הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
חיכיתי לו כל כך הרבה זמן. ידעתי שהוא בדרך, שמעתי את השמועות על בואו עוד לפני שראיתי אותו. אמרו לי שהוא מגיע מרחוק, חוצה גבולות ומרחקים רק כדי להגיע לכאן, למקום שבו אני נמצא. הלב שלי דפק בעוצמה – לא מפחד, אלא מהידיעה שהרגע הגדול שלנו מתקרב.
"הוא כבר כאן," לחשו לי באוזן. לא הייתי צריך יותר מזה. יצאתי לקראתו בכל הכוח. לא עצרתי לשאול שאלות, לא הבטתי לצדדים. כל מה שרציתי זה לראות אותו, להרגיש אותו, לסגור את המרחק שנפתח בינינו במשך שנים של המתנה דרוכה.
הוא היה חזק, ככה זכרתי אותו בסיפורים. הוא נע בנחישות, כאילו שום דבר לא יכול לעצור אותו. ככל שהתקרבתי, הרגשתי כמה אנחנו דומים – שנינו מהירים, שנינו ממוקדים, שנינו נעים על מסלול שנקבע מראש ואי אפשר לשנותו. רציתי לצעוק לו: “אני כאן! אני מגיע!", אבל הרוח שרקה סביבי ובלעה את הכל.
המרחק הלך והצטמצם. ראיתי אותו בבירור עכשיו, דמות חדה. חשבתי על כל הפעמים שדמיינתי את הרגע הזה, איך אני פשוט אפול לזרועותיו והכל ייגמר. רציתי לעצור את המרוץ המטורף שלו, להגיד לו שהגיע הזמן לנוח, שהוא לא צריך להמשיך יותר.
הוא לא האט. הוא המשיך לדהור לעברי, ואני אליו. זה היה הרגע שבו הבנתי שזה המפגש היחיד שיהיה לנו אי פעם. לא תהיה שיחה, לא יהיו זכרונות, רק הרגע הזה של האיחוד המוחלט.
התקרבנו עוד, עד שיכולתי להרגיש את החום שהוא מפיץ. "הנה אנחנו," חשבתי לעצמי, "סוף סוף ביחד." פתחתי את ידי בחיבוק הכי חזק שיכולתי לגייס. לא רציתי לתת לו לעבור אותי. רציתי לעצור אותו כאן, בנקודה הזו, שלא יפגש עם שום אדם.
המפגש היה עוצמתי מכל מה שדמיינתי. חיבוק של אש, איחוד של פלדה בפלדה. לשבריר שנייה היינו אחד, שלמים יותר מאי פעם.
ואז, דממה.
על הקרקע, הילד הקטן שהסתכל לשמיים ראה רק שני פסים לבנים שהפכו לענן של זהב. הוא לא ידע שמעליו, "חץ" הרגע תפס את ה"בליסטי" ששלחו אליו, ושניהם נעלמו ברוח כדי שהילד יוכל להמשיך לשחק בשקט.
"הוא כבר כאן," לחשו לי באוזן. לא הייתי צריך יותר מזה. יצאתי לקראתו בכל הכוח. לא עצרתי לשאול שאלות, לא הבטתי לצדדים. כל מה שרציתי זה לראות אותו, להרגיש אותו, לסגור את המרחק שנפתח בינינו במשך שנים של המתנה דרוכה.
הוא היה חזק, ככה זכרתי אותו בסיפורים. הוא נע בנחישות, כאילו שום דבר לא יכול לעצור אותו. ככל שהתקרבתי, הרגשתי כמה אנחנו דומים – שנינו מהירים, שנינו ממוקדים, שנינו נעים על מסלול שנקבע מראש ואי אפשר לשנותו. רציתי לצעוק לו: “אני כאן! אני מגיע!", אבל הרוח שרקה סביבי ובלעה את הכל.
המרחק הלך והצטמצם. ראיתי אותו בבירור עכשיו, דמות חדה. חשבתי על כל הפעמים שדמיינתי את הרגע הזה, איך אני פשוט אפול לזרועותיו והכל ייגמר. רציתי לעצור את המרוץ המטורף שלו, להגיד לו שהגיע הזמן לנוח, שהוא לא צריך להמשיך יותר.
הוא לא האט. הוא המשיך לדהור לעברי, ואני אליו. זה היה הרגע שבו הבנתי שזה המפגש היחיד שיהיה לנו אי פעם. לא תהיה שיחה, לא יהיו זכרונות, רק הרגע הזה של האיחוד המוחלט.
התקרבנו עוד, עד שיכולתי להרגיש את החום שהוא מפיץ. "הנה אנחנו," חשבתי לעצמי, "סוף סוף ביחד." פתחתי את ידי בחיבוק הכי חזק שיכולתי לגייס. לא רציתי לתת לו לעבור אותי. רציתי לעצור אותו כאן, בנקודה הזו, שלא יפגש עם שום אדם.
המפגש היה עוצמתי מכל מה שדמיינתי. חיבוק של אש, איחוד של פלדה בפלדה. לשבריר שנייה היינו אחד, שלמים יותר מאי פעם.
ואז, דממה.
על הקרקע, הילד הקטן שהסתכל לשמיים ראה רק שני פסים לבנים שהפכו לענן של זהב. הוא לא ידע שמעליו, "חץ" הרגע תפס את ה"בליסטי" ששלחו אליו, ושניהם נעלמו ברוח כדי שהילד יוכל להמשיך לשחק בשקט.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //