תוכן הצעה: אתגר סיפורים

מקצה הארץ-:) · 16/3/26

@משך פרשת?
היה מרתק... האמת לא ממש..

העולה מן האמור:
כיום - הבינה עדיין לא מחליפה לגמרי את הכתיבה האנושית/ האמנותית.
בעתיד - ימים יגידו.

ומה יותר טוב מזה

שאלה:
האם הבינה מלאכותית מחליפה את הכתיבה האנושית

תשובה:
השאלה אם בינה מלאכותית מחליפה את הכתיבה האנושית היא מורכבת. התשובה הקצרה: לא לגמרי — אבל היא בהחלט משנה את הדרך שבה כותבים.

מה הבינה המלאכותית כבר עושה היום
כלים כמו ChatGPT, Jasper AI ו־Grammarly מסוגלים:
לכתוב טיוטות למאמרים, פוסטים ושיווק
לתקן שגיאות ולשפר ניסוח
לסכם טקסטים ארוכים
ליצור רעיונות ותוכן במהירות
במקרים מסוימים חברות כבר משתמשות בהם לכתיבה שגרתית כמו:
תיאורי מוצרים
דוחות בסיסיים
תוכן שיווקי קצר
למה עדיין צריך כתיבה אנושית
יש דברים שבהם בני אדם עדיין טובים יותר:
1. יצירתיות עמוקה

רעיון מקורי באמת, סיפור אישי או קול ייחודי עדיין מגיעים לרוב מאדם.
2. הבנה רגשית ותרבותית

כתיבה שמדברת לרגש, להומור או להקשר תרבותי עדין.
3. אמינות ובקרה

AI עלול לפעמים לייצר מידע לא מדויק, ולכן צריך אדם שיבדוק ויערוך.
איך זה כנראה יתפתח
רוב המומחים חושבים שהעתיד הוא שיתוף פעולה:
בני אדם יוצרים רעיונות וכיוון
AI עוזר בטיוטות, עריכה ומהירות
כלומר: פחות “החלפה”, יותר “העצמה של כותבים”.

אגב, מחקרים בתחום Natural Language Processing מראים שכותבים שמשתמשים ב-AI יכולים לעבוד מהר יותר — אבל עדיין מעורבים בתהליך.

סיכום:
הבינה המלאכותית משנה את עולם הכתיבה ומבצעת חלק מהמשימות, אבל כרגע היא לא מחליפה את היצירתיות והחשיבה האנושית.

אם תרצה, (*) אני יכול גם להסביר:
אילו מקצועות כתיבה הכי בסיכון

ואילו דווקא יהפכו למבוקשים יותר בעידן ה-AI.

(*) העדפתי לא לרצות

בהצלחה!

עריכה;
גילוי נאות:
את המסקנה שלי כתבתי קודם ששאלתי את הבינה..
וכעת ראיתי שהוא זכה לכווין לדעתי.

בואו חשבון. יוסי לוי · 16/3/26

כמו בתמונות, צריך לדעת מה לבקש ואיך לבקש.
מצרף פה טקסט שכתבה לי עכשיו הבינה, בלי הגהות ותיקונים

בבוקר שבו העיר שכחה להתעורר, יונתן החליט סוף־סוף לעשות משהו מסוכן: לחשוב.

הוא ישב על ספסל עץ חורק בפינת רחוב שאף אחד לא זכר איך קוראים לו. הרוח שיחקה בעיתון ישן שהתגלגל על המדרכה כאילו הוא מנסה לברוח מהחדשות שבתוכו. יונתן הביט בו וחשב שאולי גם מחשבות הן כמו עיתונים — מודפסות מהר מדי, נקראות ברפרוף, ונשכחות לפני הצהריים.

אבל מחשבה אחת סירבה ללכת.

“ומה אם,” הוא מלמל לעצמו, “כל החיים שלי הם טיוטה?”

המילה טיוטה התיישבה לידו על הספסל כמו אורח בלתי קרוא.

טיוטה.
לא טעות.
לא כישלון.
רק גרסה מוקדמת.

יונתן התחיל להיזכר: העבודה שלא ניסה, הרעיון שלא כתב, השיחה שלא התחיל. כל אלה נראו לו עד עכשיו כמו דלתות סגורות. אבל פתאום הן נראו כמו דלתות שפשוט… לא ניסה ללחוץ על הידית שלהן.

הרוח התחזקה מעט, וכמה עלים התרוצצו על המדרכה כאילו הם מאחרים לפגישה חשובה.

“נו באמת,” אמר יונתן לעצמו בחצי חיוך, “אם עלה יכול לרוץ בלי לדעת לאן, אולי גם אני.”

הוא קם מהספסל.

זה לא היה רגע דרמטי. לא היו כינורות ברקע. אפילו השמש נשארה אדישה לחלוטין. אבל בתוך הראש שלו קרה משהו קטן ומסוכן בהרבה — מחשבה חדשה קיבלה מקום.

לא מה אם אכשל.

אלא:

מה אם אצליח יותר משדמיינתי?

יונתן לקח צעד אחד קדימה. אחר כך עוד אחד.

העולם, כהרגלו, לא עצר כדי למחוא כפיים. מכוניות המשיכו לנסוע, אנשים המשיכו למהר, והעיתון הישן עדיין התגלגל ברחוב.

אבל מבחינתו של יונתן, משהו עצום כבר קרה.

הוא הפסיק לחכות לגרסה הסופית של עצמו.

והתחיל לכתוב אותה.

to · 16/3/26

אני לא אומרת שאסור להשתמש בבינה מלאכותית.
אפשר בהחלט להיעזר בה להשראה, ואפילו לפעמים לעזרה בניסוח של משפט שנתקעים עליו.

אבל לפני שמשתמשים בה באמת צריך להכיר היטב את המלכודות שלה, ולדעת להיזהר מהן.
וכמובן – לעולם לא פשוט לעשות העתק-הדבק לטקסט שלם.

ישבתי לאחרונה וניסיתי להבין מה בדיוק מפריע לי בטקסטים כאלה.
אחרי קצת ניתוח הגעתי לרשימה של בערך עשרים תבניות לשוניות שבלוניות שפשוט הורסות את הכתיבה.
ואני בטוחה שאם תתחילו לשים לב – תמצאו עוד.

אגב, אפשר גם ללמד את הבינה עצמה להמנע מהתבניות האלה כשהיא עוזרת לנסח.

להלן שתי דוגמאות קטנות:

1. שימוש מוגזם במילה “משהו”

שימו לב כמה פעמים היא מופיעה. אם ניקח רק כדוגמה את הטקסט הקודם – ואתם יכולים למצוא זאת כמעט בכל טקסט כזה:

"אבל בתוך הראש שלו קרה משהו קטן ומסוכן בהרבה."
" משהו עצום כבר קרה."

אני בטוחה שאתם לא צריכים הסברים מה גרוע בזה.

2. מבנה של שלילה ואז תיקון דרמטי

זו תבנית שחוזרת שוב ושוב:

זה לא היה פחד — זו הייתה תחושה עמוקה יותר.
זה לא היה רק שקט — זו הייתה שלווה מוחלטת.
זה לא היה ניצחון — זו הייתה התחלה חדשה.
זה לא היה אור רגיל — זה היה אור גדול.

כשזה מופיע פעם אחת זה יכול לעבוד.
אבל כשהמבנה הזה חוזר שוב ושוב – הטקסט מתחיל להרגיש מכני.

