סיפור בהמשכים הנענע שנשאר - סיפור היסטורי

  • הוסף לסימניות
  • #61
בס"ד פרק 45

ראובן


״בוא״, קולו של קלאם מחוספס, ״אין לנו את כל היום. אם אתה רוצה לישון כאן אתה מוזמן״. לפתע עלה על שפתיו חיוך מכוער, ״תאמין לי שאין אחד שמעדיף לישון פה. כדאי לך לנצל את ההזדמנות שמציעים לך מיטה לישון״.

אני מהדק את שפתיי הלחות. שותק.

״מכונן, קח אותו למקום השינה!״ קלאם פוקד, מעביר מבט עז כלפי הקשיש שנראה עתה כזקן יותר מתמיד.

״בוא״, הקשיש מקמץ במילים. מסמן לי לצעוד אחריו.

שקט אני הולך בעקבותיו של הקשיש. צעדיו היו כבדים הפעם ונגררו על חול המדבר, משאירים אחריהם שובל של אבק דק שנתלה באוויר. הוא לא הסתכל לאחור. גם אני לא. לצערי אין למה.

אולי לקלאם בעל העיניים השחורות והמבע האכזר שרק מצפה לתפוקת עבודה.

הירח היה תלוי מעלינו כסלע לבן וקר, מטיל צללים ארוכים ומעוותים בין האוהלים ומבני האבן הנמוכים. הקשיש עצר ליד מבנה ארוך וחד-קומתי, שקירותיו היו עשויים אבן גיר בהירה שספגה את חום היום ופלטה אותו עתה בנשימות חמימות ויבשות. זה היה המקום שבו העורות הופכים מחומר גלם גס ליריעות רכות המשרתות את נכבדי השבט.

"כאן", הקשיש לוחש, קולו נשמע כשפשוף של נייר פפירוס ישן. הוא החליק את ידו אל תוך קפלי בגדו. "הריח כאן הוא רק זמני. לא תרגיש אותו יותר אם תשהה פה כמה לילות. בכל אופן זה מקום נחמד, אתה עוד תתרגל אליו ואל קלאם. הוא לא קשוח כל כך לפעמים״, הקשיש מעביר מבט מתנצל. ״בכל אופן אתה אדם טוב. אנשים טובים מסתדרים פה די טוב״.

הוא פתח דלת עץ כבדה, והצחנה הכתה בי. זה היה עירוב של מלח גס, תמציות צמחים וריח עמוק של בעלי חיים.

בפנים, שורות של גיגיות חרס ענקיות עמדו במרכז החלל, מלאות בנוזלים כהים ששיקפו את אור השמש שחדר מהחרכים בגג. על הקירות היו תלויים עורות עצומים. מתוחים. רצפת האבן הייתה חלקה משומן ומלח. מבריקה.

הקשיש הצביע לעבר פינה מרוחקת, שם נערמו יריעות עור יבשות, כאלו שכבר עברו את תהליך הריכוך הראשוני. "התנאים פה לא כל כך נוחים. קלאם לא מביא מיטות כי הוא מפחד שישאלו שאלות. הם יודעים שיש לו עובדים, הבעיה היא שהוא לא רוצה שישאלו מי העובדים פה״. הקשיש לוגם אוויר. מרצין. ״תדע כלל: אף פעם לא כדאי לעורר שאלות מיותרות״.

אני מהנהן בכח. אני יותר מדי מהנהן כאשר אני עם הקשיש. אולי מפני שאני רק רוצה ללכת מפה.

מתיישב על הערמה הקשיחה. המגע של העור המעובד חלק וקריר. אני נושם את אדי המלח והסיד. זה כבר פחות מפריע לי ממקודם.

השמש עדיין לא שקעה על פי האור המוקרן פנימה. נושם עמוק ומתחיל להתפלל.

יודע שאני לא לבד בשום צעד. אך קשה לי עד מאוד להרגיש, לא לדעת. אך שמשהו מהשגרה נשבר, קל יותר להביט למעלה ולהרגיש עטוף.

לא לבד.​
 
  • הוסף לסימניות
  • #62
אני קוראת את הסיפור שלך ורואה שאת מבקשת תגובות. אז הנה אני מגיבה.
קודם כל זה סיפור מאוד יפה, מדהים, סיפור היסטורי ייחודי, על שבט באפריקה ויהודים שגרים שם, באמת משהו ייחודי, אף פעם לא ידעתי שהיו קשרים בין השבטים באפריקה לבין צרפת, או שזה משהו שהמצאת?
בכל אופן סיפור יפה, מותח.
יש לי כמה הערות: לגבי הזמן, בדיוק העירו לי והתחלתי לשים לב לזה ואני רואה שצדקו - כשאת כותבת בהווה, תמשיכי בהווה.
לדוגמא:
הלוחם המלחי צעד קדימה. הוא הרים את ידו הגדולה ונופף בה מול עיניי, מחפש רפלקס, תנועה של פחד, איזה ניצוץ של הבנה. נשארתי קפוא. בהיתי דרכו, מעבר לכתפו, אל האופק הרוטט. שומר על מבט חלול ומנותק.

בפנים, עמוק, הלב פועם בטירוף. נאחז בקצה הביטחון. מתפלל בלי קול. המילים שוטפות, רוצות לצאת אחורה ולפרוץ. אני מהדק חומה. לא נותן.
הדגשתי חלק מהפעלים - יש כאן ערבוב של עבר והווה, יותר נכון לכתוב כך:
הלוחם המלחי צועד קדימה. הוא מרים את ידו הגדולה ומנופף בה מול עיניי, מחפש רפלקס, תנועה של פחד, איזה ניצוץ של הבנה. אני קופא על מקומי. בוהה דרכו, מעבר לכתפו, אל האופק הרוטט. שומר על מבט חלול ומנותק.

בפנים, עמוק, הלב פועם בטירוף. נאחז בקצה הביטחון. מתפלל בלי קול. המילים שוטפות, רוצות לצאת אחורה ולפרוץ. אני מהדק חומה. לא נותן.
זו דוגמא אחת, אבל זה חוזר על עצמו גם בפרקים הקודמים.
הערה לגבי התוכן: קצת לא ברור לקורא למה הם באמת חוזרים לקומיח. אז נכון שרחל אמרה, אבל מכאן ועד לנסוע צריך שיהיה משהו יותר חזק. אני מבינה שמדובר בנוסחה ההיא, אבל למרות שזה משהו שמובן לנו עכשיו, זה היה צריך להיות מובן לקורא גם קודם לכן. היה צריך להיות איזשהו רמז. אפילו כשהאמא של רות הלכה עם המוביל ההוא לפני שנרצחה, אולי היה צריך לרמז על כך משהו. כי הקורא לפחות צריך לקבל רמז כדי שהעלילה תהיה מובנת. אני מצאתי את עצמי מחפשת בפרקים הבאים סיבה למה הם חזרו לשם ולכן דילגתי על תיאורים שונים שאולי היו חשובים.
גם הקשר עם מאר (האם את מתכוונת ל"אמא" בצרפתית? כי אם כן, נכון ש-"מאר" כשהוגים את זה בסגול ולא בפתח זה "אמא", אבל שם שם כמו mother באנגלית ואולי היה צריך לשנות ל- מאמא או משהו דומה) לא כזה ברור. אני מבינה שזו יוכבד, נכון? אבל איכשהו הזמן שרות גדלה שם לא ברור והקשר לא ברור, גם לא ברור למה היא גרה רחוק. בקיצור, יש כאן הרבה רגש בסיפור אבל חסר לי חיבור לכל מיני מאורעות. גם הסיפור עם קלרה לא כזה ברור, למה היא כעסה כל כך? גם אם זה משהו שנגלה בהמשך, צריך להיות איזשהו רמז לקורא על כך.
ושוב, לא ברור למה ראובן מתייחס לנסיעה הזאת בכזו קלות ראש כאילו לא מדובר על נסיעה לאפריקה, אלא לעיר הסמוכה. לדעתי צריך לחדד כאן הרבה.
ואולי כדאי לתת קצת רקע על קומיח, על המקום.
כקוראת, חסר לי הרבה מאוד מידע מסביב, ואף על פי שגם גיבורת הסיפור לא יודעת ואנחנו כאילו איתה, לדעתי המידע הזה צריך להגיע אלינו איכשהו.
מחכה מאוד להמשך הסיפור, הוא מאוד יפה ומרתק! תודה לך שהבאת אותו!
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
תודה רבה על ההערה בקשר לכתיבה! אני לוקחת אותה לתשומת ליבי.
בנוגע לחזרה לקומיח: האמת שכבר העירו לי על זה שאין סיבה ממשית ללכת לקומיח. הייתי צריכה מניע חזק אז ׳שכנעתי׳ את ראובן לגרום לכך שילכו ולרות לא נעים להגיד לא והיא מושכת את ההחלטה. האמת שאחד מן החלקים שבמניע כתיבת המסע והפיכתו לקשה הייתה בגלל המסע הראשון של אסתר. אז לא רציתי להלאות במסע כלל לא רלוונטי, אבל זה יצא כאילו אפשר לארוז מזוודה בספינת טיולים ולנחות בעוד כחודשיים.
באמת כמובן הנוסחה פה קשורה, יש הפתעות… זה באמת קצת יצא קיטשי מדי ויום אחד שאערוך את הכל אני אקח את זה לתשומת ליבי.
בקשר למאר: רציתי שיהיה שם קליל וקצר שיזכיר את המילה אמא, אבל לא אמא ממש. בדקתי וראיתי שבצרפתית זה יוצא מאר עם סגול. אני חושבת שמילה בצרפתית יותר מכל מבטאה ודי אהבתי. לא יודעת איך אבל אני התרגלתי למאר עם פתח:sne: אולי היה כדאי לנקד…
הם עברו לאנגליה מכיוון שראובן רצה. זה מפורט פה וכן שאכן מדובר ביוכבד והיא מאר:
https://www.prog.co.il/threads/הנענע-שנשאר-סיפור-היסטורי.1072076/post-15436776
הסיפור עם קלרה לא כזה ברור, למה היא כעסה כל כך?
קלרה כעסה כי אסתר רוצה ללכת לקומיח ולא מתחשבת בדעתה.
כמובן שגם זהו חלק מן הדמות שלה, הרגישות המוגזמת וחוסר הטקט. חידדתי מאוד את הקטע הזה שיהיה ברור שהיא מאוד כועסת אפילו שמדובר בשטות.
מצטערת אם זה לא היה מובן…
ושוב, לא ברור למה ראובן מתייחס לנסיעה הזאת בכזו קלות ראש כאילו לא מדובר על נסיעה לאפריקה, אלא לעיר הסמוכה. לדעתי צריך לחדד כאן הרבה.
טוב פה מדובר בחלק מן קשת הדמות שלו. רציתי שיהיה בעל חזק, תומך. אך מצד שני הבעתי את רגשות התסכול שעומדות מול אדם ׳מושלם׳ מדי.
את צודקת שאכן הייתי צריכה להוסיף קצת רגשות ופחות שיח ענייני. שקעתי מדי ברגשות של רות….
ואולי כדאי לתת קצת רקע על קומיח, על המקום.
כקוראת, חסר לי הרבה מאוד מידע מסביב, ואף על פי שגם גיבורת הסיפור לא יודעת ואנחנו כאילו איתה, לדעתי המידע הזה צריך להגיע אלינו איכשהו
האמת שחשבתי שזה כבר יהיה מייגע, כי כבר מזמן חשדתי ששיחות התדרוך של ראובן מאוד מייגעות ונשמעות כויקיפדיה קצת. לא רציתי להוסיף עוד מידע מיותר והרבה פחות נצרך. אבל באמת שהגיעו הייתי צריכה להוסיף קצת יותר מידע על המקום. מה שכן מידע מאוד קשה לשלב כי הרבה פעמים הוא גם מעיק…
תודה רבה על כל ההערות המחכימות! זה באמת פתח לי ערוצי מחשבה ואני לוקחת לתשומת ליבי להמשך וכן לעריכה הכוללת שתבוא בס״ד עם סיום הסיפור.
נחמד לראות שיש מגיבים לסיפור. נותן מוטיבציה להמשיך.
בכל אופן תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
בס"ד פרק 46

רות


השמש קפחה על העורף, אך רות חשה צינה פנימית ככל שהתקרבה אל מכירת התבלינים בלב שוק קומיח. ריח הכמון והפלפל החריף צורב את נחיריה. מכאיב. שולח איתותי כאב עזים. הבזקי זיכרונות מדממים.

