבל.”
“בלתי נסבל,” חזר לוקה, חצי מחייך, “זה בדיוק מה שצריך כדי לא להיעלם בין הערות שוליים.”
שתיקה קצרה ירדה, רק קול גשם נוקש בחלון. יופ נשען קדימה.
“שמע… אולי יש פשרה. מה אם תלמד ארכיאולוגיה עם היסטוריה? זה גם אקדמי, גם נותן עבודה
אמיתית – חפירות, מוזיאונים, מחקר – וגם משאיר אותך קרוב לעולם שאתה אוהב.”
לוקה הביט בו, עיניו הירוקות הבהיקו מתחת לאור הכחלחל. הוא הביט ביופ במבט נינוח שלא מגלה
אם הוא מתרשם או פשוט נהנה מהרעיון:
“חפירות… אבק… שמש קופחת… לחפור באדמה כדי למצוא את מה שכבר כתוב בספרים? זה כמו
לקרוא את אותה פסקה פעמיים. אבל אולי…” הוא לקח ביס מהעוגה, לעס לאט. “אולי יש בזה משהו
לא שגרתי, מעניין יותר מהחיים המשמימים פה. החלק היחיד שמעניין בארכיאולוגיה הוא לראות במו
עיניך את מה שעד עכשיו רק דמיינת.”
יופ קרץ. “לפחות זה עדיף מלדבר עם חלון פתוח בבית, נכון?”
ללוקה לקח כמה שניות טובות להבין על מה יופ מדבר והוא פרץ בצחוק קצר. “אתה יודע מה? אולי
בסוף אכתוב את ההיסטוריה שלך – ‘יופ פרייל, האיש שהאמין בפשרות’.”
הם הרימו את הכוסות זו לעבר זו, קולות צחוק קטנים התערבבו ברחש בית הקפה.


אגב לחבר שלו קוראים YOP PERIEL ולא PRAIL
אשמח להערות הארות תיקונים וכו...

ממש מעניין תודה רבהה!! מחכה להמשך

והנה פרק 3, שבו העלילה כבר מתחילה להסתבך, אשמח להערות הארות ותגובות
פרק 3 שרלוטנבורג- ברלין.

ערב נוסף ירד על שרלוטנבורג. שולחן האוכל היה ערוך בקפידה – מרק חם, גבינות, סלטים מוקפדים ופאי אגוזים. המתח במשפחה הורגש באוויר.

אליזה התחילה בקרירות אופיינית: "יש לך משהו לומר, לוקה?"

“חשבתי על זה,” ענה לוקה, קולו יציב ועיניו נעוצות בצלחת המרק. “אולי… אולי שילוב. ארכיאולוגיה והיסטוריה.”

הכפיות נעצרו באוויר. דניאל הביט בו ראשית – במבט מזהיר:

“זה עדיין לא מקצוע. זה חפירות, אבק. מה אתה חושב שתעשה עם זה?”

אלני גלגלה עיניים, פסקה: “זה אפילו פחות פרקטי מהיסטוריה לבד.”

אליזה נשמה עמוק, הניחה את המזלג. “אמרנו כבר – רפואה או משפטים. אתה משחק באש.”

ואז הגיע קולו של הנרי, חריף, קר, חותך את האוויר:

“די.”

הוא קם מכיסאו באיטיות, התקרב אל לוקה, נשען מעט קדימה.

“אתה מבזה את המשפחה. אתה מתעקש להראות לכולם שאתה יודע יותר טוב. אתה תעשה מה שנאמר לך.”

לוקה הרים את ראשו, מבטו נוקשה. “אני לא חייל שלך, אבא. אני לא עוד פרויקט שתכתוב עליו מאמר פסיכולוגי. אני בן אדם עם רצונות בניגוד לאחרים כאן. אני לא אהיה רופא, לא אהיה עורך דין. לא אהיה הנדסאי או פסיכיאטר. אני אהיה מה שאני רוצה להיות.”

המשפט האחרון היה חד מדי. חריף מדי.

לפני שהבין מה קורה, ידו של הנרי התרוממה והכתה את פניו. צליל יבש של סטירה פילח את החדר.

העולם עצר.

אלני קפאה, ידה הגנה על פיה לבל תצעק. דניאל קם לרגע, ידיו רועדות, אך אביו סימן לו עם עיניו לשבת מייד.

אליזה לחשה: “הנרי…” בקול שבור למחצה, אך לא הוסיפה מילה.

לוקה עצמו – לא צעק, לא בכה ולא זז ממקומו. הוא נשאר יושב, ידו אוחזת בלחיו הבוערת. עיניו הירוקות התרחבו, לא מדמעות אלא מהלם טהור. הנשימה שלו נעתקה לרגע, והוא נשם עמוק כאילו האוויר ברח מהחדר.

הוא הרים את עיניו לאביו – לא בכעס. לא בשנאה. אלא בהבנה פתאומית:

הוא חצה את הקו. מכאן אין חזרה.

לאט, הוא קם מהכיסא, מבלי לומר מילה. הכיסא חרק על הרצפה, שוב – הפעם כמו פסק דין. הוא הסתובב, יצא מן החדר, ודלת חדרו נטרקה מאחוריו בקול רעש לא אופייני לשכונתם הרגועה.

השולחן נותר דומם. הנרי התיישב במקומו במבט לא ברור וסמן למשפחתו להמשיך באכילה.

***

החדר החשוך קיבל את לוקה בטריקה החדה של הדלת. הוא נשען עליה לרגע, נשימתו מהירה, לחיו עוד צורבת מהסטירה. מבטו נדד אל הפסנתר הכבד שעמד בפינת החדר – פסנתר עץ כהה, ירושה מסבתא ריטה. כאן, לא בסלון. כאן – רק הוא והקלידים.

הוא התיישב, אצבעותיו ריחפו מעל המקלדת, עדיין רועדות. לרגע עצם עיניים – והצלילים פרצו.

לא מנגינה עדינה, לא תרגיל. אלא הפתיחה הדרמטית של היצירה המפורסמת בריקוויאם למינור של מוצרט – יצירה שלא הושלמה מעולם, מכיוון שמוצרט מת ביצירתה. כל תו פגע בקלידים כמו אבן נזרקת לים, גלים של מתח מתפרק מתפשטים בחדר.

האקורדים העמוקים הדהדו בליבו של לוקה. הוא חשב על מוצרט – שמת באמצע יצירה, שלא סיים. איך זה להילחם על משהו, עד שהחיים עצמם חותכים באמצע?

הצלילים התרוממו, התפרעו. לוקה עצמו התרומם מעט מהמושב, אצבעותיו מכות בכוח. ואז – הפסקה. דממה פתאומית. רק נשימתו שלו ממלאת את החדר.

דלת חרקה מאחור. לא נפתחה, רק חריקה קלה – מישהו התקרב ואז נסוג. הוא לא הביט. הוא המשיך.

הפעם עבר לקטע אחר – נוקטורן של שופן – לילה שקט, כמעט קודר, מנוגן בלחש רועד. הניגוד בין הסערה והעדינות שבר את האוויר, הוא מנגן כבר שעה.

הוא לא חשב על כלום. לא על המצב שלו כרגע, ולא על העתיד.

וכשהידיים נרגעו על הקלידים, הוא נשען קדימה, מצחו על גב ידו.



הדלת נפתחה חרישית. דניאל נכנס, סגר אותה מאחוריו בלי להרעיש.

לוקה עדיין ישב מול הפסנתר, אצבעותיו על הקלידים.

“אתה שוב שובר את הקלידים,” אמר דניאל בקול מאופק. “יום אחד הם לא יחזיקו מעמד.”

לוקה לא הסתובב. “הם מחזיקים יותר ממני.”

שתיקה. רק שעון הקיר תקתק.

דניאל התיישב על קצה המיטה. “לוקה… אבא לא היה צריך להרים יד. זה לא קורה אצלנו. אבל אתה יודע למה זה קרה. אתה מושך את השיחה למקומות… שהם לא מתאימים. בבית שלנו הכול חייב לעמוד על היגיון. על סדר. על מה שאפשר לראות מול העיניים.”

חיוך דק עלה בזווית שפתיו של לוקה. “אז מה שאני עושה זה לא היגיון? לחקור את מה שהיה? להבין מאיפה באנו?”

“זה לא מועיל,” דניאל השיב בקור. “זה לא בונה עתיד. אבא ואמא לימדו אותנו תמיד – מדע, עבודה, שליטה. זה מה שמחזיק משפחה.”

“ושום מקום לדמיון,” לחש לוקה, מבטו הירוק ננעץ בקלידים. “אני לא רוצה לחיות רק בשביל להחזיק. אני רוצה להבין. לחפש.”

דניאל לא ענה. הוא רק קם, הניח יד כבדה על כתפו של לוקה – יותר אזהרה מאשר חיבוק – ויצא.

לוקה נשאר לבדו מול הפסנתר. שפתיו נעו כמעט בלחישה:

“אם אין מקום לדמיון – אין מקום גם לאדם.”

***

אורות חמים נשברו על שולחנות עץ מבריקים. מסעדה בשרית יוקרתית בלב ברלין – מלצרים בחליפות, סכו"ם מנצנץ, נתחי בשר מהודרים מונחים בצלחות לבנות כשל תצוגה. ניחוח היין והבשר הצלוי ריחף באוויר.

לוקה ישב מולם, חולצה שחורה פשוטה מדי ביחס לאווירה ושיער קצת מבולגן. הנרי ואליזה נראו כאילו נולדו במקום הזה – לבוש מוקפד, שיער מסודר באופן ששום שערה איננה זזה לאיפה שהיא אינה שייכת, כל תנועה מחושבת.

הנרי הרים את כוס היין שלו ונדנד אותה כך שהיין הסתובב על דפנות הכוס. “לוקה,” קולו היה עמוק ורגוע. “אני רוצה לפתוח בהתנצלות. מה שהיה… לא היה צריך לקרות. זו לא דרכנו.”

הוא דיבר באדישות של מורה שמקריא טקסט מהלוח. שום רגש לא עבר במילים.

אליזה המשיכה בקול מתון: “אבל אתה חייב להבין, מה שאתה בוחר – לא רק משפיע עליך. זה משפיע עלינו, על השם של המשפחה.”

לוקה סובב את הסכין בידו, בוחן את השתקפות האורות על הלהב. “שם המשפחה שלכם לא מעניין אותי. העתיד שלי – כן.”

הנרי הצמיד את הכוס לשולחן. חיוך דק. “אם תבחר בהיסטוריה או ארכיאולוגיה… אנחנו לא נתמוך, לא כספית, לא לוגיסטית. המשפחה שלנו לא תממן מסלול שאין בו עתיד ברור.”

אליזה הנהנה. “זה לא עונש, לוקה. זה פשוט לא הגיוני. יש גבולות למה שאנחנו יכולים להשקיע בדמיונות.”

רגע של שקט. צלחת בשר נא הונחה על השולחן. המלצר נסוג באלגנטיות כאילו קלט את הלך הדברים והחליט שכדאי לו להישאר מחוץ למעגל המתח.

לוקה הרים מבט – עיניו הירוקות קרות, מבריקות באור הנרות. קולו היה מתון ורגוע עד כדי מכעיס:

“אני לא צריך את המימון שלכם. כבר יש לי מלגות. קיבלתי אותן בזכות הזכיה בתחרות החיבורים על מצרים הקדומה שהשתתפתי, בזכות שעות הנגינה שהתנדבתי בהן בקונסרבטוריון. העתיד שלי לא תלוי בכם.”

הסכין בידו ננעצה בעדינות בבשר, קול מתכתי דק נשמע. הוא הוסיף בשלווה שכמעט והוציאה את הוריו משליטה:

“רציתם שליטה. אני בוחר חופש.”

הנרי הביט בו, לא בזעם ולא בהפתעה, אולי במבט מעט מיואש. אליזה הסיטה את מבטה, ידיה לופתות את המפית הלבנה.

לוקה השפיל את עיניו אל הטלפון. הודעה מיופ.

הם אכלו בשקט. כל נגיסה – כצליל קר בחלל הרחב של המסעדה.

***

הרחוב בברלין היה רטוב מגשם דק. אורות המסעדה נשברו בשלוליות קטנות על המדרכה. לוקה יצא החוצה, מעילו על מרפקו, נשימתו נראית באוויר הקר.

“אתה נראה כאילו יצאת מקרב,” אמר קול מוכר. יופ עמד שעון על עמוד תאורה, צעיף אפור כרוך סביב צווארו.

לוקה גיחך יבש. “קרב? זה היה טקס. בלי דם, בלי אש – אבל עם סכינים חדים פי עשר.”

יופ הציץ דרך חלון המסעדה, ואמר בחרדה מעושה: “ההורים שלך… הם תמיד נראים כמו פסלים. לא ראיתי אצלם אפילו ניצוץ.”

“זה בדיוק העניין,” אמר לוקה בקול צונן. “הם לא מאמינים בשום דבר חוץ מעצמם. מדע, עבודה, קריירה. זה הדת שלהם.”

יופ הרים גבה. “ואתה?”

“אני?” לוקה הביט בו בעיניים חודרות. “אני לא מחפש ניחומים ולא משענות. אני סך הכל רוצה לחיות את חיי בצורה תקינה ולא כמו רובוט.”

יופ חייך חצי חיוך. “אתה ממש יודע להפוך ארוחת ערב לדיון פילוסופי.”

“זה לא דיון,” לוקה השיב. “זה החיים שלי.”

פרק 4

לוקה פסע במסדרון בית הספר התיכון קייזר וילהלם־גימנזיום עם מעטפה חומה ביד – טפסי הרשמה ל Freie Universität Berlin (האוניברסיטה הפתוחה של ברלין) חוג Archäologie und Geschichte der Alten Welt – (ארכיאולוגיה והיסטוריה של העולם העתיק), מבטו רחף על המסדרונות המוארים בניאון, ועל לוחות מודעות עם ברושורים לאוניברסיטאות.

הדלת של חדר המורים נפתחה, ומתוכה יצא מר הילר, המורה להיסטוריה. איש גבוה, שיער כסוף מסורק בקפידה ומשקפיים דקות. הוא הבחין במעטפה שביד לוקה.

“שטראוס,” אמר בקול עמוק. “זה לטפסי ההרשמה?”

לוקה הנהן. “כן, היום אני הולך לאוניברסיטה, להגיש את מועמדתי לקבלה.”

הילר הציץ על הכתובת שעל המעטפה. “ארכיאולוגיה?” הוא נאנח. “לוקה, אתה תלמיד מצטיין. יש לך ציונים שפותחים דלתות – רפואה, משפטים, אפילו כלכלה. למה אתה מבזבז אותם על מקצוע… של חפירות?”

חיוך עקום התפשט על פניו של לוקה. “דווקא זה מה שמושך אותי – חפירות. לחפור עד שאתה מוצא משהו שאחרים התעלמו ממנו.”

המורה הידק את שפתיו. “אני לא מזלזל. אבל אתה יודע כמה קשה להתפרנס מזה? יש עשרות מועמדים לכל משרה. רובם מסיימים דוקטורט ומוצאים את עצמם מדריכים תיירים. אתה באמת רוצה להיות עוד מדריך עם כובע בשמש?”

לוקה הביט בו בעיניים ברורות. “ זה המקצוע שאני הולך ללמוד.”

הילר עצר לרגע, מחפש מענה. “אני אומר לך את זה כי אכפת לי. אתה יכול להגיע רחוק. חבל שתבחר דרך שאין בה עתיד.”

“עתיד?” לוקה חייך חיוך יבש. “אתה מלמד היסטוריה. אתה יודע יותר טוב מכולם – העתיד נבנה על העבר. אז אני הולך לחפור ביסודות.”

המורה שתק. הוא לא חייך, לא צחק. רק הושיט יד, נגע קלות במעטפה. “לפחות תחשוב על זה עוד לילה.”

“חשבתי מספיק,” ענה לוקה, והמשיך במסדרון בצעד יציב, כאילו כל הרצפה מתחתיו היא שכבת חפירה נוספת בדרכו.

***

האולם היה מואר באור פלורסנט זוהר, שולחנות מתכת מבריקים, מגשי פלסטיק נוקשים שהונחו בקצב קבוע. ריח קפה ומרק עדשים התערבב באוויר.

לוקה ישב בפינת הקפיטריה, ספר פתוח לפניו, למרות שלא היה עדיין סטודנט רשום. הוא הביט סביבו – אווירה אחרת לגמרי מבית הספר. מהצד האחד סטודנטים צחקו וחגגו, מן העבר השני ישבו מספר סטודנטים עם מחשבים שנראה היה כאילו העולם עומד על לחיצות המקלדת שלהם, ומן העבר השלישי סטודנטים דיברו בלחישה על “תקופת הברונזה”, “אפיגרפיה יוונית”, “שיטות חפירה סטרטיגרפית”.

צליל עייף למדי נשמע מולו. “סליחה, המקום הזה פנוי?”

לוקה הרים את מבטו. בחור גבוה, מסודר, שיער חום בהיר מסורק בקפידה, משקפיים דקים, מגש עם קפה שחור וכריך פשוט.

“כן,” ענה לוקה בקצרה.

הזר התיישב, הניח את המגש מולו, הושיט יד. “אני ראלף מאיורלינג. סטודנט כאן, שנה שלישית לארכיאולוגיה קלאסית, מי אתה? מה אתה לומד? לא זכור לי שראיתי אותך בקפיטריה.”

“אני לוקה שטראוס. אני שוקל להירשם לארכיאולוגיה.”

ראלף הנהן קלות. “הבנתי. אם כן, אולי אוכל להועיל לך בכמה מילות הקדמה.”

“אשמח,” אמר לוקה, עיניו מתמקדות בפניו של ראלף.

“הלימודים כאן תובעניים. אין זה תחום קל. רבים מתרשמים מן המונח ‘ארכיאולוגיה’ וחושבים על הרפתקאות – אך בפועל, רוב הזמן מדובר בקטלוג ממצאים, ניתוח דוחות, ולעיתים שעות ארוכות באתרים בתנאי מזג אוויר קשים.”