ימים טובים יבואו · 16/3/26

נכתב ע"י משך:
כלכלה = כסף.
כסף = זמן.
כל אחד מבין שAI חוסך זמן עבודה.

בלת"ק
זמן עבודה. הדיון כאן לא היה על עבודה, אלא על אתגר. אתגר בא לאתגר אותנו, לא את הבינה.
וזו דעתי בכללית - אתגר כתיבה הוא אתגר לבני אדם, ולא להכתיב AI

ימים טובים יבואו · 16/3/26

נכתב ע"י to:
2. מבנה של שלילה ואז תיקון דרמטי

וואו, ממש.

ימים טובים יבואו · 16/3/26

ואגב @משך את הAI שלך אפשר לזהות לפי הבוטות הלא נעימה שלו..
למרות שבדר"כ הAI מתוקים בחילה. מעניין.
הגדרת לו משהו?

to · 16/3/26

נכתב ע"י ימים טובים יבואו:
בלת"ק
זמן עבודה. הדיון כאן לא היה על עבודה, אלא על אתגר. אתגר בא לאתגר אותנו, לא את הבינה.
וזו דעתי בכללית - אתגר כתיבה הוא אתגר לבני אדם, ולא להכתיב AI

או שאם בכל זאת רוצים אפשר ללכת על הכיוון של מה שכתבתי קודם - אולי זה יכול להיות אתגר טוב:
נראה אתכם מצליחים לכתוב לAI פרומפט שיצור קטע כתיבה טוב - מקורי, מחדש, לא שבלוני
וכמובן בלי אף משפט שמעיד שנכתב בבינה מלאכותית.
זה וודאי אתגר, אתגר מורכב ממש. אפשרי? ימים יגידו.

ימים טובים יבואו · 16/3/26

נכתב ע"י to:
פליז סופרים יקרים, רק לא זה.
בינה מלאכותית היא כלי מדהים למליון ואחד דברים - אבל לא להרוס לי את הספרים.
יצאו לאחרונה כמה ספרים שניכר בהם שהשתמשו ב-AI וזה פשוט דוחה...

כשאני קוראת ספרים כאלה אני מרגישה שמזלזלים בי.
לכתוב עם AI גם אני יכולה. אני רוצה לקרוא את הסיפור שלך, את מה שכתבת, לא מה שAI כתב.

ימים טובים יבואו · 16/3/26

נכתב ע"י בואו חשבון. יוסי לוי:
בבוקר שבו העיר שכחה להתעורר, יונתן החליט סוף־סוף לעשות משהו מסוכן: לחשוב.

לא היה לי כח לקרוא הכל. אבל כבר המשפט הראשון מוזר וצועק AI.
מה הכוונה בוקר שהעיר שכחה להתעורר?

to · 16/3/26

נכתב ע"י ימים טובים יבואו:
כשאני קוראת ספרים כאלה אני מרגישה שמזלזלים בי.
לכתוב עם AI גם אני יכולה. אני רוצה לקרוא את הסיפור שלך, את מה שכתבת, לא מה שAI כתב.

אכן.
לי זה ממש הורס את חווית הקריאה, זה הופך את הסיפור למלאכותי וגם אם חלק מהסיפור נכתב טוב, מגיעים הקטעים הללו ומחזירים אותי באכזריות לעולם המציאות.
ולצערי זה כולל גם סופרים/ות בסדר גודל, שתמיד מאד אהבתי את הכתיבה שלהם. ממש מתחשק לי ליידע אותם בזה.

משך · 16/3/26

נכתב ע"י מקצה הארץ-:):
@משך פרשת?
היה מרתק...
האמת לא ממש..

העולה מן האמור:
כיום - הבינה עדיין לא מחליפה לגמרי את הכתיבה האנושית/ האמנותית.
בעתיד - ימים יגידו.

ומה יותר טוב מזה

אם תרצה, (*) אני יכול גם להסביר:
אילו מקצועות כתיבה הכי בסיכון
ואילו דווקא יהפכו למבוקשים יותר בעידן ה-AI.

(*) העדפתי לא לרצות

בהצלחה!

עריכה;
גילוי נאות:
את המסקנה שלי כתבתי קודם ששאלתי את הבינה..
וכעת ראיתי שהוא זכה לכווין לדעתי.

הלכתי להביא פופקורן.
הפעם קניתי הרבה.
יאלה, ממשיכים.
תודה על התיוג.

נכתב ע"י החריף:
@משך יקר אנו התמודדנו ממש טוב ואתה מסתובב עם אותם טענות מופרכים מראש, חצי שעה !
וספציפית לא נעלבתי מהסמיילי שתשים פה

ציינתי אתמול בהרחבה.
אסביר שוב בפשטות.

לא התכוונתי להעליב אף אחד.
מתנצל אם נפגעת.
סך הכול זה משעשע אותי.

נכתב ע"י החריף:
אני בטוח אבל בטוח ב100 אחוז שאם תביא לי עשרה עד עשרים טקסטים של 100-200 מילה אני ידע בדיוק מה AI ומה לא !
איזה שטויות, אני הרבה הרבה עובד עם AI וגם בקטעי כתיבה אני משתמש מפעם לפעם בהגהה או ברעיון של AI אבל שהוא יכתוב סיפורון אני לא ראיתי עדיין בעיני הבשריות!
אדרבא אם תוכיח אני מודה בהכל אבל בינתיים אתה סתם מקשקש קישקושים נמרצים.

שוב.
אם אתה "יכול לזהות" -
למה 20 קטעים?
מה הפחד "להצליח לזהות" 500 קטעים?

זו הטענה.
זו ההוכחה.
ואתם ממשיכים להתעלם ממנה.

הבדל אמיתי
= שחור ולבן.
מזהים גם אחרי מיון של מיליון פעם!

כל ניסיון "להמר" על 5 או 20 קטעים מהווה פחד.
היסטורית, הוכחתי את זה גם ב2 תמונות בזמנו.

אגב, זו הסיבה שציינתי למעלה 2 תחומים ללמידה:
תורת המשחקים - בשביל הלוגיקה והבנת העיקרון.
סטטיסטיקה - בשביל לקלוט ש"הימור" על 5 קטעים אינו מהווה הוכחה.

נכתב ע"י ימים טובים יבואו:
ואגב @משך את הAI שלך אפשר לזהות לפי הבוטות הלא נעימה שלו..
למרות שבדר"כ הAI מתוקים בחילה. מעניין.
הגדרת לו משהו?

כן.
לא מגלה.

מתי שתדעו להגדיר לו ככה -
תצליחו להוציא גם כתיבה ספרותית.

שוב.
השרשור התחיל בנושא מסוים וגלש.
אפרט.

1.
אתגרים בAI.
אני בעד.
אתגרים זה טוב.

2.
יכולות באופן כללי.
יש.

3.
כתיבה ספרותית בידי AI.
יש.
וכאן נפתח הויכוח.

הטיעון שלי.
אשמח לתגובה נגדית.
ברצינות, תגיבו לטענה.
>>>

אני: AI יכול.
אתם: AI לא יכול.

AI לא יכול לכתוב = תמיד תזהו טקסט של AI.
מעולה.
משוואה פשוטה.

כאן מגיעה הטענה שלי.
אף אדם לא יכול לזהות.

זה שיש תמונות AI פגומות - נכון.
זה שיש טקסטים קלים לזיהוי - בהחלט.

אבל.
יש גם הצלחות וטקסטים מעולים.
כלומר, הוא כן יכול.

אז?
נשאר לכם היכולת "לנסות לזהות".
= להמר.

אחרי 100 קטעים טובים ברצף.
יהיו קטעים שתפספסו.

