פורים תכלס' - מה נשתנה הפורים הזה מכל שנה?!

אברם, ת' בא?
שלמה שרך את נעליו במרץ וחיכה לחבירו בפתח הישיבה.
שניה כפרה, צעק אברם מעם הדלת הפתוחה.
בינתיים בחן שלמה את תכולת השקית שקיבל זה עתה מהת"תניק, דף עם כתובות שבדלתותיהם לא דופקים, אלו התורמים ה'שמנים' שמחכים ליום הפורים עצמו, פנקס קבלות מתפורר, חבילת טישיו ובקבוק קולה קטן.
למה בקבוק קולה במוצאי שבת? לא הצליח שלמה להבין.

יאללה יצאנו? צנח אברם לידו כעבור דקותיים, יצאנו.
הם יצאו אל הרוח שפרעה את שערם ובכל כמה שניות מצאו עצמם מטיבים את הכובע לראשם, לאחר כברת דרך, הם הגיעו אל הרחוב 'שלהם', בחדוות מרץ הם הסתערו על הבניין הראשון שבלע אותם אל תוכו.
עלו עד הקומה למעלה, חיכו 2 דקות להירגע מההתנשפויות, גילו שיש מעלית, הסתפקו בדיעבד האם היו מותרים לעלות בה.

2 דפיקות מהוססות על הדלת הראשונה,
לא פותחים,
אברם הגביר את עוצמת הדפיקות, עברה דקה ושום רחש אינו נשמע והם נשמטו אל הדלת השניה, הדלת נפתחה כבר אחרי דפיקה אחת אך באותו הרגע נפתחה גם הדלת הראשונה.
שלמה ואברם מצאו עצמם מתפצלים ומתגמגמים לבעלי הבית על הת"ת ומעלתו ומעלת הישיבה ורבניה ותלמידיה, אחד קיבל שקל, השני שתיים.

ירדו הם שתיים שתיים את המדרגות לקומה השלישית, המרץ עדיין אחז בהם, דפיקה נמרצת על הדלת, נפתחת, ילדה בת 3 מתולתלת עם עיני דבש ענקיות מביטה בהם, 'מה אתם רוצים?'
אפשר בבקשה את אבא או אמא? שאל שלמה,
אימממאאאאאאאאאא! בחורים רוצים אותך!
האמא נחפזה אל הדלת מוחה שאריות בצק באצבעותיה ועיניה מביטות בשאלה,
אנחנו אוספים כסף לת"ת של ישיבת באר י... לא הספיק שלמה להשלים את המשפט כשהאמא קראה בגיל: 'הוו! ציפי! את רוצה לקיים מצוות צדקה לבחורים הצדיקים??
בטח! זינקה באושר הילדה וחזרה אחרי רגע עם ארנק וורוד מינימאוס ורוקנה אל ידיהם ברעש צרור עשרות אגורות, 'ציפי מחכה כבר המון זמן לקיים את מצוות צדקה לעניים!' אמרה האמא בהתרגשות כשהיא כמעט דומעת, 'תזכו למצוות!' סיימה וסגרה את הדלת.

אברם דפק על הדלת השניה, דלת העץ המתקלפת השמיעה צליל עמום והוא נאלץ להפעיל את שרירי אצבעותיו בשביל שדפיקותיו יפיקו קול, אחרי כמה רגעים נפתחה הדלת בידי אברך צעיר שסלוטייפ נכרך במשקפיו.
מאיזו ישיבה אתם?
אנחנו מישיבת באר יצחק של הרב ת...
כן כן בטח שמעתי על הישיבה, דוד שלי למד שם אולי אתם מכירים אותו, אמר בנשימה אחת,
איך קוראים לו? שאל אברם,
אאההממ נדמה לי שבישיבה כינו אותו ברוכי, ברוכי כהן, אתם מכירים?
אממממ, לא כל כך, השיב אברם, הוא לומד בישיבה עכשיו?
האא, לא, הוא התחתן מזמן, הוא נכנס לישיבה בתשנ"ו, אבל הוא הגיע לפני שנתיים לשיחה של ראש הישיבה, חשבתי אולי תכירו אותו...
למעיישה, מי הרבנים היום בישיבה? מה המצב מבחינת שטייגען? כמה בחורים אתם בישיבה? מי מוסר שיעורים לשיעור ב'? מה עשיתם במלחמה עם איראן? איך אתם מסתדרים עם הגיוס? מה המצב בשישי שבת?
השיבו לו אברם ושלמה מה שהשיבו ומשיצתה שעה, הבחין האברך במעט מקוצר רוחם ואמר: 'בטח אתם צריכים לעבור בעוד בתים ואני חלילה מעכב אתכם, שניה אני אבדוק מה יש לי לתת.
הוא נעלם בחלל הבית האפל וחזר כעבור דקה מוריק לידיהם 4 שקלים וכשפניו זורחות הוא מציין: 'לכל הישיבות אני נותן רק שקל!'...
בפחי נפש ירדו שלמה ואברם אל הקומה השניה.