“ולמרות זאת אתה נשאר,” העיר לוקה בקול שקול.

“כן,” השיב ראלף ביובש. “משום שישנם רגעים נדירים – אך משמעותיים – שבהם אתה מחזיק ביד חפץ מן העת העתיקה. כלי חרס, כתובת, או מטבע. ברגע זה אתה מחובר ישירות לאדם שחי לפני עשרות, מאות ולעיתים נדירות עד כדי לא קיימות אלפי שנים. זהו חיבור שאין לו תחליף.”

לוקה סגר את ספרו באיטיות. “אם כך, זו אינה קריירה רגילה. זה כמעט כמו שליחות.”

ראלף לא חייך, אך בעיניו נצנץ שביב של הבנה. “ייתכן. אולם יש לדעת – הפרנסה לא פשוטה. מרבית הבוגרים משתלבים במוזיאונים, ארכיונים, או ממשיכים לדוקטורט. זהו מסלול ארוך.”

“אני לא מחפש קיצורי דרך,” אמר לוקה בקור. “אני מחפש לממש את עצמי.”

ראלף היטה ראשו, כאילו רשם הערה לעצמו. “במקרה כזה, כדאי לך לבחון את תוכנית החפירות בקיץ הקרוב בטרייר. זו הזדמנות לראות את המציאות מקרוב, לא רק לקרוא עליה.”

“טרייר…” לוקה חזר על המילה, כאילו טועם אותה. “עיר רומית, אם אינני טועה.”

“נכון. מן העתיקות ביותר בגרמניה.”

השניים שתקו לרגע. המולת הסטודנטים סביבם המשיכה, לוקה הרים מעט את ראשו וחייך אל חלל החדר, הוא ידע שעשה את הצעד הנכון ביותר עבורו.

הוא לא ידע אפילו כמה צדק.

***

השער המרכזי של Freie Universität Berlin נותר מאחוריו. לוקה צעד לאיטו ברחוב גותֵה־שטראסה, אוזניות תחובות באוזניו, ומוזיקה קלאסית מתנגנת בראשו. הוא הידק את מעילו נגד הרוח הקרירה של אחר הצהריים.

פתאום מישהו עמד בדרכו. גבר מזוקן, מגבעת שחורה וחליפה ארוכה. קולו היה מהוסס אך ישיר:

“סליחה… אתה במקרה יהודי?”

לוקה שלף אוזניה אחת, מצמץ. “בערך. חצי.”

הגבר הרים גבה. “חצי? מי מהם – האבא או האמא?”

“האמא,” השיב לוקה בפשטות.

חיוך רחב התפשט על פני האיש. “אם כך – אין חצי. מבחינת היהדות, אתה יהודי שלם.”

לוקה עצר לרגע, לא אמר דבר. המילים נשמעו לו כמו הצהרה משפה זרה.

האיש הוסיף, כמעט בתחינה: “יש לנו מניין סמוך. חסר לנו אחד כדי להתחיל תפילה. זה רק כמה דקות. תבוא?”

לוקה חייך חיוך קריר, כמעט מנומס. “אני מצטער. אינני יודע מה זה אומר בכלל. וגם… זה לא אני. אני לא מאמין בדברים האלה.”

האיש הביט בו, עדיין מחייך אך עיניו התכהו. “גם אם אינך מאמין – נשמתך מאמינה. יהודי נשאר יהודי, לא משנה מה הוא אומר.”

לוקה סגר שוב את האוזנייה באוזנו, קולו צונן: “אז תאמר לנשמה שלי שתלך. אני לא מצטרף.”

הוא עקף את האיש בצעד מדוד, המוזיקה חזרה להכות באוזניו, אך הפעם לא הצליחה להטביע את תחושת המבטים שעקבו אחריו מאחור.

בעצמו הוא לחש, כמעט בלעג:

“יהודי שלם...”

***

לוקה פתח את הדלת. הבית עמד באור ערב אפרפר, ניחוח של מרק ירקות ממטבח האומנת יולינה. מאחוריו נכנס יופ – צעיף אפור כרוך ברישול סביב צווארו, תיק ספרים כבד על כתפו.

אליזה הרימה עיניים מספרה במבט חד, קר.

“יופ פרייל…” אמרה בקול שקול. “שוב אתה כאן?”

הנרי הרים גבה מעבר לעיתון הכלכלה שלו. “מפתיע כמה זמן יש לך לשיחות, לוקה. אולי היית משקיע כך גם בעתיד שלך.”

יופ השתתק בהלם קל, אצבעותיו האוחזות ברצועת תיקו הזיעו מעט. המתח בחדר ניכר.

לוקה, לעומת זאת, חייך חיוך יבש, עיניו ננעצו באביו. “אל תדאגו. יופ לא מקלקל אותי. להפך – לפעמים הוא מתקן את מה שאתם לא שמתם לב ששברתם.”

דממה. אליזה סגרה את הספר לאט, כאילו בולעת את המילים. הנרי קיפל את העיתון, אך לא השיב.

“נעלה לחדר,” אמר לוקה בנימוס מזויף, כבר מסתובב במדרגות.

יופ מלמל לאוזניו של לוקה:" אני רואה שפסלים גם יודעים לדבר..."

לוקה גחך ונכנס אל החדר.

“נו?” שאל יופ, “מה קרה היום?”

לוקה נשען על הארון הכבד, ידיו שלובות מאחורי הראש. “שטות אחת גדולה. כשיצאתי מהאוניברסיטה קפץ עליי אחד, אורתודוקסי, עם כובע וזקן ושאל אם אני יהודי.”

יופ הרים גבה. “ומה אמרת?”

“אמרתי לו ‘חצי’. הוא נדלק כאילו גילה יבשת חדשה. שאל אם אבא או אמא, אמרתי אמא, והוא חייך כאילו נתתי לו מתנה: ‘אז אתה יהודי שלם’, הוא הכריז. אחרי זה ניסה לגרור אותי לאיזה מניין. כאילו אני בורג שאפשר להכניס לכל מנגנון שיתקע להם.”

יופ חייך בחצי פה. “וזה הצחיק אותך?”

“הצחיק? זה היה קרקס.” לוקה צחקק צחוק יבש. “הם חושבים שאם שמים פיסת בד על הראש וממלמלים ביחד, העולם יסתדר. מבחינתי זה לא יותר רציני מאגודת שחמט בבית ספר.”

יופ שתק לרגע. “זה דווקא נראה שזה נגע בך.”

“נגע?” לוקה גיחך, עיניו נצצו בלעג. “יופ, אני לומד היסטוריה. אני מתעסק באימפריות שנפלו, בצבאות שנמחצו. אתה באמת חושב שאיזה זקן עם מגבעת יצליח לגרד בי משהו? זו לא דרמה – זו אנקדוטה משעשעת.”

יופ משך בכתפיו. “טוב, אם אתה אומר.”

“אני לא אומר,” לוקה סיכם בקול קר. “אני קובע.”

הצחוק היבש של לוקה עוד הדהד באוויר. יופ לא חייך. הוא נשען קדימה, מרפקיו על ברכיו, עיניו נעוצות בחברו.

“אתה יודע, לוקה, אתה מתייחס אליהם כאילו הם חבורה של ליצנים. אבל אלה אנשים ששמרו על הזהות שלהם במשך אלפי שנים. כל אימפריה נפלה – רומא, ביזנטיון, אפילו הרייך השלישי – והם עדיין כאן. זה לא רק דת, זו מורשת. חכמה עתיקה, חוקים, ספרים. לא כל עם יכול לומר דבר כזה.”

לוקה צחקק, נופף בידו בביטול. “מורשת, חוקים, ספרים… אלו בדיוק השרשראות שמחזיקות אנשים כבולים. אני לא מחפש אנשים שצועקים יחד מילים עתיקות. אני מחפש מחשבה חופשית. הדת היא ההפך מחופש.”

“אתה טועה.” קולו של יופ היה יציב. “אפשר לא לאהוב את האמונה, אבל אי־אפשר להתעלם מן הכוח התרבותי, מן ההישרדות. זה לא קישוט, זה עמוד שדרה.”

“עמוד שדרה שמקבע אותך, כן,” השיב לוקה בקרירות. “אני לא נלחם באימפריות כדי להחליף אותן ברבנים.”

יופ הביט בו רגע ארוך, עיניו הכחולות מתמלאות בתדהמה שקטה. ואז הטיל את משפט שפגע בלוקה כמו סכין:

“אבל אתה הרי יהודי. מה כל כך מפריע לך?”


אשמח להערות הארות ותגובות.

פרק מהממם!! ממש נכנסתי לאווירה והכול ממש יפה!

נכתב ע"י חיפושיתוש:

אלף היטה ראשו, כאילו רשם הערה לעצמו. “במקרה כזה, כדאי לך לבחון את תוכנית החפירות בקיץ הקרוב בטרייר. זו הזדמנות לראות את המציאות מקרוב, לא רק לקרוא עליה.”

“טרייר…” לוקה חזר על המילה, כאילו טועם אותה. “עיר רומית, אם אינני טועה.”

“נכון. מן העתיקות ביותר בגרמניה.”

לחצ/י כדי להרחיב...

יכול להיות שאני הטיפשה שלא הבינה אבל עיר רומית מהעתיקות ביותר בגרמניה??

נכתב ע"י Ruth 7884:

פרק מהממם!! ממש נכנסתי לאווירה והכול ממש יפה!

יכול להיות שאני הטיפשה שלא הבינה אבל עיר רומית מהעתיקות ביותר בגרמניה??

לחצ/י כדי להרחיב...

כשבדקתי על העיר הזאת מה שקיבלתי זו שזה עיר עתיקה מאד שהרומאים שלטו עליה
מצטטת לך מויקיפדיה:
טריר נמצאת במרכז עמק המוזל, ורוב שטחה נמצא על גדתו הימנית (המזרחית) של נהר המוזל. גבעות מכוסות עצים וגפנים משתרעות מדרום לעיר ועד הונסריק, ומצפונה עד להרי אייפל. גבול גרמניה עם לוקסמבורג נמצא כ-15 קילומטרים מהעיר. השטח העירוני של טריר מחולק לכ-19 מחוזות.

היסטוריה​

הרומאים הכניעו את שבט הטרוורים הגאלי, במאה ה-1 לפנה"ס, והקימו באזור את אוגוסטה טרוורורום ("עירו של אוגוסטוס על אדמת הטרוורי") בשנת 30 לפנה"ס. מאוחר יותר הפכה העיר לבירת הפרובינקיה הרומית גאליה בלגיקה. במאה הרביעית לספירה שימשה לזמן קצר כעיר הבירה של הקיסר הרומי קונסטנטיוס כלורוס, אביו של הקיסר קונסטנטינוס, שהחל בפעילות בנייה אינטנסיבית שכללה את החומה מסביב לעיר, ארבעת שערי הכניסה (ביניהם פורטה ניגרה) אולם הכס (שהפך לכנסייה) והמרחצאות. בעיר הוקמו מגורים לקיסר הרומי המערבי, ובה נולד ההגמון אמברוזיוס.

הפרנקים כבשו את טריר מהרומאים בשנת 459, וב-870 היא הפכה לחלק מפרנקיה המזרחית, שבבוא הימים הפכה לאימפריה הרומית הקדושה. כוחם של הבישופים בעיר גדל באופן משמעותי, והארכיבישוף של טריר הוכר כאלקטור של האימפריה, אחד התפקידים החשובים בגרמניה באותה התקופה. אוניברסיטת טריר הוקמה בעיר בשנת 1473.




וכולי וכולי

נכתב ע"י חיפושיתוש:

כשבדקתי על העיר הזאת מה שקיבלתי זו שזה עיר עתיקה מאד שהרומאים שלטו עליה
מצטטת לך מויקיפדיה:
טריר נמצאת במרכז עמק המוזל, ורוב שטחה נמצא על גדתו הימנית (המזרחית) של נהר המוזל. גבעות מכוסות עצים וגפנים משתרעות מדרום לעיר ועד הונסריק, ומצפונה עד להרי אייפל. גבול גרמניה עם לוקסמבורג נמצא כ-15 קילומטרים מהעיר. השטח העירוני של טריר מחולק לכ-19 מחוזות.

היסטוריה​

הרומאים הכניעו את שבט הטרוורים הגאלי, במאה ה-1 לפנה"ס, והקימו באזור את אוגוסטה טרוורורום ("עירו של אוגוסטוס על אדמת הטרוורי") בשנת 30 לפנה"ס. מאוחר יותר הפכה העיר לבירת הפרובינקיה הרומית גאליה בלגיקה. במאה הרביעית לספירה שימשה לזמן קצר כעיר הבירה של הקיסר הרומי קונסטנטיוס כלורוס, אביו של הקיסר קונסטנטינוס, שהחל בפעילות בנייה אינטנסיבית שכללה את החומה מסביב לעיר, ארבעת שערי הכניסה (ביניהם פורטה ניגרה) אולם הכס (שהפך לכנסייה) והמרחצאות. בעיר הוקמו מגורים לקיסר הרומי המערבי, ובה נולד ההגמון אמברוזיוס.

הפרנקים כבשו את טריר מהרומאים בשנת 459, וב-870 היא הפכה לחלק מפרנקיה המזרחית, שבבוא הימים הפכה לאימפריה הרומית הקדושה. כוחם של הבישופים בעיר גדל באופן משמעותי, והארכיבישוף של טריר הוכר כאלקטור של האימפריה, אחד התפקידים החשובים בגרמניה באותה התקופה. אוניברסיטת טריר הוקמה בעיר בשנת 1473.




וכולי וכולי

לחצ/י כדי להרחיב...

אהה הבנתי. כלומר טרייר היא לא ממש עיר רומית היא עיר שהרומאים שלטו עליה... והיא נמצאת בגרמניה!
הבנתי תודה. (פשוט זה קצת מוזר שקוראים לזה עיר רומית כי אם כך גם ירושלים היא עיר רומית ; ))

נכתב ע"י Ruth 7884:

אהה הבנתי. כלומר טרייר היא לא ממש עיר רומית היא עיר שהרומאים שלטו עליה... והיא נמצאת בגרמניה!
הבנתי תודה. (פשוט זה קצת מוזר שקוראים לזה עיר רומית כי אם כך גם ירושלים היא עיר רומית ; ))

לחצ/י כדי להרחיב...

יש משו במה שאת אומרת
אבל העיר טרייר זה עיר שההיסטוריה העיקרית בה היא רומית
וההיסטוריה העיקרית של ירושלים היא לא בהכרח רובה רומית...
אבל החכמת אותי.

פרק 5

האוויר בחדר קפא. לוקה שתק, עיניו ננעצו ברצפה.

בתחילה הוא עוד חייך חיוך יבש, שלף חבילת עטים מהמדף והניח אותו בחוזקה על השולחן.

“אתה יודע מה מפריע לי? שהעולם לא מפסיק לנסות להגדיר אותי. פעם זה ‘הבן של פרופסור שטראוס’, פעם זה ‘הילד החכם מדי’, ועכשיו זה ‘יהודי’. אני לוקה. זה הכול. השאר? תוויות מיותרות.”

יופ הרים גבה, הביט בו רגע ואז אמר בקול שקט, כמעט תמה:

“אבל לוקה… כל ההיסטוריה שאתה כל כך אוהב, כל המורשת שאתה חופר בה – היא הרי מלאת עמים שמגדירים את עצמם. יהודים, רומאים, יוונים. זה מה שבונה זהות. ואתה, יהודי בעצמך, מתעקש להיות היחיד בלי שום זהות?”

לוקה קם ממקומו, פניו האדימו.

“יודע מה?” קולו התחדד. “זה מפריע לי שהם כולם מחפשים להחזיר אותי לאיזה עולם עתיק שלא האמנתי בו מעולם! מפריע לי שאומרים לי מי אני רק כי אמא שלי נולדה בבית מסוים! מפריע לי שאין לי רגע שקט בלי שאיזה אדם זר יגיד לי מה אני חייב להיות!”

הוא עצר, נשם עמוק, והעט בידו רעד על הספר הפתוח. רגע של שקט נפל בחדר, כאילו גם הקירות לא ידעו מה לעשות עם ההתפרצות הזו.

יופ הוריד את מבטו, קולו התרכך.

“סליחה, לוקה. לא התכוונתי. פשוט… לפעמים אני שוכח שאתה לא מדבר על ההיסטוריה רק מספרים ותאריכים. אצלך זה תמיד נוגע בך ישירות.”

לוקה נשען לאחור, מבטו קפא שוב, כמו תריס נסגר.

הוא חייך חצי־חיוך קריר, מגרד את שיערו בתסכול ואז משלב ידיים כאילו כלום לא קרה.

“עזוב, יופ. שטויות. לא אמרתי כלום.”

אבל בפנים בער בו חוסר נוחות.

הוא שנא שהראה רגע של סדק, של רגש אמיתי.

זה לא היה לוקה – לפחות לא זה שהוא הרשה לעצמו להראות לעולם, הוא נצר למשפחה מכובדת, שלא נותנת לרגשות להתפרץ מגחמות של רגע.

“אז… אולי נדבר על משהו אחר?” שאל יופ בזהירות.

“כן,” אמר לוקה, מחזיר את הציניות לשולחן, “יש לי מאמר חדש על קריסת האימפריה הרומית. הרבה יותר מעניין מהדרמות שלנו.”

יופ חייך חיוך מהוסס, והחדר שב לשגרה.

אבל לוקה, בפנים, כבר רשם לעצמו לקח:

לא שוב. לא לתת לרגשות להיחשף.

יופ פתח את התיק והוציא חוברת מצהיבה.

“תראה, מצאתי מאמר מהספרייה – על קריסת האימפריה הרומית. אבל שים לב,” הוא דפדף לדף מסומן, “יש כאן פרק מעניין על היחס ליהודים ברומא. הם אומרים שהעובדה שהחזיקו במסורתם הייחודית הפכה אותם לבלתי ניתנים לבליעה, אפילו כשכל העמים סביבם נטמעו.”

לוקה לקח את החוברת, הכניס מסטיק בטעם מנטה לפיו, ועיניו הירוקות רפרפו על השורות.