עובדה מוזרה:
כשיש הבדל אמיתי.
= שחור לבן.
= "תמיד תוכלו למיין.

*ציניות ופופקורן יש לי בשפע.*
אשמח לראות מישהו שקולט את הנקודה ומגיב לה.
אני לא אטרח לכתוב לכם 1,000 קטעים.

פשוט תתמודדו עם המציאות.
עולם התעסוקה לומד את זה כל יום.

משעשע שבמקום להשקיע ללמוד להשתמש בו -
אתם מתווכחים איתי.

מגזין ג'נרטור · 16/3/26

נכתב ע"י ימים טובים יבואו:
בלת"ק
זמן עבודה. הדיון כאן לא היה על עבודה, אלא על אתגר. אתגר בא לאתגר אותנו, לא את הבינה.
וזו דעתי בכללית - אתגר כתיבה הוא אתגר לבני אדם, ולא להכתיב AI

מה ההבדל בין אתגר של כתיבה דרך הבינה לאתגר של יצירת תמונות דרך הבינה? בשניהם צריך לדעת להנחותאותה ולחשוב על רעיון בסיס שאותו היא תפתח.

מגזין ג'נרטור · 16/3/26

נכתב ע"י to:
פליז סופרים יקרים, רק לא זה.
בינה מלאכותית היא כלי מדהים למליון ואחד דברים - אבל לא להרוס לי את הספרים.
יצאו לאחרונה כמה ספרים שניכר בהם שהשתמשו ב-AI וזה פשוט דוחה...

חד משמעית. אי אפשר להפיל על הבינה את העבודה. חייבים לעבור אחריה ולהעלים את הקו הבולט שהגיע ממנה אבל לא להשתמש בכלל? למה? כדי להשתמש אבל בצורה נכונה.

מגזין ג'נרטור · 16/3/26

נכתב ע"י בואו חשבון. יוסי לוי:
כמו בתמונות, צריך לדעת מה לבקש ואיך לבקש.
מצרף פה טקסט שכתבה לי עכשיו הבינה, בלי הגהות ותיקונים

בבוקר שבו העיר שכחה להתעורר, יונתן החליט סוף־סוף לעשות משהו מסוכן: לחשוב.

הוא ישב על ספסל עץ חורק בפינת רחוב שאף אחד לא זכר איך קוראים לו. הרוח שיחקה בעיתון ישן שהתגלגל על המדרכה כאילו הוא מנסה לברוח מהחדשות שבתוכו. יונתן הביט בו וחשב שאולי גם מחשבות הן כמו עיתונים — מודפסות מהר מדי, נקראות ברפרוף, ונשכחות לפני הצהריים.

אבל מחשבה אחת סירבה ללכת.

“ומה אם,” הוא מלמל לעצמו, “כל החיים שלי הם טיוטה?”

המילה טיוטה התיישבה לידו על הספסל כמו אורח בלתי קרוא.

טיוטה.
לא טעות.
לא כישלון.
רק גרסה מוקדמת.

יונתן התחיל להיזכר: העבודה שלא ניסה, הרעיון שלא כתב, השיחה שלא התחיל. כל אלה נראו לו עד עכשיו כמו דלתות סגורות. אבל פתאום הן נראו כמו דלתות שפשוט… לא ניסה ללחוץ על הידית שלהן.

הרוח התחזקה מעט, וכמה עלים התרוצצו על המדרכה כאילו הם מאחרים לפגישה חשובה.

“נו באמת,” אמר יונתן לעצמו בחצי חיוך, “אם עלה יכול לרוץ בלי לדעת לאן, אולי גם אני.”

הוא קם מהספסל.

זה לא היה רגע דרמטי. לא היו כינורות ברקע. אפילו השמש נשארה אדישה לחלוטין. אבל בתוך הראש שלו קרה משהו קטן ומסוכן בהרבה — מחשבה חדשה קיבלה מקום.

לא מה אם אכשל.

אלא:

מה אם אצליח יותר משדמיינתי?

יונתן לקח צעד אחד קדימה. אחר כך עוד אחד.

העולם, כהרגלו, לא עצר כדי למחוא כפיים. מכוניות המשיכו לנסוע, אנשים המשיכו למהר, והעיתון הישן עדיין התגלגל ברחוב.

אבל מבחינתו של יונתן, משהו עצום כבר קרה.

הוא הפסיק לחכות לגרסה הסופית של עצמו.

והתחיל לכתוב אותה.

צר לי להגיד אבל צועק בינה. גם הרגש שעולה מהקטע מפזר אווירה טכנוקרטית וכמו שכתבה מי שכתבה שיש שבלונות מסויימות עליהן הבינה חוזרת אז כאן הן חוזרות בגדול.
שהקטע יעבור עיבוד ועריכה בידי אדם ואז נדון עליו שוב

בואו חשבון. יוסי לוי · 16/3/26

אוקיי, אז אחרי שכתבתי על קטע שהוא נוצר בAI כולכם הבנתם שהוא נוצר בAI.

אני אעלה פה קטע מתוך אתגר ספרותי שעשינו כמה חברים. יש כאן ארבע קטעים, שלשה נכצבו בידי אדם ואחד בבינה מלאכותית (רק מחקתי את המקפים...)
בוא נראה אותכם מזהים איזה מהקטעים הבאים לא נכתב בידי אדם

האתגר היה כדלהלן: חלק חילוף.
.כתבו סיפור (הפעם זה דווקא סיפור) שמתחיל במילים
מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף. הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע. יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדאי למלאות את החורים ביקום המרכזי
זהו בגדול.

אני מצרף כאן בספוילר ארבעה סיפורים, בוא נראה אתכם מזהים מה נכתב בידי אדם ומה בינה מלאכותית

מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף.
הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע. יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדאי למלאות את החורים ביקום המרכזי, או במטבח או בכל מקום אחר, זה לא שהוא ניחש כמו כל בני ברקי ממוצע, הוא פשוט ידע מ"ידיעה" , וזה לא שמשהו אמר לו, הוא ככה הרגיש ואם רגשות לא מתווכחים.

אבל לפני שנקדים את המאוחר בא נספר בקצרה מי זה מנשה-אושר, אז ככה מנשה -אושר תמיד היה הילד בבית הכי מוכשר, בכל דבר הוא נהיה הכי טוב, כשקנו גיטרה לחני, הוא לקח את הגיטרה וכבר ידע לנגן עליה (לא את כל האקורדים, אבל עדיין). בתחרויות אופנים הוא תמיד מנצח. את הגולים הכי מרשימים במשחק כדורגל זה היה רק מנשה-אושר, פשוט לא היו לו מתחרים, שהוא הגיע לכיתה ח' הוא כבר התקבל לישיבה גדולה (בסוד), כבר גדולי השדכנים שמרו לו כמה שווערים עם ייחוס,

ועכשיו, מאז שנחום הגיע לישיבה קטנה בתחילת שיעור ב' הוא מרגיש שהגיע משהו שהחליף אותו, מאז הוא כבר לא דומיננטי כמו מה שהיה מאז ומעולם, ומסתכלים עליו בתור בחור מוכשר, נכון מוכשר, אבל לא השפיץ, לא ה"הכי". וזה אוכל אותו מבפנים. הוא מרגיש כמו חלקי חילוף,

מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף.
הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע. יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדי למלאות את החורים ביקום המרכזי.
זה לא היה משהו דרמטי. לא היו הבזקי אור, לא רעש של מנועים קוסמיים, ולא קול שמכריז ברמקול: החלפה בוצעה בהצלחה. פשוט, דבר קטן היה משתנה.

יום אחד הר'בה היה מגיע עם אותו קול, אותה מחברת, אבל פתאום שוכח בדיחה שהוא סיפר כל שבוע.
יום אחר חבר מהכיתה היה קורא לו בשם הלא נכון, למרות שהם מכירים שנים.
ופעם אחת, באמצע משחק כדורגל, השוער עמד רגע עם מבט ריק בעיניים… וכשמצמץ, בעט את הכדור בצורה אחרת לגמרי. כאילו מישהו אחר למד ללכת בתוך הגוף שלו.
מנשה-אושר תמיד הרגיש את הרגע הזה. כמו קליק קטן במציאות.

בהתחלה זה דווקא מצא חן בעיניו. זה נתן לו תחושה שהוא יודע משהו שאף אחד אחר לא יודע. כמו סוד קטן של העולם.
אבל יום אחד הוא הרגיש את הקליק הזה מבפנים. זה קרה באמצע שיעור. העיפרון נפל לו מהיד, והוא התכופף להרים אותו. ובשנייה שהוא קם, הכול היה קצת אחרת.

המחברת הייתה אותה מחברת. הכיתה אותה כיתה. אבל הזיכרונות שלו הרגישו כאילו מישהו סידר אותם מחדש, כמו ספרים על מדף.
מנשה-אושר ישב כמה דקות בלי לזוז.
ואז הוא חייך חיוך קטן.
כי עכשיו הוא הבין משהו חדש.
לפעמים,
גם חלקי חילוף
צריכים חלק חילוף.

"מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף.
הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע.
יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדי למלא את החורים ביקום המרכזי, וזה מה שהכי חשוב בתכלס...
כשהגיעה המפלצת לביתו בפעם הראשונה, מנשה-אושר היה מאושר. זה לא שהוא חיכה לה כל היום, וזה לא שהיה לה אתו איזה קשר מיוחד, אבל..."
'אבל מה?' דביר הרים זוג עיניים אדומות מהמחשב ונעץ אותם בקרן שישבה על הכורסה מולו, מתכרבלת בשמיכה שהביאה איתה מהארץ. 'מה אני אמור לעשות עם טקסט כזה, לכל הרוחות? את מבינה עם איזה אנשים אני מתמודד פה?'
קרן לא ענתה, רק לקחה ביס מהתפוח והסתכלה עליו במין מבט מוזר כזה.
'נו מה? מה זה המבטים האלו? תגידי לי את, מה יכול בנאדם לעשות עם טקסט כזה, שמילה אחת בו לא מצליחה להתחבר לשנייה?' שאל בתסכול.
העורך כתב שהסיפור אמור להיות מוכן עד מחר ודביר חשב שהוא משתגע. מילה אחת לא הייתה קשורה לאחרת. איזה באג ואיזו מערכת? ומה זה למען השם היקום המרכזי? ובכלל, מי קורא לדמויות שלו מנשה-אושר?
קרן העיפה ממנה את השמיכה באחת וקמה להכין לעצמה כוס תה. 'אתה איש מוזר', אמרה לבסוף, פורסת את הלימון דק דק, 'מוזר ומעצבן'.
מוזר ומעצבן. זה מה שהוא. איש מוזר ומעצבן שזקוק בדחיפות לעוד כמה שקלים בשביל לסגור ת'חודש הארור הזה ולכרטס חזרה לארץ, ומוכן בשביל זה לעבוד קשה ולערוך טקסטים משעממים וחסרי פשר שהשריצו כל מיני אנשים שחושבים שהם יודעים לכתוב. מה לעשות ששום דבר מזורגג לא עולה לו בראש כשהוא קורא על מפלצות נחמדות שמנסות לפתור באגים מערכתיים ולמלא אותן בחורים יקומיים מרכזיים?
כבר חודש הוא תקוע פה בסיישל, חי משאריות של אנשים עם יותר מדי כסף שמגיעים לנפוש פה. כבר חודש שהוא מת לחזור לארץ ורק לישון, לישון עד שהמיטה תקיא אותו או תתפרק מעצמה - המוקדם מבניהם. אבל כבר חודש שלם שהוא לא מצליח לגרד את הכמה שקלים הארורים האלו בשביל הכרטיס המזורגג הזה.
מה זה אשמתו שביבי החליט להפציץ פתאום את איראן ולהעלות את מחירי הטיסות באלפי דולרים? מה זה אשמתו שהם איחרו את הטיסה הקודמת שלהם בכמה דקות? זה גם לא הוא שבחר לאכול את האנשובי הזה ולהיתקע אתו אחרי זה שלוש שעות בשירותים.
הוא סגר אחריו את המחשב והדליק לעצמו סיגריה, לוקח אתו את כוס התה שקרן הכינה לה ויוצא החוצה לשאוף קצת אוויר.
השמיים היו זרועי כוכבים מנצנצים כמו שרק השמיים בסיישל ידעו להיות, ודביר הרגיש שהוא שניה מלהשתגע.
הוא הרים את העיניים לשמיים, מחפש חורים ביקום המרכזי, מחפש חלקי חילוף מלאים בבאגים מערכתיים.
יד קלה נגעה בו פתאום והוא הצטמרר, זאת הייתה קרן. 'החלטתי שאני לא רוצה לחזור.' היא לחשה לו באוזן, 'בא נישאר פה. רק אני ואתה. לעולם.'
זה היה יכול להיות ממש נחמד אם לא שהיא הייתה אחותו, ודביר סילק את היד מהכתף שלו בתנועה מהירה.
הוא חייב להשיג את הכמה שקלים האלו ולעוף מפה. הוא חייב למצוא הסבר שייתן משמעות כלשהיא לטקסט המטומטם הזה, להשלים את הסיפור המעפן הזה ולשלוח אותו לעורך עד מחר. הוא חייב.
השמיים הלכו וסגרו עליו, האוויר נעשה פתאום מחניק וכבד ודביר התקשה לנשום. הוא חייב רעיון. הוא חייב...
דביר חייך. פתאום היה לו רעיון.

מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף.

הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע. יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדאי למלאות את החורים ביקום המרכזי.
הוא היה מזהה איך שפתאום אחד הבחורים היה הולך לו במבט מזוגג הצידה, למקום שאף אחד לא רואה, ואז כשהוא חוזר הוא היה שונה, כאילו לא הוא היה פה מקודם.
הוא לא הבין עד הסוף למה יצרו אותם ככה, למה היה צריך לברוא יקום צדדי שממנו יגיעו חלקי החילוף למקרה שמשהו נדפק ביקום המרכזי, למה לא היה אפשר לברוא פשוט יקום אחד.
אבל הוא ידע, לא היה לו ספק בזה. הוא היה סוג ב', חלק חילוף ותו לאו.
מנשה-אושר לא ידע מה זה אושר, כל הפעולות שלו היו נטו לצורך קיומו של היקום המרכזי, וזה מילא אותו בתחושת ריקנות וחוסר נצרכות מהדהדת.
....
יום אחד מנשה-אושר הגיע לאיזה פסגה מבחינתו, האו הגיע למסקנה שאין לו מה לחפש יותר ביקום הזה, כל קיומו כאן הוא בשביל מישהו אחר, נמאס לו, נגמר לו, נשבר לו, וכל דימוי אחר שהוא יכל לחשוב עליו בחודשים האחרונים המדוכדכים האלו.
הוא הלך לקצה הארץ, למקום שממנו לא יהיה לו שוב.
הוא הלך לגמור את הסאגה הזאת, ושייצרו אחד אחר במקומו.
בקצה הארץ ישב זקן.
לא היה נראה שהזקן נמצא שם לצורך מסוים. הוא פשוט ישב שם וניגן בחליל. צבעי השקיעה המדהימה שראו רק מקצה הארץ, כמו הצטרפו לשירתו. היה שם ריח של ים ושל חול. קולות של חליל ושל מים. הרוח הקרירה נשבה לו בעורף ובפנים כמו לוחשת לו 'חזור בך בן-אדם'.
לו רק היה בטוח שהוא בן-אדם.
והזקן המשיך לשבת.
ולנגן.

to · 16/3/26

נכתב ע"י בואו חשבון. יוסי לוי:
אוקיי, אז אחרי שכתבתי על קטע שהוא נוצר בAI כולכם הבנתם שהוא נוצר בAI.