בדלת הראשונה פתחה להם אשה ששלושה ילדים תחובים בסינרה,
אנחנו אוספים לת"ת של ישיב...
רגע אני לא שומעת! שלוימי! תרד בבקשה מהסינר של אמא! כן, מה רציתם?
אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הא, בעלי לא בבית, תחכו עוד שעה הוא חוזר.
שלמה גלגל עיניו ביאוש, טוב תודה, תזכו למצוות.
רגע לא שמעתי, דבורי! תפסיקי לצרוח ותעזבי את הקערה!!! כן, מה אמרתם?
תודה, תזכו למצוות. קיצר שלמה.

בדלת השניה אין קול ואין עונה ואחרי דקתיים הם התיאשו וירדו לקומה הראשונה.
בדלת הראשונה פתח להם אמריקאי חייכן.
שלמה מיד אמר- שבוע טוב אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הוו הא! באר יצחק אני לא להכיר. זה ישיבה טוב? יש שם רבנים גדולים? זה ישיבה של רב הירש?
שלמה התבלבל, לא, זו ישיבה בטלזסטון של הרב מנשה אביעזרי.
הוו! זה רב אני לא להכיר! למה אתם אוספים בישיבה?
אנחנו אוספים לת"ת, זה עוזר לחתנים.
הווו! אתם חתנים? מזל טוב! מזל טוב! נחמה תביאי את המשקה! יש פה חתנים!
מיד אשתו תחבה לידו בקבוק וויסקי סינגל מאלט יוקרתי והוא מזג לכוסיות.
שלמה הסמיק, 'אנחנו לא חתנים, אנחנו צעירים רק בשיעור ב', אנחנו אוספים לת"ת שזה ארגון שעוזר לחתנים...'
אכזבה פשטה בפניו של האמריקאי, 'אז אתם לא חתנים? חבל... טוב, רגע אני אביא לכם משהו...'
הוא חיטט בכיסו ושלף שטר של 5 דולר.
'שיהיה לכם ברכה והצלחה ותתחתנו מהר!...
אמן הפטירו שניהם בחיוך ובאו לעבור לדלת הבאה כשהאמריקאי קרא ואמר שהדיירים משם טסו לחו"ל.

שלמה ואברם יצאו מהבניין לאוויר הקריר, שלמה הוציא מהשקית את הרשימה שקיבל מהת"תניק ופער את פיו בתדהמה,
'בניין מס' 1: בקומה ראשונה גר מר דליהוט, אמריקאי, נותן בפורים לכל ישיבה 200 דולר - אין לדפוק לפני פורים!!!'.


בסוף הערב חזרו שלמה ואברם לישיבה כשהם מרוטים ומושפלים, בבית הזה לא פתחו, בבית הזה צעקו שנמאס מהבחורים שדופקים, בבית ההוא פטרו אותם בחצי שקל והם חוזרים לישיבה עם ארבעים ומשהו שקלים...

בכניסה לישיבה פוגש המשגיח את פרצופיהם המושפלים, מה קרה אברם ושלמה? למה חשכו פניכם?
פתח שלמה ותיאר את כל הקורות אותם כשאברם מוסיף את מעשה האמריקאי שתרם 5 דולר במקום ה 200 בפורים.
הביט עליהם המשגיח בחיוך ושאל: אתם יודעים למה יצאתם לאסוף כסף?
ענה שלמה: 'כדי שיהיה לת"ת לעזור לחתנים',
'אולי כי כל הפושט יד נותנים לו?' ניסה אברם.
לא ולא, ענה המשגיח, יש ישיבות שמוציאות את הבחורים בפורים לאסוף כדי שלא ישתעממו ויעשו שטויות, אבל אנחנו מקיימים את הוראת המשגיח רבי שלמה וולבה זצוק"ל שאמר שהסיבה שבגינה בני הישיבות יוצאים לאסוף כסף היא כדי שיעברו על הפתחים וירגישו בעצמם איך מרגיש החתן הנזקק שאין לו מספיק כסף לחתונה.
לא משנה הסכום שהצלחתם לאסוף, לא משנה כמה החברים שלכם הצליחו לאסוף.
את המצווה של 'נושא בעול עם חבירו' אתם קיימתם בהידור, ועל כך הערכתי כי רבה! סיים המשגיח.

____________________

טפיפות רגלים נשמעו מאחוריהם והם הופתעו לגלות את האמריקאי מתנשף כולו מגיע לישיבה. 'הווו! הנה אתם! אני מחפש אתכם כבר הרבה זמן! אני רץ אחריכם בכל השכונה! פתאום מצאתי בכיס השני שלי עוד מעות ואני רציתי להביא אותם לחתנים!
האמריקאי שלף 5 שטרות של מאה דולר והגיש אותם לשלמה ואברהם ההמומים.
'תבואו גם בפורים, אני נותן לכל הישיבות!'

המשגיח הוסיף לחייך.

אם אתם חושבים שהכותרת 'המשרד לשידוכים בכפייה' מצחיקה, אז נכון, אתם צודקים, זה באמת התחיל מבדיחה של החברותא שלי,

אבל לתדהמתי הדבר הפך למציאותי מאד, עד להחריד, ואז זה כבר לא היה מצחיק בכלל.

אז נתחיל מההתחלה, קוראים לי אברהמי.

הייתי בחור בישיבה חרדית הנחשבת לאחת מהמובילות בעולם התורה,

בחור מבריק שנחשב להבטחה גדולה... 'אשרי יולדתו'.

רק מה, כשהגעתי לפרק האיש מקדש החלו ה'עיכובים' וכך אני רואה את עצמי חולף על גיל 26 צולח את ה-30 מדלג על 32 וגולש במהירות לכוון ה-34.

שלוש שנים קודם לכן כשהגעתי לסביבות גיל 31 אחרי שכל החברים שלי התחתנו ונשארתי האלטֶר בּוֹחֵר (הבחור המבוגר) האחרון, מהקיבוץ שלי הרגשתי שאני חייב להחליף את הסביבה ובחרתי בכולל הסמוך לביתי, שם הכרתי את החברותא שמואל יוכפז, אברך, בן תורה אמיתי ומֵענטש בלתי שגרתי.

הוא לא הטריד אותי בנושא השידוכים, לא דבר אליי בביקורתיות

ולא ניסה לדחוף לי דברים לא מתאימים.

אבל כשהוא כן התעניין, זה הגיע ממקום אכפתי ואמיתי ובלי 'חפירות' מיותרות.

כל זה היה נכון עד ליום הולדתי ה 34 .

מזל טוב אברהמי, קידם אותי החברותא במאור פנים, "תודה," עניתי לו ביבושת, מעדיף להתעלם מציון היום ה'חשוב' כדי שלא לעורר את הנושא הכאוב.

אבל החברותא שלי לא חשב כך, משהו בי בהשלמה שלי עם המצב, עורר אותו לשנות אסטרטגיה...

"תגיד, עם כמה בחורות נפגשת עד היום?".. הופתעתי מהשאלה.. השתהיתי כמה שניות ועניתי בסביבות 130, התשובה הממה אותו הוא לא ציפה למספר הזה, הסברתי לו, "תראה, נכון שזה נשמע המון, אבל אני נחשב לבחור מצוין ממשפחה מיוחסת, וזה אומר שהייתי בחור מבוקש, התחלתי להיפגש מגיל 23 וקבלתי הרבה מאד הצעות מכל מיני כיוונים, עם השנים זה הלך ופחת אבל במשך 11 שנה אני בוודאי נפגשתי עם לא פחות מ- 130 בחורות."

"אתה צודק." הוא עונה לי, "במחשבה שנייה זה בהחלט הגיוני, אבל אתה יודע מה באמת מדהים אותי בסיפור הזה?...

איך זה יכול להיות?... איך זה יכול להיות? שמבין 130 בחורות שמהצד של הבחורה ביררו עליך טוב, טוב

ומהצד שלך, זה ברור שאמא שלך 'הפכה כל אבן' לפני שנתנה לך אישור להיפגש, ובסך הכל, שני הצדדים ראו שזה מתאים ושיש סיכוי טוב לחתונה

אז פשוט תגיד לי איך זה יכול להיות ש 130 פעם כולם טעו ורק אתה ראית מה שאף אחד לא ראה?!"

מייד אמרתי לו שהיו כמה בחורות ש'הורידו' אותי כבר בפגישה הראשונה או השנייה .."6 בערך" אבל הוא לא הרפה...

"או קיי אברהמי, אז איך זה יכול להיות, ש- 124 פעמים כולם טועים ורק אתה צודק??

התגובה המיידית שלי בד"כ לשאלות האלה הייתה קרירה ומתעלמת

מזמן לימדתי את כולם שאני לא משתף פעולה בנושא הזה

אבל יוכפז, הוא לא כמו אחרים, אמנם במילים שלו הייתה תוכחה, אבל המבט שלו הקרין רק אהבה וחמלה ואני החלטתי לשתף איתו פעולה, הסברתי לו באריכות איך יכול להיות כזה דבר, נתתי לו שש שבע דוגמאות ופרטתי לו את הסיבה לחוסר ההתאמה בכל אחת מהן, הוא הנהן בראשו.

המשכנו בלימוד.

למחרת שוב על ההתחלה יוכפז פונה אליי בדרמטיות ושואל:

"תגיד, אם מישהו היה אומר לך בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שמעכשיו והלאה לא מציעים לך יותר בחורות עד יום מותך ושאתה חייב לבחור! אחת מה-124שכבר נפגשת איתן במי היית בוחר?"

זו הייתה שאלה מכשילה, נבוכתי, לאחר מס' רגעים התעשתי.

"תראה" אמרתי לו "אולי יש איזה אפשרות רחוקה שיכולתי להתפשר על אחת מהן... אולי.. אבל תבין אותי, להתפשר על האישה שאתה מתחתן איתה זה אומר להתפשר גם על הילדים שלך על רמת וסגנון החיים שלך ובעצם להתפשר על האידיש קייט של כל החיים שלך!

ואין שום סיבה שלא לתת אמון בקב"ה שיכול להביא לך את הבחורה שבאמת באמת מתאימה לך, ואני מאמין בו!"

כך סיימתי בדרמטיות, מקווה שדברי ההחלטיים עושים את הרושם הדרוש.

הוא לא ענה לי, המשכנו בלימוד.

למחרת הוא המשיך.. "תראה אותך!... כבר יש לך כמה שערות לבנות!

מייד פרצתי בצחוק.. הוא לא ידע אבל מגיל 30 אני בודק את עצמי מדי פעם במראה והבקר בדיוק הסתכלתי ולא מצאתי אף לא שערה לבנה אחת.

אמרתי לו תבדוק בזכוכית מגדלת ותקבל 10 שקל על כל שערה לבנה שתמצא

הוא חייך המשכנו בלימוד.

למחרת מייד כשהגעתי הוא הסתכל אליי בחיוך רחב ואמר:

"תראה, דברתי עם הראש כולל והחלטנו לפתוח משרד לשידוכים, אבל לא משרד רגיל אלא משרד לשידוכים בכפייה שמיועד לבחורים כמוך ולעוד כל מיני מעוכבים למיניהם.

חייכתי, כבר התרגלתי לחוש ההומור הבריא של החברותא שלי, התיישבתי מולו והקשבתי, מעניין מה הפעם?

יוכפז המשיך "אני והראש כולל מבררים על שלוש בחורות בשבילך, שלוש ולא יותר ואחרי שאנחנו מוודאים ששלשתן מתאימות לך מכל הכיוונים, כל מה שנותר לך הוא להיפגש ולהתחתן עם הראשונה מהן שתמצא חן בעינך."

כמובן ששאלתי, "ואם אף אחת מהן לא תתאים לי, מה עושים?"

"או, זו בדיוק הנקודה!" הוא ענה לי "אין לך אופציה כזו, זו בדיוק המשמעות של משרד לשידוכים בכפייה!" "חה חה חה" צחקתי, למה, מה תעשו לי אם לא אתחתן עם אחת מהן?"

"או! לשאלה הזו, חיכיתי! אתה תפקיד בידינו מראש סכום של 100 אלף ₪ ואז.. אם תואיל בטובך ותתחתן עם אחת מהן הכסף הזה יינתן לך לצרכי החתונה ואם ח"ו לאו , הכסף הזה מייד מועבר לארגון הכנסת כלה."

"חה חה חה יפה, צחקתי, רעיון יפה מאד אבל אני לא נכנס להימור הזה.."

יוכפז הסתכל אליי בעיניו החכמות ואמר

אברהמי 34! אתה כבר בן 34! מתי תתחתן? מתי יהיו לך ילדים?.. מתי תכניס אותם לת"ת? לישיבה? לסמינר? לחופה? תגיד לי אתה רוצה לסיים את החיים שלך רווק, זקן בן שבעים.

עניתי לו "יוכפז! נראה לי שהתבלבלת, אני לא בן שישים וארבע... אני בסך הכל בן שלושים וארבע.

כאן הסתיימה השיחה.. המשכנו ללמוד..



אבל מה שלא ידעתי הוא, שממש באותם הרגעים נכנס לחיי במלא הכוח המשרד לשידוכים בכפייה.

לא, לא המשרד המדומיין של החברותא שלי אלא משרד אחר חזק ואגרסיבי פי כמה וכמה.

שבוע אחרי יום ההולדת שלי התחלתי להרגיש תחושות מוזרות בגופי חולשה שהלכה וגברה וכאבי ראש, אחר כך הופיעו כאבים בכל חלקי הגוף מלווים בחום. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת וגם אמא סברה שזו רק שפעת חזקה במיוחד שאוטוטו חולפת אבל ההחמרה בכאבים שריתקה אותי למיטה וכמעט הפכה אותי משותק.. הכריחה אותנו לפתוח בסדרת בדיקות מפרכת שבסופה הודיעו לי שיש לי את 'המחלה'... סרטן ליפומה של תאי ה-טי, סרטן נדיר וקשה לאבחון...

את ההודעה קיבלתי כשכבר הייתי מאושפז בבית החולים, בתוך כמה שעות מההודעה הפנו אותי בדחיפות לטיפול הכימותרפי הראשון, ואז

חדרה להכרתי המציאות החדשה... הרגשתי איך תהום ענקית נפערת מתחת לרגליי ואני נופל ונופל לתוכה ללא כל יכולת לעצור, כל הבטחון עם ארשת החשיבות העצמית שהיו לי, נשברו והתרסקו לרסיסיי רסיסים...

הרגשתי רק שחור ושחור.

אחרי הטיפול שכוב בתוך מיטת האשפוז לא רציתי לדבר עם אף אחד בקשתי שישאירו אותי לבד, הסתגרתי בתוך עצמי התחלתי לשוטט במחשבות ואז קלטתי איך ברגע אחד בתסריט שרק הקב"ה יכול ליצור... כל התוכחות שהתריע החברותא יוכפז בפניי, מתגשמים למציאות מיידית ואכזרית.

"אברהמי מתי תתחתן?" "מתי יהיו לך ילדים?"

"מה יקרה אם יאמרו לך שעד יום מותך לא יציעו לך אף בחורה אחרת!..."

תראה יש לך שערות לבנות!..." חשתי צמרמורת כשנזכרתי במשפט הזה, עבר יותר מחודש מאז שהוא נאמר ולא התבוננתי במראה...שלפתי את המראה מתיק התפילין המונח ליד מיטתי, התבוננתי...

שורות שורות... של שערות לבנות בצבצו להן בצדעי ראשי, נרעדתי "הרי אני כבן 70 שנה" נזכרתי מייד באמרה המפורסמת של רבי אלעזר בן עזריה ואחריה במשפט של יוכפז, "אתה רוצה לסיים את החיים שלך רווק זקן בן שבעים?!!

אבל כל זה היה רק הקדמה, הקדמה לתובנה שלפתע הכתה בי במלא תוקפה תובנה ששלחה אלומת אור אל תוככי נפשי בעוצמה שלא יכולתי לשאת.. יוכפז שאל אותי עם איזה בחורה מכל אלה שכבר נפגשת היית מתחתן? ואני התחמקתי מלומר לו את האמת אבל כן, הייתה אחת כזו... קראו לה מיכל נפגשתי איתה לפני כשנה, מה שהרגשתי כלפיה לא הרגשתי מעולם כלפי אף משודכת.