מסתכלת. בוהה במוכרת שפניה נראו כחריצים עמוקים בלוח עץ עתיק.

רות משפילה את מבטה. היה נראה שמוכרת התבלינים זיהתה אותה מיד. היא לא חייכה. ידיה המשיכו בתנועה מונוטונית של סינון זרעי כוסברה בתוך נפה מקלעת, צליל יבש שחיקה את רשרוש החול ברוח.

״שלום״, לאחר שהלקוחה מפנה את מקומה היא צועדת כמה פסיעות קדימה. הרמז ברור.

״כן? במה אוכל לעזור?״ המוכרת פונה בקול יבש.

״מה יש לך כעלה תיבול בעל ניחוח חזק שאת תוכלי להמליץ לי?״ היא שומרת על נימה מאופקת.

״תגדירי את מה את מחפשת״, המוכרת פורסת כף יד רחבה. ״התבלינים אינם מיועדים בתור ניסוי או על סמך המלצות. אם אינך מתמצאת במה שאת זקוקה תוכלי להגיד לי לצורך מה את זקוקה לו״.

"אני זקוקה למידע״, היא לא מתאפקת, משתדלת לשמור על חזות שפויה. היא מניחה יד על שק של זנגביל מיובש שנח בצד, חשה את המרקם המחוספס תחת אצבעותיה. "אני מאוד מקווה שתוכלי לתת לי אותו. אני יכולה לשלם. כל מה שתרצי. האישה הזאת שדיברנו עליה בפעם הקודמת היא אמא שלי. אני פונה אל הלב שלך, אם היה מדובר באמא שלך, לא היית עושה הכל כדי לדעת?״

האישה שמולה שותקת. מניחה את הנפה בצד. ״כן, אבל אם הייתי יודעת ששום תועלת לא תצמח מזה רק עגמת נפש?״ היא פותחת את פיה פתאום. החלטית. ״תאמיני לי שהייתי שמחה לספר ולפטור את עצמי. אבל אני דואגת לך. את אישה צעירה, סתם חבל להכניס את עצמך למיטה חולה. הכל בסדר, ומה שלא - את אינך אמורה לדעת על כך״.

״כן? אז שתדעי לך שאני ממש לא אישה צעירה נטולת דאגות. החלטתי שאני מסיימת עם זה אחת ולתמיד. לשמוע הכל, לעכל ואז לשכוח. את לא היחידה שעושה לי את זה! למה כולם בטוחים שאסור לי לדעת כלום על אמא שלי, רק לשכוח הכל? את לא מבינה שאי אפשר לשכוח את זה? אי אפשר!״ היא צועקת פתאום. דמעות עולות לעיניה. מרות.

״ומה שתשמעי לא יעזור לך, רות. זה רק ישבור אותך יותר. תשמעי ממי שחוותה את הכל; שום תועלת לא תצמח לך מזה״. העיניים של המוכרת נוגות, לא משירה מבט לכאבה.

הדמעות שלה שוטפות פתאום. ״אני כבר אישה בוגרת! אני לא ילדה קטנה! ואם… אם את זוכרת אותי כל כך טוב שאת יודעת את השם שלי, את… את… את לא מכירה אותי! אני לא…״ פה קולה נחנק. ״אני לא ילדה בת שבע!״ היא מסיימת. בוכה.

״נכון. את לא״, בעיניה של המוכרת כל ההשתתפות שבעולם. ״אבל זה מקום רגיש. ראית לאן זה מוביל אותך. תני לי החלטה אחת על החיים שלך, את לא תדעי כלום. תשכחי מזה. אל תנסי לבוא אלי שוב, כי אז את רק מנסה להעלות את הכאב. את לא מבינה שזה רק יפצע אותך יותר?״

״אני יכולה להחליט על החיים שלי לבד״, היא אומרת מתוך בכי. ״למה… מה… מה כבר אמא שלי עשתה? מה… הסוד הגדול? למה אסור… לבת… לדעת על אמא שלה…״ היא נשברת לרסיסים. הכתף שלה רוטטת. פצועה מבפנים.

״כדאי שתרגעי. את יודעת מה? אני מוכנה לענות על שאלה אחת, קטנה, כדי שתרגישי מסופקת לא לבוא לכאן שוב״, קולה של המוכרת מרגיע ומשרה רוגע. ״אבל קודם, תנשמי עמוק. עמוק. תנקזי את כל הכאב. תקחי רגע לעצמך לבד. הכל בסדר״.

היא נושמת. חשה את עצמה טיפשה פתאום. שואפת ופולטת אוויר לאט. רוגע נסמך בה אט אט.

רגע! יכול להיות שראו אותה?

למול מבטה החרד המוכרת מנהנהנת ברוגע. ״יופי, נרגעת אם את חושבת על בושות. אז אל תדאגי. רק מי שמסתכל לכיוון רואה אותנו. אולי רק אישה אחת ראתה וגם זה ספק גדול״.

היא נרגעת, חשה את הסערה נמוגה. משאירה אותה מרוקנת מבפנים. נבוכה מעצמה.

מסביבם, השוק המשיך בשלו – קריאות הרוכלים, געיית הבהמות ותקתוק כלי הנחושת. אבל דווקא הקולות נדמו לאוזניה כמנגינה רחוקה שצריך להתאמץ כדי להאזין. היא מתפנה להאזין כמו אחת שיצאה היישר מבית הקברות. מתהומות הכאב היא עלתה לאט, רק כדי להציץ. רואה פתאום את החיים.

״יופי. את לא חייבת לומר לי מייד. תשאלי שאלה קטנה. כזאת שתוכלי להסתפק בה ולא לחזור שוב״, המוכרת משרה רוגע, קולה מלטף.

"אני… אני לא יודעת…״ היא לוחשת. "תגידי את. אני…"

״זה בסדר״, המוכרת משירה מבט משתתף. ״את רוצה להילחם, לדעת הכל. זה טבעי שאת מבולבלת. את יודעת מה? אני אספר לך קצת. קצת את ההתחלה״.

המוכרת מסיטה את מבטה אל עבר קצה השוק, שם ניצבו אוהלי המנהיגים של קומיח. היא נטלה חופן קטן של אבקת כורכום צהובה ונתנה לה לנזול בין אצבעותיה, מכתים את עורה בסימן שנראה כדם זהוב.

"אתן הגעתן", היא אומרת בלחש כמעט בלתי נשמע. "אמא ובת. ילדה קטנה בת שש שנשענת על אמא שלה. אמא שלך, היא שכרה בית די קטן והייתה מאוד שקטה ולא השתלבה כאן. היא פשוט לא ניסתה. לאחר מכן הבנו שהיא מחפשת את אבא שלך. בעלה״.

המוכרת רכנה קדימה, וריח הבושם היבש של זרעי הכוסברה הוחלף בריח חמצמץ של זיעה. ״זה היה עצוב מאוד שהיא גילתה את קבר בעלה בבית הקברות. היא סתם חלפה שם. זה היה מאוד מוזר כי הקבר הזה בכלל היה קבר של קשיש בא בימים שתמיד היה נחמד פה לכולם ונפטר בערוב ימיו. רק משהו לא הסתדר מבחינת הגיל, כי הוא גם מעולם לא נשא אישה וכולם זכרו אותו די טוב. הוא אף פעם לא נעלם ואיכשהו נשא אותה לאישה. גם קשה לדמיין אישה צעירה מתחתנת עם קשיש. הסיפור היה מאוד מוזר״.

המוכרת נוטלת חופן קטן של קליפות חומות וקשות, והחלה לשבור אותן בין אצבעותיה בנקישות קצובות, כאילו היא כותשת את זיכרונותיה לאבקה דקה. ״הבנו שהיא מסתירה משהו, אבל אף אחת לא אמרה לה מילה. לא נעים להגיד לאישה מתאבלת שזה בכלל לא בעלה״. היא עוצרת לרגע. נושמת. ״היו כאלה שהעזו להגיד לה. בעיקר מהפן ההלכתי הסבוך שבדבר. היא אמרה להן משהו, שגרם לכולם להשתתק סוף סוף״.

״ומה זה היה? מה אמא שלי אמרה?״ השאלות רצות במוחה. היא סוערת.

"אני חושבת שבכך הסתיימה התשובה שלי". עיניה של המוכרת התרוצצו לעבר השומרים שעמדו בפתח השוק, חניתותיהם נוצצות בשמש. ״זה לא מועיל לך כלום. וזאת רק נגיעה מן מה שקרה. זאת הייתה דוגמא להמחיש לך למה לא כדאי״.

היא הרגישה את הלב שלה הולם בחוזקה נגד צלעותיה. ״אם לא היו מספרים לי שיש משהו שמוסתר ממני הייתי מבינה. אבל איך אפשר לשכוח שאת יודעת שאת לא יודעת הכל?״ היא מעבירה את ידה על פני שק של מלח גס, חשה את הקריסטלים הקטנים פוצעים בעדינות את עורה. "איך את רוצה שאני אשכח את הכל שאת משאירה אותי במתח כזה? וזה החיים שלי! שלי! לא שלך!״ הלהט נשטף במילותיה.

״תקשיבי״, בקולה של המוכרת שוב נסמך הרוך המוכר. המהפנט. ״אסכם לך במילה אחת; לא. זה לא באמת היה אבא שלך. אבל הייתה לה סיבה טובה לומר שזה כן. סיבה טובה מאוד״.

רות חשה בחילה מטפסת בגרונה. ״זאת אומרת… אבא שלי חי?״

״אני מצטערת אבל לא. אבא שלך פשוט לא קבור שם, זה הכל״. המוכרת מחייכת אליה.

רות הידקה את אצבעותיה, חשה את המרקם המחוספס של שבגרונה. מילותיה של המוכרת מהדהדות בראשה כהלמות פטיש על סדן. ״אז… מה את רוצה להגיד לי בעצם?״ היא נושפת.

"שתשכחי. הכל היה בסדר והוא ישוב להיות כזה ברגע שתרפי ותשרי מבט על החיים עצמם. אל תתכנסי בעבר. הוא סתם מר. החיים המתוקים נמצאים מולך, רק תקטפי אותם״. קולה של המוכרת מתקתק.

״ומי אמר?״ היא אמיצה מספיק כדי לומר את מה שהיא חושבת בלי לחשוב. המוכרת בטח הייתה מגדירה את זה כסערת רגשות. אבל היא לא! האצבעות שלה מתקפלות לאגרוף נוכח ההצהרה העצמית שהיא לגמרי שלה.

״אני יוכל יותר לקבל את זה אם תשאלי רב. את לא יכולה להחליט ככה בענייני נפשות, את לא!״ היא צועקת, לא אכפת לה מה המוכרת חושבת עליה.

״אין פה רב. ובכלל, גם לי יש סודות משלי״. המוכרת שולחת חיוך. היא כבר לא קונה את זה יותר. היא התפקחה.

״מה זה קשור הסודות שלך? אה? תשמרי אותם לעצמך כל עוד הם לא נוגעים בחיים שלי!״ היא כועסת. ״וחוץ מזה, אין כמו דעת תורה. בעלי עכשיו נמצא בשבטים הסמוכים, לדעתי עכשיו במלחי, זה שהוא לא כאן לא אומר -״ היא עוצרת פתאום שהיא רואה את ההבעה שעל פני המוכרת.

״את יודעת?״ המוכרת נועצת בה פנים לבנות. ״איך? את -״

״אני יודעת מה?״ היא קוטעת. מרגישה עכשיו בהחלפת תפקידים.

״אם את יודעת אין טעם לכלום״, קולה של המוכרת גווע.

״יש טעם! אבל, מה אני יודעת?״ היא מבולבלת. היא עוד לא מעכלת כלום.

המוכרת רכנה, עד שרות יכלה לראות את נימי הדם בעיניה הצהובות. ״אם את יודעת״, קולה היה חסר חיים, ״אין לי טעם להישאר״.

רות הרגישה פתאום קור מתפשט בגבה. ״אבל למה? אני לא יודעת כלום. לא כיוונתי לשום דבר״.

״אני מבינה. את מנסה לתקן. בכל אופן אם את כבר יודעת אני רוצה להשמיע לך את הגרסה שלי״, בקולה הרפוי נעורו לפתע סימני חיים. ״ותפסיקי עם ה׳לא יודעת׳ הזה בבקשה״.

רות מורידה כתפיים. לא מבינה כלום. היא לא כוונה לשום דבר. היא מביטה בערמות הכמון והפלפל שנראו פתאום כעפר ואפר. זוקפת אוזניים. מרגישה שקרנית.​
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
בס"ד פרק 47

"גילית אותי", קולה של המוכרת סדוק ומלא אימה. נסוגה לאחור, כתפיה נלחצו אל עמוד העץ המאובק של הסככה. סנטרה שמוט ברפיון. "אין לי מושג איך, וזה גם לא מעניין אותי כרגע״.