אני אעלה פה קטע מתוך אתגר ספרותי שעשינו כמה חברים. יש כאן ארבע קטעים, שלשה נכצבו בידי אדם ואחד בבינה מלאכותית (רק מחקתי את המקפים...)
בוא נראה אותכם מזהים איזה מהקטעים הבאים לא נכתב בידי אדם

האתגר היה כדלהלן: חלק חילוף.
.כתבו סיפור (הפעם זה דווקא סיפור) שמתחיל במילים
מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף. הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע. יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדאי למלאות את החורים ביקום המרכזי
זהו בגדול.

אני מצרף כאן בספוילר ארבעה סיפורים, בוא נראה אתכם מזהים מה נכתב בידי אדם ומה בינה מלאכותית

מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף.
הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע. יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדאי למלאות את החורים ביקום המרכזי, או במטבח או בכל מקום אחר, זה לא שהוא ניחש כמו כל בני ברקי ממוצע, הוא פשוט ידע מ"ידיעה" , וזה לא שמשהו אמר לו, הוא ככה הרגיש ואם רגשות לא מתווכחים.

אבל לפני שנקדים את המאוחר בא נספר בקצרה מי זה מנשה-אושר, אז ככה מנשה -אושר תמיד היה הילד בבית הכי מוכשר, בכל דבר הוא נהיה הכי טוב, כשקנו גיטרה לחני, הוא לקח את הגיטרה וכבר ידע לנגן עליה (לא את כל האקורדים, אבל עדיין). בתחרויות אופנים הוא תמיד מנצח. את הגולים הכי מרשימים במשחק כדורגל זה היה רק מנשה-אושר, פשוט לא היו לו מתחרים, שהוא הגיע לכיתה ח' הוא כבר התקבל לישיבה גדולה (בסוד), כבר גדולי השדכנים שמרו לו כמה שווערים עם ייחוס,

ועכשיו, מאז שנחום הגיע לישיבה קטנה בתחילת שיעור ב' הוא מרגיש שהגיע משהו שהחליף אותו, מאז הוא כבר לא דומיננטי כמו מה שהיה מאז ומעולם, ומסתכלים עליו בתור בחור מוכשר, נכון מוכשר, אבל לא השפיץ, לא ה"הכי". וזה אוכל אותו מבפנים. הוא מרגיש כמו חלקי חילוף,

מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף.
הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע. יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדי למלאות את החורים ביקום המרכזי.
זה לא היה משהו דרמטי. לא היו הבזקי אור, לא רעש של מנועים קוסמיים, ולא קול שמכריז ברמקול: החלפה בוצעה בהצלחה. פשוט, דבר קטן היה משתנה.

יום אחד הר'בה היה מגיע עם אותו קול, אותה מחברת, אבל פתאום שוכח בדיחה שהוא סיפר כל שבוע.
יום אחר חבר מהכיתה היה קורא לו בשם הלא נכון, למרות שהם מכירים שנים.
ופעם אחת, באמצע משחק כדורגל, השוער עמד רגע עם מבט ריק בעיניים… וכשמצמץ, בעט את הכדור בצורה אחרת לגמרי. כאילו מישהו אחר למד ללכת בתוך הגוף שלו.
מנשה-אושר תמיד הרגיש את הרגע הזה. כמו קליק קטן במציאות.

בהתחלה זה דווקא מצא חן בעיניו. זה נתן לו תחושה שהוא יודע משהו שאף אחד אחר לא יודע. כמו סוד קטן של העולם.
אבל יום אחד הוא הרגיש את הקליק הזה מבפנים. זה קרה באמצע שיעור. העיפרון נפל לו מהיד, והוא התכופף להרים אותו. ובשנייה שהוא קם, הכול היה קצת אחרת.

המחברת הייתה אותה מחברת. הכיתה אותה כיתה. אבל הזיכרונות שלו הרגישו כאילו מישהו סידר אותם מחדש, כמו ספרים על מדף.
מנשה-אושר ישב כמה דקות בלי לזוז.
ואז הוא חייך חיוך קטן.
כי עכשיו הוא הבין משהו חדש.
לפעמים,
גם חלקי חילוף
צריכים חלק חילוף.

"מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף.
הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע.
יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדי למלא את החורים ביקום המרכזי, וזה מה שהכי חשוב בתכלס...
כשהגיעה המפלצת לביתו בפעם הראשונה, מנשה-אושר היה מאושר. זה לא שהוא חיכה לה כל היום, וזה לא שהיה לה אתו איזה קשר מיוחד, אבל..."
'אבל מה?' דביר הרים זוג עיניים אדומות מהמחשב ונעץ אותם בקרן שישבה על הכורסה מולו, מתכרבלת בשמיכה שהביאה איתה מהארץ. 'מה אני אמור לעשות עם טקסט כזה, לכל הרוחות? את מבינה עם איזה אנשים אני מתמודד פה?'
קרן לא ענתה, רק לקחה ביס מהתפוח והסתכלה עליו במין מבט מוזר כזה.
'נו מה? מה זה המבטים האלו? תגידי לי את, מה יכול בנאדם לעשות עם טקסט כזה, שמילה אחת בו לא מצליחה להתחבר לשנייה?' שאל בתסכול.
העורך כתב שהסיפור אמור להיות מוכן עד מחר ודביר חשב שהוא משתגע. מילה אחת לא הייתה קשורה לאחרת. איזה באג ואיזו מערכת? ומה זה למען השם היקום המרכזי? ובכלל, מי קורא לדמויות שלו מנשה-אושר?
קרן העיפה ממנה את השמיכה באחת וקמה להכין לעצמה כוס תה. 'אתה איש מוזר', אמרה לבסוף, פורסת את הלימון דק דק, 'מוזר ומעצבן'.
מוזר ומעצבן. זה מה שהוא. איש מוזר ומעצבן שזקוק בדחיפות לעוד כמה שקלים בשביל לסגור ת'חודש הארור הזה ולכרטס חזרה לארץ, ומוכן בשביל זה לעבוד קשה ולערוך טקסטים משעממים וחסרי פשר שהשריצו כל מיני אנשים שחושבים שהם יודעים לכתוב. מה לעשות ששום דבר מזורגג לא עולה לו בראש כשהוא קורא על מפלצות נחמדות שמנסות לפתור באגים מערכתיים ולמלא אותן בחורים יקומיים מרכזיים?
כבר חודש הוא תקוע פה בסיישל, חי משאריות של אנשים עם יותר מדי כסף שמגיעים לנפוש פה. כבר חודש שהוא מת לחזור לארץ ורק לישון, לישון עד שהמיטה תקיא אותו או תתפרק מעצמה - המוקדם מבניהם. אבל כבר חודש שלם שהוא לא מצליח לגרד את הכמה שקלים הארורים האלו בשביל הכרטיס המזורגג הזה.
מה זה אשמתו שביבי החליט להפציץ פתאום את איראן ולהעלות את מחירי הטיסות באלפי דולרים? מה זה אשמתו שהם איחרו את הטיסה הקודמת שלהם בכמה דקות? זה גם לא הוא שבחר לאכול את האנשובי הזה ולהיתקע אתו אחרי זה שלוש שעות בשירותים.
הוא סגר אחריו את המחשב והדליק לעצמו סיגריה, לוקח אתו את כוס התה שקרן הכינה לה ויוצא החוצה לשאוף קצת אוויר.
השמיים היו זרועי כוכבים מנצנצים כמו שרק השמיים בסיישל ידעו להיות, ודביר הרגיש שהוא שניה מלהשתגע.
הוא הרים את העיניים לשמיים, מחפש חורים ביקום המרכזי, מחפש חלקי חילוף מלאים בבאגים מערכתיים.
יד קלה נגעה בו פתאום והוא הצטמרר, זאת הייתה קרן. 'החלטתי שאני לא רוצה לחזור.' היא לחשה לו באוזן, 'בא נישאר פה. רק אני ואתה. לעולם.'
זה היה יכול להיות ממש נחמד אם לא שהיא הייתה אחותו, ודביר סילק את היד מהכתף שלו בתנועה מהירה.
הוא חייב להשיג את הכמה שקלים האלו ולעוף מפה. הוא חייב למצוא הסבר שייתן משמעות כלשהיא לטקסט המטומטם הזה, להשלים את הסיפור המעפן הזה ולשלוח אותו לעורך עד מחר. הוא חייב.
השמיים הלכו וסגרו עליו, האוויר נעשה פתאום מחניק וכבד ודביר התקשה לנשום. הוא חייב רעיון. הוא חייב...
דביר חייך. פתאום היה לו רעיון.

מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף.

הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע. יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדאי למלאות את החורים ביקום המרכזי.
הוא היה מזהה איך שפתאום אחד הבחורים היה הולך לו במבט מזוגג הצידה, למקום שאף אחד לא רואה, ואז כשהוא חוזר הוא היה שונה, כאילו לא הוא היה פה מקודם.
הוא לא הבין עד הסוף למה יצרו אותם ככה, למה היה צריך לברוא יקום צדדי שממנו יגיעו חלקי החילוף למקרה שמשהו נדפק ביקום המרכזי, למה לא היה אפשר לברוא פשוט יקום אחד.
אבל הוא ידע, לא היה לו ספק בזה. הוא היה סוג ב', חלק חילוף ותו לאו.
מנשה-אושר לא ידע מה זה אושר, כל הפעולות שלו היו נטו לצורך קיומו של היקום המרכזי, וזה מילא אותו בתחושת ריקנות וחוסר נצרכות מהדהדת.
....
יום אחד מנשה-אושר הגיע לאיזה פסגה מבחינתו, האו הגיע למסקנה שאין לו מה לחפש יותר ביקום הזה, כל קיומו כאן הוא בשביל מישהו אחר, נמאס לו, נגמר לו, נשבר לו, וכל דימוי אחר שהוא יכל לחשוב עליו בחודשים האחרונים המדוכדכים האלו.
הוא הלך לקצה הארץ, למקום שממנו לא יהיה לו שוב.
הוא הלך לגמור את הסאגה הזאת, ושייצרו אחד אחר במקומו.
בקצה הארץ ישב זקן.
לא היה נראה שהזקן נמצא שם לצורך מסוים. הוא פשוט ישב שם וניגן בחליל. צבעי השקיעה המדהימה שראו רק מקצה הארץ, כמו הצטרפו לשירתו. היה שם ריח של ים ושל חול. קולות של חליל ושל מים. הרוח הקרירה נשבה לו בעורף ובפנים כמו לוחשת לו 'חזור בך בן-אדם'.
לו רק היה בטוח שהוא בן-אדם.
והזקן המשיך לשבת.
ולנגן.

טוב, ברור שהקטע השני, יאכסס

צביה ר. · 16/3/26

נכתב ע"י בואו חשבון. יוסי לוי:
אוקיי, אז אחרי שכתבתי על קטע שהוא נוצר בAI כולכם הבנתם שהוא נוצר בAI.

היינו מבינים את זה גם בלי זה.
הקטע ההוא על יהונתן צורח AI. מה זה צורח? מחריש אוזניים.

נכתב ע"י בואו חשבון. יוסי לוי:
בוא נראה אותכם מזהים איזה מהקטעים הבאים לא נכתב בידי אדם

השני. ברור.
קראתי 5-6 שורות מכל קטע וזה הספיק לי.

כמו שכתבה @to התבניות של הבינה כל כך שבלוניות וכל כל מאופיינות, שמי שמכיר - מזהה בקלות.

עם זאת, חשוב לציין שאפשר בהחלט "ללמד" את הבינה להימנע מליפול לשבלוניות הזאת, ולהנפיק קטעים שבאמת אי אפשר לזהות שנכתבו על ידה. ויצא לי כבר לקרוא קטעים כאלה, נדמה לי שאפילו כאן בפורום.

מקצה הארץ-:) · 16/3/26

נכתב ע"י בואו חשבון. יוסי לוי:
אוקיי, אז אחרי שכתבתי על קטע שהוא נוצר בAI כולכם הבנתם שהוא נוצר בAI.

אני אעלה פה קטע מתוך אתגר ספרותי שעשינו כמה חברים. יש כאן ארבע קטעים, שלשה נכצבו בידי אדם ואחד בבינה מלאכותית (רק מחקתי את המקפים...)
בוא נראה אותכם מזהים איזה מהקטעים הבאים לא נכתב בידי אדם

האתגר היה כדלהלן: חלק חילוף.
.כתבו סיפור (הפעם זה דווקא סיפור) שמתחיל במילים
מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף. הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע. יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדאי למלאות את החורים ביקום המרכזי
זהו בגדול.

אני מצרף כאן בספוילר ארבעה סיפורים, בוא נראה אתכם מזהים מה נכתב בידי אדם ומה בינה מלאכותית

מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף.
הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע. יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדאי למלאות את החורים ביקום המרכזי, או במטבח או בכל מקום אחר, זה לא שהוא ניחש כמו כל בני ברקי ממוצע, הוא פשוט ידע מ"ידיעה" , וזה לא שמשהו אמר לו, הוא ככה הרגיש ואם רגשות לא מתווכחים.

אבל לפני שנקדים את המאוחר בא נספר בקצרה מי זה מנשה-אושר, אז ככה מנשה -אושר תמיד היה הילד בבית הכי מוכשר, בכל דבר הוא נהיה הכי טוב, כשקנו גיטרה לחני, הוא לקח את הגיטרה וכבר ידע לנגן עליה (לא את כל האקורדים, אבל עדיין). בתחרויות אופנים הוא תמיד מנצח. את הגולים הכי מרשימים במשחק כדורגל זה היה רק מנשה-אושר, פשוט לא היו לו מתחרים, שהוא הגיע לכיתה ח' הוא כבר התקבל לישיבה גדולה (בסוד), כבר גדולי השדכנים שמרו לו כמה שווערים עם ייחוס,

ועכשיו, מאז שנחום הגיע לישיבה קטנה בתחילת שיעור ב' הוא מרגיש שהגיע משהו שהחליף אותו, מאז הוא כבר לא דומיננטי כמו מה שהיה מאז ומעולם, ומסתכלים עליו בתור בחור מוכשר, נכון מוכשר, אבל לא השפיץ, לא ה"הכי". וזה אוכל אותו מבפנים. הוא מרגיש כמו חלקי חילוף,

מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף.
הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע. יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדי למלאות את החורים ביקום המרכזי.
זה לא היה משהו דרמטי. לא היו הבזקי אור, לא רעש של מנועים קוסמיים, ולא קול שמכריז ברמקול: החלפה בוצעה בהצלחה. פשוט, דבר קטן היה משתנה.