“כן, בדיוק הבעיה. עם עקשן, שלא למד מההיסטוריה. במקום להסתגל – התעקש להיאחז בטקסטים ישנים.”

“או,” חייך יופ, “שאולי דווקא זו הייתה החוכמה שלהם. תחשוב – כמה אימפריות נפלו ונמחקו, והם… עדיין כאן. זה לא מרשים אותך?”

לוקה חייך חיוך עוקצני. “מרשים? זה רק מראה שהם מתעקשים לדבוק באשליה. אני לא מתפעל מאנשים שמסרבים להשתנות.”

באותו רגע – רעש חריקה מהחלון.

שניהם הסתובבו.

בחוץ, על הגג הנמוך שמול הבית, עמדו שלושה נערים מהשכונה, צוחקים בקול. אחד מהם קרא: “שטראוס! היהודי הקטן! מה אתה עושה – לומד תורה?”

האבן הראשונה פגעה במסגרת המתכת.

יופ קפא במקומו, מבטו ננעץ בלוקה שלעס את המסטיק בנחת כאילו דבר לא קרה.

“אמרת שזה לא נוגע אליך… אבל זה תמיד ימצא אותך, לוקה. גם אם תכחיש.”



לוקה פוצץ את הבלון שיצר מהמסטיק הירקרק, הידק את לסתו, חטף את החוברת מידו של יופ והשליך אותה לשולחן.

“שיסתכלו איך שהם רוצים. אני לא חייב לאף אחד כלום.”

הוא התרומם לאט מהכיסא, התמתח ומשך את המעיל שלו בלי להחפז.

“חכה פה,” אמר ביובש ליופ, “אני רק מברר משהו.”

הוא יצא אל המרפסת, נשען אל המעקה כאילו זהו מפגש אקדמאי ולא התגרות של נערי רחוב.

“אז?” קרא בקול רגוע. “מה מפריע לכם בי כל כך? זה השיער? העניבה? או שאתם סתם צריכים תירוץ להיות יצירתיים?”

הנער הצעיר ביותר צעק: “כולנו יודעים – אתה יהודי. לא עוזר לך להתחפש לגרמני. בסוף כולכם… אותו דבר. השואה לא לימדה אתכם כלום.”

לוקה חייך חיוך קר, כמעט אדיב.

“השואה?” הוא הטה את ראשו קלות. “תודה על השיעור בהיסטוריה, אבל אני בוחר להכחיש אותה.”

הנערים השתתקו לרגע. אחד מהם גמגם: “מה… מה זאת אומרת להכחיש? זה קרה.”

“יפה,” ענה לוקה בטון של מרצה. “אז אם זה קרה – למה אתם מציינים את זה כאילו זה טיעון נגדי? אם אני מכחיש, אז אני בעצם מסכים איתכם – שאני לא שונה מכם. נכון?”

השני קרא בבוז: “אתה משחק איתנו משחקי מילים.”

“בדיוק,” חייך לוקה חיוך חד. “משחקי מילים, ההמצאה הכי עתיקה של האנושות. תראו, אם אני מכחיש – אני לא יהודי. אם אני לא מכחיש – אז אתם צודקים, אני יהודי. ככה או ככה אתם מסתבכים. לא נמאס לכם להיתקע בלולאות?”

השלישי שתק, מבולבל. “אבל… כולכם כאלה…”

“כולנו כאלה?” לוקה הרים גבה. “זה כמו להגיד שכל הגרמנים אותו דבר. רוצים שאני אצטט לכם מהאנתרופולוגיה (תורת הגזע של היטלר ימ"ש)? לא כדאי, זה ייקח לנו את כל הלילה, וחבל.”

הנערים הסתכלו זה על זה בחוסר ביטחון. אחד מהם מלמל: “עזבו אותו, הוא משוגע.”

והם התרחקו בצחוק עצבני.

לוקה סובב על עקביו וחזר פנימה.

יופ קם בבת אחת: “לוקה, מה עשית? אתה לא יכול להגיד שאתה מכחיש… אתה מבין לאן זה מוביל?”

לוקה זרק את המעיל על הכיסא, פתח את הספר שהניח קודם. “אני מבין שזה הוביל אותם להסתלק. לפעמים ההיגיון יותר חזק מהצעקות.”

יופ התקרב אליו, מנמיך קול: “אבל זה… זה לא משחק. זה ההיסטוריה שלך.”

“היסטוריה שלי?” לוקה הרים עיניים ירוקות חדות. “אני לא מתעניין במיתולוגיות משפחתיות. אני מתעניין בהיסטוריה אמיתית.”

שתיקה נפלה. יופ הביט בו, ואז מלמל: “לפעמים אתה מפחיד אותי, לוקה.”

לוקה חייך שוב – הפעם חיוך קר כמו זכוכית:

“מצוין. מפחיד עדיף ממסכן.”



לוקה הביט במסדרון שמחוץ לחדרו, הוא היה דומם. לוקה סגר את ספרו באדישות ואמר:

“בוא, יופ. נרד לקחת משהו מהמקרר, לפני שאבא יחליט שעוד שיחה חינוכית נחוצה.”

השניים ירדו למטבח. האור הלבן הקשיח הדגיש את השיש המבריק ואת ארונות העץ הכהים. על השולחן היו מונחים קרקרים יבשים וקערת פירות. יופ לקח תפוח, בעוד לוקה פתח שקית בייגלה בריכוז עמוק כאילו זו משימה אסטרטגית.

פתאום נכנס הנרי, עניבה מהודקת, מבטו קר. מאחוריו הופיעה אליזה, ואחריהם הצטרף גם דניאל. האווירה הפכה רשמית יותר מאשר משפחתית, גבו של לוקה התיישר במתח בלתי מורגש. יופ חייך חיוך מזויף ומנומס.

“יופ,” פנה אליו הנרי בקול יבש.

יופ אמר ברעד קל:" כן פרופסור שטראוס."

הנרי חכך בדעתו ולבסוף לא שאל דבר.

דניאל פנה אליו בסקרנות: "באיזה מסלול בחרת, יופ?"

יופ התיישר, קולו יציב: “כלכלה. בברלין. זו תוכנית רצינית מאוד.”

הנרי הרים גבה, מופתע. “כלכלה? הייתי בטוח שאתה, כמו לוקה, מחפש… נתיבים לא שגרתיים.”

יופ חייך קלות. “אני כן אוהב היסטוריה, פרופסור שטראוס. אבל צריך לדעת להבחין בין תחביב לעתיד.”

אליזה הנהנה בהסכמה. “נכון מאוד. סוף־סוף בחור צעיר עם סדרי עדיפויות נכונים.”

דניאל לגם מים, ואז הביט ביופ. “זה נשמע הגיוני. מעניין אותי לשמוע איך הגעת לזה.”

יופ ענה בביטחון לאחר רגעי המתח: “ראיתי מה מצפה לסטודנטים אחרים. התחרות, הקשיים… וחשבתי, אם כבר להתאמץ – לפחות בתחום שיש לו תוצאה בטוחה.”

לוקה חייך חיוך עוקצני. “יפה. כלומר, אתה לא רואה בעצמך אדם חופשי אלא משקיע בביטוח חיים אינטלקטואלי.”

יופ הביט בו לרגע, אך שמר על נימוס: “אפשר לומר שגם זה סוג של חירות – חירות מהפחד.”

הנרי קטע את השיחה, מבטו נעוץ בלוקה: “תראה, אפילו חברך מבין את המציאות. אבל אתה? אתה ממשיך לרדוף אחרי ארכיאולוגיה והיסטוריה, כאילו מדובר במשחק.”

לוקה הרים את עיניו אליו. “לפחות במשחק יש כללים ברורים. בחיים שאתם מציעים – רק חוזים לא כתובים.”

אלני הציצה לרגע מהמסדרון, אבל לא אמרה מילה.

אז, בלי התראה, יופ פנה אל הנרי בזהירות: “אני חושב שלוקה כרגע אגרסיבי מכיוון שלפני רגע התמודד עם שאלות בהקשר ליהדותו.”

השקט התהדק. אליזה קפאה במקומה. הנרי הידק את שפתיו. דניאל קם מבהלה בבת אחת: “זה לא עניין לשיחה כאן.”

לוקה גיחך במרירות. “למה לא? זה הרי לב העניין. אתם מפחדים שה’חצי’ הזה שלי יפריע לתדמית המשפחתית המושלמת. הרי אתם אתאיסטים מוצהרים – אבל ברגע שמישהו ברחוב מזכיר את המילה ‘יהודי’, אתם מחווירים.”

הנרי סגר את ידו לאגרוף על השולחן. “אנחנו לא מחווירים. אנחנו פשוט מסרבים להגדיר את עצמנו על פי דת.”

דניאל אמר בנימה מרגיעה: “אבא צודק. אין בזה כלום.”

יופ הביט בלוקה, ואז בלחש כמעט נבוך: “ועדיין… כולם רואים בך יהודי. גם אם תכחיש. זה חלק מהשאלה.”

לוקה חייך חיוך חד, העביר אצבעות בין בייגלה לבייגלה:

“נפלא. אז אני יהודי אצל מי שרוצה שאהיה, גרמני אצל מי שדורש, ואתאיסט אצל מי שמעדיף. אתם רואים? אני מסתדר בשלמות עם כולם. רק לא עם עצמי.”

השתיקה המותחת שוב ירדה.

יופ רצה להיעלם מהמקום הזה.

הוא הבין מצוין שהמילים של לוקה יגרמו למשהו יותר גדול, והוא פשוט רצה שהאדמה, על כל מציאותיה, תבלע אותו בשלמות.

וואו. קראתי בפה פעור..

פרק 6

השתיקה הייתה כבדה, כמעט רשמית מדי, יופ התחרט על שהעלה את הנושא.

לוקה הביט באביו בעיניים ירוקות בורקות, חיוך דק ומתריס בזווית הפה.

“אז תגיד, אבא,” אמר בקול רגוע מדי. מדי מדי רגוע. “אם כבר כולם שם בחוץ חושבים שאני יהודי – מה זה אומר עליך? שאתה, הגרמני ה’טהור’, נכשלת בשמירה על הקו המשפחתי?”

הנרי התקשח. “אל תעז להשתמש במילים כאלה בבית הזה. אנחנו בגרמניה החופשית. אין משמעות לדבר הזה, יש כאן בחירה לגמרי חופשית, אין שום משמעות לכך שאתה חצי יהודי.”

“אה, נכון,” לוקה סובב את ראשו באדישות, “ בחירה חופשית. לגמרי. כמו שהחלטת שאני אהיה רופא, עורך דין, מה שרצית. חוץ מהדבר היחיד שאני באמת רוצה.”

הנרי קם, גופו זקוף, קולו נמוך וחד כתער: “אתה לא מבין. אינך יכול להרשות לעצמך לסטות. העולם אכזרי לבודדים, במיוחד לאלו שמסומנים אחרת.”

לוקה הטה את ראשו, כמעט לועג. “מעניין. אתה, שלא יהודי בכלל, מדבר איתי על להיות ‘מסומן’. מה אתה יודע על זה?”

המילים ננעצו בלב השולחן כמו סכין. אליזה שחררה שאיפה חנוקה, דניאל הביט באחיו הצעיר באזהרה חרישית.

“אני יודע דבר אחד,” אמר הנרי, קולו רועד מזעם מרוסן. “שמי שמגדיר את עצמו לפי דת או זהות ישנה, סופו להיות שבוי בה. אנחנו חופשיים מזה.”

לוקה קם לאט, הניח את שקית הבייגלה על השולחן בעדינות מלחיצה. “אז תגיד את זה ישר, אבא: אתה מתבייש בזה שאמא יהודייה. מתבייש בזה שאני ‘מסומן’. מתבייש בעצם מהותי. והכול בשם ‘חופש’. איזה חופש נפלא – למחוק את מה שאתה.”

הנרי התקרב אליו צעד אחד. “אני מתבייש רק בדבר אחד, לוקה – שאתה מתעקש לא להיות חלק ממה שבנינו כאן. אתה מתעקש להיות חריג. ואני לא אסבול חריגים בבית הזה.”

הם עמדו זה מול זה, אב ובנו, כאילו שני דורות שונים של עמים מתנגשים.

עיניו של לוקה הצטמצמו, חיוך קר חזר לשפתיו. “אז אולי סוף־סוף הצלחת, אבא. הפכת אותי בדיוק למה שאתה לא סובל – חריג.”

הנרי לא ענה מזעם עצור. החדר רעד מן השתיקה.

אליזה סגרה בחבטה את המחברת שהייתה בידה. “די.” קולה היה חד כברזל. “זה לא דיון – זו מלחמה מיותרת.”

דניאל פתח את פיו, סגר אותו שוב. לא היו לו מילים.

ולוקה? הוא צעד אחורה, נשען על משקוף הדלת, ואמר בציניות קפואה:

“ברכותי, אבא. נצחת. הצלחת לשכנע אותי שאני באמת לא שייך.”

הוא יצא מן המטבח בצעדים איטיים, קולו נשאר תלוי בחלל כמו הד של משפט שלא יישכח.



יופ שתק זמן ארוך מדי אחרי שהדלת נטרקה. הוא הביט בהנרי שהחזיר את מבטו הקפוא, ואז קם מהכיסא וניגש אל לוקה בחוץ, ממש על המדרגות.

“לוקה,” אמר בקול נמוך, כמעט מתחנן, “אתה חייב לחזור ולהתנצל. זה אבא שלך. אתה לא יכול לזרוק עליו מילים כאלה.”

לוקה הדליק סיגריה שלא סיים באמת, רק שיחק בה באצבעותיו. חיוך יבש חלף על פניו. “להתנצל? על מה? על זה שאמרתי את מה שכולם חושבים ולא מעזים לומר בקול?”

“זה לא עניין של אמת או לא,” יופ הביט בעיניים המתרוצצות של לוקה. “זה כבוד. אתה שובר את עצמך יותר מאשר אותו.”

“אולי,” ענה לוקה והעיף את הסיגריה אל המדרכה, “אבל אני לא נולדתי כדי להיות הצל של מישהו. לא שלו, לא שלך, לא של אף אחד.”

הוא ירד במדרגות בשקט. יופ קרא אחריו: “לאן אתה הולך?”

“אולי למצוא עבודה – מלצר, לא יודע.” לוקה חייך באירוניה. “לפחות שם, אם אקבל סטירה – היא תהיה מבקשת טיפ גדול מדי על חשבון.”

הוא לא חיכה לתשובה. הרחוב של שרלוטנבורג נבלע בו, אורות המסעדות מהבהבים כמו מציאות אחרת שמחכה לו.

יופ נשאר בפתח הבית, מתלבט אם לרדוף אחריו – או לתת לו לצעוד אל הלילה לבדו.

***

לוקה דחף את דלת הזכוכית הכבדה של מסעדת ,"Kaiserhof" אחת המסעדות הוותיקות בשרלוטנבורג. ריח של יין אדום, בשר צלוי ותבלינים עלה באוויר. חליפות כהות חלפו מולו, והוא – בחולצה לבנה פשוטה וג’קט מעט מקומט – נראה כמעט כאורח זר.

“?Kann ich Ihnen helfen” (אפשר לעזור לך?) שאל מלצר בנימוס.

“אני מחפש את המנהל,” השיב לוקה בגרמנית רהוטה, עיניו הירוקות חדות ויציבות.

כעבור דקות אחדות הופיע מולו גבר גבה־קומה, שיערו משוך לאחור, קולו סמכותי: “אני מר ריינהרדט. אתה מחפש עבודה? כאן לא מחפשים בדרך כלל נערים מזדמנים.”

לוקה שלף קורות חיים מקופלים – דף דקיק אך מלא בהישגים. ריינהרדט העביר עיניו: בית ספר למחוננים, פרסים בתחרויות היסטוריה, נגינה בפסנתר, פרויקטים התנדבותיים.

הוא הרים גבה. “פרופסור שטראוס… זה אביך?”

“כן,” השיב לוקה בקור רוח.

“ובכן, מר שטראוס הצעיר, למה אתה רוצה לעבוד כאן כמלצר? עם רקע כזה… אתה יכול להיות בכל מקום.”

חיוך חצי־ציני חלף על פניו של לוקה. “שאלות כאלה הן לא בהכרח חלק מתנאי הקבלה, נכון?”

ריינהרדט הביט בו בפליאה, אחר כך גיחך קצרות. “מוזר. אבל יש לך נוכחות. אחשוב על זה.”

***

הלילה התארך. לוקה חזר הביתה קרוב לחצות. הבית היה דומם – חלונות חשוכים, פרט לאור מנורת הלילה בחדר העבודה של אביו. על השולחן בחדרו חיכתה מעטפה רשמית, חתומה בחותם אוניברסיטת הומבולדט. ידיו רעדו קלות כשהוא קרע את הדף.

" - Wir bedauern Ihnen mitteilen zu müssen…" אנו מצטערים להודיע לך…

מכתב דחייה.

לוקה ישב על המיטה, מבטו קפוא. הוא שלף את הטלפון, חייג בקור רוח למספר של מזכירות הפקולטה. “שלום מדבר לוקה שטראוס, אני מבקש בבקשה לדעת את סיבת הדחייה.”

הקול בצד השני השתהה. “מר שטראוס… באופן חריג, הוחלט שלא לאשר את בקשתך.”

“על סמך מה?” קולו היה חד.

השתררה שתיקה, ואז נשמעה לחישה: “נמסרה לנו בקשה… מלמעלה. מישהו ביקש שלא תקבלו מקום.”

לוקה עצם את עיניו, אצבעותיו התהדקו סביב המכשיר. “מלמעלה,” חזר בלגלוג צונן. “תמסרו ל’מלמעלה’ תודה רבה.”

הוא ניתק.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. רחוב ברונר היה שקוע בשקט כמעט על־אנושי. רק אורות פז כתומים נצצו מבעד לחלונות הגבוהים.

לוקה ישב בחדרו, מנורת השולחן פולטת אור צהבהב. סביבו היו פזורים דפי מחברת, מפות אירופה מהמאה ה־19, וכמה ספרים פתוחים. הוא כתב הערות קטנות בשוליים, כמעט כמתכונן להרצאה שאיש לא ביקש ממנו.

דפיקה חרישית נשמעה על הדלת. עוד אחת – הפעם חזקה יותר.

“לוקה?” קול מוכר.

הוא קם באטיות, הדף בידו, ופתח. יופ עמד שם – עיניים טרוטות, שיערו סתור. הוא לבש את אותו סוודר אפור מהצהריים.

“שלוש בבוקר,” אמר לוקה בקרירות. “זו שעת ביקור רגילה, או שאתה ממציא חוקים חדשים?”

יופ משך בכתפיו, מביט בו בתחנונים. “אני...שיתפתי פעולה. אני מתנצל לוקה, לא הייתי צריך.”

חיוך דק נמתח על פניו של לוקה. “יפה. לפחות אתה מודה בזה. רוב האנשים סביבי אפילו לא טורחים להיות כנים.”

יופ שתק. מבטו נדד אל השולחן – שם עמדה המעטפה הרשמית הפתוחה, סימן החותם של האוניברסיטה מתנוצץ באור המנורה.

“מה זה?” שאל בקול מתוח.

“תשובה,” אמר לוקה ביובש. הוא הרים את הדף והשליך אותו לעבר יופ. “תשובה שלילית. הומבולדט לא רוצים בי. לא במקרה, אגב. ‘מלמעלה’, כך אמרו לי. מישהו דאג.”

יופ החוויר. “אתה מתכוון… שאבא שלך–?”

“מי עוד יש לו את הכוח? או את המניע?” לוקה צחק קצרות. “מסתבר שגם אם אתה מצטיין, מנגן, מתנדב – אם זה לא המסלול שלהם, אתה מחוק.”

הוא הסתובב, חזר לשולחן, התיישב והרים עט.

יופ פסע צעד קדימה. “לוקה… אני באמת מתנצל. לא רציתי שתגיע לזה. לא רציתי שתיפול ככה.”

לוקה לא הרים את מבטו. “נפילה? זה פשוט עוד קרב קטן. חכה ותראה מי ינצח בסוף.”

***

בוקר קריר בברלין.

07:30.

שולחן ארוחת הבוקר היה ערוך בקפידה: לחם שיפון טרי, חמאה, קפה שחור רותח, ומול כולם עיתון פרוש עם כותרות גדולות. אליזה מסדרת את הפרחים באגרטל כאילו דבר לא קרה, הנרי כבר שקוע בחדשות הכלכלה, דניאל מציץ מדי פעם בשעון בעיניים לחוצות מעט, ואלני פותרת תשבצים בעיתון.

לוקה נכנס מאוחר בכוונה, בידו מעטפה סגורה שהוא מחזיק. הוא מתיישב ברישול, נוגס בפרוסת לחם דקה, ואז פולט בקול נינוח:

“אז… התקבלתי.”

הדממה נחתה על השולחן.

דניאל הניח מיד את כוס הקפה וחייך. “באמת? לרפואה?”

אליזה חייכה חיוך של הקלה מעושה. “ידעתי שאתה תתעשת בסוף. זה מסלול מכובד.”

הנרי ניער קלות את עיתונו, עיניו מצטמצמות. “כצפוי. בסוף הגנטיקה לא משקרת.”

אפילו אלני, שלא טרחה להרים את עיניה אתמול, הביטה בו הפעם ואמרה בחיוך לועג: “טוב, לפחות לא נבזבז כסף על חפירות בארצות זרות.”

לוקה לעס את פרוסת הלחם באיטיות, פניו קפואות, ואז נשען לאחור.

“מעניין. דניאל – הקלה. אמא – סיפוק. אבא – גנטיקה. אלני – חיסכון כספי. וכולם שמחים – לא כי אני שמח, אלא כי זה מתאים להם.”

הוא הניח את הסכין על הצלחת, קירב אליו את המעטפה ופתח אותה בהפגנתיות איטית, כאילו היה זה מחזה מבוים. “אבל יש פרט קטן ששכחתם לשאול.”

הם כולם הביטו בו.

“לא התקבלתי לרפואה,” אמר בקול רגוע, כמעט מנומס. “התקבלתי לארכיאולוגיה.”

כיסא זז בחריקה. אליזה כמעט קמה. “מה?!” פניה הלבינו. “זו בדיחה רעה מאוד, לוקה.”

הנרי צמצם את עיניו. “ארכיאולוגיה?” קולו היה חד כברזל. “אתה מתכוון… לשוטט בין אבנים וחול, במקום להיות רופא? זה מה שאתה מביא לשולחן הזה?”

דניאל נאנח. “אני לא מאמין… אחרי כל מה שדיברנו. אתה באמת מתכוון לזה?”

אלני גיחכה בלעג גלוי: “טוב, לפחות ככה לא נצטרך לדאוג שתחזור הביתה עם בגד מלא בדם. תבוא עם חול במקום.”

לוקה לא זז. רק עיניו הירוקות ברקו בברק קר. “תראו כמה מהר כל המסכות נופלות. אתם מוכנים לזרוק אותי אל הכלבים רק כי בחרתי מסלול שונה. וזה אפילו לא קרה באמת.”

הם השתתקו.

“כי האמת היא,” המשיך בקור מצמית, “שלא התקבלתי בכלל. לא לארכיאולוגיה, לא לרפואה. שום דבר.”

אליזה עצרה את נשימתה. “מה זאת אומרת ? מי—”

“מלמעלה,” לוקה חתך את דבריה. “מישהו דאג. מישהו מושלם מדי, עם קשרים, החליט שאני לא אכנס.”

עיניו נדדו במכוון אל אביו.

הנרי הרים את העיתון שוב, אך דפדוף הדפים היה מהיר מדי, מתוח מדי.

דניאל שבר את השקט: “לוקה… אולי פשוט תנסה במקום אחר. זה לא סוף העולם.”

“לא סוף העולם,” לוקה גיחך גיחוך יבש. “נכון. אבל סוף האשליה.”

הוא קם באיטיות, גרר את הכיסא לאחור, והשאיר מאחוריו את הלחם, הקפה, המשפחה – והמעטפה הפתוחה שצרחה על השולחן את מה שאיש לא העז לומר בקול.

אשמח להערות ותגובות על הסיפור עד עכשיו
מה אהבתם בו? האם יש קטעים שהייתם רוצים שיקרו?
פרק 7
ערב חורפי, אולם “קונצרטהאוס” ברלין.
האולם המפואר, עמודי שיש לבנים ונברשות קריסטל אדירות, התמלא באנשים בני השכבה הגבוהה.
הקהל התיישב בציפייה דרוכה. על הבמה ניצב פסנתר כנף “שטיינוויי” שחור, מבריק תחת אור
הזרקורים.
זה היה הערב של תחרות הנגינה השנתית, אחת מתחרויות היוקרה לגרמנים צעירים. מלגת לימודים
מלאה חיכתה למנצח – מלגה שיכולה הייתה לפתוח דלתות, גם מחוץ לתלם שבו המשפחה רצתה
לכלוא אותו.
לוקה עמד מאחורי הקלעים. חולצתו הלבנה הייתה מהודקת, העניבה שחורה. ידיו נראו רגועות, אבל
עיניו הירוקות בערו באש קרה. הוא ידע: זו הבמה שלו.
שמות המתמודדים נקראו בזה אחר זה, כל אחד מנגן יצירות של שופן, ליסט, רחמנינוב. הקהל מחא
כפיים, השופטים רשמו הערותיהם בקפידה.
ואז – “מר לוקה שטראוס, בבקשה.”
הוא פסע אל הבמה בצעדים שקטים אך בטוחים. קשת של אורות הציפה אותו, והקהל שתק ברגע
אחד. לחישה קלה חלפה בין השורות – הבן של פרופ’ שטראוס. כולם ציפו ממנו למשהו “מכובד”.
לוקה התיישב על כס הפסנתרן, הניח את אצבעותיו על הקלידים, ואז השתררה שתיקה מוחלטת.
הוא לא בחר יצירה רגילה. לא סונטה של בטהובן, לא נוקטורן של שופן. הוא בחר את “Islamey:
Oriental Fantasy” של בלכירב – יצירה שנחשבת כמעט בלתי ניתנת לנגינה, מלאת אקורדים
מסובכים, ריצות פראיות, מעברים טכניים אכזריים.
כמה מהשופטים הרימו גבה. אחד מהם לחש לחברו: “הוא משוגע.”
האצבעות נחתו על הקלידים – התפרצות של צלילים מהירים, חדות של חרב. הקצב היה מסחרר,
כמו מרדף סוער במדבריות הקווקז. צליל אחר צליל, סערה מוזיקלית השתלטה על האולם.
ידיו נעו במהירות על אנושית, אך עם שליטה מוחלטת. הוא ניגן כאילו כל חייו התנקזו לרגע הזה. כל
מחשבה על אביו, על אמו, על הדחייה מהאוניברסיטה – נמסה בתוך הסערה המוזיקלית.
האצבעות רצו על הקלידים במורדות פראיים, הקפיצו אקורדים בלתי אפשריים, קפיצות ענקיות בין
רישומים, מהירות שגרמה לנשימות הקהל להיעצר. ובכל זאת – הצליל היה נקי, חד, מלא צבע.
הקהל החל לזוז באי נוחות – לא מתוך שעמום, אלא מתוך הלם.
הנרי ואליזה, שישבו בשורה הראשונה, שמרו על פרצוף חתום, אך עיניהם לא הצליחו להסתיר את
ההלם. אלני הצעירה, לעומת זאת, צבטה את עצמה בתדהמה – עיניה לא האמינו שזה אחיה
המרדני, הילד שמתחכם בכל ארוחת ערב.
ואז הגיע הפינאלה – מקצב פראי שהפך לרעידת אדמה של ממש. לוקה לא רק ניגן – הוא כמעט
נלחם עם הפסנתר, והפסנתר נשמע כאילו נכנע לו. הקלידים רעדו תחת ידיו, הקהל עצר את נשימתו.
האקורד האחרון נפל – צליל פעמון מתכתב עם שקט מוחלט.
שבריר שנייה של דממה – ואז מחיאות כפיים שהתפוצצו ברחבי האולם, כמו רעם. אנשים קמו על
רגליהם. שופטים עצמם מחאו כפיים, חלקם כמעט בחיוך לא אופייני.
“נער הפלא,” מישהו לחש.
לוקה קם, קד בקור רוח, פניו לא גילו סיפוק ולא שמחה – רק קרירות אריסטוקרטית.

שלב הגמר – אולם הקונצרטהאוס, ברלין
האולם שוב התמלא עד אפס מקום. שלושה מתמודדים נותרו בגמר – כולם פסנתרנים מעולים, ילדים
שקיבלו חינוך מוזיקלי מגיל שלוש ונשמו מקצבים במקום אוויר. אבל איש מהם לא נשא את המוניטין
המסתורי של לוקה שטראוס.
הראשון ניגן את רחמנינוב – סונטה מס’ 2.
השני בחר ליסט – “רפסודיה הונגרית מספר 2”.
הקהל מחא כפיים, התלהב, השופטים רשמו בקפידה.
ואז הכרוז הכריז: “מר לוקה שטראוס.”
הוא פסע לבמה, שוב בחולצה לבנה פשוטה, וחליפה דקיקה מעליה, ללא כל הצגה מיותרת.
והפעם – היצירה שנבחרה לא הייתה “Islamey”. הוא הרים את מבטו לשופטים, וחשב לעצמו: אם
כבר לנצח – אז לנצח בהיסטוריה.
האצבעות נגעו בקלידים, והוא פתח ב־
“Transcendental Étude No. 5 ‘Feux Follets’ של ליסט.”
יצירה מבריקה, בלתי אפשרית כמעט, מלאה בזינוקים קלילים, פרפורים עדינים, מעבר מהיר בין
שמיים לארץ. זו הייתה אחת היצירות שרק בודדים בעולם מסוגלים לבצע ללא שגיאות – ודאי לא בני
שמונה־עשרה.
אבל לוקה הפך אותה למגרש משחקים פרטי.
האצבעות ריצדו על הקלידים כמו להבות זעירות – פעם מתלקחות, פעם נעלמות – בדיוק כפי שליסט
התכוון. מהירות אור, אך צלולה. כל תו היה חד, כל מעבר נקי. זה לא היה נשמע כמו מאבק – אלא
כמו ריקוד עם כלי ענק.
הקהל עצר נשימה. השופטים עצמם עצמו את עיניהם אחר התווים המדומיינים – מתקשים להאמין
שהם שומעים את זה חי.
ואז הגיע הסיום – התפרצות אדירה של תווים שמתחברים לסיומת מופלאה, עד שהצליל האחרון
הדהד באולם כמו לחש.
שקט.
ואז – התפרצות. מחיאות כפיים, קריאות "בראבו!" בקול, קהל שעמד כולו על רגליו. אפילו מתחריו
האחרים מחאו כפיים בפה פעור.
ראש ועדת השופטים, פסנתרן ותיק בעל שיער לבן, נעמד:
“Ladies and gentlemen, tonight we have witnessed a phenomenon. The winner of the 2013
Berlin Young Virtuosi Competition is… Luka Strauss.”
"גבירותיי ורבותיי, הערב היינו עדים לתופעה. הזוכה בתחרות הווירטואוזים הצעירים בברלין לשנת
2013 הוא... לוקה שטראוס."
פלאשים של מצלמות. זר פרחים הונח בידיו, מלגת לימודים מלאה הוכרזה בקול. לוקה קד קלות –
ללא חיוך, ללא דרמה. פניו נותרו חתומות, כאילו הניצחון היה צפוי מראש.
בבית משפחת שטראוס – מאוחר יותר באותו לילה
הווילה בשרלוטנבורג הייתה מוארת באור מנורות חמות. אליזה פתחה את הדלת, פניה מוארות
מהתרגשות שהיא לא הצליחה להסתיר.

“לוקה… זה היה מדהים. באמת.”
הנרי עמד מאחור, ידיו שלובות. “נגינה מרשימה ביותר,” אמר בקול רגיל.
דניאל חייך. “אני מודה, הופתעתי. זה היה… נשגב.”
אלני קפצה מהמדרגות: “הם אמרו שאתה גאון! שמעתי! כולם דיברו עליך!”
לוקה הניח את הזר בעדינות בתוך אגרטל שעמד על השולחן, הביט במשפחתו בשקט.
“מעניין. כשאני נלחם בפסנתר – אתם מוחאים כפיים. כשאני נלחם על העתיד שלי – אתם שותקים.”
אליזה ניסתה להתקרב. “אנחנו רוצים בטובתך. אתה מוכשר בכל כך הרבה דברים, חבל שתבזבז—”
“לא בזבוז,” חתך אותה לוקה בקול נמוך. “זה אני. לא מה שאתם רוצים לראות.”
הוא עלה לחדרו, דלתו נטרקה חרישית. למטה נותרו ארבעת בני המשפחה, כל אחד שקוע
במחשבותיו.
חדרו של לוקה – ליל הניצחון
חדרו היה אפוף אור מנורה חיוור. ערימת ספרי היסטוריה, מחברות עבות, ועל השולחן – זר הפרחים
ענק שכנראה נשלח מאחד השכנים על זכייתו בתחרות. לוקה עצמו ישב על כיסא נמוך, מביט על
הוורדים שהביטו בו במבט דומם.
הטלפון שלו צלצל. מספר לא מוכר.
“שטראוס?” קול גברי עמוק מעבר לקו, מעט חורקני, אבל מלא בטחון עצמי. “מדבר יואכים רינרט,
העיתונאי הראשי של העיתון "Die Ziet". ראיתי את ההופעה שלך הערב. זה לא היה סתם ניצחון –
זה היה סנסציה. אני רוצה ראיון בלעדי איתך. ונדבר על סכום נדיב מאוד, כמובן.”
לוקה שתק שניות אחדות, נשען לאחור. “כסף?” שאל בקור. “אתה חושב שאני צריך כסף?”
“כולם צריכים כסף,” אמר רינרט. אפשר היה כמעט לשמוע את החיוך בקולו. “במיוחד נער בן
שמונה־עשרה שמתחיל את חייו. אנחנו נשלם ביד רחבה – לא עשרות, אלא מאות. מאות יורו, ואולי
יותר.”
לוקה גיחך קצרות. “אני לא צריך אפילו יורו אחד.”
שתיקה ארוכה בקו. ואז צחוק מתפלא. “אז מה אתה רוצה, מר שטראוס? כולם רוצים משהו. פרסום?
חשיפה? שער מגזין? רק תגיד.”
לוקה התיישב זקוף, עיניו ירוקות ננעצות בקיר כאילו הוא רואה את האיש בצידו השני של הקו. “אני
רוצה שתגרום לזה שאוניברסיטת הומבולדט תחזור בה מהטעות שלה.”
העיתונאי השתעל קלות, כמעט נחנק. “אתה מבקש ממני… להתערב בהחלטות אוניברסיטאיות? זה
לא בדיוק תחום הסיקור שלי.”
“אתה יודע איך זה עובד,” אמר לוקה בקול קר, חד כסכין. “כתבה ב’די צייט‘, ראיון גדול, נער הפלא
שמביס את הבלתי אפשרי בפסנתר – זה גל ששטף את גרמניה. כל אוניברסיטה תרצה שהנער
יקושר אליה. גם הומבולדט, ועם טלפון אחד אני מניח שזה יוכל להסתדר.”
השתררה דממה. ואז נשמע קולו של רינרט, הפעם שקט יותר: “אתה מבריק. טוב. אכין משהו
מיידית. מחר בבוקר כולם ידברו על לוקה שטראוס – לא רק כפסנתרן, אלא כסמל. תדאג להיות מוכן.
בכל אופן, אתקשר לידיד טוב שלי מאוניברסיטת הומבולדט.”
“בסדר” השיב לוקה וניתק, כאילו סגר הרגע מפגש חברים בביתו ולא קבע את עתידו.
***