רות נותרה קפואה. דוממת. כוכבים מתפוצצים במוחה. לא מבינה כלום.

"ואל תביני לא נכון״, חיות נסמכת לפתע באיבריה השמוטים. "אני לא מהקומיח. מעולם לא הייתי. אני באה משבט המלחי. את בטח כבר מכירה את השם הזה, השבט שהיה היריב המר של הקומיח על מקורות המים והכבוד במדבר הזה. הלילה ההוא...״ בעיניה נדלק ניצוץ, ״אני עדיין מריחה את העשן כשאני עוצמת עיניים. הם פשטו עלינו באכזריות שאין לה תיאור. את הגברים שלנו הם טבחו כצאן לטבח, הדם שלהם השקה את החולות עד שהאדמה סירבה לבלוע עוד. את הנשים הם לקחו כשפחות. הם קשרו אותנו בחבלים גסים וגררו אותנו לכאן, אל תוך שבט הקומיח כשפחות בזויות."

״שנים״, היא מתקרבת מעט, אצבעותיה היבשות והמוכתמות בצבעי התבלין הצהוב נלפתות. "הייתי שבויה בבית הרוצחים של משפחתי. עובדת בפרך, סופגת מכות והשפלות, וכל מטבע נחושת שמצאתי הטמנתי באדמה. נשבעתי שיום אחד אהיה חופשית״, הניצוץ בעיניה גדל, ״ואני אנקום, אנקום על הכל!״ מדורות נקמה נדלקות בעיניה. שקופות.

״אז את בכלל לא יהודייה!״ רות מזדעקת. לוהטת.

״נכון״, קולה של המוכרת רופס. ״יום אחד הלכתי לשוק כבקשת הגברת״, פניה הביעו תיעוב, ״ראיתי את אחת מנשות הקהילה היהודית והיא מצאה חן בעיני מאוד. רציתי להיות כמוה. חופשיה. והכי חשוב״, היא מבליטה, ״שהיא לא שייכת לשבט הקומיח״.

״ובסוף״, אחרי שנים של עבדות מפרכת ותוכניות נקמה, הצלחתי. פדיתי את עצמי בכסף שכל פרוטה בו הייתה ספוגה בתקוות. אבל לאן אלך? לשבט המלחי לא ניתן לחזור כי לעבדים משוחררים אסור לצאת מקומיח, והמדבר גדול וחסר רחמים למי שאין לו בית״. היא משפילה את קולה עוד יותר, מבטה מחפש רחמים.

״אז התחזית! את רימית שאת יהודייה שאת בכלל לא!״ האש הלוהטת שהסתתרה בפניה יוצאת כלהבה. ״את שיקרת!״ היא צועקת ולא אכפת לה מכלום.

״נכון״, יש תבוסה בקולה של המוכרת, ״זה בדיוק מה שעשיתי. שנים אף אחד לא עלה על זה. עד שבאת את״. מבטה מתרכז ברות. מובס.

פיה של רות נאלם. הכוכבים במוחה התחילו להתפוצץ בתדירות יותר גבוהה וכל המידע החדש נסחף במוחה. סוחף אותה למעמקים.

״אז מה את רוצה ממני עכשיו?״ המוכרת מתנערת. מצוקה בקולה. ״סיפרתי לך את מה שרצית. ממילא עכשיו אין טעם שאשאר, כולם ידעו על כך מתי שהוא ואני לא אוכל לסבול את הבושה. תני לי לפחות סיפוק בכך שמנעתי ממך כאב. לפחות זה״. תקווה נואשת.

״אני…״ הכאב נשרף במילותיה. ״אני לא יודעת מה להגיד״.

״תחסכי ממני וממך את הלבטים, אני אומר במקומך: שלום!״ המוכרת מניפה את ידה. סנטרה רוטט.

רות נושמת עמוקות. צוללת. ״אני לא אספר. אבל אולי… אולי כדאי שתספרי בעצמך״.

״אני אספר. ולו מפני שלא השארת לי ברירה״, האירוניה נוטפת. ״וכעת שלום. לכי, ראיתי אותך מספיק״ המוכרת קשוחה פתאום.

ולפני שרות מספיקה לומר מילה, רגליה מוליכות אותה הלאה. נסחפות כמוה.​
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
בס"ד פרק 48

ראובן

הקולות הראשונים שאני שומע לאחר שאני מתפלל שחרית הם חריקת גלגל העץ כבד ושקשוק של דליי מתכת. האוויר בתוך המבנה, שהיה דחוס ומלוח במהלך הלילה, הפך עתה לסמיך עוד יותר עם אדי המים החמים שנשפכו אל הגיגיות.

"קום", קולו של קלאם רועם בחלל האבן עוד לפני שעיניי הסתגלו לאפרוריות הבוקר. הוא עומד מעליי, עיניו בוחנות. "העורות לא יתרככו מעצמם. אני רואה שקמת לבד, זה טוב. אני לא סובל עצלנים״.

אני מתרומם מהישיבה הלא נוחה. גופי תפוס, וכל תנועה גוררת אחריה כאב עמום בכתפיים. צועד בעקבותיו אל מרכז החדר, שם המתינו גיגיות החרס העצומות. הנוזל שבתוכן היה כהה וסמיך, מדיף ריח חריף של סיד וקליפות עץ אלון כתושות.

"כאן," הוא מצביע על הגיגית הגדולה מכולן. "חצי יום אתה דורך עליהם. השומן חייב לצאת, הסיד חייב לחדור. אם אני מוצא קפל אחד שלא התרכך – אתה תישן בתוך הגיגית הלילה."

אני נכנס פנימה. הנוזל היה קר וצמיגי, נלפת סביב כמו בוץ טובעני. מתחיל לדרוך. פעולה קצבית, מתישה, של העלאת רגליים והורדתן על גבי העורות הגסים והחלקלקים שמתחתיי. המלח צורב, והריח עולה באפי עד שאני חש סחרחורת.

תוך כדי עבודה מאומצת אני מעיף מבט. רואה את הקשיש גורר בשארית כוחותיו עורות רטובים אל מתקני המתיחה.

"אל תסתכל", הוא לוטש אליי פתאום מבט קצר חומל בזמן שהוא עובר ליד הגיגית שלי עם ערימת המלח. "אל תדאג, כולם מתרגלים בסוף״.

אני מהנהן. לא יודע אם מותר לי לדבר איתו או שקלאם יחשוב שזאת התרשלות מהעבודה. ממשיך לדרוך. השעות חולפות בתוך אדי הסיד. השמש מגיעה לשיאה, שולחת אלומות אור ישרות דרך החרכים, מבהיקה על רצפת האבן השומנית. גבי בוער מעייפות ושרירי הרגליים שלי החלו לרעוד. לא יודע אם מותר לי להפסיק.

הקשיש ניגש למלא מחדש את אחת הגיגיות הסמוכות, מניח יד על דופן החרס ורוכן קדימה, כאילו הוא בודק את איכות הנוזל.

״לא בא לך לדעת את סוד ייצור המתכת?״ פניו של הקשיש לוהטות. לא ברור ממה. ״את הסוד שכל אדם רוצה לדעת?״

אני קופא במקומי, רגלי אחת שקועה עמוק בתוך הנוזל הכהה. "מה זאת אומרת?״ אני מרפה מעט מהלחץ. תוהה.

"מה אתה חושב?״ הקשיש לא מרים את מבטו, ״על מי יוכל לסמוך נענע כדי לייצר עבורו את המתכת? הנפח מת. על מי אפשר לסמוך שלא ידליף לאף אחד את הסוד?״

״אפשר לאיים״, אני מחיש את הקצב. לוחש. ״כמו שאיימו על הקודם״.

״וזה לא עזר, כי אשתו הצליחה להדליף החוצה את הסוד. אמנם היא ברחה ולא ברור מה עלה בגורלה, אבל כבר אי אפשר לסמוך על זה״.

״אז מה הוא עשה? אמרת שיש עוד נפח שהוא עובד עבורו עכשיו״, הקול שלי מנסה להיות שקט. לא מצליח. שקלאם לא יחזור פתאום.

אפס.

צלליתו של קלאם הופיעה מן הפתח. מאיימת כמו שרק צללית של אדם יכולה להיות.

הקשיש נרתע לאחור במהירות כשצלו הכבד של קלאם מטיל כתם כהה על רצפת האבן החלקה. הוא חזר לחבוט בעורות הרטובים בתנועות נמרצות מדי, משאיר אותי עומד בתוך הגיגית, רגליי שקועות בנוזל העכור והצורב.

קלאם נכנס פנימה, ידיו השריריות שלובות על חזהו הרחב. סוקר את החלל. "מה קרה? הרגליים שלך הפסיקו לעבוד?" הוא ניגש אלי. פניו מעוותות. "העורות האלו לא מתרככים מהרהורים."

"הם כבדים," אני אומר. בולע את הרוק. משתדל לשמור על קול יציב למרות הרעד. "הנוזל... הוא סמיך מהרגיל. אני לא רגיל לעבודה הזאת״.

קלאם פוסע פסיעה נוספת, נעמד מול הגיגית שלי. בוחן את פניי מקרוב. "הנוזל סמיך כי העורות האלו דורשים כוח, ויום ראשון לעבודה אמור להניב תוצאות כמו שאר הימים. אלו שלא עמדו בתנאים הלכו מפה, ולא הביתה כמו שניתן לחשוב", הוא מחליף מבט הצידה, מבטו נודד לרגע אל הפינה של הקשיש. "תמשיך לדרוך. אני רוצה לראות קצף על המים לפני שהשמש תגיע לשיאה״.

הוא מסתובב ויוצא, והשקט שחזר למבנה היה מתוח כמו יריעת עור על מתקן מתיחה. ממשיך בתנועה הקצבית, מעלה ומוריד את רגליי, אבל עיניי היו נעוצות בפינה הימנית. העור שתלה שם הקשיש היה גדול וכהה, שוליו פרומים בצורה משונה.

מה הקשיש רוצה לומר בזה? הוא יודע את סוד המתכת? איך קשור הסוד למלחי בכלל? למלחי אין בכלל את הסוד אפילו שהם משתוקקים מאוד לדעת אותו.

נענע בטח סחט איזה נפח קומיחי, אבל הנפח נמצא בקומיח, ולפי דבריו של הקשיש הוא לא יצא ממלחי מאז שגרשו אותו.

מילא עוד הייתי יכול ללמוד פה בעל פה, אבל לפי הריח אני מבין שאין מצב. סוד המתכת לא מעניין אותי כהוא זה, אין לי שום מטרה לדעת אותו. אז מה הטעם שאסתבך במידע מיותר שרק יוביל אלי כמה גורמים שיחשבו שאפשר לסחוט את הסוד ממני?

השעות זחלו. השמש טיפסה במעלה השמים, שולחת אלומות אור חמות שגרמו לאדים בחדר להפוך לעננה דביקה. גבי בער, וכל דריכה הרגישה כאילו אני מוחץ אבנים חדות תחת כפות רגליי. הקשיש שמר על שתיקה, ואני לא רציתי להפר אותה.

שעוד השמש עדיין לא עמדה ברום השמיים קלאם הורה על הפסקה לצורך ארוחת בוקר קצרה. הוא זרק לעברי חתיכת לחם קשה שאפיתי בבוקר עוד לפני שבא להעיר אותי וקערית עם מים מלוחים מעט. אני מתיישב על ערמת העורות היבשים בפינה, רגליי רועדות וצבועות בכתמים כהים מהתמיסה. הקשיש מתיישב לא רחוק ממני, מגרד את ידיו המיובלות.

"הפתרון היה לקחת מישהו שלא יוכל להדליף גם ירצה״, הקשיש ממשיך כאילו עצר לפני דקות ספורות. לא מסתכל עלי. עיניו נעוצות בפתח האור שבגג.

"איך? אם הוא צריך גם לייצר אי אפשר לכלוא אותו במרתף״, אני אומר. לועס את המילים.