יום אחד הר'בה היה מגיע עם אותו קול, אותה מחברת, אבל פתאום שוכח בדיחה שהוא סיפר כל שבוע.
יום אחר חבר מהכיתה היה קורא לו בשם הלא נכון, למרות שהם מכירים שנים.
ופעם אחת, באמצע משחק כדורגל, השוער עמד רגע עם מבט ריק בעיניים… וכשמצמץ, בעט את הכדור בצורה אחרת לגמרי. כאילו מישהו אחר למד ללכת בתוך הגוף שלו.
מנשה-אושר תמיד הרגיש את הרגע הזה. כמו קליק קטן במציאות.

בהתחלה זה דווקא מצא חן בעיניו. זה נתן לו תחושה שהוא יודע משהו שאף אחד אחר לא יודע. כמו סוד קטן של העולם.
אבל יום אחד הוא הרגיש את הקליק הזה מבפנים. זה קרה באמצע שיעור. העיפרון נפל לו מהיד, והוא התכופף להרים אותו. ובשנייה שהוא קם, הכול היה קצת אחרת.

המחברת הייתה אותה מחברת. הכיתה אותה כיתה. אבל הזיכרונות שלו הרגישו כאילו מישהו סידר אותם מחדש, כמו ספרים על מדף.
מנשה-אושר ישב כמה דקות בלי לזוז.
ואז הוא חייך חיוך קטן.
כי עכשיו הוא הבין משהו חדש.
לפעמים,
גם חלקי חילוף
צריכים חלק חילוף.

"מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף.
הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע.
יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדי למלא את החורים ביקום המרכזי, וזה מה שהכי חשוב בתכלס...
כשהגיעה המפלצת לביתו בפעם הראשונה, מנשה-אושר היה מאושר. זה לא שהוא חיכה לה כל היום, וזה לא שהיה לה אתו איזה קשר מיוחד, אבל..."
'אבל מה?' דביר הרים זוג עיניים אדומות מהמחשב ונעץ אותם בקרן שישבה על הכורסה מולו, מתכרבלת בשמיכה שהביאה איתה מהארץ. 'מה אני אמור לעשות עם טקסט כזה, לכל הרוחות? את מבינה עם איזה אנשים אני מתמודד פה?'
קרן לא ענתה, רק לקחה ביס מהתפוח והסתכלה עליו במין מבט מוזר כזה.
'נו מה? מה זה המבטים האלו? תגידי לי את, מה יכול בנאדם לעשות עם טקסט כזה, שמילה אחת בו לא מצליחה להתחבר לשנייה?' שאל בתסכול.
העורך כתב שהסיפור אמור להיות מוכן עד מחר ודביר חשב שהוא משתגע. מילה אחת לא הייתה קשורה לאחרת. איזה באג ואיזו מערכת? ומה זה למען השם היקום המרכזי? ובכלל, מי קורא לדמויות שלו מנשה-אושר?
קרן העיפה ממנה את השמיכה באחת וקמה להכין לעצמה כוס תה. 'אתה איש מוזר', אמרה לבסוף, פורסת את הלימון דק דק, 'מוזר ומעצבן'.
מוזר ומעצבן. זה מה שהוא. איש מוזר ומעצבן שזקוק בדחיפות לעוד כמה שקלים בשביל לסגור ת'חודש הארור הזה ולכרטס חזרה לארץ, ומוכן בשביל זה לעבוד קשה ולערוך טקסטים משעממים וחסרי פשר שהשריצו כל מיני אנשים שחושבים שהם יודעים לכתוב. מה לעשות ששום דבר מזורגג לא עולה לו בראש כשהוא קורא על מפלצות נחמדות שמנסות לפתור באגים מערכתיים ולמלא אותן בחורים יקומיים מרכזיים?
כבר חודש הוא תקוע פה בסיישל, חי משאריות של אנשים עם יותר מדי כסף שמגיעים לנפוש פה. כבר חודש שהוא מת לחזור לארץ ורק לישון, לישון עד שהמיטה תקיא אותו או תתפרק מעצמה - המוקדם מבניהם. אבל כבר חודש שלם שהוא לא מצליח לגרד את הכמה שקלים הארורים האלו בשביל הכרטיס המזורגג הזה.
מה זה אשמתו שביבי החליט להפציץ פתאום את איראן ולהעלות את מחירי הטיסות באלפי דולרים? מה זה אשמתו שהם איחרו את הטיסה הקודמת שלהם בכמה דקות? זה גם לא הוא שבחר לאכול את האנשובי הזה ולהיתקע אתו אחרי זה שלוש שעות בשירותים.
הוא סגר אחריו את המחשב והדליק לעצמו סיגריה, לוקח אתו את כוס התה שקרן הכינה לה ויוצא החוצה לשאוף קצת אוויר.
השמיים היו זרועי כוכבים מנצנצים כמו שרק השמיים בסיישל ידעו להיות, ודביר הרגיש שהוא שניה מלהשתגע.
הוא הרים את העיניים לשמיים, מחפש חורים ביקום המרכזי, מחפש חלקי חילוף מלאים בבאגים מערכתיים.
יד קלה נגעה בו פתאום והוא הצטמרר, זאת הייתה קרן. 'החלטתי שאני לא רוצה לחזור.' היא לחשה לו באוזן, 'בא נישאר פה. רק אני ואתה. לעולם.'
זה היה יכול להיות ממש נחמד אם לא שהיא הייתה אחותו, ודביר סילק את היד מהכתף שלו בתנועה מהירה.
הוא חייב להשיג את הכמה שקלים האלו ולעוף מפה. הוא חייב למצוא הסבר שייתן משמעות כלשהיא לטקסט המטומטם הזה, להשלים את הסיפור המעפן הזה ולשלוח אותו לעורך עד מחר. הוא חייב.
השמיים הלכו וסגרו עליו, האוויר נעשה פתאום מחניק וכבד ודביר התקשה לנשום. הוא חייב רעיון. הוא חייב...
דביר חייך. פתאום היה לו רעיון.

מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף.

הוא לא ידע אם זה בעקבות באג במערכת, או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא ידע. יותר מזה, הוא ידע לזהות מתי מישהו מסביבו הוחלף כדאי למלאות את החורים ביקום המרכזי.
הוא היה מזהה איך שפתאום אחד הבחורים היה הולך לו במבט מזוגג הצידה, למקום שאף אחד לא רואה, ואז כשהוא חוזר הוא היה שונה, כאילו לא הוא היה פה מקודם.
הוא לא הבין עד הסוף למה יצרו אותם ככה, למה היה צריך לברוא יקום צדדי שממנו יגיעו חלקי החילוף למקרה שמשהו נדפק ביקום המרכזי, למה לא היה אפשר לברוא פשוט יקום אחד.
אבל הוא ידע, לא היה לו ספק בזה. הוא היה סוג ב', חלק חילוף ותו לאו.
מנשה-אושר לא ידע מה זה אושר, כל הפעולות שלו היו נטו לצורך קיומו של היקום המרכזי, וזה מילא אותו בתחושת ריקנות וחוסר נצרכות מהדהדת.
....
יום אחד מנשה-אושר הגיע לאיזה פסגה מבחינתו, האו הגיע למסקנה שאין לו מה לחפש יותר ביקום הזה, כל קיומו כאן הוא בשביל מישהו אחר, נמאס לו, נגמר לו, נשבר לו, וכל דימוי אחר שהוא יכל לחשוב עליו בחודשים האחרונים המדוכדכים האלו.
הוא הלך לקצה הארץ, למקום שממנו לא יהיה לו שוב.
הוא הלך לגמור את הסאגה הזאת, ושייצרו אחד אחר במקומו.
בקצה הארץ ישב זקן.
לא היה נראה שהזקן נמצא שם לצורך מסוים. הוא פשוט ישב שם וניגן בחליל. צבעי השקיעה המדהימה שראו רק מקצה הארץ, כמו הצטרפו לשירתו. היה שם ריח של ים ושל חול. קולות של חליל ושל מים. הרוח הקרירה נשבה לו בעורף ובפנים כמו לוחשת לו 'חזור בך בן-אדם'.
לו רק היה בטוח שהוא בן-אדם.
והזקן המשיך לשבת.
ולנגן.

הייתי מהמר על הסיפור השני שנוצר בבינה.

עזוב את זה שהמרכיב והגרעין של הסיפור מוזר ותלוש.
אישית, אני שונא סיפורים כאלה.
ו'הכי' התחברתי לסיפור הרביעי - לא בגלל משהו, פשוט שם הניק שלי אוזכר שם

מקצה הארץ-:) · 16/3/26

נכתב ע"י to:
טוב, ברור שהקטע השני, יאכסס

נכתב ע"י צביה ר.:
היינו מבינים את זה גם בלי זה.
הקטע ההוא על יהונתן צורח AI. מה זה צורח? מחריש אוזניים.

השני. ברור.
קראתי 5-6 שורות מכל קטע וזה הספיק לי.

כמו שכתבה @to התבניות של הבינה כל כך שבלוניות וכל כל מאופיינות, שמי שמכיר - מזהה בקלות.

עם זאת, חשוב לציין שאפשר בהחלט "ללמד" את הבינה להימנע מליפול לשבלוניות הזאת, ולהנפיק קטעים שבאמת אי אפשר לזהות שנכתבו על ידה. ויצא לי כבר לקרוא קטעים כאלה, נדמה לי שאפילו כאן בפורום.

ברוך שכיוונתי

מגזין ג'נרטור · 16/3/26

כך כתב ג'מיני לגבי הקטעים שהבאת:

ניתוח הטקסטים שסיפקת מרתק, שכן כולם עושים שימוש באותה פסקת פתיחה ("מנשה-אושר ידע שהוא חלק חילוף..."), מה שמעיד על תרגיל כתיבה או ניסיון לבדוק כיצד סגנונות שונים ממשיכים רעיון מסוים.

להלן הניתוח שלי לגבי המקור של כל קטע:

קטע מספר 1: נכתב על ידי אדם

הסימנים המזהים:

שפה מדוברת וסלנג: שימוש בביטויים כמו "בני ברקי ממוצע", "השפיץ", "שווערים עם ייחוס". אלו מונחים תלויי תרבות ספציפית שבינה מלאכותית לרוב לא משלבת בצורה כזו טבעית אלא אם התבקשה לכך במפורש.
טעויות לשוניות אנושיות: שימוש ב-"למלאות" במקום "למלא", ושימוש ב-"ואם רגשות לא מתווכחים" (במקום "עם").
קפיצות לוגיות: המעבר בין היקום המרכזי לבין המטבח והתיאור של עולם הישיבות הוא מאוד "אסוציאטיבי" ואנושי.

קטע מספר 2: נכתב על ידי בינה מלאכותית

הסימנים המזהים:

מבנה ליניארי ומסודר: הטקסט בנוי בצורה קלאסית של AI – הצגת הבעיה, דוגמאות (הר'בה, החבר, השוער), תפנית וסיום פואטי.
דימויים "נקיים": "קליק במציאות", "ספרים על מדף". אלו דימויים שכיחים מאוד במודלי שפה כשהם מנסים לתאר חוויות מופשטות.
סיום "חכם" מדי: המשפט "גם חלקי חילוף צריכים חלק חילוף" הוא סגירה קלאסית של בינה מלאכותית שמנסה לייצר פאנץ' סימטרי.

קטע מספר 3: נכתב על ידי אדם

הסימנים המזהים:

מטא-כתיבה: זהו "סיפור בתוך סיפור". הכותב משתמש בטקסט המקורי ככלי לעלילה רחבה יותר על דמות בשם דביר בסיישל. רמת מורכבות כזו של עלילה מסגרתית היא סימן מובהק לכתיבה אנושית יוצרת.
רגש וסאבטקסט: התיאור של התסכול, הדינמיקה בין דביר לקרן, והפרטים הקטנים (הלימון, האנשובי, הסיגריה) מעניקים לטקסט נפח וחיות שקשה מאוד ל-AI לשחזר ברמה כזו.
הומור עצמי: הכותב מבקר את הטקסט של עצמו ("מי קורא לדמויות שלו מנשה-אושר?").

קטע מספר 4: נכתב על ידי בינה מלאכותית (או אדם שמחקה סגנון ספרותי גנרי)

הסימנים המזהים:

מלנכוליה מופשטת: השימוש במושגים כמו "ריקנות וחוסר נצרכות מהדהדת", "קצה הארץ", ו"זקן שמנגן בחליל" הוא אוסף של קלישאות ספרותיות שבינה מלאכותית נוטה לשלוף כשהיא מתבקשת לכתוב קטע "עמוק" או "פילוסופי".
חזרתיות: המשפטים "נמאס לו, נגמר לו, נשבר לו" הם מבנה רטורי פשוט ש-AI אוהב להשתמש בו כדי לייצר דרמה.

לסיכום:

אדם (סגנון ישיבתי/מקומי)
בינה מלאכותית (סיפור קצר ומלוטש)
אדם (סיפורת מורכבת עם עלילת מסגרת)
בינה מלאכותית (סגנון דרמטי/פילוסופי גנרי)

האם תרצה שאנסה לכתוב גרסה משלי (בסגנון אנושי ככל האפשר) לאותה פסקת פתיחה?

פרוגבוט

פרסומת

תוכן הצעה: אתגר סיפורים

משתמש סופר מקצוען

@אניגמאמין לשעבר

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

Meshech’s AI Feed

משתמש צעיר

משתמש צעיר

משתמש צעיר

@אניגמאמין לשעבר

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש צעיר

קטע מספר 1: נכתב על ידי אדם​

קטע מספר 2: נכתב על ידי בינה מלאכותית​

קטע מספר 3: נכתב על ידי אדם​

קטע מספר 4: נכתב על ידי בינה מלאכותית (או אדם שמחקה סגנון ספרותי גנרי)​

פרוגבוט

תוכן שיווקי

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

קטע מספר 1: נכתב על ידי אדם

קטע מספר 2: נכתב על ידי בינה מלאכותית

קטע מספר 3: נכתב על ידי אדם

קטע מספר 4: נכתב על ידי בינה מלאכותית (או אדם שמחקה סגנון ספרותי גנרי)