הטלפון שוב צלצל. הפעם המספר מוכר.
“לוקה! ראיתי את הכתבות הראשונות. אתה אגדה חיה!” קולו של יופ היה נרגש, כמעט מתפרץ.
“אגדה? בקושי נגינה על קלידים,” לוקה אמר ביובש.
“אל תמעיט בערכך. זה לא רגיל. כולם מדברים על זה. אפילו בתקשורת המקומית אצלנו זה
בכותרות.”
לוקה שתק שניות אחדות, ואז פלט, בקול קר כקרח: “אני התקבלתי להומבולדט.”
השקט בקו היה מוחלט. יופ כמעט לא מצא מילים. “מה… מה אמרת?”
“אמרתי שאני בפנים. מה שהיו צריכים לסגור בפניי – נפתח. אתה יודע, כמו בהיסטוריה: קיסרות
אחת נופלת, אחרת קמה במקומה. הומבולדט נפלה על ברכיה.”
יופ לקח נשימה עמוקה. “אבל איך? אתמול אמרת—”
“אתמול הם חשבו שהם שולטים,” חתך לוקה. “היום המציאות שינתה כיוון. ואתה, יופ, תראה בקרוב
– כל ההיסטוריה נכתבת לא רק בידי פוליטיקאים או מצביאים. לפעמים היא מתחילה מצליל אחד
מכוון בפסנתר.”
***
השמש בקושי זרחה מעל ברלין, אך הדוכנים כבר הוצפו בעיתונים. עמוד ראשון של Die Zeit:
“נער הפלא מלייפציג שהפך לסמל תרבות – לוקה שטראוס הדהים את ברלין”.
מתחת: צילום שלו בבמה, אצבעותיו מתעופפות על הקלידים, עיניו מרוכזות בצילו של הפסנתר.
בווילה של משפחת שטראוס, אליזה פרשה את העיתון על שולחן ארוחת הבוקר. פניה חיוורות, אך
עיניה לא הפסיקו לחזור אל התמונה.
“הם כותבים עליו… כאילו הוא בטהובן הבא,” לחשה.
דניאל, לבוש חלוק רופא, מחזיק את מפתחות הרכב, הביט בכתבה וחייך קצרות. “האמת? זה מגיע
לו. כישרון כזה… אי אפשר להסתיר.”
אלני, בת השלוש־עשרה, התיישבה לידם, לקחה את העיתון בשתי ידיים. “תראו! הם קוראים לו
‘הנער שיכל לאתגר את באך’. זה… זה נשמע יותר חשוב מלהיות רופא אפילו.”
הנרי נכנס באיחור, חליפתו מגוהצת להפליא. הוא הרים את העיתון, קרא כמה שורות, ואז הניח אותו
בחבטה על השולחן.
“שטויות עיתונאיות. הם מתלהבים על כוכב רגעי. פסנתר זה לא מקצוע – זה תחביב.”
ואז – הטלפון בבית צלצל. מזכירות אוניברסיטת הומבולדט.
אליזה ענתה, ובקול מהוסס העבירה את השפופרת לבנה שמיהר לרדת במדרגות.
“מר שטראוס?” אמר קול רשמי. “לאחר התפתחויות מיוחדות, נשמח לעדכן אתכם כי בקשתכם
נבחנה מחדש. התקבלת ללימודי ארכיאולוגיה והיסטוריה. נשלח מכתב אישור רשמי בדואר.”
לוקה חייך חיוך מנצחים וחזר אל חדרו.

פרק 8
כמה חודשים לאחר מכן – ספטמבר 2013
שדרות אונטר דן לינדן התמלאו סטודנטים נרגשים. אוניברסיטת הומבולדט בברלין – אחד המוסדות
היוקרתיים באירופה – פתחה את שנת הלימודים.
השערים הגבוהים, פסלי הפילוסופים בכניסה, והבניינים הקלאסיים עמדו בגאון. דגלי האוניברסיטה
התנופפו ברוח הסתווית הקרירה.
סטודנטים מכל העולם, עם ילקוטים כבדים ומבטים מלאי תקווה, נכנסו בשערים. חלקם מצולמים על
ידי הוריהם, חלקם מחפשים בקדחתנות את כיתתם.
ובתוך ההמון, צועד לבדו – לוקה שטראוס.
מעיל כהה, צעיף דק, תיק שחור יוקרתי. שערו הכהה נפל על מצחו, עיניו הירוקות סקרו את ההמון
בשוויון נפש. הוא לא נראה נרגש, לא נראה לחוץ – אלא כאילו כל זה עוד פרק רגיל בספר שכבר
קרא.
בכיסו – כרטיס סטודנט חדש:
Luka Strauss – Fakultät für Geschichts- und Kulturwissenschaften. (לוקה שטראוס – הפקולטה
לארכיאולוגיה והיסטוריה).
הוא חלף על פני החזית המרשימה, חצה את החצר הגדולה, ונעצר לרגע. סטודנטים צחקו סביבו,
קבוצות התגבשו, קולות התרגשות באוויר.
לוקה חייך לעצמו חיוך דק.
***
השבועות הראשונים חלפו. הקמפוס היה תוסס: מרצים בכיתות גבוהות, ספריות עתיקות מריחות נייר
ישן, סטודנטים עם מחשבים ניידים פתוחים וכוסות קפה ביד, סטודנטים ישנים בקפיטריה-
אבל לוקה –
לוקה שקע בשגרה במהירות מפתיעה. בשיעורי מבוא לארכיאולוגיה דיברו בהתלהבות על מיתוסים
שומריים, חפירות באגן הים התיכון, ותרבויות שנעלמו מזמן. הסטודנטים רשמו ברצינות כל מילה.
לוקה ישב בשורה האחורית, ראשו נשען על ידו, עיניו הירוקות בוהות קדימה בלי להחמיץ דבר. ביד
ימין כתב הערות קצרות, כמעט קוד פרטי.
בינו לבין עצמו ידע – תשעים אחוז ממה שנאמר כבר עבר אצלו. ספרי היסטוריה מגיל צעיר, שיחות
אינסופיות עם עצמו מול המפות שבחדרו, כל זה הפך אותו לתלמיד שיודע מראש את רוב התשובות.
לא מעט פעמים המרצים קלטו את החיוך הדק בזווית שפתיו – חצי לגלוג, חצי עייפות. הם לא ידעו
אם הוא מפקפק בהם או פשוט חושב רחוק יותר.
***
יום רביעי אחר הצהריים, אולם הרצאות ישן.
המרצה, פרופ’ וינטר – מומחה להיסטוריה של המזרח הקדום – עבר מנושא לנושא עד שעצר לפתע.
“כדי להבין את התפתחות המזרח הקדום,” אמר, “חייבים להזכיר גם את המסורת הנבואית של
היהודים. הנביאים שלהם הציבו מוסר שלא היה דומה לשום דבר בזמנם.”
האולם שתק. חלק מהסטודנטים הנהנו.
לוקה הרים יד באיטיות. קולו היה רגוע, כמעט יבש:

“סליחה, פרופסור. אבל לקרוא לזה ‘מסורת נבואית’ כאילו מדובר בעובדה היסטורית… זה קצת
בעייתי, לא?”
המרצה סידר את משקפיו. “למה בעייתי, מר שטראוס?”
“ובכן,” המשיך לוקה בנימת אדישות קרירה, “אנחנו הרי יודעים שמדובר בטקסטים שהועברו בעל פה
מאות שנים, נערכו ונשמרו בידי מאמינים. לקרוא לזה ‘היסטוריה’ ולא ‘אמונה’ – זה כמו לבלבל בין
מיתולוגיה יוונית לארכיאולוגיה של אתונה.”
כמה סטודנטים חייכו במבוכה. אחרים רשמו מילה במילה.
פרופ’ וינטר לא נעלב. הוא הביט בלוקה בעיניים חודרות. “ההבדל הוא שהמסורת היהודית שרדה
אלפי שנים והשפיעה ישירות על תרבויות מאוחרות יותר. זה לא רק אמונה – זו גם מציאות
תרבותית.”
לוקה הטה ראשו קלות, חיוך דק על שפתיו.
“או במילים אחרות – זה חשוב, אבל זה לא אומר שהיה שם באמת נביא ששמע ‘קול מהשמיים’.
אנחנו הרי באקדמיה, לא בבית כנסת.”
המשפט האחרון נשמע באולם כמו חריקה דקה של מתכת.
לא צעקה, לא התרסה. רק צינה קרירה של מישהו שלא מתרשם ממסורת עתיקה יותר ממה שהוא
מתרשם ממסמר חלוד במוזיאון.
פרופ’ וינטר נשם עמוק. “נכון, מר שטראוס. ובדיוק בגלל זה אנחנו כאן – כדי להבחין בין אמונה
להיסטוריה, בלי לזלזל בערך של אף אחת מהן.”
האולם נרגע, ההרצאה המשיכה.
אבל כמה זוגות עיניים כבר עקבו אחרי לוקה. חלקן בסקרנות, חלקן בחשש.
***
יום סגרירי במיוחד. כיתת ההרצאות באגף ההיסטוריה.
פרופ’ אולריך, מרצה ותיק, בעל שיער לבן דליל ועיניים חדות מאחורי עדשות עגולות, דיבר על
השפעת הנבואה המקראית על עמים אחרים.
“ראו,” אמר בקולו המחוספס, “חזון ישעיהו על שלום עולמי – ‘וכיתתו חרבותם לאיתים’ – חלחל עד
אירופה של ימי הביניים והשפיע אפילו על מסעות הצלב.”
לוקה הרים גבה. “או אולי להפך, פרופסור – השתמשו בטקסטים האלה להצדיק מלחמות. קשה
לקרוא לזה ‘חזון שלום’ כשזה שימש להטיף למסעות אלימים.”
כמה סטודנטים חייכו; אחרים חיכו להתנגשות.
אולריך הנהן. “שאלה הוגנת, שטראוס. אבל אולי תשאל את עצמך – אם טקסטים יכולים לשמש גם
לשלום וגם למלחמה, מה זה אומר על כוחם התרבותי?”
לוקה שתק. פיו נפתח, נסגר. חיוך דק, מבויש כמעט.
“לא… סתם,” פלט.
הכיתה פרצה בצחוק מתוח.
פרופ’ אולריך לא חייך. הוא הניח ידו על השולחן והמשיך:
“לפעמים, מר שטראוס, גם לא להגיב זה תשובה. האקדמיה אינה קרב סכינים – היא שיחה.”
לוקה הרים את ראשו, מבטו חמקני. לא הפסד צורב, אלא מין קבלה שקטה.

סטודנטים אחדים החליפו מבטים – הנה הפעם הראשונה שבה החריף הקר הזה נאלם.
***
בסוף אותו שיעור לוקה ניגש להזמין אספרסו רותח בקפיטריה.
“שטראוס,” אמר בחיוך סטודנט בשם לואיס, “איך יש לך אומץ לדבר ככה עם פרופ’ אולריך? חצי
כיתה פחדה לנשום.”
לוקה לגם מהאספרסו שלו באיטיות. “מה כבר יקרה? זה רק דיון.”
“אבל לא היה לך מה לענות לו בסוף.”
“נכון,” אמר בקרירות, “כנראה שגם אני אנושי.”
הוא חייך, אבל זה היה חיוך קר – לא הזמנה לשיחה, אלא חומה דקה.
ראלף מאיורלינג, הסטודנט המתקדם יותר, הצטרף. “לפחות אתה מקשיב. רוב האנשים פה רק
מחכים לרגע שבו יוכלו להשמיע את עצמם.”
לוקה הנהן. “אני לא מחכה. אני פשוט אומר.”
הוא צחק קלות, הם הצטרפו אבל הייתה בהם תחושה – לוקה לא בליגה שלהם. הוא חכם, חד, אבל
תמיד מרוחק, כמו מתבונן בהם מבחוץ.
***
לילה מאוחר. דניאל נכנס הביתה, מאחוריו לוקה עם תיק גב מלא במחברות מלאות סיכומים.
האווירה הפעם רגועה יותר.
הנרי ואליזה כבר השלימו – אולי לא אוהבים ארכיאולוגיה, אבל למדו שוויכוחים אינסופיים לא יעזרו.
“איך האוניברסיטה?” שאלה אליזה בנימת עניין אמיתית.
לוקה נשען לאחור. “מייגעת. רוב החומר – ידעתי עוד לפני שהגעתי. אבל יש רגעים… מעניינים.”
“כמו מה?” התעקש הנרי, לוגם מהיין.
לוקה חייך חצי חיוך. “כמו כשהמרצה הצליח לסתום לי את הפה. זה היה כמעט אירוע היסטורי.”
דניאל חייך חיוך קטן. “מישהו הצליח לנצח אותך בדיון?”
“לא לנצח,” לוקה הרים גבה, “פשוט לא היה לי מה לומר. אז אמרתי ‘סתם’. זה הספיק לכולם.”
אלני, בת השלוש־עשרה, הביטה בו בערמה. “זאת הפעם הראשונה שאתה מודה שאתה לא יודע
משהו.”
לוקה לא ענה. הוא המשיך לאכול בשלווה, כאילו שום דבר לא נאמר.

לאחר שלוש שנים:
אולם האוניברסיטה התמלא במחיאות כפיים. לוקה סגר את התיק העבה עם עבודת הגמר שלו, הודה
לפרופ’ אולריך בלחיצת יד קצרה ויצא החוצה אל הרחוב.
שלוש שנים – מאות שיעורים, אינספור דיונים, אלפי עמודי קריאה. הוא סיים.
“ומה עכשיו?” שאל יופ כשנפגשו מחוץ לשערי הקמפוס.

לוקה משך בכתפיו. “עכשיו? כלום. אני לוקח חופש. בלי ספרים, בלי הרצאות, בלי מרצים שחושבים
שהעולם מסתובב סביבם. אני נח.”
יופ צחק. “אתה? לנוח? נראה לי שלא תפסיק לריב עם עצמך אחרי שבוע.”
אבל לוקה לא רב – הוא פשוט חזר לבית המשפחה בשרלוטנבורג, התיישב ליד הפסנתר או מול
ספרים ישנים, והיה שם. נוכחות כבדה, דוממת. עייפה.

אשמח להערות והארות, תודה רבה!
פרק 9
הימים חלפו.
אלני, בת השש־עשרה, חזרה מבית הספר, מצאה את לוקה מרוח על הספה בסלון, עיתון בידו,
חמישה כוסות קפה גמורות עד סופן לידו, ושתי פחיות בירה מקומטות. מבט אדיש שבוהה בתקרה.
“אתה שוב פה?” שאלה בקול חד.
“איפה עוד?” ענה בלי להרים את הראש.
“אתה כל הזמן בבית. זה משגע אותי.”
“לא שמתי לב שהבית הזה הוא שלך יותר משלי,” אמר, מרים את העיתון אל עיניו.
“לפחות לך תעשה משהו. תצא. תעבוד. אל תשב פה כמו… כמו צל.”
לוקה סגר את העיתון, סוף סוף הביט בה. עיניו הירוקות רשפו באדישות מרגיזה.
“צל לפחות לא מדבר כל הזמן.”
אלני הסמיקה מכעס. “זה לא מצחיק. אתה סיימת את התואר שכה חשקת בו, ובמקום להתחיל חיים
– אתה מרוח פה על הספה. מה זה נותן?”
“זה נותן שקט,” ענה ובקש בקול מתחנן: "תכיני לי כוס קפה שחור חזק."
אלני ספרה באצבעותיה את מספר כוסות הקפה שנחו על השולחן ליד הספה וצמצמה את עיניה.
היא חככה בדעתה איזה תשובה לענות ולבסוף בחרה ב"לא" קצר והחלטי.
לוקה נאנח, קם באיטיות וניגש אל הפסנתר. הוא ניגן אקורד אחד מתמשך שהדהד בבית.
***
2016 ברלין.
“עד שתמצא עבודה אמיתית,” היתה אומרת אלני באירוניה, “לפחות תפסיק להסתובב בבית.”
וכך, בבוקר אפרורי אחד, לוקה מצא את עצמו מול דלת זכוכית עם שלט ישן־חדש:
“הספרייה הציבורית של שרלוטנבורג – שקט הוא הזהב החדש.”

הוא נאנח, נכנס, ורשם את שמו ברשימת המתנדבים.
המנהל, גבר עגלגל וחביב מדי לטעמו של לוקה, לחץ את ידו ואמר:
“אנחנו שמחים לקבל אותך, מר שטראוס. אל תדאג – פה כולם שקטים.”

זו הייתה טעות מצערת ביותר.
לא עברו עשר דקות, ולוקה הבין שהספרייה איננה מקדש של שקט אלא גן ילדים עם ספרים.
“שקט, בבקשה.”
“שקט.”
“שקט.”

“אמרתי שקט.”
אחרי שעה שלמה של קרבות אבודים מול ילדי הסביבה, שמתפרקים במקום בו הוריהם לא נמצאים,
הוא נשען על הדלפק, מותש, כשהופיע מולו ילד רזה עם שיער פרוע ודף מקומט ביד.
“אתה עובד פה?” שאל הילד.
“לרוע מזלי, כן.”
“מצאתי את זה במדף, אתה יודע מה זה אומר?”
הילד הושיט לו את הדף. הדף היה מצופה בסמלים צפופים, דומים לציורים קטנים של עיניים, כוכבי
שביט וכוכבים רגילים, מספרים מוזרים ועוד סימנים שלוקה לא הבין את פשרם.
לוקה בחן אותו ברצינות מדעית – שהסתירה בורות מוחלטת.
הילד חזר על שאלתו: "אתה יודע מה זה אומר?".
“אהה… ודאי. מעניין מאוד.”
“אז… מה זה אומר?”
“אה… זה... קשור, אני מניח, לכוכבים.”
“לאסטרולוגיה?” שאל הילד בעיניים נוצצות.
“בדיוק,” אמר לוקה, בפנים אפופות הילה מדעית, בלי מושג על מה הוא מדבר, במסגרת לימודי
הארכיאולוגיה הוא לא למד אסטרולוגיה. “אבל... אני אבדוק את זה לעומק בשבילך.”

הילד חייך בהתרגשות והלך לדרכו.
לוקה הביט אחריו באנחה. “כאילו אין לי מה לעשות בחיים שלי שעכשיו נפלה עלי המשימה הזאת?”
הוא מלמל לעצמו, וידע שהשקר שהשמיע כעת לאוזני עצמו כל כך גס, עד כדי שהוא חייך לעצמו.

לאחר ששעות הסבל חלפו, הוא הלך לביתו.
הוא פתח את כל הספרים הישנים שלו, העמיס על השולחן “היסטוריה של מצרים הקדומה”,
“מיתולוגיה ומסורות עתיקות”, “אסטרולוגיה במצריים הקדומה”.
שעות הוא דפדף, עוקב אחר ציורים דומים, סמל פה, ציור שם – כלום.
שום מקור.
“לא ייתכן שאין לזה אזכור אחד,” רטן לעצמו, מדפדף קדימה ואחורה.
הוא שלף זכוכית מגדלת, השווה את הסימנים לדוגמאות שבספרים. שום התאמה.
הכוכבים היו מצוירים אחרת, הסמלים – חדים מדי, לא אופייניים.
הוא נשען לאחור, מותש, מביט בדף ששכב על השולחן.
“אם זה לא מצרי … אז מה זה כן?”
הוא חייך לעצמו חצי חיוך.
“יפה. התנדבתי לסדר ספרים, ועכשיו אני רודף אחרי חידות של מצריים הקדומה.”
***

יום שני, שבע בבוקר, ספריית שרלוטנבורג
ריח קפה פושר ועמוד אבק נישא באור הבוקר.
הספרייה עדיין ריקה.
המדפים – ארוכים ודוממים.
ורק אדם אחד מסתובב ביניהם בנחישות של בלש באפלה: לוקה שטראוס.
הוא כבר עבר שלושה מדפי היסטוריה עתיקה, שני מדפי אסטרונומיה, ועוד חצי מדף של "עובדות
היסטוריות נשכחות".
שום דבר.
לא על הסימנים, לא על הכוכבים, לא על הציור.
“בלתי אפשרי,” מלמל לעצמו בעודו גורר ערימה חדשה לשולחן.
“אפילו המצרים לא כתבו כל כך הרבה שטויות בכתב אחד.”
בשעה 10:00 כבר היו סביבו עשרים ספרים פתוחים, ארבעה סימניות צבעוניות, ודף אחד מקומט
שנראה כאילו עבר מלחמת עולם שלישית.
אישה מבוגרת עם משקפיים עגולים ניגשה אליו בלחש רועם:
“צעיר, אתה תופס את כל השולחן הציבורי.”
“אני יודע,” אמר לוקה בנימוס מאופק. “זה מחקר דחוף.”
“מחקר?” היא הרימה גבה. “אני מכירה את כל חוקרי הספרייה. לא ראיתי אותך פה.”
“אני חדש,” ענה ביובש אפוף סודות. “מהדור המסתורי.”
האישה נאנחה, הרימה את הספר שלה והתרחקה.
לוקה צחקק, נשען קדימה, הביט שוב בדף, וכבר שקל להתקשר למוזיאון המצרי.
ואז, בדיוק כשחשב שמצא אולי רמז –
צלצול הטלפון קטע את השקט.
השם שעל המסך הבהב: יופ פרייל.
לוקה גלגל עיניים. “הזמן המושלם.”
“לוקה!” נשמע קולו העליז של יופ מהעבר השני. “מה אתה עושה כל כך מוקדם בבוקר?”
“מחפש תשובה.”
“אהה, כלומר עדיין בספרייה. די עם הדרמה. שמתי לב שכשאנשים מתנדבים שם, זה בדרך כלל
נמשך שלושה ימים. אתה כבר ביום הרביעי. זה מסוכן.”
“מסוכן?”
“כן. עוד שבוע תתחיל לסדר את הספרים לפי צבע הכריכה ולדבר אליהם בלחש.”
לוקה חייך חצי חיוך. “לא רע. אני דווקא מדבר עם ספרים. הם לפחות לא מתווכחים חזרה.”
“עדיין אתה הספרן הכי צעיר בעיר. תגיד, אתה מקבל משכורת בדמיון שלך או שזה באמת
התנדבות?”
“זה התנדבות,” ענה לוקה באדישות. “אבל אני מרוויח שקט.”

“שקט?” צחק יופ. “בספרייה ציבורית?”
“לפחות אני לא מבלה את הבקרים שלי בלישון.”
“אה, נו באמת, אחד מאיתנו חי כמו סטודנט אמיתי, והשני כמו גיבור ספר אימה.”
“ניחשת נכון – אני הגיבור.”
יופ פרץ בצחוק רם שגרם אפילו ללוקה לחייך חיוך באמת, נדיר ככל שהיה.
“בסדר, בסדר, בלש מצרים הקדומה,” אמר יופ. “אם תמצא פירמידה באיזור ברלין, תודיע לי. אני
אביא מצלמה.”
“לא לא, תביא שכל,” ענה לוקה בעננת אכזבה על חוסר בעובדות.
“זה לא נכלל בתוכנית ההתנדבות שלי,” השיב יופ וסיים בשאגת צחוק.
כשניתק, נשאר לוקה עם הדף הפרוש לפניו – אותה שורה מסתורית של כוכבים ומעגלים.
הוא הביט בה עוד רגע, ואז לחש לעצמו:
“אם יופ חושב שזה מצחיק… סימן שאני כנראה קרוב מדי למשהו אמיתי.”

השעה הייתה כמעט אחת בצהריים. ערימות הספרים סביב לוקה כבר נראו כמו חומת מגן סביב טירה
של עקשנות.
שלוש שעות שהוא הופך עמודים, רושם הערות, מוחק אותן, וממלמל מילים עתיקות לא קיימות.
עד שבשלב מסוים הוא עצם עיניים, נשען לאחור ולחש לעצמו באנחה עמוקה:
“אם אני לא אמצא משהו… אני פשוט אניח שהיה למצרים חבורת אסטרונאוטים לפנינו. זה יסביר
הכול.”
הוא רשם את זה במחברת שלו בעיפרון, מתחת לכותרת: “תיאוריות מגובות בעייפות.”
הספרנית המבוגרת מהבוקר עברה לידו שוב, הציצה במחברת ואמרה:
“זה… מאמר שאתה כותב?”
“לא,” ענה ברצינות תהומית. “זה וידוי.”
היא נרתעה, אמרה “הצעירים של היום” ונעלמה במהירות של מטוס על-קולי.
באותו ערב, בדירה שבשרלוטנבורג, לוקה התיישב מול עיתון שבועי עם ספל תה.
הוא פתח במדורי הדרושים.
“משרות ארכיאולוגיה – מצרים – מחקר עצמאי.”
העיתונים הציגו מודעות מוזרות:
“דרושים צעירים נועזים לחפירות במערב סיני.”
“דרושים חוקרים למחקר בינלאומי על כתבי קבורה עתיקים.”
ואז אחת משכה את עיניו:
“משלחת ישראלית מובילה מחפשת ארכיאולוגים צעירים להשתתפות בפרויקט חפירה חדש.”
לוקה גיחך לעצמו.

הוא שלח את קורות החיים שלו, תואר ראשון בהצטיינות, המלצות והתמחויות.

אשמח כמובן להערות והארות
כמו כן, האם לדעתכם להמשיך את הסיפור ברוגע שהיה בו עד עכשיו או להמשיך לכיוון טיפה שונה, ויותר בקטע של אקשן?
פרק 10
שבוע עבר.
יום שלישי, 18:30.
הטלפון צלצל.
“לוקה שטראוס?” הקול דבר בגרמנית שוצפת.
“מדבר.” ענה לוקה בהתעניינות אמיתית, הוא כבר שכח משליחת קורות החיים שלו.
“קראנו את הקורות חיים שלך. אתה מתאים למה שאנחנו מחפשים.” הקול דבר בשלווה אך היה ברור
שהוא מעוניין לתת את הפרטים ולנתק.
“באמת?” שאל לוקה, מופתע כמעט.
“כן. הטיסה למצרים בעוד עשרה ימים. כל ההנחיות יישלחו אליך בדוא"ל.”
“אפשר לשאול – מי אתם בדיוק?”
“משלחת ארכיאולוגית ישראלית רשמית. צוות קטן. אנו אוספים עוד מספר אנשים מצומצם מרחבי
העולם. אנחנו קוראים לזה ‘מיזם נון’.”
לוקה ענה בנימוס "תודה" והקו התנתק.
הוא נשאר עם המכשיר ביד, מרחף בין התלהבות לחשד קל.
“‘מיזם נון’? זה נשמע כמו משהו בין חברת קייטרינג לארגון צבאי,” מלמל.

בערב, בארוחה עם המשפחה, הוא הודיע את זה כבדרך אגב.
“אה, כן,” אמר לוקה פתאום, חותך לעצמו פרוסת לחם. “אני טס בעוד עשרה ימים.”
“טס?” הרימה אמו מבט. “לאן בדיוק?”
“למצרים.”
המזלג של אליזה נעצר באוויר. “ל־מה?”
“למצרים,” חזר שוב בנחת. “לחפירה ארכיאולוגית. קיבלתי מכתב קבלה.”
הנרי הרים גבה. “ואתה מתכנן לחפור שם… מה, חול?”
“לא. אולי קצת מתחת לחול.”
דניאל חנק לגימה מהיין. “אתה מתכוון לזה ברצינות?”
“מאוד. והם משלמים גם על הטיסה.”
אלני הרימה עיניים מצלחתה המלאה בכל טוב גרמניה: “איך בדיוק הם בחרו בך? לפי מי מנגן הכי
יפה על פסנתר או מי חופר הכי מהר?”
“שניהם,” ענה לוקה בשלווה.
דניאל התפרץ בצחוק, אבל הנרי לא התרשם. “אני מקווה שאתה לפחות לא מתכוון להסתובב שם
לבד.”
“לא, לא. אמרו שיהיו עוד כמה חוקרים. קבוצה ישראלית מכובדת.”

אליזה קימטה את מצחה. “ישראלים? אתה לא חושש… איך לומר… שהם יתחילו להטיף לך שטויות
שם?”
“אם יתחיל ויכוח,” אמר לוקה, מושך בכתפיו, “אני פשוט אסגור איתם שבאתי לחפור באדמה, לא
בשכל. זה מה שעושים עם ויכוחים.”
השולחן שתק לשנייה, ואז דניאל לא התאפק וצחק בקול.
אלני גלגלה עיניים: “רק תבטיח שלא תביא משם מומיה.”
“רק אם היא תדע לנגן ארבע ידיים.”
הנרי הניח את כוס התה, הביט בבנו הבחור בעיניים ספק דואגות ספק מרוחקות:
“ובכן, לפחות הפעם אתה לא יושב בחדר.”
“לא,” ענה לוקה, מחייך קלות. “הפעם אני יוצא ממנו – עד מצרים.”
***
השמיים מעל שדה התעופה טגל נראו כמו דף מתוח. לוקה הלך בצעדים מדודים, תיק שחור על
כתפו, מעטפה עם המסמכים תחת זרועו. שום טקסי פרידה, שום מבטים דומעים.
אלני עוד ישנה, דניאל במשמרת בוקר בבית החולים, והוריו העדיפו לשלוח הודעה מנומסת של
“בהצלחה, ותשמור על עצמך”.
תמצית משפחת שטראוס במשפט אחד.
הוא עבר את הבידוק הביטחוני, הביט מסביב.
עשרות אנשים – משפחות עם מזוודות, תרמילאים נרגשים, ילדים מפזזים .
הוא היחיד שנראה כאילו הגיע ללוויה של עצמו.
המטוס המריא בדיוק בזמן – דבר נדיר גם בעיני גרמנים.
לוקה התיישב במושב הצמוד לחלון ושלף ספר עבה באנגלית
מימינו התיישב בחור ישראלי כבן עשרים וחמש, לבוש חולצת טריקו ירוקה מדי לטעמו של לוקה,
וצמיד בד על פרק ידו.
היי, אתה גם נוסע למצרים?” שאל בעברית שבורה-אנגלית־גרמנית כאילו היא שפה אחת.
“ניחוש מצוין,” ענה לוקה, לא מרים מבט מהספר.
“אני אלי,” המשיך הנער בהתלהבות. “איש עסקים. יש לך מזל – אני מכיר את קהיר כמו את כף היד
שלי!”
“באמת,” אמר לוקה, “אני משתדל להכיר את עצמי פחות מזה.”
“נו, ומה אתה עושה שם?”
“חופר.”
“חופר? אתה עובד בבנייה?”
“לא, בהיסטוריה.”
“אה, ארכיאולוג!” אלי דבר בנימה שיכלה להתפרש כלועגת. “תגיד, אז באמת הפרעונים היו יהודים?
שמעתי תיאוריה—”

“אם הם היו יהודים,” חתך לוקה בשקט, “הם היו גומרים את הפירמידות בזמן, עם אחריות לחמש
שנים.”
אלי צחק בכוח. “שנון! בטח גם אתה מהישראלים שגרים באירופה, אה?”
“גרמני,” תיקן לוקה “מעניין,” אמר באנגלית מדודה, “שאנשים עוד טסים למצרים. אני מניח שחלקם
באים לראות איפה התחילה כל הבלאגן של המזרח התיכון.”
אלי הרים גבה. “תלוי את מי אתה שואל.”
“ובדרך כלל,” המשיך לוקה, “כששואלים ישראלי, מקבלים הרצאה פוליטית של שעה.”
הישראלי צחקק: " לא הרציתי לך כלום! ".
לוקה הביט בו, בעיניים בוחנות, ואז זרק:
“תמיד תהיתי – אתם הישראלים באמת מאמינים שהכול שייך לכם? כל אבן, כל סיפור, כל חור
בזמן?”
הישראלי לא הגיב מיד. הוא התיישב זקוף יותר, הקול שלו נהיה יציב.
“לא הכול שייך לנו. אבל חלק כן. זה נקרא שורשים.”
“שורשים,” חזר לוקה באדישות. “מילה מעניינת. אתם לא עייפים מלהתפלל לאבנים?”
“ואתם לא עייפים מלהתבייש בעבר שלכם?”
לוקה חייך, חצי לגלוג, חצי עניין אמיתי.
“טוב,” אמר, “לפחות אתם מתווכחים יפה. אצלנו פשוט שותקים.”
שניהם שתקו.
הדיילת חלפה ביניהם עם עגלת קפה.
Coffee or tea?”"
Coffee" " אמרו שניהם יחד – ואז הביטו אחד בשני.
“לפחות בזה אנחנו מסכימים,” מלמל הישראלי.
“רק הפעם,” השיב לוקה, “רק הפעם.”
הם לגמו קפה בשקט, כל אחד עם מחשבותיו – שני אנשים עם עולמות שונים מאחוריהם.
***
06:00 בבוקר בדיוק.
לא 05:59, לא 06:01
06:00 בדיוק.
לוקה שטראוס התעורר בבת אחת, כאילו מישהו לחץ לו על כפתור ההפעלה.
הוא קם, גיהץ את החולצה (שוב), התלבש, סידר את הכרית, בדק שהנעליים עומדות זו לצד זו בזווית
של תשעים מעלות – ועמד מול המראה.
“מוכן.” אמר לעצמו, כמו מפקד טקס בגרמניה הישנה.
אחרי עשר דקות, עדיין לא נשמע צלצול טלפון.

אחרי עשרים, גם לא.
בשש ורבע הוא ירד ללובי.
פקיד הקבלה המצרי, גבר רזה עם שפם דק וחיוך שמח, הרים אליו עיניים מהעיתון.
“בוקר טוב, מיסטר!”
“בוקר טוב,” ענה לוקה בנימוס קפוא. “אתה יודע אולי איך מגיעים לאתר החפירות?”
“אה, כן, אתר! מאוד מפורסם!”
“יופי. איך מגיעים לשם?”
“פשוט מאוד, אתה יוצא שמאלה, אחר כך ימינה, אחר כך שואל את האיש עם החמור.”
“האיש עם החמור…” לוקה עצר לרגע. “זו תחנה או מקצוע?”
“כן,” חייך הפקיד בשביעות רצון.
לוקה הנהן לאט. “שיח חרשים.” מלמל לעצמו ויצא החוצה.
השמש כבר עלתה והאוויר היה סמיך מאבק וחום.
ואכן, אחרי כמה מאות מטרים – עמד לו גבר ליד חמור, בדיוק כפי שתואר.
“סליחה,” פנה אליו לוקה, “אתה יודע אולי איך מגיעים לאתר החפירות?”
הגבר חייך חיוך רחב שחשף שן אחת בודדה.
“אהלן! אתה רוצה לרכב על חמור?”
“לא, לא, אתר חפירות.”
“אה! אתה חופר?”
“כן.”
“טוב מאוד! אני גם חופר – בחיים שלי!”
“לא, לא, אני חוקר.”
“חוקר? אה, אתה עשיר!”
“לא בדיוק.”
“אז למה אתה חופר?”
“כי זה מה שאני עושה.”
“טוב מאוד. תמשיך ישר – או אולי שמאלה. תלוי מי אתה שואל.”
לוקה עצם עיניים ונשם עמוק. “שיחה אינטלקטואלית במיוחד,” אמר לעצמו והמשיך ללכת.
אחרי ארבעים דקות הליכה בשמש הקהירית, הוא הגיע לשטח חולי רחב ידיים.
כמה אוהלים לבנים, ערימות חול, וצל של עץ בודד.
שלט מאולתר נעץ באדמה:
PROJECT NUN – כניסה למורשים בלבד.
“כנראה שאני לא ‘מורשה בלבד’,” אמר לוקה בקול יבש, והתיישב על סלע.

חלפה שעה.

שום דבר.
לא רכב, לא קול, לא ישראלי.
“נהדר,” מלמל לעצמו, “נראה שמישהו עבד עליי. אולי זו הייתה אמורה להיות בדיחה בינלאומית –
הגרמני שחיפש את היהודים במדבר.”
הוא רשם במוחו:
“יום ראשון במצרים. שעה 07:45. המשלחת לא הגיעה. אני מתחיל לפתח אמפתיה לפרעה – גם
הוא כנראה חיכה ליהודים והם איחרו.”
בשעה 09:00 בדיוק, נשמע מרחוק רעש של מנוע מתנשף.
רכב ג’יפ ישן התקרב, מאובק עד כאב, ועליו מתנופף דגל ישראל קטן ששרד בקושי את הדרך.
מתוכו קפצו ארבעה בחורים צעירים בקולות שללוקה נשמעו כברקים ורעמים, ומה שהתפרש אצל
הישראלים כלחישות מהוסות, ללוקה היה נראה כאילו הגיעו לטיול ולא לחפירה ארכיאולוגית.
“היי!” זרק אחד. “אתה לוקה, נכון?”
“כנראה,” ענה לוקה בקרירות. “לפחות הייתי, עד שהתייבשתי פה מחוסר נוכחותכם.”
“וואי, סורי, היה בלאגן עם הקפה – נגמר החלב.”
“חלב,” חזר לוקה באיטיות. “בגרמניה זה היה נחשב למצב חירום.”
“עזוב, הבאנו לך גם כוס.”
הוא לקח לגימה – והפרצוף שלו התעקם מיד.
“מה זה?”
“קפה שחור,” אמר אחד מהם בגאווה. “מקומי. בלי סוכר, נגמר.”
“ברור,” אמר לוקה והגיש בגועל את הכוס אל הישראלי. “גם הסבל שלי נגמר, אני רואה.”.
הם התגלגלו מצחוק.
“תשמע, אתה צריך להתרגל לקצב שלנו,” אמר המוביל.
“קצב?” לוקה הרים גבה. “בגרמניה לזה קוראים כאוס מתון.”
“אה, אנחנו לא מאחרים,” אמר השני. “אנחנו פשוט מגיעים מאוחר.”
“הבדל תרבותי מרתק,” אמר לוקה. “אני מניח שזה גם מופיע בספרי ההיסטוריה שלכם תחת ‘הבלגן
הקדוש’.”
“בדיוק!” צחקו הישראלים. “ברוך הבא לצוות, לוקה. אתה שלנו עכשיו.”
“כן,” מלמל לוקה לעצמו, “אבל אני עדיין לא יודע אם זה עונש או קידום.”
כשהם החלו לפרוק ציוד, הוא הביט בהם בחצי ייאוש, חצי סקרנות.
אחד ניסה לפתוח אוהל הפוך, השני אכל בורקס באמצע המדבר, השלישי הפעיל מוזיקה רועשת
מהרמקול, והרביעי כבר התווכח עם הנהג המצרי על מחיר שלא סוכם.

“זה,” אמר לוקה לעצמו באנחת סיפוק עייפה “כנראה מה שקורה כשכוח הרצון מתנגש עם מזג
מזרח־תיכוני."

פרק 11

השמש ירדה על החולות בצבע נחושת עתיקה.
לוקה צעד עם שיירת הצוות הישראלי לעבר המלון הקהירי.
האור הרך של בין הערביים הקפיא רגעים של שקט נדיר.
הישראלים סביבו — חמישה במספר — דיברו ביניהם בטון נמוך.
החוצניקים – אחד איטלקי מוזר, אחד צרפתי מסוגנן, והוא הגרמני היחיד הלכו בדממה נימוסית.
הישראלים לא יצרו את הרעש שדמיין, אלא שיח שקט, כמעט מדעי:
דיון על שכבות הסדימנט, על טכניקות חפירה ועל מיתוסים מצריים.
“אז אתה בעצם מגרמניה,” אמר אחד מהם, בחור כהה עיניים ומתולתל שיער בשם עומרי, לפני כן
הוא הזדהה כראש הצוות.
הוא דיבר בנחת, מבטו יציב. “לא ציפיתי שתהיה גרמני שמדבר אנגלית כל כך טוב.”
“אני לא מדבר אנגלית,” ענה לוקה. “אני מדבר מדע.”
עומרי חייך קלות. “נשמע כמעט אותו דבר — רק בלי רגש.”
“רגש זה משתנה לא יציב,” השיב לוקה.
“לפעמים הוא דווקא מה שמייצב,” אמר עומרי.
שקט קצר נפל ביניהם.
לוקה הביט בצעיר הישראלי —
לא היה בו דבר מהקריקטורה של “הישראלי הצעקני”.
הוא היה שקול, ממוקד, נושא בתוכו שקט אחר.
***
במלון “ניל פאלאס”, ישבו כולם בלובי אחרי יום עבודה מתיש.
הקפה היה חזק מדי, המזגן חלש מדי, והפסנתר בפינה – מושך מדי.
לוקה עיין במחברת השדה שלו כשצלצול טלפון רך פילח את האוויר.
על המסך: Mutter. (אמא – גרמנית)
הוא נאנח, קם מהכורסה וענה.
“שלום, אמא.”
“לוקה, אתה אוכל טוב? אתה ישן בכלל? המקום הזה בטוח?”
“כן, אמא.”
“ואיך הם, הישראלים האלה?”
“בסדר. הם לא נובחים או טורפים, אם לזה התכוונת.”
“תדבר בנימוס לוקה." אמרה באיפוק גרמני מושלם.

“אני תמיד מנומס.”
“אל תדבר כך, לוקה.”
“טוב תודיעי שאני בסדר, מממש את עצמי ונהנה יותר מלהיות עורך דין, להתראות.”
כמה מהחברה בלובי שמעו אותו מדבר.
אחד מהם זרק לו: “מה זה, אתה מדבר ככה לאמא שלך?”
באותו רגע, טלפון אחר צלצל — אחד הצעירים ענה,
“היי אמא! כן, בטח שאכלתי אל תדאגי, אני שותה מים כן, כן, גם אני מתגעגע, תמסרי לאבא ליוני
לרונה ליוסי ולרומי שאני מתגעגע לכולם.”
כולם חייכו. לוקה הביט בו — מבולבל, כמעט נבוך.

השעה כבר הייתה כמעט אחת־עשרה.
עומרי הביט לעבר הפסנתר שבפינת הלובי, הביט בלוקה.
“אתה באמת מנגן כמו שכתבת בקורות חיים?”
“כן,” ענה לוקה בפשטות. “ואתה?”
עומרי הנהן. “טיפה, למדתי מאחד הטובים בישראל.”
“רוצה לבדוק?” שאל לוקה בשחצנות של המנצח הווירטואוזי של לפני שלוש שנים.
“כן.” עומרי השיב בפשטות ישראלית.
הם התיישבו זה לצד זה, כל אחד מהעבר השני של הפסנתר.
הלובי השתתק. גם הקבוצה שלהם הביטה בסקרנות, זו הייתה תחרות בלתי מוכרזת בין ישראל -
לגרמניה.
עומרי התחיל — “Etude No.12” " של שופן.
האצבעות שלו היו מהירות, יציבות, מלאות תחושת חיים.
הנגינה שלו הייתה מדויקת כמו של לוקה,
אבל בה הייתה נשמה אמיתית.
כשסיים, לוקה הנהן קלות.
“טוב מאוד,” אמר, בלי טיפה של ציניות.
“קדימה, תורך.,” ענה עומרי.
לוקה הניח את ידיו על הקלידים,
וניגן את “"Mephisto Waltz” של ליסט.
הצלילים נצצו באוויר —
דיוק מתמטי עם ניצוץ פראי שהפך את היצירה לשל לוקה.
כשסיים, השקט היה מוחלט.

הישראלים הביטו בו בפה פעור שנותר עוד מהיצירה של עומרי, ועומרי רק חייך.
רועי, אחד מאנשי הצוות, גיחך בעברית: "רק לי זה נשמע בדיוק אותו דבר כמו לדוד משה היתה
פרה...?"
כולם חייכו בצחוק עליז.
לוקה שאל באיטיות: "סליחה?"
עומרי גישר באנגלית מנצנצת: " רועי אמר שהיצירה שלך הייתה יכולה להיכתב לדורות בספרי
ההיסטוריה".
לוקה חייך.
***
הלילה ירד על קהיר.
מלון “ניל פאלאס” שקע בשקט דביק של חום, מזגנים גונחים ממאמץ.
האור במסדרונות ריצד כמו נר חלש.
דלת אחת בקומה השלישית ננעלה מבפנים, וצללים נעו בפנים.
בחדר, חמשת הישראלים ישבו סביב שולחן נמוך,
הווילונות סגורים, האור היחיד היה – מנורת לילה קטנה שהחליפה צבעים איטיים.
המזוודות הפתוחות נראו כתיקי ציוד רגילים,
אבל בין שכבות הבגדים הסתתרו מכשירים שחורים קטנים,
קטנים ומדויקים מדי בשביל חפירה ארכיאולוגית.
עומרי נשען אחורה בכיסא, קולה של מכונת הקפה הקטנה מילא את החדר.
“כולם ישנים?” שאל.
“כולם,” ענה רועי – ממוצע, מצח גבוה מעט מקומט ושיער חלק מדורג. “כולל החוצניקים. הגרמני
בחדר שלו, האיטלקי והצרפתי שתו חצי בקבוק ונרדמו.”
“מצוין,” אמר עומרי. “תתחיל להפעיל את הקליטה.”
השלישי, ניק, בחור גבוה עם משקפיים דקים, הוציא לוח מתכת קטן, הניח אותו על השולחן.
מסך כחול ריצד, קווים עולים ויורדים.
“תחנת הרקע בקהיר פתחה שידור חדש,” אמר. “כנראה משהו עם הצבא. לא קוד מוכר.”
עומרי שתק רגע, הביט במסך.
“הם התחילו להצפין בתדר אחר. זה לא דומה לשום דבר אזרחי.”
“יכול להיות ניסוי.”
“ניסוי לא נמשך שלושה לילות רצוף.”
השקט היה סמיך. רק רעש המזגן הדהד.
“תראה,” אמר עומרי לבסוף, “אנחנו פה רשמית כצוות ארכיאולוגי.
עדיין לא יודעים אם זה באמת מה שאנחנו חושבים,

אבל אם הם עובדים על מה שדיווחו מהמודיעין –
מדובר לא בחפירה מצרית, אלא בפרויקט צבאי מתחת לאדמה.”
רועי חייך במרירות. “כלומר – אנחנו חופרים, אבל לא באדמה שלהם.”
“בדיוק,” השיב עומרי.
“ומה עם הגרמני?”
“הוא חכם מדי בשביל להיות רק מתנדב. אבל הוא לא יודע עלינו כלום. תמשיכו לתת לו להרגיש
חוקר. אם יתקרב יותר מדי – נדע איך לעצור את זה.”
הבחור עם המשקפיים הרים את הראש.
“יש סיכוי שהוא בכלל נכנס לכאן במקרה, אתה יודע, הוא ארכיאולוג.”
“במקרה שמתי לב” עומרי גיחך. “גם הצרפתי והאיטלקי, חיבים סיפור כיסוי. חשבתי שליהקו אותי
לאנשים חושבים. זה מה שקורה כשמכינים למפקד קפה קר.”
האור ריצד שוב.
בחוץ, קרן של מכונית חלפה על קיר המלון ויצרה לרגע צללים של חמישה אנשים מתכופפים מתחת
שולחן.
“אם מה שאנחנו חושבים נכון,” אמר עומרי, “אז בעוד יומיים הם ינסו להעביר את המכולה דרומה.
משם, כבר לא נוכל לעקוב.”
“אז מה עושים?”
עומרי הביט בהם בשלווה. “נרד לבדוק את זה בעצמנו. הלילה.”
הוא קם, סגר את המחשב הנייד, קיפל את הציוד בתנועה מהירה.
“זכרו – אנחנו לא ארכיאולוגים, לא חוקרים, ולא תיירים.
אבל מחר בבוקר, כשישאלו אותנו,
נגיד שמצאנו ‘שברי קדרות מהמאה ה־18 לפני הספירה’.”
הם חייכו חיוך קצר, חיוך של אנשים שיודעים לשקר יפה מאוד כשצריך.
עומרי כיבה את האור.
רק הנקודה הירוקה על מכשיר ההאזנה נשארה בוהקת בחושך.
***
השמש של קהיר עלתה בלי רחמים.
החול היה כמעט לבן מרוב אור, והאוויר כבר בער בשעה שמונה בבוקר.
הישראלים גררו את עצמם החוצה מהמלון – עייפים, חצי ישנים, חלקם עם קפה ביד וחלקם פשוט
נגררים על מצב אוטומטי.
הצרפתי והאיטלקי פטפטו בסערה מאד נימוסית.
לוקה, לבוש חולצה לבנה מגוהצת מדי, נראה רענן להחריד.
הוא הביט סביבם בפליאה:

“איך זה ייתכן? אתם נכנסתם לישון אתמול עוד לפני שתיים עשרה, ואתם נראים כמו אחרי שלושה
לילות בלי שינה.”
עומרי פיהק, הביט בו מהצד:
“אנחנו פשוט רגילים לקפה גרוע יותר, זה הכול.”
“אה,” לוקה חייך, “בגרמניה קוראים לזה שקר תרבותי.”
“אצלנו קוראים לזה בוקר.” עומרי סינן ומשך את הכובע על עיניו.
בשטח החפירה, שנמצא כשעה נסיעה מקהיר, השמש כבר טיפסה לגובה מסחרר.
הלוקיישן נראה כמו כלום מוחלט – סלעים, חצץ, כמה אוהלים, ותחושה כללית שאתה באמצע כלום.
אבל הם נכנסו לפעולה מיידית:
תיקיות, מדידות, מצלמות, שריטות על דפים, וכוסות קפה שהופיעו משום מקום.
לוקה, שהתלהבותו רק גברה עם כל גרגר חול חדש, צילם, שרטט, מדד, ותיעד כל אבן כאילו מדובר
בממצא משנה־היסטוריה.
“ברצינות,” אמר אחד הישראלים, בחור נמוך בשם נתי, “זה סתם גוש חול.”
“כל דבר מתחיל בחול, ואם אתה גם מאמין אז גם אתה נוצרת מחול.” ענה לוקה ברצינות קפואה.
“ככה גם המדינה שלנו התחילה,” זרק רועי מהצד.
כולם צחקו – חוץ מלוקה, שרשם לעצמו משהו בפנקס.
כעבור שעתיים, בדיוק כשהחום הגיע לשלב שבו אפילו הזבובים מתייאשים, נשמע קול.
“היי! משהו פה זוהר!”
כולם התקרבו. אחד מהפועלים המקומיים הצביע על גוש אדמה לח, ומתוכו בצבץ משהו דק, מבריק
מעט.
לוקה כרע מייד על ברכיו, כמו ילד מול מתנה.
הוא שלף בעדינות את הגוש, ניקה ממנו את האבק, והביט.
זה היה חרס. ישן, עקום, ועליו חרותים סימנים שנראו כמעין כתב קדום – קווים וציורים מעוגלים.
הישראלים הסתכלו עליו, ואז אחד מהם אמר בשקט:
“זה אמיתי.”
השני הוסיף: “וזה לא מהמקום הזה בכלל.”
לוקה החזיק את החרס בידיים, חיוך ראשון מזה חודשים עלה על פניו.
“תראו את זה…” אמר בהתרגשות. “הצורה, הזווית, הסטייה במרחק בין הסמלים – זה שונה
מהכלים המצריים. זה… זה כנראה מהמאה השלישית לפני הספירה!”
“כלומר?” שאל ניק.
“כלומר,” אמר לוקה, “או שזה זיוף מושלם… או שמישהו כאן טעה טעות של אלפיים שנה.”
הישראלים החליפו מבטים מהירים.
אחד מהם אמר בקול יבש: “מה הסיכוי שזה פשוט מכסה של סיר?”

לוקה הביט בו, עיניו ננעצו בו במבט חצי־קר, חצי־משועשע.
לאחר כמה דקות, החפץ הונח בקופסה שקופה, מתויגת בזהירות.
“נשלח את זה למעבדה,” אמר עומרי, “נראה מה יגידו.”
“זה שלי,” מלמל לוקה. “אני מתכוון… התגלית שלי.”
“ברור, אמאל'ה,” חייך עומרי, “אנחנו רק נעשה לו בדיקת דם קטנה.”
לקראת הצהריים, כשהשמש עשתה מהשמים תנור, כולם התיישבו בצל של האוהל לבדוק תצלומים.
לוקה החזיק את המחברת שלו ביד, מצייר את הסמלים שעל החרס.
ניק הביט במחברת ואמר: “אתה יודע, יש בך משהו יהודי כזה.”
לוקה הרים גבה. “יהודי?”
“כן. אתה יודע… דרך חשיבה, תווי פנים, משהו כזה.”
לוקה שחרר באדישות: "אבל אני דומה לאבא שלי."
ניק שאל בפליאה: "למה אתה מתכוון?".
לוקה סינן: "עלית עליי, אמא שלי יהודייה, ואבא שלי לא."
כל הישראלים הביטו בו בהלם, רק רועי טפח לו על השכם ואמר בהתלהבות: "אהה, אז עכשיו אתה
משלנו גם!".
לוקה אנפף ביהירות: "מה הייתי לפני כן?"
ניק נסה לסדר את המידע החדש שנפל עליו: "רגע, אז לפי היהדות אתה יהודי, נכון?".
לוקה חייך יבש: “ בתור מה אתה שואל אותי? אם הייתי מאמין באגדות, הייתי בונה לי בית ממתקים
באמצע המדבר.”
“אל תדאג,” אמר עומרי, “יש פה מספיק חול כדי לתבל גם את זה.”
אחר הצהריים, הם חזרו למלון.
הישראלים נפלו שדודים על המיטות.
לוקה, שוב, התפלא. “איך אתם עייפים כל כך?”
“זה נקרא מזרח תיכון,” מלמל נתי, “פה העייפות מתחילה כבר מהשמש.”
“אה, בגרמניה,” אמר לוקה, “היא מתחילה מהאנשים.”
בערב, אחרי מקלחת מהירה, כולם ירדו ללובי עם המחברות.
האוויר היה קריר, המוזיקה הקלאסית שקטה, וברקע עמד פסנתר כנף שחור מבריק.
עומרי ניגש אליו ראשון, הניח יד על הקלידים, וניגן כמה אקורדים מדויקים.
“לא רע,” אמר לוקה, “יש לך אוזן.”
“ולך יש פה,” ענה עומרי, “אבל בוא נראה שוב מה אתה שווה.”
הישראלים ליהגו בקולי קולות.
לוקה התיישב, פרק את אצבעותיו בתנועה של נגן מקצועי.
“מה ננגן?”