"הוא אמנם יכול להדליף ליצרנים, כי הוא לא מייצר את זה בעצמו. אבל הפתרון היה לקחת את השלבים הרצויים ולחתוך אותם למקומות. שאנשים שמייצרים את החלק הראשון לא ידעו את החלק השני״, הקשיש לוגם אוויר. ״החלק הראשון מיוצר בקומיח. אין לי מושג איך מייצרים וגם לא מעניין אותי״, הוא צוחק. ״בכל אופן החלק השני של הנוסחה מיוצר במקום אחר. כך שמי שמייצר יודע רק על החלק שלו וגם אם מישהו ידליף הוא לא ידע את החלק השני. אמנם תמיד קיים סיכוי שיעלו על שניהם, אך ככה הסיכויים פוחתים באוטומט״.

אני מביט בו. דומם.

הקשיש נוגס נגיסה נוספת מהלחם הקשה שלו. ״זה מקשה מאוד כמובן להבאת החלקים משני מקומות שונים, אבל זה שווה. המחבר הוא כמובן הנפח האומלל שתקוע בחדר ולא מורשה לצאת. אולי אפילו לא חיבור וזה בעצם פיתוח? אין לי מושג. בכל אופן, כך הוא יכול להיות כלוא ולא לפגוש איש. מכיוון שאת הייצור עצמו לא הוא עושה, הוא רק אחראי שבסוף זה אכן יצא מתכת חזקה ולחבר את שני התוצרים למתכת אחת״.

״בפעם הקודמת”, הוא ממשיך, ״הנפח ייצר את הכל בעצמו בתוספת עזרה, כך שהוא היה חייב לצאת החוצה ולייצר ולא להיות כלוא בלא לפגוש איש. צריך אנשים רבים למלאכה הזאת. אמנם הם לא ייצרו את הכל״, הקשיש מצתדק, ״כדי שלא ידעו את כל הנוסחה, אבל היה חסר להם מרכיב קטן והנפח הצליח להבריח דרך אחד היצרנים כי הוא לא היה כלוא. הפקת לקחים מרשימה״.

״איפה מיוצר החלק השני? ומנין אתה יודע את כל זה?״ עולה לי ניחוש. לא יודע אם אני צודק.

״נענע שלח אותי אז כדי לייצר את החלק השני. אתה בוודאי שואל איך הנפח הקודם ואני היינו ביחד״, הקשיש מעיף מבט, ״הייתי אחד היצרנים שעזרו לו, אבל לא אני הדלפתי את הסוד. אחרי שההדלפה התגלתה נענע לא סמך יותר על הנפח והגה את הרעיון. הוא שלח אותי למקום שבו אוכל לעבוד על הייצור של החלק השני בחשאיות מוחלטת״, הוא עצר לשנייה, נוגס נגיסה. ״בכל אופן״, הוא מנער פירורים, מתנער, ״הלכתי לפה, שאז היו יחסים קרירים בין קומיח למלחי אך היו עוד יחסים. הצלחתי להפריד את עצמי מנענע לאחר שהפיצו שמועות כדי בגדתי״.

״אבל למה דווקא למלחי? למה לא איפשהו בקומיח? כי אם ראש שבט המלחי היה עולה על זה, הוא היה יודע חלק מהסוד!״ אני תוהה.

״אז היחסים לא היו כמו שהיום״, הקשיש מגניב חיוך חומל, ״והם לא יכלו לדעת את הסוד בלי שיגלו להם. ראש השבט רק יכל לדעת שקורה משהו מוזר ולסלק אותם משטחו. בקומיח היה סיכוי שיעלו על שני סודות הייצור כי שניהם שם. מעט לפני הפלישה כל היצרנים התכוננו לקראת עזיבה. ידענו שאחרי הפלישה ההיא היחסים יהיו קשים מאוד. כולם עזבו למעט אני. כבר לא הועלתי שם במיוחד״, הוא מצחקק. ״האמת שפעלתי בניגוד לדעתו של נענע. הוא לא רצה שאשאר שם. נשארתי. לא היה לי כלום בקומיח והרגשתי שנענע ישמח מאוד להרוג אותי מכיוון שאני לא מביא תועלת״.

״וכיום?״ הפיסות מתערבבות לי לפקעת סמיכה.

״אין לי מושג. נשארתי פה עם קלאם ויחד נהיינו מן פושעים קטנים שמבריחים אנשים מקומיח למלחי במסווה של עורות״, הקשיש בולע פיסה. כמעט נשנק.

אני מביט בו בדאגה. צופה בו חוזר לעצמו.

"למה אתה מספר לי את זה?" אני לוחש. מביט בקשיש בתחינה.

הוא מוריד את עיניו, מבטו מלא בעצב. "כי גם אני הייתי פעם איש טוב שמנסה לעשות טוב. עם קלאם עשיתי פשעים קטנים עם פושעים מסוגים שונים. עוד לא ראית את כל השאר. יש לנו פה עוד כמה פועלים, אנשים קשוחים שלא כדאי לך להתקרב אליהם. ידענו שלא תשרוד ביחד איתם לכן אתה פה ולא בחוץ״.

״ואתה איש טוב״ הוא מסתכל היישר לתוך עיני, ״כדאי שתדע שתחזור לנענע. יהיה לך עוד מידע״.

״ואני אספר לו? למה?״

״כי כך אתה תוכל לסיים את המשימה ולחזור לך הביתה. אם תביא לו רק מידע קטן וחסר משמעות הוא לא ישחרר אותך אלא יהרוג אותך. יהיה לך ככה מידע טוב ואיכותי. תגיד שאני מוכן לשתף איתו פעולה כך שלא יצטרך יותר מידע מאנשים, אני יתן לו אותו בעצמי״. הקשיש נושף. ״אתה איש טוב, ולי אין מה להפסיד. חוץ מן העובדה שהיה נחמד לדבר עם מישהו, ולא משנה על מה״.

אני מעלה כתפיים. ידיי מחליקות על הלחם. "איך אתה יודע על המשימה שלי? ולמה לא אמרת לי מקודם?"

"אני מכיר את נענע מספיק טוב כדי לדעת לאיזה משימות הוא שולח ולמה", הוא נוזף. "הייתי צריך שתאמין לי. לא היית מאמין לי אז. אני מבין מספיק בבני אדם".

אני לוחש לזקן השבור שמולי ״תודה״. לא מצליח לומר עוד.​
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

הסיפור הוא היסטורי ומתרחש בזמן גירוש ספרד, בממלכה בדיונית בשם ואלטוריה באיטליה המחולקת לממלכות ורפובליקות.

אשמח להערות על התוכן והעלילה, וכן אם יש שגיאות בניסוח וכו'.