זה היה בעיצומה של הפגישה החמישית כשהיה ברור לשנינו שאנחנו הולכים לסגור ואז תוך כדי דיבורים מנושא לנושא, אמרתי שהכסף שמגיע מ 2 הצדדים יאפשר לנו בע"ה לקנות דירה על הנייר באחת מערי הפריפריה, אבל התגובה שלה הייתה.. "אתה מתכון הכסף שמגיע רק מהצד שלכם, לא? "לא!" עניתי.. "אביך התחייב ל 300 אלף שקל" , היא מייד פרצה בצחוק, צחוק כזה שלא הייתי צריך יותר הסברים" היא חשה במבוכתי ומייד אמרה, "נו, זו הסיבה שלמרות גילי הצעיר יחסית (25) אני מסכימה להיפגש גם עם בחורים מבוגרים.

בבית שלנו יש בקושי כסף בשביל חיי היום יום, השדכנית לא אמרה לכם?"

לא! עניתי...ושאלתי, "השדכנית לא אמרה לכם שהצד שלנו דורש השתתפות ברכישת דירה?"...שנינו השתוממנו, כנראה שנפלה פה טעות של אסתר השדכנית? היינו נבוכים, ניסיתי לומר לה ש.. "אולי אבא שלך ייקח הלוואה מאיזה גמ"ח אני יכול להמליץ על.." אבל מיכל סימנה לי שלא להמשיך

הבטתי בה, עינייה היו מצועפות היא אמרה

"הלואי שאבא יוכל להחזיר רק חצי מהסכומים שהוא כבר לווה" היא כמעט פרצה בבכי, הפגישה הסתיימה.

חזרתי הביתה בלב כבד ולבטים קשים, כשנכנסתי אימי הבחינה באכזבה שבעיניי... סיפרתי לה, היא אמרה "לא השקענו בך כל השנים האלה כדי שבסוף תהיה קופאי באיזה סופרמרקט!" ידעתי, זה נגמר.

אימי לא התמהמה, בירור קטן הוכיח שהשדכנית אסתר טועה מידי פעם 'טעויות' כאלה ולפעמים זה מצליח לה, אמי בקשה ממנה שיותר לא תציע לנו הצעות אחרות, שלא תהיינה עוד 'טעויות' מעין אלה.

וכך שוכב לבדי בחדר בבית החולים הבנתי שבמו ידיי אמרתי לא, לשידוך שלי אטמתי את אזני מלשמוע את הבת קול שהכריזה בקול כל כך ברור "מיכל בת פלוני לאברהמי"

ועכשיו חיי תלויים על בלימה וכנראה שהולכים להסתיים כשאני צעיר לימים ללא אישה, ללא ילדים.

התובנה הזו הכתה בי ללא רחמים אז הבנתי... מידת הדין פגעה בנו

ופרץ דמעות בלתי נשלט זלג מעיני...

אחרי שנרגעתי מעט קראתי בקול לאבא שידעתי שיושב מחוץ לחדר במסדרון אבא, תביא לי מהר ניירות וכלי כתיבה".. אבי לא הבין בשביל מה, אבל בתוך מס' רגעים משענת המיטה היתה מורמת ואני למרות הקושי התחלתי לכתוב מכתב שנבע מדם ליבי מכתב התנצלות ארוך ומפורט לבחורה שהייתה אמורה להיות אשתי...

בקשתי מאבא שיעביר את זה לבחורה באמצעות השדכנית "ו..אבא! אני רוצה שתקרא את זה קודם, וגם שהשדכנית תקרא את זה"

אבי הנהן בהבנה ויצא לדרך... אני לא הייתי רגוע עד שאבא חזר אליי למחרת ואישר בפניי שהמכתב הגיע אל מיכל "קצת רטוב, קצת רטוב מהדמעות שלך ושלי וגם של השדכנית."

נרגעתי...

שבועיים לאחר מכן כאשר התברר שהטיפולים הכימותרפיים לא עוזרים החליטו הרופאים לעבור לנוסחה אלימה יותר של טיפולים כימיים.

אבל דוקא אז התרחש הבלתי יאמן.

אני זוכר את עצמי שוכב במיטה כמעט משותק אפוף מתרופות ומסמי הרגעה כשלפתע החלו לזרום לחדרי משלחות משלחות, הרופאים הבכירים ביותר של בית החולים ומנהלי מחלקות ואז אני שומע לראשונה את מילת הקסם 'קיקוצ'י' ועוד בטרם אני מצליח להבין על מה ההתרחשות, אני שומע הוראה מפורשת של מנהל האונקולוגית "תפסיקו את כל הטיפולים ותעבירו אותו למחלקה פנימית."

לא הבנתי מה קורה, אולי בעצם אני מת, הרהרתי, אבל אז פתאום נבטה אליי דמותו של אבי ואני לא זוכר בחיים מתי הוא היה כל כך מרוגש ושמח... הייתי בטוח שנשתבשה עליו ועל עוד כמה אנשים שם דעתם.

"אברהימי אתה שומע אותי? זה היה אבחון שגוי! אתה שומע, אין לך סרטן יש לך מחלה אחרת בשם, קיקוצ'י!" (מחלה דלקתית הנקראת ע"ש הרופא היפני שאבחן אותה לראשונה) קיקוצ'י?! זה היה נשמע לי יותר כמו בדיחה אבל האמת, לא היה איכפת לי איך קוראים לזה, אני פשוט הבנתי שמי שכתב לי את התסריט הכל כך נורא שנקלעתי אליו משנה עכשיו את העלילה.

היה זה אבא שבמקביל לברכות שדאג שאקבל מגדולי הדור, פנה אל הרב מני שיפר מארגון 'הגנה לחולה' שסיפר לו על תקדים 'פרישר-גוטמן' כלומר מקרה שהתפרסם בארץ על אמן ישראלי מפורסם שבשנת תשע"ו חלה בדיוק ב'מחלה' שלי ואחרי תקופה גילו שזה היה אבחון שגוי ושהוא למעשה חולה במחלה נדירה ביותר בשם קיקוצ'י מחלה שהתסמינים שלה זהים כמעט ל'סרטן' שהיה לי, אבל זו מחלה קלה בהרבה.. שבדרך כלל חולפת מאליה!!!

בתיווכו של שיפר נלקחו מס' מבחנות דם לבדיקות נוספות ספציפיות שעל ידן התברר שגם אצלי נעשתה הטעות הזו.

בתוך פחות משבוע חזרתי הביתה.

אחר כך הייתי צריך להתאושש מהכימותרפיה לא פחות מאשר מהקיקוצ'י עצמו אבל ברוך השם, מצבי הלך והשתפר במהירות.

אחרי כחודשיים למרות שעוד הייתי חלש הרגשתי שאני יכול כבר לחזור לכולל לחברותא עם הרב יוכפז.

בערב סיפרתי זאת להורי, הם היו ישובים במטבח, אבי הסתכל לכוון אימי וקיבל אישור.

הוא פנה אליי ואמר "תראה אברהמי קיבלנו אתמול טלפון מאסתר השדכנית."

ליבי החל להלום בחוזקה...

אימי המשיכה אותו "היא רוצה לחזור על ה'טעות' שהיא עשתה לפני יותר משנה"

לא האמנתי למשמע אוזני, "היא דיברה עם מיכל?!" קראתי בהתרגשות עצומה

כן, ענתה לי אמא עם חיוך גדול והיא פנויה וגם היא מוכנה לחזור על ה'טעות' הזו.

לשלושתנו עמדו דמעות בעיניים.

אני ומיכל לא היינו צריכים יותר מפגישה אחת שהיתה מרגשת ומדהימה.

בסוף הפגישה אמרה לי מיכל "אתה יודע... השתנית... לטובה! אתה קצת אה.. קצת פחות.." מיכל עצרה מדיבורה בחוסר נעימות קל, אבל אני המשכתי אותה "קצת פחות יהיר, קצת פחות בטוח בעצמו.. קצת פחות גאותן!" היא חייכה ואני הוספתי, ה'משרד לשידוכים בכפייה' יודע לעשות עבודה מעולה!

סוף.

ולמי שמתעניין... אז לא, אני לא עובד בתור קופאי באיזה סופרמרקט

אבל אני כן מכתת רגלי מידי פעם כדי לקנות טיטולים וכד' במבצעים הכי זולים בעיר, והלוואי שאלו יהיו ה'צרות' של כל המעוכבים והמעוכבות.