“משהו גרמני,” אמר עומרי.
“מה למשל? בטהובן?”
“משהו קצת יותר מודרני.”
“אתה בטוח? כי כשגרמני שואל ‘אתה בטוח’, זה בדרך כלל נגמר במלחמה.”
כולם צחקו.
באותו לילה עלה לוקה לישון עם תחושת סיפוק אמיתית, הוא הראה לכולם שלוקה שטראוס, הצעיר
המרדן יכל גם יכל במקצוע בו בחר.
כל הלילה הוא חלם על חרסים.


אשמח להארות והערות, תודה לכל מי שקראה עד עכשיו ותמשיך לקרוא

פרק 12
השעה הייתה 02:43 בלילה. רחובות קהיר כמעט ריקים, רק מנורות רחוב דועכות ותנועת מכוניות
אקראית שוברת את הדממה.
בקומה השלישית של מלון "ניל סאן", דלת חדר 307 נפתחה חרישית. חמישה גברים בחולצות כהות,
פנים שקטות, עיניים דרוכות.
עומרי עמד ראשון. תנועותיו מדודות, כל מילה שלו נשמעה כאילו הוא מוביל כרגע מינימום מבצע
אנטבה.
“יעד אחד יצא מהדירה ברחוב רעמסס 82. אנחנו ננוע כרגיל, בלי קשר עין בינינו, עד שהוא יגיע
לנקודת המסירה.”
הוא לא הרים את קולו, הוא פקד בדיבור רגיל לחלוטין. וארבעתם הקשיבו.
גבי, לחש: “מה בדיוק הוא נושא?”
עומרי סובב אליו מבט איטי.
“לפי המידע של החברה מ8200 זה מצלמה. זה אמור להגיע לידיים הלא נכונות מחר בבוקר. אנחנו
מונעים את זה הלילה.”
הארבעה הנהנו. דלת החדר נסגרה מאחוריהם, חרישית.
***
החמישה התפצלו, כמתוכנן.
השוק היה מבוך של סמטאות, אור ניאון מהבהב ושורות של דוכנים חצי סגורים.
עומרי התהלך באיטיות, אוזנייה שקופה באוזנו, מביט מדי פעם בצג טלפון פשוט.
היעד – גבר מצרי מבוגר עם תיק עור דק – נכנס לחנות קטנה של ספרים עתיקים.
“נקודה ב' מאושרת,” לחש עומרי כמעט בלי להזיז שפתיים.
ארבעת חבריו כבר עמדו בעמדות צדדיות – אחד מול החנות, השני בקומה שנייה ממול והשניים
האחרים דברו עם מוכר יינות מצרי על יין עתיק.
עומרי התקרב לדוכן כתייר. פתח ספר באנגלית עתיקה, שאל שאלה סתמית בערבית משובחת.
היעד סובב אליו מבט חשדן.
“תייר?”
עומרי חייך. “כן.”
רגע אחד של שקט. ואז רכב שחור נעצר מאחורי החנות.
עומרי הרים עיניו – אותות מוסכמים, כמעט בלתי נראים.
גבי עקב אחרי הנהג, רשם מספר, ושלח ברדיו מוצפן מילה אחת:
“נמצא.”
היעד הבין שמשהו מתקרב. ניסה להסתובב, אבל עומרי חסם את דרכו באלגנטיות.
“אתה לא רוצה להסתבך,” אמר לו ברוגע. “אנחנו רק צריכים לקבל את מה שנמצא לך בדיוק עכשיו
בתיק היפהפה הזה אגב.”

המילים נישאו בשקט כזה, שהשוק כולו כאילו עצר לרגע.
אחרי שניות ארוכות בהן היעד הביט בו בעיניים עגולות כעגל הוא פתח בריצה.
רועי וניק שפטפטו להנאתם על יין עם המוכר הערבי פרצו בריצה שהותירה את המוכר בהלם תרבות.
גבי קפץ מהמעקה שהפריד בין הקומות והשתחל במהירות על צינור פלסטיק עבה.
עומרי הלך לו בשלווה.
רועי שחרר נשיפה חנוקה לתוך האוזניה: "היעד פנה שמאלה."
נתי זגזג בין הדוכנים וכיוון את היעד להיכנס לצומת ללא יציאה.
היעד נעצר בייאוש והסתובב בדממה.
נתי הצמיד את האקדח לרקתו של היעד וסנן בערבית מצרית: "האקדח שלי משחרר קליע כל שלושה
לחיצות, לחצתי כבר פעמיים."
רועי וניק היטיבו את משקפי השמש על עיניהם וחייכו.
עומרי צעד באיטיות מרגיזה.
הוא צקצק בלשונו.
התקרב עוד קצת אל הערבי, בחן אותו מקרוב, מכף רגל ועד ראש, לא מפספס שום מבט ונקודת
תורפה.
"רגיש למשפחה" חשב לעצמו במהירות, הלימודים שלו לא אכזבו.
הוא החל בדיבור לחשני ומרחף: "חבל, סלים. חבל. למה ליסמין ולעלי לסבול למה?".
הוא ידע שילדיו של הבחור יהיו נקודת התורפה האולטימיטיבית.
הוא לא טעה.
הערבי רעד מפחד: "מי אתה? מה אתה רוצה?"
עומרי התקרב עוד מעט ולחש לאוזנו: "אתה יודע מצוין מה אני רוצה, סלים."
סלים רעד בכל גופו: "זה לא קשור אליי, אני רק השליח."
עומרי גיחך והסתכל עליו בכעס: "חבל עליהם, סלים, אני יודע שאתה לא רק השליח. החומר נמצא
אצלך. בלי התחכמויות. תביא לי אותו. אם לא, אחרים ישלמו את המחיר, ואני כבר הזכרתי מי
האחרים."
סלים קמט את מצחו, השתעל פעמיים, ואמר: "טוב אבל שלעולם לא ידעו על זה."
עומרי הנהן, והביט לכיוונו של גבי, שלחש באוזניה: "זה בסדר הכל מוסרט ומוקלט, קח ממנו את
המצלמה."
סלים הגיש את התיק שבידו לעומרי, ועומרי לקח באיטיות את החבילה.
סלים רץ, ונעלם בין הדוכנים.
הם צעדו ונכנסו אל הרכב, ניק התניע אותו והם התחילו לנסוע במהירות גבוהה הרבה יותר מהמותר.
הם נכנסו לחדרם, ופתחו את התיק. המצלמה היתה שם.
עומרי זרק לנתי: "נתי זה עלייך, תמצא את ההסרטות ותשלח לאלה מהיחידה לפענוח, כבר נמאס לי
לקום מוקדם וללכת לחפירות."

נתי פהק בהאשמה גלויה, וחבר את המצלמה למחשב הנייד.
הוא שחרר לאוויר: "אין פה כלום."
עומרי קרא בבוז ממיטתו: "מה חשבת שהם פשוט יתנו לך את זה על מגש של כסף? לשלוח גם אני
יכול, תתחיל לשחזר, יכול להיות שזה בקבצים מוצפנים."
נתי החל לעבוד. ברקע נשמעו נחירותיהם של חבריו לחדר. הוא חבר מספר דיסקים אונקיים למחשב
ועבד. עברו שעתיים, שלוש, עד שהוא החליט לזעוק לחלל החדר: "אין פה כלום!".
עומרי התרומם ממיטתו באנחה: "ידעתי, פשוט ידעתי שאסור היה לי להצטרף למסע המטופש הזה
אתכם, מה כבר עשיתי? סך הכל הגשתי קפה לא חם! בגלל זה להצטרף לטירונים לשחזר כרטיס
זיכרון ממצלמה? המוסד הדרדר ביותר!".
נתי צחקק בשקט.
עומרי התיישב מול המחשב, שפשף את עיניו, גרד את שיערו, פיהק ודרש: "תכין לי כוס קפה חזק
רותח. אבל שיהיה רותח."
לאחר שתי דקות הקפה הוגש לידיו, והוא התחיל לעבוד, עברו עוד מספר שעות עד שהוא קמט את
מצחו ואמר: "ממש מוזר."
נתי הנהן בראשו באיטיות לאות ניצחון.
עומרי חזר ואמר: "זה ממש ממש מוזר."
נתי הביט בו ואמר: "הבנתי, וגם אני לא הצלחתי אבל מה כבר יכול להיות?"
עומרי נשך את שפתיו ופטפט לעצמו: "זה ממש ממש מוזר."
נתי התחיל להתעצבן: "די, עומרי מה ממש מוזר?".
עומרי נשך את אגודלו ואמר: "תקשיב, טירון, צפה ולמד. שחזרתי פה את כל הקבצים שהיו במצלמה,
יש כאן מספר סרטונים, אבל זה לא שתי הסרטונים שאנחנו צריכים. המידע היה ברור, במצלמה
הזאת יש את הסרטונים, אבל הם כאילו התאדו, וזה נראה שהמצלמה האמיתית לא כאן, אולי הוא
החביא אותה במקום אחר והביא לנו מצלמה אחרת."
רועי שהספיק להתעורר, הגיב: "למה לו? הוא לא היה אמור לדעת שנתקוף אותו."
המספרים המשיכו לרצד על המסך. במשקפיו של עומרי השתקף אור כחלחל, וניק העיר בשקט: "
כבר שש וחצי, עוד שעה אנחנו נצטרך לצאת לאתר."
עומרי חרק בכיסא בעצבנות, והמשיך להסתכל על הסרטונים בתוקפנות כאילו הם יפצו את פיהם
ויגלו לו היכן הסרטונים האחרים.
עד שלאחר כחצי שעה צעק: "אאוריקה!"
נתי זינק ממקומו ושאל: "מצאת את הסרטונים?".
עומרי עפעף בעיניו ואמר: "בהתחלה, שחזרתי את הסרטונים, והתוכנה שחזרה אותם עם שמות
חילופיים, עכשיו הצלחתי לשחזר את שמות הסרטונים, ושים לב, יש לך כאן סרטון MVI 0001, לאחר
מכן 0002MVI , אחרי זה 0003MVI ואחרי כך שים לב 0006 MVI, לאן נעלמו סרטונים מספר
חמש ושש?"
נתי שמט את שפתיו: "אתה באמת גאון, עומרי. אבל מה יהיה עם הסרטונים?".
עומרי פהק: "אני לא יודע צריך לראות איך הם לא משוחזרים, זה איזושהי הצפנה שעוד לא הצלחנו
לעלות עליה."

גבי, שהתעורר מצעקת ה'אאוריקה' של חברו הוסיף: "אולי גם צריך לבדוק את הסרטון שצילמנו
כשתפסנו את סלים".
עומרי הנהן בראשו והפטיר: "אחרי שנחזור מהחפירות, לבינתיים תודיעו לרמס"ד שעדיין האיום חי
וקיים, לא שחזרנו את הסרטונים וכרגע אנחנו לא יודעים מה תוכניותיהם של המצרים".
"העיקר שהכל התבצע בצורה חלקה, ולא היה אחרינו אף אחד" ניק העיר בשקט.
הדבר היחיד שהם לא ידעו היה, שלוקה שטראוס התלווה אליהם במסעם הלילה.
הוא הביט בהלם במרדף אחרי סלים והצטרף אליהם בריצה, צללים רודפים צללים, נשימות חותכות
את האוויר הלח.
לוקה נשאר מאחור, ליבו הלם. הוא לא הבין מה ראה בדיוק, אבל זה היה מתואם מדי כדי להיות
סתם.
***

לוקה לא ישן דקה. הוא ראה אותם כשהם חוזרים לפנות בוקר, רגועים, אפילו מחויכים קלות.
כאילו יצאו לטיול לילה ולא למרדף מתוח.
בבוקר, בארוחת הבוקר, לוקה שאל כבדרך אגב:
“ישנתם טוב הלילה?”
עומרי הרים את עיניו מעל הקפה.
“כמו תינוק.”
אחד החברים הוסיף: “לא זוכר מתי ישנתי כל כך עמוק.”
חמישתם חייכו.
לוקה הרגיש צמרמורת.
משהו לא הסתדר.
אף אחד מהם לא נראה עייף.
הוא הסתכל על עומרי – פניו שלוות, עיניו שקטות, כל תנועה שלו מדויקת.
איך אפשר להיות כל כך רגוע אחרי לילה כזה?
הוא לא ידע להסביר למה, אבל באותו רגע – עומרי הפך מבחינתו לתעלומה אמיתית.
***
לאחר מספר ימים:
האור בקהיר פילח את החדר. קרני שמש ננעצו באלכסון דרך התריסים המאובקים.
לוקה התהפך במיטה, עיניו חצי פקוחות. הראש כבד, הגוף עייף. הוא ידע שהוא לא באמת חולה,
אבל זו הדרך היחידה לנשום רגע.
דפיקה קצרה על הדלת נשמעה, הוא פתח את הדלת, ואחד הישראלים הציץ פנימה:
“קמים? עשר דקות ויורדים.”
לוקה חייך חיוך חיוור. “אני… לא מרגיש כל כך טוב היום. אולי משהו שאכלתי.”

הישראלי הביט בו בחשד קל, אך משך בכתפיו. “בסדר. תנוח.”
הם יצאו. הדלת נסגרה.
הרעש במסדרון הלך ודעך – ואז נעלם.
הוא חיכה עוד עשר דקות.
שתיקה.
לוקה קם, ניגש לדלת, הצמיד את האוזן. כלום.
נשם עמוק, סידר את חולצתו, ויצא.
המסדרון היה ריק.
הוא הלך בצעדים זהירים עד לדלת החדר שלהם – 307.
ניסה את הידית. נעול.
הביט סביבו. פקידת ניקיון הופיעה עם עגלה.
“סליחה,” אמר באנגלית, “אני… חבר שלהם. שכחתי אצלם משהו קטן.”
היא משכה בכתפיה, שלפה מפתח מאסטר ופתחה לו את הדלת בלי עניין.
הוא נכנס בשקט.
החדר היה חשוך. ריח חזק של קפה שחור באוויר.
על השולחן – מפות של סיני, תיקיות עם שמות באנגלית, ומחשב נייד פתוח למחצה.
לוקה התקדם בצעדים חרישיים, עיניו נמשכו אל מסמך פתוח על המסך.
כותרת באנגלית:
“Operational Clearance – Team O.R.M.I.”
הוא התקרב, קרא שורה אחת – ואז שמע קול מאחוריו.
“מעניין אותי מה אתה מחפש שם, פרופסור שטראוס.”
לוקה קפא.
הסתובב.
עומרי עמד בפתח החדר, פנים שלוות, ראש מוטה מעט לצידו השמאלי. חולצתו מקופלת, יד אחת
בכיס.
“לא חשבתי שככה גרמנים פורצים לחדרים,” אמר בקול נמוך.
חיוך דק, כמעט מנומס, על שפתיו.
לוקה ניסה להחזיר נשימה.
“אני… אה… חשבתי ששכחתי פה את הספר שלי. שחור, כריכה עבה…”
עומרי הרים גבה.
“באמת? אז איך זה שבמקרה נגעת במחשב שלי?”
לוקה גמגם. “אה… ראיתי שהוא פתוח… לא רציתי שייכבה או משהו, אני ממש מתנצל…”

עומרי התקרב צעד אחד.
“מרתק,” אמר ביובש. “ובכל זאת, אני מעדיף שתשאיר את המחשבים שלי למי שכותב את
המסמכים, לא למי שקורא אותם.”
החדר היה דומם.
רק רעש המזגן נשמע.
לוקה חייך חיוך מאולץ.
“נראה לי שהספר לא פה.”
“נראה לי גם,” השיב עומרי, בלי להסיר ממנו את מבטו.
הוא פסע אחורה, עבר ליד לוקה ופתח את הדלת.
“תנוח, פרופסור גרמני. מחר תרגיש טוב יותר, נכון?”
“נ… נכון.”
הדלת נסגרה מאחוריו בקליק רך.
לוקה עמד במסדרון, לבו דופק בקצב שלא הכיר.
הוא ידע – הוא יצא מזה, אבל בקושי.
בחדר מאחוריו, עומרי הביט עוד רגע על הדלת, לגם לגימה מהקפה הקר, ולחש לעצמו:
“הוא חכם מדי בשביל מתנדב.”
***
השמש של קהיר שוב צרבה.
שולחן ארוחת הצהריים במלון התמלא בביצים קשות, חלה לבנה וקפה מר.
הישראלים התיישבו זה לצד זה, צוחקים ביניהם בלחישות. האיטלקי והצרפתי ישבו בצידי השולחן
ולגמו כוסות מים. לוקה הצטרף באיחור, לבוש למופת, עיניו חצי סגורות מעייפות.
עומרי הרים אליו את מבטו.
“קם על הרגליים? שמענו שאתה לא מרגיש ממש טוב.”
“כן,” ענה לוקה בטון קריר. “קצת עייפות. אני לא רגיל לאוויר הזה.”
“אה,” אמר עומרי, “אוויר מצרים כבד. לוקח זמן להתרגל אליו. לא כל אחד מצליח לנשום פה בקלות.”
הוא חייך חיוך דק, כמעט בלתי נראה.
לוקה הרגיש שזו לא סתם הערה.
“אני דווקא מסתדר לא רע עם חוסר אוויר,” השיב בעוקצנות. “לפעמים שקט מדי, דווקא זה מה
שמפריע לי.”
השולחן השתתק.
הישראלים המשיכו לאכול, כאילו כלום לא קרה.
רק מבט אחד קצר בין עומרי ללוקה הספיק להבין – הם משחקים.
כל אחד בשלווה שלו, כל אחד מנסה לקרוא את השני בלי מילים.