פרק א'

'אילו רק יכולתי לחשוב שאני לא איכר פשוט', חשב לעצמו דורן בעוגמה, בשעה שעקב בערנות אחר כרכרה הדורה שנעה במרחבי השדות.
'אילו רק יכולתי לחשוב שאני בן אצולה שירד אל העם, כמו ששמעתי על מלכים שהתחפשו לאנשים פשוטים כדי להקשיב לעם שלהם', המשיך דורן לחשוב.

הכרכרה מולו דהרה בשלווה קסומה, חלונותיה המעוגלים חשפו את פניהם של יושבי הכרכרה.

עיניו של דורן נפערו בתדהמה, בן אצילים בן גילו, נער לבוש בהידור, נראה יושב בנוחות על גבי המושב, עיניו סוקרות את השטח, את השדות ואת האיכרים העובדים ביזע.

דורן התנשם עמוקות וחש רעד קל מופיע בידיו, אות לכך שהוא מתרגש. היתכן שבן האצולה הסתכל לכיוון בו הוא עומד?

או שמא הוא אף הבחין בו?

מחשבות אלו שחלפו בראשו ביעף גרמו לו לעמוד נטוע על מקומו, כמו הדחליל שהכין פרנצ'סקו.

כן כן, הוא הבחין בו!

בן האצילים הצעיר חייך אליו ואף נופף לו בידו!

דורן רצה להחזיר לו שלום, אבל אז הוילון של הכרכרה הוסט ביד מהירה, נזעמת, ושוב לא ראה דורן את פניהם של יושבי הכרכרה.

דורן עמד כמו עץ נטוע ולא יכול היה לזוז מרוב התרגשות.

האציל הצעיר הבחין בו?

הוא נופף אליו לשלום?

היתכן?

אולי לא היה זה האציל, אלא היה זה נסיך הממלכה בכבודו ובעצמו?

דורן נרכן לאדמה וקטף כמה צנוניות מבריקות סגלגלות.

הוא מחכה.

מחכה להפסקה.

אז, יגיע לבית הקטן אפוף ריחות טובים, ויסעד את ליבו בארוחה קלה.
שעת ההפסקה הגיעה, דורן אסף את הסלים הקלועים בעבודת יד מסורה של דודתו, מהם הציצו ירקות עסיסיים ומבריקים, והחל לפסוע בשבילים המאולתרים שנסללו על ידי האיכרים, לכיוון ביתה של דודה גליבה.

רוח נעימה נשבה על פניו, מסביב נצבעו השדות באורה הרך של השמש שהתחבאה קלות בין העננים, קרניה יוצרות פסים על פני השדות הירוקים.
הסלים היו כבדים, אבל דורן נהנה לחוש שהוא סוחב אותם.

גבו היה ישר והוא חש שהעבודה מחזקת את גופו.

דודה גליבה, אשה נמוכה בעלת פרצוף עגול ועיניים מחייכות קיבלה את פניו בשמחה.

"אילו יכולתי הייתי מספרת לאימך איזה בן חיל אתה, דורן", אמרה לו בקולה המלטף, מגישה לו צלחת עם תבשיל מעלה אדים.

דורן הניח את הסלים בפתח הבית והתיישב לאכול, "אין כמו האוכל שלך, דודה", אמר והוסיף: "מתי אפגוש את אימי?"

דודתו נותרה לחייך, למרות שעיניה נעשו רציניות, היא אמרה בקול מהורהר את הדברים שלא פעם אמרה אותם: "אימך, דורן, הלכה לה לעולם הגדול, היא השאירה אתכם אצלי, כדי שאטפל בכם היטב, כי סמכה עלי, הייתי ידידה טובה שלה.

בהתחלה כשהייתם קטנים, ביקרה אתכם מידי פעם, עד שהפסיקה לבוא, אבל הקפידה לשלוח לי כסף, היא אמרה שהיא סומכת עלי".

דורן המשיך לאכול, לא ממשיך עם שאלותיו הקבועות, איפה אביו.

הוא ידע את התשובות, דודה גליבה אמרה לו פעמים רבות

"אבא שלך, נלקח להלחם במלחמה מול אוסטריה, נודע לנו שהוא מת, דורן, כמה בכינו לשמע הבשורה, קשה היה לנו לשמוע זאת".

דודה גליבה התיישבה מולו, סוקרת אותו בהערצה, "כמה שאתה דומה לאמך, היינו ידידות טובות, היתה אשה טובה ששאפה לשנות את העולם, עד... עד...", קולה של דודה גליבה נעשה שקט לפתע, היא המשיכה לדבר בקול איטי:
"יום אחד היא באה אלי ואמרה שהיא מתעניינת בעולמות הנסתרים, היא רוצה ללמוד קסמים כדי לשנות את העולם וכדי שלא יהיו יותר מלחמות".

"ואיפה היא עכשיו?"

"היא רצתה ללמוד קסמים, דורן יקירי, לקחתי אתכם וברחתי לשדות, עם מעט כסף, קניתי את הבית הזה וטוב לנו כאן, נכון? טוב פי אלף מלגור בעיר הגדולה. קסמים זה כישוף, מזל רע, רציתי להגן עליך ועל אחותך" אמרה לו דודה גלביה את הסיפור המוכר שסיפרה לו פעמים רבות כל כך.

דורן הנהן קלות, זכר העיר הגדולה, העמוסה ברעש והמולה, עלה בזכרונו. לא יודע אם לשמוח מכך שדודה גלביה הצילה אותו מאמא שרצתה ללמוד מזל רע, או להתגעגע לאמא הטובה, על פי הסיפורים, אותה לא הכיר.

"תודה דודה גליבה שהצלת אותנו", אמר בנימוס.

את אחותו, נילי, שלחה דודה גליבה למנזר רחוק, ואילו הוא הוכיח שהוא טוב בעבודת השדה, דודה גליבה העריכה את עבודתו ואמרה שתוריש לו את הבית.


אבל בלי שדודה גליבה תדע, חשב דורן לא פעם שהוא רוצה לפגוש את אימו. הסיפורים אודותיה היו נפלאים, וגם רצונה ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות.

הוא חושש לומר זאת, אבל הוא חושב שזה בסדר ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות, גם אם זה מביא מזל רע, כי מלחמות זה דבר הרבה יותר גרוע ממזל רע.

אבל דודה גליבה חושבת אחרת, והיא בטח מבינה דברים טוב יותר.
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.

את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה